שמואל ב פרק כ״א

אל שאול — על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו, ולא נספד לפי כבודו:

ואל בית הדמים — שהרג נוב עיר הכהנים:

על אשר המית את הגבעונים — כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם שבעה, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, ושמש וחזן וסופר, כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין (יז) ורבותינו אמרו: מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם. ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו, שכך כתוב (צפניה ב ג): אשר משפטו פעלו באשר משפטו, שם פעלו כך שנינו ביבמות (עח ב):

ויאמר אליהם — דברי ריצוי, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו:

והגבעונים לא מבני ישראל המה — כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל, אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לידבק בו:

נשבעו להם — בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח (יהושע ט טו):

בקנאתו לבני ישראל — בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם, בקש להרגם וקנאה זו לטובה, כמו (במדבר יא כט:) המקנא אתה לי ; וכן (מלכים-ב י טז): בקנאתי לה' דיהוא זהו פשוטו. ולפי מדרשו, לא אמר להרוג אלא את הכהנים, וקנאה זו האמורה כאן, אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק, ומאז נתקנא בהם:

וברכו את נחלת ה' — התפללו עליהם:

אין לנו כסף וזהב עם שאול — כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו, אמר שמא הם מתביישין זה מזה, הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו, ולא נתפייסו, לכך כתיב: אין לי כסף וזהב וגו', לשון יחיד, זו ראיתי בירושלמי (סנהדרין ו ז):

ואין לנו איש להמית — בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו:

ואשר דמה לנו נשמדנו — אשר אמר בלבו, שנשמדנו על ידו מהתיצב וגו', שחשב להשמידנו:

דמה לנו — חשב עלינו להשמידנו:

והוקענום — תלייה:

לה' — לשמו של מקום, להודיע משפטו:

בחיר ה' — בת קול יצאה ואמרה: בחיר ה' (ברכות יב ב):

ויחמל המלך — בקש רחמים שלא יקלטנו הארון, שהעבירם לפני הארון, כל שהארון קולטו, למיתה (יבמות עט א):

בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל — וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה לו, אלא מירב ילדה, ומיכל גדלה, לפיכך נקרא על שמה, והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאלו ילדו ונקרא על שמו (סנהדרין יט ב):

בתחלת קציר — בימי ניסן:

עד נתך מים — בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה והלא כתיב (דברים כא כג): לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו, אומרים להם: מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים: אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו (יבמות עט א):

ויקח את עצמות שאול — שנאמר לו עליהם 'אל שאול', שלא נספד כהלכה:

ויאספו את עצמות — שבעה המוקעין:

כל אשר צוה המלך — להספיד עליהם בכל ערי ישראל:

ומשקל קינו — הוא כמו תיק שבראש בית יד הרומח שקורין ארישטויי"ל בלע"ז, ועשוי ככובע, ויש דוגמתו בזבחים (פח ב, עיין שיטה מקובצת שם): רמוני המעיל למה הם דומין, כמין קולסות שבראשי התינוקות, 'קולסות' היילמ"ש בלע"ז:

והוא חגור — חגורה חדשה ושמעתי, שאותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה, ודרך המחונכים לעשות נצחון וגבורה ביום חינוכם, לקנות שם, לכך ויאמר להכות את דוד:

ויעזר לו — שעזרו בתפלה, כדאיתא בחלק (סנהדרין צה א):

ותהי עוד המלחמה — כבר קדמה זו לכולן, ולא מנאה כאן, אלא לצרף מיתת ארבעה בני ערפה:

אלחנן — דוד:

בן יערי אורגים — שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער:

כמנור אורגים — (תרגום:) כאכסן דגרדאין, הקרוי אינשובל"א בלע"ז, תבא אריגה ותעמוד כנגד אריגה:

איש מדון — כתרגומו: גבר דמשחן. שאין עיקר התיבה אלא מ"ם ודלי"ת, כמו (תהלים סה ח) מ'שאון' שי"ן ואל"ף (בראשית יז ד): ומ'המון', ה"א ומ"ם. ובדברי הימים (א יא כג) כתיב: איש מדה, כלומר גבוה מאוד, שאומדין כמה מדתו:

שש ושש וגו' — פירשו רבותינו בבכורות (מה ב) שהוצרך לומר עשרים וארבע, שלא תאמר אצבעות שתי ידיו אינן אלא שש, ואצבעות רגליו אינן אלא שש, לכך נאמר עשרים וארבע ואם כתב עשרים וארבע ולא אמר שש ושש, הייתי אומר שבעה באחת, וחמשה באחת, ומהו 'מספר', שכולן היו נספרות בסדר האצבעות בגב היד:

(א-יד) השאלות — מתי המית שאול את הגבעונים, תחלה אמר אשר המית ואחר כך אמר ויבקש שאול להכותם משמע שרק בקש לעשות ולא עשה, מדוע לא אמר על שהרג נוב עיר הכהנים שהיה חטא יותר חמור, מדוע לא בא העונש בימי שאול שחטא, ולמה נתאחר עד דור דוד, האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף כי מה חטאו ישראל, מה הרויחו הגבעונים בהכותם בני שאול אשר לא חטאו להם מאומה איך נעשו דברים כאלה הסותרים למשפטי התורה בשלשה דברים, א) שהמיתו בנים בעון אבותם, ב) שהרגו שבעה ביום אחד, ג) שהלינו נבלתם על העץ ימים רבים הפך למשפט תורת משה, מ"ש אין לנו כסף עם שאול, ואין לנו איש להמית בישראל, מה רצו בזה, הלא מבואר שישראל לא חטאו בנפשותם, למה הלך דוד אז ולקח את עצמות שאול ובניו וקברם בקבר קיש ולא עשה זה עד הנה, ולמה כפל דבריו וילך דוד ויקח, ואמר שנית ויעל משם וכו' ומז"ש ויעשו כל אשר צוה המלך:

ויהי רעב הכתובים מורים כפי מ"ש ר' סעדיה ואחריו החזיק השר מהרי"א בתוספת דברים, כי עת הרג שאול את נוב עיר הכהנים, נמצאו שמה גם מן הגבעונים ונהרגו עמהם ויאמר מהרי"א כי שאול נענש בשלשה ענשים, א. על שלא שמר דבר ה' בגלגל נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו, ב. על אשר חמל על אגג נענש שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד שנמשח תחתיו, ג. על שהרג את כהני ה' אשר בנוב נענש שמת הוא ובניו בחרב ולא נקבר ונספד כראוי, ועל שישראל לא מיחו בידו נהרגו גם רבים מישראל עמו, ועל הריגת הגבעונים לא נפקד בחייו לפי שלא היתה הריגתם חמורה כל כך, ונפקד אחר מותו ובבניו הקטנים ובבני פלגשו, להיות יחוס העונש אל העונש ויחוס זמנו אל זמנו ויחוס החטא אל החטא, ונענשו גם ישראל ברעב על שלא מיחו, ומה שאיחר העונש כ"ב שנים הוא ממשפטי ה' העמוקים ומחשבותיו, ומה שנענשו הבנים בעון אביהם כי בדיני שמים יצוייר זה, אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלה דבריו בקוצר. ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעל זה אמר אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה', והגם שנשבע להם יהושע להחיותם חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך בשהם מיתר האמורי ואויבי ישראל וקוצים בכרם ה' צבאות ועל זה אמר ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ"ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעל זה אמר ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה' הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע"כ חרה אף ה' בעמו בימי דוד, ולפי דברי חכמינו זכרונם לברכה היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב, והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה' ושאל באורים ותומים:

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים רצה לומר אל שאול שהמית קצת מהם ואל בית שאול ועוזריו שגרשום מהסתפח בנחלת ה' וע"י מתו ברעב ועוני, וכולל גם בית ישראל שנמשכו עוד עד היום אחר גזרת שאול, רק יחס עקר החטא אל שאול ששם אותם למשסה, ויהי הקצף מאת ה' על שלא עמדו הדור הזה בפרץ לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו:

ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם פי' שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה' בעמו, והגבעונים לא מבני ישראל המה רצה לומר שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכן פירשו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות דף ע"ט, שאז הראו שאין בהם מדת בני ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ"ז רב ה' את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם, והיה הקצף הגדול על מה שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל, בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ"ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא:

ויאמר דוד מה אעשה לכם בעתיד לתקן המעוות, ובמה אכפר חטא העבר, וברכו את נחלת ה' שהיא ארץ ה' אשר היתה לקללה:

ויאמרו אין לנו כסף וכו', רצה לומר כי ישראל עשקו אותם ולקחו את כל אשר להם, כי הותרה הרצועה בפקודת המלך, רק שלא המיתו אותם, ושאול הוא המית מהם כנ"ל השיבו כי מן שאול וביתו אין תובעים הכסף וזהב שלקחו מהם, כי זה מבקשים מן העם שישיבו הגזלה, ומן העם אין מבקשים נפשות, כי זאת עשו שאול וביתו שהם המיתום:

ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו רצה לומר אחר שעשה לנו שני דברים, א. אשר כלנו, הוא מה שהמית מהם בפועל בנוב, ב. ואשר דמה לנו נשמדנו שלפי גזרתו ומחשבתו אשר חשב עלינו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, נגרשנו מערי ישראל והיינו לטרף שזה קיים עוד עתה, ואם נמחול על מה שהמית מאתנו, לא יתוקן הדבר בעתיד כי כבר נחשבנו כצאן טבחה, והעם לא יקחו מוסר ועשו בנו כרצונם, וכ"ש שלא ישובו לקרב אותנו ולהשיב את אשר לנו, ולתת לנו מחיה בארץ, ואם כן למגדר מלתא ולמען ישמעו העם וייראו:

יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה', ובזה ילמדו העם ק"ו, שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו כ"ש ליתר העם, ונוקע אותם בגבעת שאול ששם בני בנימין ומשפחת שאול הנמשכים עוד אחר דעתו ויראו וייראו ולא יזידון עוד, לפ"ז לא רצו לעשות זאת דרך נקמה רק למגדר מלתא ולהסיר המכשלה בל יהיו עוד נרדפים בעתיד, ושבזה יראה כל העם כי ה' קבע את קובעיהם נפש, וייטיבו את אשר הרעו, ומה שלא בקשו רק שבעה כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד, ויאמר המלך אני אתן, כי דבר זה הוא נגד משפט התורה שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ"ז רק מדין מלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים הלכה י'), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ"ש ביבמות (דף עט ע"א) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אני אתן מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת:

ויחמול כיון שהיה זה בידו הציל את מפיבושת שלא היה אביו באותה עצה כי היה קשור בשבועה לדוד, ובזה סרה הקושיא איך הומתו בנים על אבות, כי דין המלך משונה בזה מדין התורה, והגם שאמציה מלך יהודה בני המכים לא המית (מ"ב יד ו) שם לא היה זה צורך שעה, לא כן כאן שהיה לצורך שעה:

והם הומתו בימי קציר, שאז בראותם שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, בקש פני ה', ותיכף ראה לתקן את אשר עותו:

ותקח וכו' עד נתך מים עליהם שכאשר ירד הגשם מן השמים ידעו שפקד ה' את עמו, וכי הוסרה המכשלה:

וילך דוד, כבר הזכרנו כי דקדק ה' עם שאול בחירו כחוט השערה וקבל ענשו על כל חטאיו, ואחר שבעון הריגת כהני ה' נהרג הוא ובניו, היה ענשו על עון הגבעונים מה שלא נספד כהלכה, ונרצה עונו כבר, רק באשר הרע הזה עשה פרי גם אחר מותו וגם ביתו אחריו, וישראל בימי דוד השחיתו את המרודים האלה, בא עליו העונש שנית כדי לתקן הדבר בעתיד למגדר מלתא, ואחר שבא עליו עתה עונש אחר, היה העונש הראשון שלא נקבר ונספד כראוי, לבטלה, ולכן פי' חכמינו זכרונם לברכה שבא התשובה אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה, ירצה שאחר שעון הגבעונים בדור ההוא, למה לא נספד שאול כפי הראוי לו, והלא החטא קיים ויבא עליו עונש אחר ולכן הלך דוד ויקח את עצמות שאול, תקן שני דברים, א. מה שנקבר שלא בקברות אבותיו, על זה אמר ויקח וכו' מאת בעלי יביש גלעד:

ב. שלא נספד כהלכה על זה אמר ויעל משם וכו' ויאספו את עצמות המוקעים, שהעלם והעבירו אותם בכל שבטי ישראל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה וכולם התאספו לכבודו להספידו והגם שעבר זמן ההספד, העלה את עצמות המוקעים שהיו תוך י"ב חדש, ואגבם הספידו גם לאבותיהם:

ויקברו נגד הא' שנקבר שלא במקומו אמר ויקברו בצלע סמוך לירושלים (כמ"ש וצלע האלף והיבוסי יהושע י״ח:כ״ח) בקבר קיש אביו ונגד הב' שלא נספד כהלכה אמר ויעשו ככל אשר צוה המלך בענין כבודו והספדו, ועל ידי זה ויעתר אלהים לארץ:

ותהי עוד מלחמה הנכון כפי סדר הספורים כדבר מהרי"א — שכל המסופר פה היה אחרי מעשה דאבשלום, סוף ימי דוד וסוף מלחמותיו, שאחרי המלחמות האלה היה לו שלום מסביב כי מצאו מקום בה"מ בשדה יער, והניח להם מכל אויביהם כיעוד הנביא (למעלה ז') והמלחמה האחרונה שיצא דוד עצמו עם עבדיו היתה עם פלשתים, ויעף דוד כי היה זקן וחלש:

(טז-יז) ועל ידי כן רצה ישבי בנב להכות את המלך ונמלט על ידי עזר אבישי, ועל ידי זה נשבעו שלא יצא עוד למלחמה בל ידעך נרו, השואף אל מקומו באור החיים זורח הוא שם:

מלחמה השנית בגוב, ובד"ה קראה גזר, וסבכי הכה את הענק:

מלחמה השלישית בגוב, ויך אלחנן, וחכמינו זכרונם לברכה במדרש רות פירשו על דוד, אבל בד"ה כתוב ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית, לפי זה העקר שהענק היה שמו לחמי והיה אחי גלית, והמכה אותו היה אלחנן בן יערי, והיה ממשפחת אורגים רצה לומר משפחת בצלאל ראש האורגים וחושבי מחשבות, וגם דוד ממשפחה זו שלכן נקרא אפרתי, ואחי גלית היה גבור כאחיו כמ"ש ועץ חניתו כמנור אורגים, עד שדמתה גבורה זו וענינה לגבורת דוד בגלית, ועל שהיה שם הגבור לחמי, ודוד ההורג לאחיו גם כן לחמי רצה לומר מבית לחם, משלו המושלים, שלחמי הרג את גלית, לזכור בו גבורת דוד הדומה לזו, ובד"ה פירש המשל כפי מה שהיה האמת:

והמלחמה הרביעית היתה בגת ונהרג גם כן ענק מבני הרפאים, שהיה לו כ"ד אצבעות על ידי יהונתן, עד שכל ארבעה הענקים שהיו לפלשתים נפלו על ידי דוד ואנשיו חוץ מגלית שנהרג בזמן קדום, ובזה תמו המלחמות ויהי שלום לישראל כל ימי שלמה: