יהושע פרק י״ד

אשר נחלו אותם — אשר הנחילו אותם:

כי היו בני יוסף שני מטות — תחת שבט לוי:

כאשר עם לבבי — ולא כאשר עם פי, שהמרגלים היו בעצה אחת, וירא כלב לומר להם שלא יאמר כמותם, וכשבא, הכחישם, וזהו שנאמר שם (במדבר יד כד): עקב היתה רוח אחרת עמו, שהיה אומר להם אחד בפה ואחד בלב:

זה ארבעים וחמש שנה — למדנו ששהו בכיבוש הארץ שבע שנים, שהרי בשנה השנית שלח משה המרגלים, נשארו שלשים ושמנה שהלכו במדבר, ושבע שכבשו, הרי ארבעים וחמש:

האדם הגדול בענקים הוא — אביהם של אחימן ששי ותלמי, ארבע היה שמו דבר אחר: על שם האב ושלשה בנים, שכן קורא אותם (שם יג כב): ילידי הענק:

והארץ שקטה ממלחמה — מוסב לענין הראשון, לאחר שבע שכבשו סביבותיהם, נכנעו האמוריים ולא נאספו עוד למלחמה עליהם, לכך התחילו לעסוק בחילוק הארץ ומדרש אגדה, האדם הגדול בענקים הוא. אברהם אבינו, הוא שגרם להם שהארץ שקטה ממלחמה ארבעים שנה שנתעכבו במדבר, בשכר שכבדו את הזקן בקרית ארבע, שאמרו לו (בראשית כג ו): נשיא אלהים אתה בתוכנו:

ואלה אשר נחלו — הדעת היותר צודקת באיכות החלוקה, היא דעת הראב"ד (הובא בשטה מקובצת בב"ב דף קי"ז), וז"ל, דע והבן כי א"י נתחלקה לי"ב שבטים בגורל ואורים ותומים וזו היא השאלה ששאלו (שם דף קכ"ב א) לשבטים אתפליג או לקרקפתא דגברי אתפליג, על חלוקת גורל שאלו, וקפשיט ליה בין רב למעט (במדבר כו, נו), בין שבט מרובה לשבט מועט יהיה עפ"י הגורל, אבל למשפחות לא הוזקקו להם לגורל וכו'. עוד נשאר לנו טענה, אם החלקים לא היו שוים איך חלקו בגורל, ולפני הגורל איך ידוע למי ירבו ולמי ימעיטו, ואם יצא הגורל חלק מרובה לשבט המועט איך יהיה, ולא יתכן לחלוק בגורל אלא לחלקים שוים, או שוים במדה או שוים בהשואת דמים או בהשואת קרקע, נשיב ונאמר כי לא כתבו בגורלות כי אם תחומי המחוזות, כמו שנשער מתחום פלוני ולהלן מחוז קטלוניא ומתחום פלוני ולהלן מחוז פרובינצא, כך כתבו המחוזות ונתנו אותם בקלפי והמחוז שעלה בידו שם היה חלקו, ולפי מה שהיה מרובה או מועט נותנים לו שם. תדע שכן הוא, שהרי נפלו תחלה גורלות ליהודה ובני יוסף קודם שחלקו שאר שבטים, והיו משאר שבטים שנפלו ביניהם, הא למדת שלא הפילו הגורלות כי אם לתחומי המחוזות, עכ"ד. הנה תראה דעתו כדעת מהרי"א שהגורל לא היה רק על התחומין, ואחר שידע באיזה תחום יקח השבט, חלק יהושע וראשי אבות המטות לפי מספר הגלגולת, ושבט שהיו אנשיו מרובים לקחו חלק מרובה וזה לא היה עפ"י גורל רק מדעת המנחילים, עי"ש בדבריו שהאריך בזה, (ומה שהביא בשטה מקובצת דף קכ"א בשם הראב"ד שהקשה על שטתו ממ"ש (פ' מסעי לג, נד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם, ונטה לחלק שהחלוקה לפי אנשי השבט היו גורל אחר שלא עפ"י אורים ותומים, אינו מוכרח, שיל"פ למשפחותיכם מוסב למטה על לרב תרבו, ר"ל תחלה והתנחלתם בגורל לדעת תחומי השבטים ואח"כ והתנחלתם למשפחותיכם לרב תרבו עפ"י החלוקה). ולדעתי גם רש"י עומד בשטה זו, שעמ"ש (פ' פנחס כו, נג) לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבו וכו', פי' לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, ואעפ"י שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה ברוח הקודש וכו', אומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו וכו' (ולמדו הרא"ם ומהרי"א וכל מפרשי דבריו כי דעתו שהגורל היה קובע חלק מרובה לשבט המרובה באוכלסין, וזה אינו כי) כוונתו מ"ש לשבט שהיה מרובה נתנו חלק רב ר"ל יהושע נתן לא עפ"י גורל, ועז"א ואעפ"י שלא היו החלקים שוים וכו' (ר"ל וא"כ החילוק לפי ריבוי השבט לא היה יכול להיות עפ"י גורל, כמ"ש לרב תרבה ר"ל אתה המחלק, בכ"ז) לא עשו אלא ע"י גורל (שורש החלוקה היה ע"י גורל, וזה פי' אך בגורל יחלק (שם, נה)), ומפרש שהגורל אומר אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו, ר"ל הגורל היה קובע התחומים, ואח"כ היה יהושע מחלק בתחום ההוא לשבט ההוא חלקים לפי ריבוי השבט או מעוטו. וכן מ"ש רש"י (פ' ויחי מח, ו) עמ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו', ז"ל, ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב לרב תרבו, וכל איש ואיש נטל בשוה, מ"מ לא נקראו שבטים אלא אלו, עכ"ל. אין הפי' שנחלק בגורל לפי גלגלותם (כמו שהבין הרא"ם, שלפ"ז לא יהיו דבריו כפסק ההלכה בב"ב דלשבטים אפליג), וכן אין פירושו שהיה הגורל על השבטים והשבט קבל חלק רב בגורל לפי רוב גלגלותיו (כמו שהבינו יתר מפ'), רק ר"ל אע"פ שיהושע וראשי המטות חלקו לפי הגלגולת, וא"כ מאי נ"מ במה שיהיה כראובן ושמעון שני שבטים, ותירץ מ"מ לא אקרי שבטים לענין שיעלה לכ"א גורל מיוחד בתחום מיוחד. הנה הראיתי לדעה זו עמודים ומכונות ופשטי הכתובים יובנו על ידי זה בקל, כמו שיתבאר כ"א במקומו, ורק הרמב"ן לו שטה אחרת, אשר שטמוהו בעלי חצים סבו עליו רביהם:

בגורל — פה יחשב איך היה הגורל, ולא ידבר מן החלוקה לגלגלותם:

כאשר צוה ה' — אך בגורל יחלק את הארץ:

כי נתן משה — זה טעם למה רק לתשעת המטות:

וללוים — בל תטעה שהיה חשבון י"ב עם הלוים:

כי היו בני יוסף — והם השלימו מנין י"ב:

ולא נתנו — ואף בארץ לא נתנו חלק להם, רק ערים לשבת, וע"כ אינם מהמנין:

כאשר צוה — וגם ביתר הפרטים חלקו כמצות התורה לרב תרבו את נחלתו וכדומה:

על אדותי ועל אדותיך — ר"ל שתחלה אמר (פ' שלח יד, כב - כד) כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' אם יראו את הארץ וכו' ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וכו' והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה (וזה יש לפרש שר"ל שלא ימות במדבר ושזרעו ירשו חלקם עם יתר שבטים), ואח"כ אמר (שם, ל) אם אתם תבואו אל הארץ וכו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. לפ"ז אחר שהזכיר אח"כ ביחוד שכלב ויהושע יבואו אל הארץ, למה הבטיח לכלב תחלה ב"פ והביאותיו אל הארץ, וע"כ פירושו שיביאהו אל הארץ אשר בא שמה היא חברון וזרעו ירשו את חברון, ולכן הזכירו מה שדבר ה' על אודות כלב ויהושע שמזה יוכיח שמה שדבר תחלה על כלב הוא לתת לו את חברון:

ואשב — הביא ארבעה טעמים שראוי לשכר זה. א] באשר הייתי ציר נאמן ולא השבתי דבר כפי ראות העין, רק כפי ראות הלב המשכיל ומבחין ועפ"י הבחירה לבחור בטוב, וז"ש כאשר עם לבבי. ב] באשר היו לי מסיתים לדבר עבירה, וז"ש:

ואחי, המסיו — ועמד כנגד הסתותיהם ולא ירא את העם, וז"ש ואנכי מלאתי. (ומלת המסיו בא על משקל הארמי אתיו חמרא, כי ע"ד לשון העברי היה ראוי המסיו כמו נטיו רגלי (תהלים עג, ב), ושרשו מסה). ג] מצד השבועה שנשבע משה, וז"ש:

וישבע משה — ד] ממה שראינו השגחת ה' מסכמת לזה, א] כי הנה:

ועתה הנה החיה ה' אותי — הגם שעברו מ"ה שנה ואנכי היום בן פ"ה שנה. ב] ממה:

ש עודני היום חזק — בלב אביר לא יחת מפני כל, וגם בכח הגוף ככחי אז וככחי עתה. ומ"ש ככחי אז ככחי עתה כמו כמוך כפרעה (בראשית מד, יח). אבל כפי משפט הלשון היה ראוי להיות בהיפך ככחי עתה ככחי אז, כי תמיד ידמה הראשון אל השני, רק ר"ל אז לא נודע כחו עד עתה שלחם בצבא ונודע גבורתו ואמר שהוא משער שכן היה כחו אז לא פחות ולא יותר, ולכן:

ועתה תנה לי את ההר — כי לכן החיה אותי וחזק כחי כדי שאנכי אורישם, כאשר דבר ה' וזרעו יורישנה:

אולי ה' אותי — היו ראוי אתי, ויל"פ כמו וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ, יא), שפרשתי ה' אות שלי, או מענין איתן וחוזק:

על כן היתה — ר"ל שלא הגיע כ"כ בחלקו לפי חלק הגלגולת, רק היה לו בשכר:

ושם חברון — יאמר ובאמת היו ענקים שם, כי לכן היה שמה קרית ארבע: