דף ביאור
ישעיה פרק נ״ו
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורישעיה פרק 56
ישעיה פרק 56 מציג 12 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.
פירוש רש״י
פסוק ב׳׳
יעשה זאת - שומר שבת וגו':
פסוק ג׳׳
הבדל יבדילני ה' מעל עמו - למה אתגייר הלא הקב"ה יבדילני מעל עמו כשישלם שכרם:
ואל יאמר הסריס - למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זכרון:
פסוק ד׳׳
ומחזיקים - אוחזים:
פסוק ז׳׳
לכל העמים - ולא לישראל לבדם כי אף לגרים:
פסוק ח׳׳
עוד אקבץ עליו - מן האומות שיתגיירו ונלוו עליהם:
לנקבציו - נוספים על קבוצי ישראל:
פסוק ט׳׳
כל חיתו שדי - כל גירי האומות אתיו והתקרבו אלי ותאכלו את כל חיתו ביער את גבורי האומות שאמצו את לבם מלהתגייר:
חיתו שדי - חית השדה אין כחה רב כחית היער חית השדה חלשה ותשות כח מחית היער ועל שאמר עוד אקבץ עליו אמר המקרא הזה:
פסוק י׳׳
צופיו עורים כולם - לפי שאמר דרשו ה' וכל הענין והם אינם שומעי' חוזר ואומר הנה הנביאים צועקים להם ומכריזים על התשובה ותיטיב להם והרי פרנסיהם כעורים כולם ואינם רואין את הנולדות כצופה המופקד לראות את החרב בא להזהיר את העם והוא עור מלראות את החרב באה ואלם מלהזהיר את העם ככלב שמינוהו לשמור הבית והוא אלם מלבנות כך פרנסי ישראל אינם מזהירין אותם לחזור למוטב:
הוזים שוכבים - פי' דונש נרדמים שוכבין ויונתן תירגם ניימין שכבין ואין לו דמיון:
פסוק י״א׳
והכלבים עזי נפש - רוצים למלאות כריסם (אינגר"ש בלע"ז):
והמה רועים - כמו שהכלבים לא ידעו שבעה כן הרועים לא ידעו הבין מה יהיה באחרית הימים:
כולם - לדרך הנייתם פנו איש לבצעו לגזול את שאר העם שהם ממונים עליהם:
מקצהו - כמו (בראשית י״ט:ד׳) כל העם מקצה מקצה מניינם ועד קצהו כולם נוהגי' כן:
פסוק י״ב׳
אתיו אקחה יין - כך היו אומרים זה לזה:
והיה כזה יום מחר - במאכל ובמשתה:
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
לשון המקור
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת׃
אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַֽעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כׇּל־רָֽע׃ {ס}
וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהֹוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ׃ {פ}
כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃
וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ {ס}
וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל־יְהֹוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כׇּל־שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃
וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכׇל־הָעַמִּֽים׃
נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה מְקַבֵּ֖ץ נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֛וֹד אֲקַבֵּ֥ץ עָלָ֖יו לְנִקְבָּצָֽיו׃
כֹּ֖ל חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י אֵתָ֕יוּ לֶאֱכֹ֥ל כׇּל־חַיְת֖וֹ בַּיָּֽעַר׃ {פ}
צֹפָ֞ו עִוְרִ֤ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹהֲבֵ֖י לָנֽוּם׃
וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ שׇׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ׃
אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה־יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֤ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד׃