משלי פרק ל׳

אגור בן יקה — דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי':

המשא — נבואה זו אמר על כן:

נאם הגבר לאיתיאל — אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל איתיאל על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות וכן אמר איתיאל ואוכל ארבה נשים ולא יסורו את לבבי ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשוב את העם מצרימה:

לאיתיאל ואוכל — בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל, לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל:

כי בער אנכי — על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה:

ולא למדתי חכמה — ולא דעת קדושים ידעתי, שגרעתי או הוספתי על דברי משה:

מי עלה שמים — כמשה:

מי אסף רוח — פיח הכבשן:

מי צרר מים — קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) נצבו כמו נד (שם) בתפלתו של משה:

מי הקים — את המשכן שבהקמתו נתבססו כל אפסי ארץ כך נדרש בפסיקתא:

מה שמו ומה שם בנו — אם תאמר כבר היה דוגמתו אמור מה שם בנו איזו משפחה יצאה ממנו ונדע מי הוא:

כי תדע — אם תדע מי הוא ואיך לא יראת לעבור על דבריו:

כל אמרת אלוה צרופה — מזוקקה ולא כתב דבר שלא לצורך והיה לי ליזהר:

פן יוכיח בך ונכזבת — יוכיח על פניך שע"י תוספתך אתה בא לידי עבירה וכ"ש אם תגרע:

שתים שאלתי מאתך — עכשיו מדבר לפני הקב"ה:

ראש — דלות:

הטריפני — ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו (תהילים קי״א:ה׳):

פן אשבע — מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה:

ואמרתי מי ה' — כלומר אין אלהים:

ותפשתי שם אלהי — להרגיל להשבע בו לשקר:

אל תלשן עבד — אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו, וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים (הושע א׳:ב׳):

דור מה רמו עיניו — זה גסות הרוח:

דור חרבות שיניו — החיצונות:

מתלעותיו — שניו הפנימיות:

ומאכלות — סכינים:

לעלוקה — מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקי' וזו אומרת תנו לי רשעי':

ארבע לא אמרו הון — הרבה יש לנו:

ועוצר רחם — תשמיש:

ליקהת אם — לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים (ראשית מט) קבוצת עמים והיו"ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן:

יקרוה — לשון תנקר נקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב) פוריי"ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו, והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו (דברים ל״ב:י״א):

נפלאו ממני — נכסו משחלפו מעיני ואיני יודע להיכן הלכו שממהרין להסתר מן העין:

ומחתה — כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה:

אכלה — לשון נקיה דבר הכתוב:

שממית — אריני"א בלע"ז:

בידים תתפש — בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים:

מטיבי צעד — הולכים ומצליחים בגבורתם:

זרזיר מתנים או תיש — לא ידעתי מהו ולפי המשמע היא חיה תשושה מתנים:

ומלך אלקום — לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו: ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים כנגד ד' מלכיות לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים:

(טז) שאול ועוצר רחם — שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג׳:י״ג):

ארץ לא שבעה מים — זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל:

ואש לא אמרה הון — נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד וכן:

(יט) דרך הנשר — זו בבל, הנשר הגדול ארץ האבר:

נחש — זו מדי:

דרך אניה בלב ים — זו יון שהיא קלה בגזירותיה:

דרך גבר בעלמה — זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת

(כ) כן דרך אשה מנאפת — זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה:

ואמרה לא פעלתי און — כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי ע"כ לשון רש"י שבמק"ג):

(כא) רגזה ארץ — א"י:

תחת עבד — זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסינן בחולין:

ונבל כי ישבע לחם — זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום:

(כג) שנואה כי תבעל — כנגד יון:

ושפחה כי תירש גברתה — זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים:

(כה) הנמלים עם לא עז — זו בכל שנא' (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה:

ויכינו בקיץ לחמם — נבוכדנצר עשה כבוד אח' להב"ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א"ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה:

(כו) שפנים עם לא עצום — זה מדי ופרס:

וישימו בסלע ביתם — שבנו בית המקדש:

(כח) שממית בידים תתפש זה עשו שנא' והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב):

בהיכלי מלך — שנכנס להיכל מלך והחריבו:

(ל) ליש גבור בבהמה — זה נבוכדנצר שנאמר (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסובכו:

זרזיר מתנים — זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל:

(לא) או תיש — זה יון שנקרא תיש שנא' (דניאל ח׳:כ״א) והצפיר השעיר הוא מלך יון:

ומלך אלקום עמו — זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו, אלקום אין עומד עמו:

אם נבלת בהתנשא — אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך (ס"א על ידי דבורך שחרפת וגדפת) את עצמך סופך להנשא בדבר:

ואם זמות — בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק:

כי מיץ חלב — כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס. מיץ סחיטה פרימדור"א בלע"ז כמו (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו כאשר מיץ חלב יוציא חמאה כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות:

דברי אגור, בסימן זה העתיקו אנשי חזקיה דברי חכם אחד שהיה שמו אגור בן יקא, והיה ממונה על השיר, וע"ז נקרא בשם המשא, שאגור השיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים, פעם אחד השיב לחכם ששמו איתיאל, ופעם השיב לאיתיאל ואוכל, ששני החכמים איתיאל ואוכל שאלו ממנו והשיב להם:

(ב-ג) כי בער אנכי מאיש, תשובת אגור היה על דברים ששאלוהו החכמים האלה בעניני בריאת העולם והתהוותו ובסתרי מעשה בראשית, וכפי המבואר מתשובתו חקרו ע"ז החכמים האלה בדרך הפילוסופיא, ורצו לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, והעלו בזה סברות ע"פ שכלם כמו שחקרו ע"ז הפילוסופם דור דור והעלו חרס בידם, והשיב להם אגור שאיך ידרשו ממנו דעת קדושים שהם הידיעות הרמות האלה אשר לא יודעו ע"י חקירה אנושית רק ע"י הופעת אלהית לקדושים, שהדברים שיודע להם מסוד אלהים ליראיו באלה העמוקות נקראים דעת קדושים, איך אדע ידיעות כאלה אחר שבער אנכי מאיש וכו'. וכבר התבאר אצלנו שסדר ומדרגות הידיעה היא חכמה בינה דעת, שהראשון היא החכמה שהיא לא תודע ע"י מופת הדעת, רק מאלהים לבדו שהוא הודיע חקי החכמה בתורתו וילמדהו לבני אדם, ואחריה הוא הבינה, שאחר שקבל חקי החכמה מאלהים אז בעל הבינה שהוא מבין דבר מדבר, יוכל להתבונן בה בינה להבין טעמיה ולהוציא דבר מדבר, ואז אחרי הבינה יבא לכלל דעת, שגדר הדעת הוא שידע הדבר בידיעה ברורה כמו שיודע את המוחשים ואת המושכלות ראשונות, והאיש שהגיע למדרגה זאת יופיע עליו רוח אלהים להודיעהו דעת קדושים, שהם האמתיות בסודות האל במעשה בראשית ובמרכבה, סוד הבריאה וההנהגה, וקשרי העולמות וכדומה. עפ"ז אחר שבער אנכי מאיש שהבער הוא הפך של היודע כמ"ש איש בער לא ידע, ויותר מזה שגם לא בינת אדם לי שהבינה קודמת אל הדעת כמ"ש אם אין בינה אין דעת, ויותר מזה שגם לא למדתי חכמה שהיא הראשית לכולם, א"כ איך דעת קדושים אדע שהיא המדרגה האחרונה והנעלה מכולם, אולם בדבריו הוסיף בכ"א רבותא להשפיל א"ע, כי יש דעת שהיא מדרגה קטנה מכולם, והוא הדעת הפשוט הנמצא אצל כל איש ואיש, והוא שידע דברים המושגים על ידי החוש, או שידע את המושכלות הראשונות הנטועים בשכל כל אדם, ומי שאינו יודע גם דברים כאלה נקרא בשם בער מלשון בעיר ובהמה שהוא בהמי ויוצא מכל האנושית, ועז"א כי בער אנכי מאיש, וכן בבינה יש מדרגה שהיא קטנה מחכמה והיא הבינה הפשוטה הנמצא אצל הרבה מבני אדם שמשתמשים בבינתם, ועז"א שגם לא בינת אדם לי, אף הבינה הפשוטה שנמצא אצל בני אדם, וגם לא למדתי חכמה, ר"ל שלא התחיל ללמדה כלל, ואם כן איך דעת קדושים אדע הידיעות המיוחדות רק לקדושים אשר אור אלהי הופיע על שכלם:

מי עלה, ר"ל ואיך דעת קדושים אדע לדעת מי עלה שמים וירד שהיה שאלתו במע"ב לחקור איך נתהוו שני חומרי ההיולי הראשונים שמהם נבראו השמים והארץ, ומי גבל להם מקומם ברום ובשפל שהם מקומות השמים והארץ, מי עלה שמים להגביל עומק רום ומי ירד להגביל עומק תחתית, וגם השאלה ששאלתי מי אסף רוח בחפניו, שיסוד האויר שדרכו להתפשט בכ"מ אשר ימצא שם ריקות, מי אספו ויצמצם אותו שיעמוד סביב כדור הארץ עד עיגול הנשימה, שעד שם האויר חופף סביב הארץ ומשם ולמעלה לא נמצא עוד האויר שלנו הראוי לנשימת כל בע"ח והוקל ונזדכך, מי אספו בחפניו באופן זה, וגם השאלה מי צרר מים בשמלה, שהמים אשר טבעם שיקיפו ויכסו כל כדור הארץ סביב, מי צרר אותם שיקוו כולם בים אקינוס וישם חול גבול לים בל יתפשט כאלו נצררו בשמלה שלא יוכלו לצאת משם, ועוד שאלת מי הקים כל אפסי ארץ, מי שם גבול טבע הארץ שתקום על מרכזה ותהיה תלויה על בלימה וכל אפסי הארץ מסביב ימשכו אל הכובד והכח המושך הנמצא במרכזה, ומבואר שערך עליו שאלות בכל הד' יסודות, כי השמים הוא מקום יסוד האש לדעת הקדמונים, ואחריו על הרוח והמים, והארץ שהוא יסוד העפר, מה שמו ומה שם בנו, כי השואל היה מתפלסף כדעת הפילוסופים שמן העילה הראשונה נאצל עלול ראשון שהוא השכל הנאצל שקראו אותו בשם בן להמאציל העליון.

כי תדע, ר"ל שאתה רוצה לדעת ולהשיג כ"ז, או ר"ל שאתה מתפאר לדעת כ"ז ע"פ שכלך וחקירתך, והלא זה דבר בלתי אפשר להשיגו בחקירה אנושית, רק.

כל אמרת אלוה צרופה, שבכל אלה החקירות צריך לסמוך על עדות התורה שכולם נבראו יש מאין ע"י אומר ה' ואמרת אלוה, דברי התורה במע"ב צרופה מכל סיג, כי כל מה שאמרו הפילוסופים הקדמונים בזה הם כסף סיגים מצופה על חרש, וה' הוא מגן לכל החוסים בו, ואינם טועים בהבלי שוא ומדוחים:

אל תוסף על דבריו — לאמר בזה דברים משכלך, פן יוכיח בך, שיראה לך שאינך יודע אף את עצמך, לדעת איך נבראת, ואת פרטי איבריך וקשורם, וקישור הנפש בגויה, וכ"ש איך תעיז לעלות במעלות לדבר גבוה בבנין העולם הכללי והמצאתו, ועי"כ ונכזבת, ויתגלה כי שמת כזב מחסך ובדית כזבים ושקרים שאין בם ממש:

שתים, עפ"ז אמר אגור אל ה', אני שאלתי ממך שני דברים בל תמנע ממני בטרם אמות מיתת הנפש, ע"י שאטעה מדרך האמונה להמשך אחרי דרכי הפילוסופים האורגים קורי עכביש והחוזים משאות שוא ומדוחים:

שוא ודבר כזב הרחק ממני, ר"ל בל אהיה עני בדעת לבל אבין מאומה עד שאבא להאמין אמונת שוא, ר"ל דברים שא"ל ממש כלל, כמו העכו"ם שהאמינו בכל דרכי סכלות ופתיות שזה אמונת שוא, ולא שאהיה עשיר בשכלי לפרוץ בחקירה יותר מדאי עד שאוציא דברי כזב, כמו שהרבו החוקרים דברי כזבים להכחיש חידוש העולם מאין, ואמרו שהעולם קדמון כקדמות ה' ועמד ממנו בהכרח כצל מהשמש וכמשכיל עם המושכל, וכן כחשו והמציאו כזבים בכל פנות האמונה, ונתן ע"ז משל ראש ועושר אל תתן לי, כי הראשון רש בשכלו, והשני עשיר יותר מדאי, ושניהם יוצאים מן האמונה, רק הטריפני לחם חקי. ובנמשל שיתחכם ע"פ חכמת התורה שהיא לחם הנפש המיועד לשלמותה ולחיותה:

פן אשבע וכחשתי מרוב טוב, ובנמשל שהמעמיק בשכלו לחקור יותר במה שאחר הטבע, יבא להכחיש מציאות ה' ולאמר שהעולם קדמון ושאין ה' בורא כל, ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי לישבע בשקר, ובנמשל שהרש בשכלו יגנב ויקח לו כחות הטבעיים או כחות הכוכבים ויתפש עליהם שם אלהות ויעבוד עכו"ם, ולכן טוב הדרך הממוצע שלא יפרוץ שכלו יתר על האמונה הקבועה בתורה, ויאמין בכל מה שהחכימה אותו התורה הנתונה מאלהים:

אל תלשן — גם זה תשובת אגור אל החכמים איתיאל ואוכל. ובדברים האלה המופלאים אחשב לפרשם בדרך הפשוט ודרך המושכל:

דרך הפשוט

(י-טו) הדבור של החכמים האלה היה בעניני מדיניות מענין מלך אחד שהיה בימיהם ומרוע הנהגתו, וכפי המבואר מן התשובה היה בימי אגור מלך אחד איש זדון שהיה כופר באלהים, וכן הנהיג את בני דורו, והיו לו שתי נשים בנות אם אחת שהיה שמה עלוקה, ונשיו אלה השחיתו את העם ובעצתם הרג והשחית רבים מן העם, וכן היה אז בצורת ועצירת גשמים, וגם אש אכלה בכל ערי המדינה, עד שהיה להם צרות רבות ורעות, ומלך הזה בעת שמלך העביר את אביו מכסאו ומרד באביו ואמו ומלך תחתיו בעצת נשיו, והיה לו שפחה אחת שמה שממית והיא היתה בעלת ערמה ותחבולות שהמלך זנה עמה, והיא פרשה רשתה עליו עד שבעלה עבד המלך שהיה שמו אלקום מרד על המלך, והעביר אותו מכסאו והרגו ונתן בשרו לעוף השמים, והשפחה ירשה את גבירתה, ואיתיאל ואוכל נודע להם מדבר המרד, וחשבו לגלות אזן המלך והתיעצו עם אגור בן יקא, והשיב להם אל תלשן עבד אל אדוניו בל ילשינו עליו, פן יקללך ואשמת, שאחר שהוא היה נאמן בית המלך יוכל להיות שתשוב הקללה על המלשין, כי העבד יצטדק בדינו ולא יוכלו לברר את הדבר והם יצאו אשמים על שהלשינוהו בשקר, חוץ מזה אמר להם שהמלך ודורו ראוים לכליה אחר שהוא (יא-יג-יד) דור אשר אביו יקלל, שכמו שהמלך בזה את יולדיו והורידם מכסאותם כן נהגו אחריו כל העם להבזות יולדיהם, וכן הוא דור טהור בעיניו הגם שלא רוחץ מצואתו ועושים כל התועבות, והם דור אשר רמו עיניו בגאוה וגאון דרך רע, והם דור אשר חרבות שניו לאכל עניי הארץ בענין שהם רעים וחטאים בין למקום בין לבריות בין במעשים בין במדות, וע"כ הענישם ה', כי לעלוקה שתי בנות, שהם שתי נשי המלך שהם בנות עלוקה, הם אומרות הב הב, גוזלות וחומסות ומשחיתות את העם (גם יל"פ ששם הנשים היה הב הב) ושתי בנות האלה שלש הנה לא תשבענה לא ישבעו מדם הרוגים להשחית שלש הכתות הרעות שחשב, שהם דור אביו יקלל, דור טהור בעיניו, ודור מה רמו עיניו, וארבע שהיא הכת הרביעית שהוא דור חרבות שניו לא אמרו הון, כי אכלום בכל פה, מדה כנגד מדה כמו שהם אכלו עניים מארץ:

דרך המושכל

האנשים האלה איתיאל ואוכל שהתפלספו לפני אגור, האמינו בקדמות העולם או בחומר קדום, ואמרו שהעולם עומד מעצמו ע"י ההויה וההפסד המתמיד וע"י הד' יסודות שממירים צורותיהם תמיד ומתהפכים א' לחברו ומתערבים ומתמזגים זה בזה, ומתוך כך החזיקו בדעת אפוקריס שהעולם כמנהגו נוהג ואין משגיח ומושל בעולם, ולעגו על עבודת אלהים באמרם מה בצע כי נעבדנו ואין משגיח ומקבל עבודה מבני אדם וע"ז אמר אגור אליו.

(י-יא) אל תלשן עבד אל אדוניו, אל תדבר מלשינות על העבד העובד לאלהים, פן יקללך שאדוניו המשגיח וישמע דברך יקללך בעבור זה, ואשמת כי עליך יגולל האשם שעל ידי שטתך באו למינות, וקם דור אשר אביו יקלל, שמכחיש את אביו שבשמים ואומר שהעולם נולד מעצמו בלא אב מוליד, ר"ל בלא בורא, וגם את אמו לא יבורך, שגם את החומר שממנו נתהוה העולם לפי דעתו, לא יברך אותו, כי יאמר שהוא מקור משחת, אוכל בניו ומפסיד ילדיו ומשביר אחרים תחתיהם, ושהרע גובר בו על הטוב, כמו שנודע דעת המינים האלה, וגם שלפי דעתם המשחת לא התחייבו בכבוד אב ואם, כי אמרו שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא ושמציאתו בזה העולם הוא לרעתו, ומקללים את אביהם שגרם להם המציאות:

דרך המושכל

דור, וגם הם דור טהור בעיניו הגם שמצואתו לא רחץ, כי הם יאמרו שאין צריכים למעשים תוריים ולא להתקדש ולרחוץ מתאות ומכל מדה רעה, אחר שאין תורה ודת אלהית לדעתם, ועושים כל התועבות אשר יעלה על רוח תאותם, כי יאמרו כי יתנהגו כפי מזג החומר וכפי מדותיו ותכונותיו כל העולה על רוחם וכפי חפץ נפש בהמתם:

דרך המושכל

דור, וגם הם דור מה רמו עיניו, כי ירימו את עיני עיונם לחקור בגדולות ובנפלאות מהם לדרוש בעניני האלהות ובמה שאחר הטבע כאלו בכח שכלם להשיג את הכל, וגם עפעפיו, שהם הסוגרים את העינים ינשאו, שלא יסגרו את עיניהם להסתיר פנים מהביט אל האלהים, רק ישלחו עיניהם במקום אשר חשך סתרו וערפל חתולתו:

דרך המושכל

דור, וגם הם דור אשר חרבות שיניו, שע"י שאין מאמינים בתורה אלהית ובהשגחה ובשכר ועונש אין ביניהם גם דת נימוסי, רק נעשו כדגי הים שהגדול בולע את הקטנים, ואוכלים בשיניהם עניים ואביונים:

דרך המושכל

(טו-טז) לעלוקה, עתה מפרש באיזה אופן יכחשו את אביהם שבשמים, שהם אומרים שהעולם נתהוה מעצמו על ידי חומר קדמון, ואמרו שהחומר הזה ההיולי י"ל שתי בנות, (ועלוקה הוא שם פילוסוף א' שהיה שמו עלוקה, ור"ל לשטת עלוקה, או שקורא את החומר ההיולי הזה בשם עלוקה, שהוא רמש המוצץ דם, שכן ימצוץ תמיד דם ורצח, כי החומר הזה מבלה כל המתהוה ממנה, יש שתי בנות שהן אומרות הב הב, ויש שלש בנות אשר לא תשבענה וארבע אשר לא אמרו הון, ומפרש שאול, השתי בנות שאומרות הב הב, הן שאול ועוצר רחם, ר"ל ההויה וההפסד המוטבע בחומר, שהשאול הוא ההפסד, וממשלת הרחם הוא ההויה המולידה מרחמה את כל, והן השתי בנות שע"י יתהוה כל הוה, כי אין הויה כי אם בהפסד, והשלש אשר לא תשבענה, היא ארץ לא שבעה מים, ר"ל הג' יסודות עפר מים רוח, שהם מתמזגות ומתהפכות תמיד זל"ז, והנה יסוד הרוח והמים ידוע שהם מעורבים זב"ז, כי המים מורכבים משני יסודות אויריים ויש בהם ע"ט חלקים יסוד אויר חמוצי (זויערשטאף) וי"א חלקים אויר ממית (שטיקשטאף) וגם האויר מורכב מהם רק באופן אחר, שאין בו אויר חמוצי כ"כ כנודע בחימיאה, והם מתהפכים תמיד כידוע. ומודיע שגם יסוד העפר שהוא היסוד השלישי ארץ לא שבעה מים, הוא בולע אל תוכו את יסוד המים עם יסוד הרוח שבו, והם ג"כ מתהפכים זל"ז, והרביעי הוא אש לא אמרה הון, שהוא יסוד האש המהתך את כולם והוא הפועל הגדול בעולם ההויה וההפסד, והם יסודי הבריאה לדעת עלוקה, בצירוף השתי בנות שאומרות הב הב ומהוים ומפסידים את הכל:.

דרך הפשוט

שאול ועוצר רחם, ע"כ נענשו ע"י השאול של ממשלת הרחם, היינו ממשלת נשי המלך אשר הרחיבה כשאול נפשה לבלע ולהשחית, וגם ע"כ חלו בם עונשים אחרים השגחיים, והוא ארץ לא שבעה מים מה שהיה עצירת גשמים, ואש לא אמרה הון שאכלה אש בכל עריהם:

דרך הפשוט

עין, וסוף המלך יהיה שעין אשר תלעג לאב ומרד באביו ובזה אותו ואת אמו המולכת, לכן יקרוה עורבי נחל מדה כנגד מדה, כמו שהעורבים ג"כ אין מכירים את אמותיהם, ויאכלוה בני נשר שמדותיהם הפך העורב שמכירים ילדיהם ויולדיהן, וכמו שפי' חז"ל:

דרך המושכל

עין, ע"ז משיב ואומר לו עין תלעג לאב, עין הפילוסוף הזה הלועג לאבי כל היצור שהוא ה' מחולל כל, ותבוז ליקהת אם, שהוא החומר שנברא יש מאין ועל ידו יוליד ה' כל המציאות מעת כלות הבריאה הראשונה שהיתה יש מאין, כאב המוליד ע"י האם, והם אומרים שהכל נעשה במקרה, יקרוה עורבי נחל, והוא מדה כנגד מדה וכמ"ש חז"ל וכמ"ש בפי' הפשוט:

דרך הפשוט

(יח-כ) שלשה, אחרי שספר דברי התשובה הזאת, מביא את המשא שהוא משלים ומליצות שנשאו אז על המלך החדש, שהוא מלך אלקום שהיה עבד מורד באדוניו ומלך תחתיו, ונשאו עליו ועל אשתו השפחה ששמה שממית שמלכה תחת גבירתה, ארבעה משלים ומליצות, המשל הראשון אמרו על המלכה החדשה שהיתה שפחה תחלה והיתה מנאפת עם המלך ואדוניה וכסתה נאפופיה, ובגדה בריעה ואהובה המלך, ועליה אמרו המושלים ששלשה המה נפלאו, ר"ל שאין משאירים שום רושם בדרכם ודומה כאלו לא הלכו שם כלל, שהוא דרך הנשר באויר, ודרך הנחש בעפר, ודרך אניה במים, וכן נמצא ביסוד הרביעי שהוא יסוד האש ג"כ ענין שאין אחריו שום רושם כלל, והוא באהבת המנאפת אשר רשפיה רשפי אש, ועז"א שהרביעי לא ידעתים שג"כ נמחה הרושם, והוא דרך גבר בעלמה, ומפרש שר"ל שכן דרך אשה מנאפת, שאכלה ומחתה פיה כאלו לא היה שם אש האהבה כלל:

דרך המושכל

(יח-כ) שלשה המה, מראה להם טעותם, כי מי שם טבע ההולדה בכל הבע"ח, שע"י זווגם יולידו כצלמם וכתבניתם וע"י טבע זו נשמרים המינים בכל הבריאה, והלא אין השכל משיג זאת איך יתהוה זה ע"י הזווג, שכפי הנראה היה ראוי שלא ישאר ממנו רושם כלל, ובאר שכמו שבכל היסודות ימצאו פעולות שלא ישאר אחריהם שום רושם, כמו עפיפת הנשר ביסוד האויר, והליכת הנחש על צור העפר, והאניה במים, כן ראוי שיהיה דרך גבר בעלמה, שהוא ע"י חמימות יסוד האש, שלא יתהוה על ידו שום רושם, והלא ראינו שכן דרך אשה מנאפת שאכלה ומחתה פיה ולא ישאר ממנו זיוג ותולדה עד שתוכל להכחיש גוף המעשה ולומר לא פעלתי און, מזה מבואר שהוא דבר אלהים שיסד כן בכלל הבריאה כי זה אינו בטבע החומר ההיולי והתמזגות היסודות, רק ע"י בורא כל בחפצו שצוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, שעי"ז ישמרו המינים במציאות:

דרך הפשוט

(כא-כג) תחת, המשל השני נשאו על המלך והמלכה ביחד, שתחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך שהיה עבד ומלך תחת אדוניו, והיה תחלה נבל ועתה ישבע לחם. כי הנדיב בשבעו לחם ישפיע מטובו לעניים, והנבל נבלה עמו ויוסף ברעתו. ועל אשתו אמרו תחת שנואה כי תבעל, כי היתה שנואה ע"י נאופיה ומעשיה הרעים, והיא תבעל והיתה אהובת המלך בבעילת זנות, והרע מכולם שפחה כי תירש גבירתה, מה שהיא עתה היורשת את המלכות:

דרך המושכל

(כא-כב) עפ"ז באר לו משל אחר שתחת שלש תרגז הארץ ועמודי בית הנפש יתפלצון, והרביעי קשה מכולם, והוא תחת עבד כי ימלוך, והוא על עת שהדמיון ימלוך בבתי הנפש תחת השכל, כי הדמיון נוצר להיות עבד אל השכל ולהכנע למשמעתו, ועת יגבר הוא בבתי הנפש והלחשים תרגז הארץ, כי יוליך את האמת שולל ויבדה כזבים ודברים שאין להם מציאות, והוא המטיל תמיד ספיקות בכל דבר נאמן וקיים, או יפתה הלבבות להאמין בכל דברי סכלות, והוא מדרגת האויל או הפתי שהתבאר ענינם בס' הזה, והשני הוא נבל כי ישבע לחם שמי שהוא נבל ולא אסף חקי החכמה אל נפשו הנדיבה, רק אסף דברי נבלה וסכלות ונדמה לו שהוא שבע לחם החכמה, והוא מדרגת החכם בעיניו שהתבאר ענינו כ"פ שנדמה לו שכל מעשיו הם בחכמה:

דרך המושכל

תחת, השלישי הוא תחת שנואה כי תבעל שהוא מי שגברו בנפשו הציורים הרעים והתכונות הרעות שהם מתנגדים אל חקי החכמה, כמו הכעס והתאוה והגאוה והקנאה, ויקחם לו לאשה תחת אילת אהבים שהיא החכמה, שהיא האשת חיל שידבר עליה נכבדות שהם כחות הנפש המושלים כפי חקי החכמה. והנה כחות הנפש המתוקנים כפי החכמה כולם אהובים, ר"ל שכולם מסכימים זה עם זה ועם השכל, אבל הכחות המתנגדות אל החכמה י"ל שנאה והתנגדות זל"ז, וע"כ קראם בשם שנואה, והוא מדרגת הכסיל שהתבאר ענינו שהגם שיודע חקי החכמה אשתו הרעה מושלת עליו, כי בעל את השנואה שהיא התאוה והמדות הרעות ובעבורם הוא נלוז מחקי החכמה, והרביעי אשר לא תוכל שאת הוא שפחה כי תירש גברתה, שהוא עת יעזוב תורת ה' והחכמה המקובלת מאלהים שהיא הגבירה באמת ויבחר בדעות כוזבות מפילוסופיא תולדות השכל האנושי, שהיא השפחה אשר נתנה לה לרקחות ולטבחות ולאופות, והוא בוחר בהיקשי המתעים ודרכיהם לחלוק בהם על חקי התורה, והשפחה תירש את גבירתה ותגרשה מבית תענוגיה, זה הרע מכולם והוא הזד החולק בזדון על התורה ומביא נגדה ראיות והיקשים מתעים, וזד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון:

דרך הפשוט

(כד-כח) ארבעה, המשל השלישי, נשאו על המלכה שממית, שעם היותה מקטני ארץ, גברה ועשתה חיל בתחבולותיה, עד שהיא בהיכלי מלך. ובאשר היה שמה שממית, לקחו המליצה מן השממית, אשר תתפוש בידיה ותארוג רשתות וחרמים לצוד בה את הזבובים, ותשב בהיכלי מלך אשר ארגה לעצמה, כן היא, מצודים וחרמים ליבה, ותארוג רשתות בתחבולות אשר הולידה מדעתה, כמו השממית שתוציא המטוה מגופה, והיא יושבת בהיכלי מלך, בין תחילה - שתפשה ברשתות אהבתה את המלך הקודם, בין עתה - שהיא המולכת בארץ.

והמליץ צרף אל השממית עוד שלשה קטני ארץ שיעשו חיל בתחבולותיהם, הנמלים בענין הזריזות, והשפנים בבנינים נשגבים מצדות סלעים משגבם, והארבה בהתאחדות החיל כי יצאו גדודים ויצא חצץ כולו, והשממית באריגת רשתות הצידה.

והמליץ צירף אל השממית עוד שלושה קטני ארץ שיעשו חיל בתחבולותיהם:

* הנמלים בעניין הזריזות,

* והשפנים בבניינים נשגבים, מצדות סלעים משגבם,

* והארבה בהתאחדות החיל, כי יצאו גדודים ויצא חוצץ כולו,

* והשממית באריגת רשתות הצידה.

וגם יש לומר, שהיא תפשה תחת ממשלתה ג' אומות שנועזו אז, אומה אחת היתה זריזה באסיפת הון ועושר וכל מיני מאכל כנמלים, ואומה אחת שבנו לעצמם ערי מבצר חומה דלתים ובריח, ואומה אחת שהיתה עם חפשי בלי מלך ומושל רק הכנסיה שלהם היו כולם בהסכמה אחת ובזה העיזו חיל, והשממית תפשה כולם ברשתותיה הדקים, הגם שהיתה כקורי עכביש וישבה בהיכלי מלך למלוך על כל אלה:

דרך המושכל

ארבעה — נגד הארבעה דברים הנ"ל אמר, שנמצא ארבעה בעלי-חיים ש הם קטני ארץ, והמה חכמים מחוכמים, שנלמד מהם ענייני חכמה, היפך מהארבעה עניינים הרעים שחשב, שנתן ה' בטבע ארבעה בעלי-חיים אלה מידות שהם למותר, ואין מוכרחים אליהם לצורך קיומם ומזונם, רק כדי שבני אדם ילמדו מהם ענייני חכמה. ועל-זה אמר "מחוכמים", בבניין פועל.

דרך המושכל

הנמלים, הם עם לא עז וכל מאכל הנמלה כל ימיה הוא גרעין ומחצה, וה' נתן בטבעם כי יכינו בקיץ לחמם שאוספים וכונסים אוצרות של תבואה שא"צ אליהם כלל, והוא למען ילמדו בני אדם מדה זו באסיפת החכמה שלא ינוחו כל ימיהם מלאסוף ולכנוס חקי החכמה ולא יאמרו די, וזה הפך הנבל כי ישבע לחם, שהוא החכם בעיניו שנדמה שכבר אסף אל נפשו חקי החכמה די והותר:

דרך המושכל

השפנים, הגם שהם עם לא עצום, וימצאו מחסה מפני אויביהם גם במחילת עפר וכיפים, נתן ה' בטבעם ש יבנו ביתם בסלעים וצורים חזקים, למען נלמד מהם לבנות בית הנפש במצודות סלעים, שהוא השכל וכוחותיה, לא על כוח הדמיון שאין בו ממש והוא מלא איוולת וספקות, כי חכמות בנתה [ביתה] על סלעים חזקים, ובית מצודות השכל משגבה, וזה היפך מ"עבד כי ימלוך".

דרך המושכל

מלך אין לארבה ובכ"ז נתן ה' בטבעו שיצא חצץ כולו ויתאגדו באגודה אחת ולא יתפרדו זה מזה, הגם שזה מזיק להם שעי"כ נקל לכ"א לבערם ולאבדם, רק ששם בהם טבע זאת שילמדו ב"א מהם ענין חכמה, שכן כל כחות הנפש יצאו חוצץ כולם בקשר אחד, והוא ע"י שיתנהגו כפי חקי החכמה, וזה הפך ממ"ש תחת שנואה כי תבעל שהכחות ההפוכות מחקי החכמה מפוזרות ומתנגדות זה לזה:

דרך המושכל

שממית בידיה תתפש ואורגת קורי עכביש חלשים ונמאסים שמוציאה מגופה, הגם ש היא בהיכלי מלך הטובים והיפים, והגם שעל-ידי-כך יוציאו אותה ויהרגוה.

וה' נתן זאת בטבעה, שיראה האדם, כי הדעות הנפסדות וקורי עכביש אשר יארוג בשכלו על-פי היקשים שיוציא מדעתו, שדומים כקורי עכביש, והוא חושב שאורג בם מבצר נשגב, הגם ש היא בהיכלי מלך ויש לה מגדל עוז להישגב בו שהיא התורה האלהית, בכל זאת יעמידו בני-אדם דמותם וחקירתם בהיכלי מלך, לחקור בענייני האלהות ובענייני היכליו, שהם העולמות אשר ברא, וזה לרעתם, כמו העכביש שזה גרם מיתתה, וכן זה תסבב מיתת הנפש ושילוחה מהיכל מלכו של עולם, ואל רפאים מעגלותיה. וזה ההיפך של "שפחה כי תירש גברתה".

דרך הפשוט

(כט-לא) שלשה, המשל הרביעי המליצו על העבד שמלך שהיה שמו מלך אלקום, והוא לא היה לא גבור ולא בעל תחבולות יודע ציד לצוד את העם בערמתו, רק נדמה כתיש שמהלך בראש העדר ע"י שהוא הזכר והצאן צאנו הם נקבות, כן גבר ע"י אשתו וע"י שהוא בעלה, ואמרו המושלים ששלשה המה מטיבי צעד, הליש מולך על הבהמות מפני גבורתו שהוא גבור בבהמה, והזרזיר ימלוך ע"י שהוא קל המרוץ ויודע לצוד ציד וימלוך ע"י מתניו, והתיש הוא השלישי שהוא ג"כ מטיב צעד ללכת בראש, ועמו משתתף מלך אלקום, שהוא מטיב לכת עם התיש, שהוא תיש כמוהו ההולך בראש העדר לא מפני מעלותיו רק מפני שהוא תיש וי"ל נשים שעל ידם הגיע להיות בראש:

דרך המושכל

שלשה המה מטיבי צעד בדרך המצות, והרביעי הוא מטיב לכת בתהלוכות העיון והשגת האמתיות:

דרך המושכל

(ל) ליש, הוא הכח הגבורה אשר בנפש שיתגבר כארי על בהמותו וחמרו ותאותיו. ולא ישוב מפני כל, שלא יעכבהו שום כח מכחות חמרו, וזה הגבורה שלא יעבור שום דבר ממצות לא תעשה:

דרך המושכל

(לא) זרזיר מתנים, הוא הרץ כצבי במהירות וזריזות לקיים מ"ע ויתגבר על מדת העצלות, שעז"א חז"ל הוי גבור כארי ורץ כצבי, או תיש, הוא הגברת הצורה על החומר, שהצורה תכונה בשם זכר נגד עדר הרחלים שהם כחות החומריים המקבלים, וצריך שהזכר ילך בראש, והוא מדת העזות שאמרו הוי עז כנמר, שהוא עוז פנימי והעזת פנים שהיא הצורה על יתר הכחות, ומלך אלקום עמו, ועם הצורה ילך המלך שהוא השכל וכחותיו שהוא המולך במלכות הנפש, ולא יקום כח מכחות הגויה נגדו לחלוק עליו ולמרוד במלכותו (שעז"א רמז בקל כנשר, לעוף על כנפי השכל מרומים) ואז ייטיב לכת בדרך העיון והשגת האמתיות:

דרך הפשוט

אם נבלת אומר אל מלך אלקום העבד אשר מלך והוא הנבל אשר ישבע לחם, האם נעשית נבל ע"י ההתנשאות הלא היית נבל מקדם, ואם זמות שזממת למרוד באדוניך ושמת יד לפה לחרוש רעה בסתר, אבל דע.

דרך המושכל

(לב) אם נבלת, אמר אגור אל איתיאל ואוכל, אם תראה כי תהיה נבל ותטה מדרך הטוב, זה בא בהתנשא, ע"י שתתנשא לחקור בגדולות ובנפלאות ממך, כמו שעשית בשאלותיך וחקירותיך במעשה בראשית ומציאת העולם, ואם זמות, ואם העמקת בזה במחשבות עמוקים בענינים אלה, יד לפה ואל תוציא מחשבותיך מן השפה ולחוץ:

דרך הפשוט

כי מיץ חלב, המתמצה מן החלב וצף מלמעלה והיא חמאה, שהוא הטוב והמובחר מן החלב, אבל המתמצה מן האף שהם הרירים שהם דברים מאוסים יוציא דם, אם ימוץ יותר יצא דבר נמאס יותר שהוא דם, ומיץ אפים וכעס יוציא ריב ומרד ומדון לכל הארץ:

דרך המושכל

(לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה, ר"ל המקובץ מן החכמה האמתיות שנאמר בה דבש וחלב תחת לשונך יוציא חמאה ודבר מובחר. אבל מיץ אף יוציא דם. אם תמוץ דברי עיון ומחקר ממקור משחת ומופתים מתעים יוציאו היקשים ותולדות נשחתים, ומיץ אפים שאם תכעס על הנהגת ה' כמו השאלה על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים וכיוצא, יוציא ריב נגד ה' כמ"ש כי לאויל יהרג כעס: