במדבר פרק כ״ב

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי — אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה לפיכך ויגר מואב:

ויגר — לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם:

ויקץ מואב — קצו בחייהם:

אל זקני מדין — והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחוך השור — כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:

בעת ההוא — לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

פתורה — כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום:

ארץ בני עמו — של בלק משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:

לקרא לו — הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים — ואם תאמר מה מזיקך:

הנה כסה את עין הארץ — סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום:

והוא ישב ממלי — חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:

נכה בו — אני ועמי נכה לו בהם דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט:

כי ידעתי וגו' — על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

וקסמים בידם — כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:

לינו פה הלילה — אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:

כאשר ידבר ה' אלי — אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו — לשון עכבה:

מי האנשים האלה עמך — להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

בלק בן צפור וגו' — אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

קבה לי — זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש:

וגרשתיו — מן העולם ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:

לא תלך עמהם — אמר לו אם כן אקללם במקומי אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך:

להלך עמכם — אלא עם שרים גדולים מכם למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:

כי כבד אכבדך מאד — יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:

מלא ביתו כסף וזהב — למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח:

לא אוכל לעבר — על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה:

גם אתם — פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים:

מה יסף — לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:

אם לקרא לך — אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם:

ואך — על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:

ויחבש את אתנו — מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו אמר הקדוש ברוך הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו:

עם שרי מואב — לבו כלבם שוה:

כי הולך הוא — ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך:

לשטן לו — מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:

ושני נעריו עמו — מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה:

ותרא האתון — והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:

וחרבו שלופה בידו — אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

במשעול — כתרגומו בשביל וכן (מ"א כ, י) אם ישפק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו:

גדר מזה וגדר מזה — סתם גדר של אבנים הוא:

ותלחץ — היא עצמה:

ותלחץ — את אחרים, את רגל בלעם:

ויוסף מלאך ה' עבור — לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו:

זה שלש רגלים — רמז לו אתה מבקש לעקור אמה החוגגת שלש רגלים בשנה:

התעללת — כתרגומו לשון גנאי ובזיון:

לו יש חרב בידי — גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין:

ההסכן הסכנתי — כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד, ב):

כי ירט הדרך לנגדי — רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה, א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי [ולהמראתי]. ומקרא קצר הוא, כמו (ש"ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

אולי נטתה — כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא:

גם אתכה הרגתי — הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה:

ואותה החייתי — ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו. טז) ואת הבהמה תהרגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:

כי לא ידעתי — גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי:

אם רע בעיניך אשובה לי — להתריס נגד המקום היא תשובה זו אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאמר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:

לך עם האנשים — בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו

לך עם האנשים — כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם:

ואפס — על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו':

עם שרי בלק — שמח לקללם כמותם:

וישמע בלק — שלח שלוחים לבשרו:

אל עיר מואב — אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:

האמנם לא אוכל כבדך — נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

קרית חצות — עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו:

בקר וצאן — דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

במות בעל — כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה:

וירא בלק בן צפור הקדים להודיע מה ראה בלק לשלוח מלאכים לבלעם שיקללם, ואם היה דעתו להלחם בם היה לו להכין עצה וגבורה למלחמה, אם היה ירא מפניהם היה לו לעשות שלום עמהם בפרט שראה שסבבו את ארצו ולא נגעו בו לרעה, ע"ז הודיע שלא היה יכול לצאת עליהם למלחמה מצד שני טעמים, א' מצד שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי הגם שהיה מלך גדול ועצום ובזה ראה גבורת ישראל, [ואמר וירא בלק ולא אמר מלך מואב כי בעת שכבשו את סיחון לא היה עדיין מלך מואב כמ"ש ובלק מלך למואב בעת ההיא שלא המלך עד עתה]:

ויגר זאת שנית שראה שמואב פחד מאד מפני העם, וא"א שיצאו למלחמה עם יראים ופוחדים, וגם לא היה אפשר לו לשבת מריב ושלא להלחם, כי ראה בלק כי ויקץ מואב ר"ל שהגם שהיו גרים מפניהם לא יכלו להיות בשלום עמם כי קצו בהם מצד שהם בני ישראל ששם זה מציין מעלתם והיותם מובדלים בדת מיוחדת ובגוים לא יתחשב ואין שנאה כשנאת הדת:

ויאמר גם ראה בלק ששנאה זו הכבושה בלבם כבר עשתה פרי שמואב התחבר עם זקני מדין והתיעץ עמהם שישתתפו עמו במלחמה על ישראל, (הגם שתחלה היו שונאים זל"ז), ואמרו להם שהגם שהם בוטחים ואינם מתיראים כי כבר ראו שסבבו את ארצם ולא נלחמו בם, יש יראה שילחכו את שכני מואב ועוזריו ובעלי בריתו וגם מדין בכלל. כלחך השור שכורת כל ירק עשב בלשונו וכן יכריתו כל אוכל הערים שבסביבות ולא ישאירו מחיה. ובלק מלך למואב בעת ההוא, וגם זה הכריחו להלחם עם ישראל כי מטעם זה בחרוהו למלך וחז"ל אמרו שבלק הי' מנסיכי מדין ומואב קבלוהו אז למלך כי היה גבור חיל ורצו שילחם עם ישראל, וגם שע"י שקבלו עליהם מלך מנסיכי מדין עי"ז התחברו עם מדין, וכפי המבואר בספר יהושע (סי' יג) ואת נשיאי מדין את אוי וכו' נסיכי סיחון, מבואר שנשיאי מדין היו עובדים לסיחון, וכן מואב היה תחת ממשלת סיחון מעת שכבשם במלחמה, ועתה שנפל סיחון לפני ב"י, התחברו מואב ומדין להלחם בישראל, וכמ"ש (יהושע כ״ד:ט׳) ויקם בלק בן צפור וילחם בישראל:

וישלח לכן שלח מלאכים אל בלעם, והיה זה אם כדי להסיר הפחד מלב העם ואם כדי להחליש כח ישראל וגבורתם ע"י קללת בלעם וכמו שיתבאר, ומ"ש ארץ בני עמו ר"ל בני עמו של בלק, שבלק נולד בארם והיה מכיר את בלעם, וזה טעם להשיב שהלא בלעם היה שונא למואב והוא קללם בעת מלחמת סיחון ואיך שלח אליו, משיב שבלק היה מבני עמו, וגם הקדים לזה מ"ש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ר"ל שאינו המלך שנלחם עם סיחון שקללו בלעם רק הוא מלך אחריו ולא חלה עליו הקללה. לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה היה שנוי בין שליחות בלק ובין מה שהשיב בלעם לה' בכמה דברים, שבלעם אמר לה' הנה העם היוצא ממצרים שר"ל העם הידוע כי בעת יצ"מ נודע זה בכל אפסי ארץ, והנסים שנעשו עמהם היו מפורסמים, ועל כן לא שלח בלק לאמר הנה העם היוצא ממצרים, פן ימאן בלעם ללכת כי כבר שמע גדולת העם וכי ה' עמהם להצילם בדרך פלא, ע"כ אמר עם יצא ממצרים ר"ל עם בלתי נודע שיצא עתה ממצרים וכסה עתה את עין הארץ כי הם כארבה לרוב ובאשר הוא יושב ממולי ומוכן להלחם בי, לכן:

ועתה לכה נא ארה לי ובלעם אמר לכה נא קבה לי ולהבין זה צריך אני להודיעך ההבדל בין ג' לשונות שבא על הקללה, מקלל, אורר, נוקב או קבב אורר מציין הרושם שעושה ע"י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ"י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע"כ הקללות היוצאים מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם א' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי' מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו ויקוב את השם ויקלל, כי א"א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשוח טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וז"ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה וכמ"ש הרי"א, ודעת הראב"ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעדה כמ"ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל, כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז"א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע"כ אני רוצה שתאור אותם דוקא להחליש כחם העצום ממני:

וילכו וגו' וקסמים בידם באשר בלעם נודע לקוסם לא לנביא, שכן עד עתה לא היה נביא שזה התחדש לו עתה בשביל ישראל, וכן אח"ז שב להיות קוסם לבד כמ"ש ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י״ג:כ״ב), לקחו בידם קסמים היינו כלים הנצרכים למלאכה זו כדי שימצאו בידו לעת הצורך:

ויאמר אליהם והוא הודיע להם שהוא עתה נביא וכל מה שיעשה עתה תלוי ברצון ה' וצריך שתלינו פה הלילה שישמע מה שידבר ה' אליו בחלום הלילה, וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין הלכו לדרכם באשר לא החזיקו אותו רק לקוסם חשבו שמדחה אותם בקש כי לא האמינו שה' ידבר אליו, וגם י"ל כי שרי מדין לא היו צריכים רק ללכת אל בלעם לכבודו שבאו אליו שרים משתי אומות, אבל לא היו צריכים להביא תשובה בחזרה אל בלק כי הם חזרו למדין תכף אחר שעשו שליחותם לדבר אליו דברי בלק, רק שרי מואב שהם היו צריכים להביא תשובה אל שולחם הוצרכו להשאר עד שישיב להם תשובה:

הנה העם הנה בלעם ידע האמת שהם אינם עם בלתי מפורסם שיצא עתה ממצרים, רק שהוא העם הידוע היוצא ממצרים זה ארבעים שנה ויכס את עין הארץ מאז, ואחר שהוא הזכיר האמת שהוא העם בחר לו יה אשר עשה להם אותות ומופתים, לא יכול לומר לכה ארה לי את העם הזה, שכבר ידע שקללתו לא תעשה בם שום רושם שיהיה בם מארה וחסרון לא מצד הנחוש כי לא נחש ביעקב ולא מצד הכוכבים כי לא קסם בישראל, וע"כ אמר לכה קבה לי אותו שהגם שקללתו לא יזיק להם כל מאומה, יהיה למואב תועלת ע"י הקבוי שהוא פרסום הקללה, שהגם שזה לא יזיק לישראל להחליש גבורתם עד שיוכל להכות בם, יהיה זה תועלת למואב שיאמינו לדברי בלעם ויוסר הפחד מלבם ועי"ז אולי אוכל להלחם בו שעי"כ יצאו גבורי מואב למלחמה, והגם שלא נכה בו עד שאגרשנו מן הארץ בכ"ז ע"י שיצאו למלחמה נגדו וגרשתיו מגבולי ולא יקרב אל ארצי בראותו מלחמה. והנה מה ששינה בלעם ואמר שבלק אמר לכה קבה, הגם שבלק אמר לכה ארה, זאת הבין מדברי בלק, שאם בלק אינו רוצה רק שיארר אותם לבד למה שולח שיבא אצלו, הלא המארה תחול על המאורר גם מרחוק, ולמה יטריח אותו בחנם שיבא אליו, וע"כ שחוץ מן המארה צריך הוא גם אל הקבוי שהוא פרישת הקללה ופרסומה כדי לחזק ידי אנשי המלחמה שנפל עליהם אימתה ופחד וע"ז צריך שיבא לארץ מואב דוקא ויפרש הקללה במעמד כלם שבזה יוסר מהם הפחד שנפל עליהם ויצאו להלחם, ואחר שהבין שה' לא יסכים שיאור את העם כי ברוך הוא לה', חשב שעכ"פ יסכים על הקבוי שבזה לא יחליש כח ישראל רק יחזק לב אנשי מואב להסיר המורך מלבם:

ויאמר אלהים לא תלך עמהם בלעם הבין מדברי ה' מ"ש לא תלך עמהם ולא אמר סתם לא תלך, שאינו מזהיר אותו רק שלא ללכת עם שרים אלה אבל אינו מזהירו מלכת עם שרים אחרים, וכן הבין ממ"ש לא תאור את העם והוא לא שאל רק לקבותם, משמע שלא הזהירו רק מלאור אותם היינו שיחסר ויזיק אותם ע"י קללתו, אבל על הקבוי שהוא פרישת הקללה לבד לעיני שומעים שיחשבו שקלל אותם ובאמת לא יזיק להם מאומה ע"ז לא הזהירו, וע"כ:

ויאמר אל שרי בלק וגו' מאן ה' לתתי להלך עמכם ר"ל שלא הזהיר אותי רק שלא להלוך עמכם שמשמע שעם שרים אחרים יש לי רשות ללכת, ואחר שבודאי ספר להם בלעם גם מה שלא הזהירו רק שלא יאור את העם הוציא מזה ג"כ שיוכל ללכת עם שרים אחרים לקבות ולא לארר כי לא יזיק להם שום קללה:

ויאמרו מאן בלעם הלך עמנו הנה הם לא החזיקו אותו לנביא ה' רק לקוסם וחשבו שמ"ש שה' דבר בו והזהירו הוא שקר, ועז"א שהוא עצמו ממאן מלכת עמהם כי רודף אחר הכבוד, ומסתמא הגידו לו ג"כ מ"ש שלא יוכל לאור את העם שלא תחול בו מארה כי ברוך הוא, רק שיוכל ללכת לקבות את העם רק שאינו רוצה ללכת עמהם רק עם שרים יותר גדולים:

ויוסף עפ"ז בא למלאות רצונו ושלח רבים ונכבדים מאלה, ויאמרו לו כה אמר בלק אל נא תמנע מהלך אלי אחר שעל הקבוי לבד העקר הוא מה שילך אליו לפרסם את הקללה בקש שלא ימנע א"ע מזה, כי גם הוא לא האמין לו שה' מנעו מזה:

כי אם המניעה הוא כי תרצה בכבוד יותר כבד אכבדך ואם המניעה הוא שאתה רוצה מתנות רבות בשכרך כל אשר תאמר אלי אעשה ואם המניעה הוא מצד שלא תחול בם מארה כי ברוך הוא, איני רוצה שתאור אותם רק ולכה נא קבה לי את העם הזה כדי שאנשי החיל יחשבו שחל עליהם ארירה וימצאו אומץ לב למלחמה:

ויען בלעם אמר להם שנית שהוא נביא לה' שעל פי ה' נמנע מלכת, וע"ז לא יועיל כל הון לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה מה שיאור אותם קורא קטנה מצד שזה יוכל לעשות בביתו בלי טורח, ומה שיקבה אותם קורא גדולה כי ע"ז צריך להטריח א"ע ללכת אל ארץ מואב לפרסם את הקללה והיא גדולה מצד הטורח (הגם שהוא קטן מהראשון מצד עצמו כי הקבוי אינו עושה רושם בהמקולל, ומצד פעולתו הוא דבר קטן מן הראשון) והוא לא זו אף זו אף גדולה שהוא הקבוי לא אוכל לעשות בלא ה':

ועתה שבו נא שהגם שדקדקתי ממ"ש ה' לא תלך עמהם שלא הזהיר שלא אלך עם שרים אחרים, בכ"ז אינו יודע זאת בבירור וצריך אני לשאול שנית אם אלך עמכם, ובזה וארעה בידיעה ברורה מה יוסף ה' דבר עמי כי הדבור הראשון אין לי בו דעת ברור:

אם לקרא לך באו ר"ל אחר שעתה לא באו לבקש שתאור את העם שזה תוכל לעשות גם במקומך, רק שאלתם הוא שתקבה את העם ומצד זה באו לקרא לך דוקא שתלך לארץ מואב, כי תכלית הקבוי שהוא רק לחזק יד מואב לא תושג רק אם תפרש הקללה בארץ מואב, ובאמת לא יזיק זה לישראל מאומה כי הוא רק קללה לפנים לא קללה אמתית שיהי' לישראל ארירה ונזק, א"כ קום לך אתם ובכ"ז אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ר"ל שגם לא תקוב מבלעדי רשותי כי ה' רצה בהפך שתחת שיפרש קללה יברך את העם:

ויקם בלעם בבקר בלעם היה לו להבין שה' לא יתן לו רשות אף לקבות את ישראל, והיה לו להבין שיצוה עליו בהפך שיברך אותם והיה ראוי לו למנוע מלכת אחר שזממו אל יפק וישוב בחרפה לביתו, וה' אמר לו קום לך אתם, וכבר בארנו בפ' קדושים (סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו שעמו מציין השווי, ואתו מורה שאחד הוא העקר, וה' הודיע שלא ילך עמם בשווי רק אתם, שיהי' דעתו נפרד מדעתם שהוא לא ילך על הכונה להרע לישראל, והוא לא כן עשה כי הלך עמם, ואמר במד' שמח בפורענות של ישראל כמוהם, ולכן השכים בבקר וחבש בעצמו את אתונו מרוב חשקו אל ההליכה וא"כ היה בדעתו שאם יצוה ה' לברכם לא ישמע לו שאל"כ הי' לו לחדול מלכת אתם:

ויחר אף אלהים לכן חרה אף ה' על הליכתו שהי' לו למטע מלכת, לכן התיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. והנה הראב"ע כתב שכל ענין זה היה בחלום, ומוסב למעלה שבא אלהים אליו לילה ויאמר לו וכו' ונדמה לו בחלום שקם בבקר וחבש אתוט ושהתיצב מלאך ה' לשטן לו ושהכה את אתוט וכל הענין עד מ"ש לו מלאך ה' לך עם האנשים, אז וילך בלעם עם שרי בלק שהלך בפועל ממש, ונדחק לזה באשר רחוק בעיניו שהאתון תראה את המלאך ושתדבר, אולם חז"ל לא כן דעתם רק שהיה בפועל ממש, ושהאתון חרדה חרדה מפני מלאך ה' כענין והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י׳:ז׳), ומה שפתח ה' את פי האתון, השם פה לאדם יכול לתת כח הדבור גם לעצים ואבנים, ואם תרצה אמור שנתלבש בה רוח או שד והוא דבר מתוך פיה כי הם מדברים כבני אדם, ושעז"א שפי האתון נברא בע"ש בין השמשות כי השדים נבראו בע"ש בין השמשות, ומ"ש והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו הוא טעם למה שלא ראה הוא את המלאך שבא להזיקו, כי לשלשה לא נראה ולא מזיק:

ותט האתון מן הדרך מה שעכב את האתון ג' פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה היה שתהיה מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג' פעמים בג' מדרגות, בפעם הא' רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב' הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג' רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא' עצת רוכבו, ר"ל עצת היצה"ר שלו, מפני ה' ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב' הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה' אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע מפני מלאך ה' בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי' ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי:

ותאמר לבלעם מה עשיתי לך אמרה וכי עשיתי לך דבר כזה מעודך עד שהיית חושב שאני חמור שעסקיו רעים והכיתני, וזה עצמו מה שאמרה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, רק שבלעם לא הבין את דברי האתון וחשב שמ"ש מה עשיתי לך ר"ל מה עשיתי לך עתה וע"ז השיב כי התעללת בי, ופרשה לו שכונתה מה עשיתי לך מעודך עד היום הזה, ור"ל הלא כשראית שנוי כזה שלא קרה לך מימיך היה לך לשום על לב שאינו מקרה רק שיש לו סבה, ולדרוש על הסבה, בפרט שדרך הקוסמים לשום לב על כל עכוב שיקרה להם בדרך, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, ואמרו פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי וכדומה:

על מה הכית את אתונך המלאך פירש לו תוכחת האתון שלא היה ראוי לך להכות האתון רק להבין שמה שנטתה מדרכה היה מפני איזו סיבה, והסבה הי' כי הנה אנכי יצאתי לשטן, כי ירט אמר לו אתה האיש המתפאר בנבואה אתה סכל יותר מן החמור ובע"ח הפחותים ממנו, כי ירט הדרך לנגדי ר"ל כל הנמצא בדרך הזה אחזה איתם רטט וחרדה כשבאו לנגדי עד שימליץ שכל הדרך חרד ופחד לנגדי:

ותראני, וכן האתון מכללם ראתה אותי ותט לפני הנה גם בע"ח שפלים הרגישו ורטט וחרדה אחזתם, ואתה שוטה בלתי מרגיש מאומה, ותט לפני אולי נטתה מפני, לפני מציין הנטיה מפני הכבוד, ומפני מציין הנטיה מפני המורא, ר"ל האתון נטתה מפני כבודי ורוממותי וזה ותט לפני, ויוכל להיות שנטתה מפני המורא ועז"א אולי נטתה מפני, ר"ל שיש ספק בדבר, ובאר צדדי הספק כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי שי"ל שנטתה מפני דהיינו מיראה מפני שהייתי הורג אותך ויראה שיהרג אדוניה וזה טעם היראה, וי"ל שנטתה לפני היינו רק מפני הכבוד לא מפני היראה כי אותה החייתי ולא הי' לה לירא אחר שהיא לא היתה בסכנה:

חטאתי כי לא ידעתי ר"ל חטאתי בזה במה שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, שאם הייתי משים לב בדבר היה לי להרגיש שיש איזו סבה שעכבה את האתון מדרכה והייתי מתבודד עד שהייתי יודע שמלאך נצב בדרך:

לך עם האנשים תחלה אמר לך אתם, ועתה אמר לך עם, שכבר בארתי שמלת עם מורה השווי, ותחלה אמר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופה אמר אותו תדבר כי דבור הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע"י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ"ש בתמורה (דף ד') לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו, ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי' שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה' שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ"ש חז"ל שהכניס עין הרע בברכותיו, א"ל שהגם שיצוה לברכם לא יהיה ג"כ רק דבור לא מעשה ועז"א אותו תדבר, וע"כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם:

למה לא הלכת אלי ר"ל אם היה הטעם שלא הלכת מפני שרצית שאשלח שרים נכבדים יותר מהראשונים הלא היה לך להבין שאחר שאני שלחתי לקרא לך אשים לך כבוד יותר גדול, במה שאני בעצמי יצאתי לקראתך עד קצה הגבול, שזה כבוד היותר גדול שאפשר כי מי גדול מהמלך, וז"ש האמנם לא אוכל כבדך, הלא היה בדעתי לכבדך בעצמי לא ע"י שרים רק ע"י כבוד מלכות:

ויאמר השיב לו שלא מפני הכמד נמנעתי מלכת רק מפני שאיני ברשותי, וגם עתה שבאתי לא אוכל לעשות מאומה ויראתי שלא לבד שלא אוכל לקלל עוד אצטרך לברך:

ויזבח בלק בקר וצאן פרש"י דבר מועט בקר אחד וצאן א' בלבד, והוא ממד' רבה, כי בכ"מ כתוב צאן ובקר, ופי' צאן ובקר הרבה והוא שם הקבוץ ובקר רמתא יותר מצאן. ובא דרך לא זו אף זו, כפי הכלל באילת השחר (כלל קצט), אבל פה שכתוב בקר וצאן ע"כ פי' שזבח בקר א' וכשלא הספיק לכלם הוסיף וזבח צאן א':

ויהי בבקר הנה חז"ל אמרו בברכות (דף ז') שהיה בלעם יודע למין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ואז היה מקלל, ושם אמר אימת רתח בתלת שעי קמייתא, לכן העלהו בבקר, עוד אומר שם תנא משמיה דר"מ בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה, לכן העלהו במות בעל, שידוע שהבעל הי' עבודת החמה, ורצה שיקלל אותם ברגע שהקב"ה כועס בה: