דף ביאור
שמואל א פרק ז׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורשמואל א פרק 7
שמואל א פרק 7 מציג 17 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.
פירוש רש״י
פסוק א׳׳
קדשו - זמינו:
פסוק ב׳׳
מיום שבת הארון בקרית יערים - וראו הפורענות שבא עליהם בעון בית עלי, ואת הגבורה שעשה הקב"ה בפלשתים:
וינהו וגו' אחרי ה' - על ידי שמואל, שהיה מחזר מעיר לעיר, ושופטם ומוכיחם:
וינהו - לשון המשכה הוא, ולשון ארמי הוא: תתנהו לפולחני, וכן (יחזקאל ז יא): ולא נה בהם, אין בהם תועלת למושכם אל הטוב ומנחם חברו, 'וינהו', לשון יללה, כמו (מיכה ב ד): נהי נהיה, וכן (יחזקאל שם): ולא נה בהם, ופירוש וינהו אחרי ה', שהתאבלו על מעשיהם הרעים, ושבו אחרי ה'. לשון אחר: וינהו, כמו (ירמיהו ג יז): ויתאספו ונקוו אליה כל העמים, מתרגמינן: ויתנהון למפלח בה כל עממיא, ויהיה מזה הענין גם כן (יחזקאל שם): ולא נה בהם, כענין שאמר (שם): לא מהם ולא מהמונם, ולא מנה שבהם, כלומר ולא מקבוץ שלהם (ספרים אחרים אינו):
פסוק ו׳׳
וישאבו מים וישפכו - תרגם יונתן: ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה' ולפי משמעו, אינו אלא סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין:
וישפט שמואל - בין איש לרעהו, על עסקי ממון שביניהם, או על עסקי עבירה שעברו:
פסוק ט׳׳
ויעלה עולה - ויעלה כתיב, נקבה היתה, מכאן למדו רבותינו: עולה נקבה כשרה בבמת יחיד, במסכת עבודה זרה (כד ב):
פסוק י״א׳
מתחת לבית כר - מלרע לבית שרון:
פסוק י״ב׳
ובין השן - שן הסלע:
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש מלבי״ם
פסוק א׳׳
ויבאו יצאו כולם לכבודו אל בית אבינדב בגבעה פי' הרד"ק מפני שהיה עוד איש ששמו אבינדב לכן באר שזה היה יהונדב שדר בגבעה, וגם י"ל כי ליהונדב היו לו שני בתים בשני מקומות לכן באר שהארון הובא אל הבית שהיה גבעה, קדשו הזמינו, ומבואר אצלי כי גדר הקדושה המורה הזמנה, הוא המופרש מכל עסקיו אל דבר מיוחד:
פסוק ב׳׳
השאלות בפירוש הכתוב הזה נבוכו המפרשים מאד:
ויהי מיום באר ששבת הארון בבית אבינדב התחיל מיום שבת הארון בקרית יערים והתמיד לשבת במקום ההוא הגם שרבו הימים עד שהיו עשרים שנה (שהם י"א של שמואל ושתי שנים של שאול ושבעה שנים שמלך דוד בחברון) רצה לומר הגם שעברו עתים שונים ומנהיגים מתחלפים בכ"ז לא זז ממקומו, וספר גם כן כי מיום ההוא נהו כל בית ישראל אחרי ה' כי ראו גודל קדושת הארון וכי נתן ליראיו נס להתנוסס:
פסוק ג׳׳
השאלות היה לו לומר הסירו את אלהי הנכר ועשתרות מתוכם, וגם שהעשתרות הם בכלל אלהי הנכר:
ויאמר ואז התעורר שמואל להשיבם בתשובה אם בכל לבבכם רצה לומר כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך, רצה לומר שישובו ויתחרטו ויעזבו מעשים הקודמים ושיעשו טוב ולא רע בעתיד ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה, ועז"א לעומת עזיבת הרע במחשבה הסירו את אלהי הנכר מתוככם רצה לומר אשר במצפוני לבכם, ולעומת עזיבת החטא בפועל הסירו העשתרות, ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אומר והכינו לבבכם אל ה' שלבכם יהיה מוכן אך לה' בל תתערב שם מחשבת זולתו, ונגד העבודה בפועל אמר ועבדהו לבדו בלא שיתוף, ובזה ירצכם ויצל אתכם מיד פלשתים המושלים בכם בסבת עונותיכם:
פסוק ד׳׳
ויסירו ספר כי מלאו אחרי ה' בין בתשובה על העבר בפועל ויסירו וכו' בין בעבודה בעתיד ויעבדו את ה' לבדו, ולא הגיד מדבר המחשבה שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב:
פסוק ה׳׳
ויאמר אחרי ההכנה הזאת אמר שיתקבצו המצפתה ששם היה דרכם להתאסף לקדושה ולעבודה ולדבר האלהים, ושם יתפלל בעדם אחרי ששבו אל ה':
פסוק ו׳׳
ויקבצו ספר, א) שהתקבצו וזה מורה על האחדות לעבוד את ה' שכם אחד, ב) וישאבו מים אם מי דמעה ובכי כדבר המפרשים או רמז ששפכו לבם כמים, ג) ויצומו שענין הצום היה לבקר אחר עונות היחידים והרבים ולפרוש מהם כמ"ש הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע, ד) ויאמרו שם חטאנו שהוא הוידוי והחרטה על עבירות שבין אדם למקום, ה) ועל עבירות שבין אדם לחברו שעל זה אין מועיל תשובה לבד וישפוט שמואל בין איש לרעהו:
פסוק ז׳׳
וישמעו זה היה סבה מאת ה' שיתגרו בם פלשתים למען יפלו בידם ולכן כאשר שמעו שהתקבצו חשבו שהיה איזה מרד ועלו סרני פלשתים עם מחניהם, וישראל שלא הבינו כי זה סבה מאת ה' למען יושעו התיראו מפניהם:
פסוק ח׳׳
ויאמרו באשר ראו ששמואל בוטח בה' כי יגבר עליהם כי בטח שכבר שמע ה' תפלתו אמרו אליו בל יחרש גם עתה מזעק אל ה' שהוא ישיענו מיד פלשתים רצה לומר באשר יראים אנו מפניהם אי אפשר שננצחם במלחמה וצריך שתתפלל שתעשה התשועה כולה על ידי ה' כי חרבי לא תושיעני:
פסוק ט׳׳
ויענהו ה' וכו' וירעם בקולו קול ה' שהגיע אל הנביא היה מתחלק לכמה שבילים כמ"ש בתורת כהנים (ויקרא פרק א') וישמע את הקול מדבר אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו, יכול מפני שהיה הקול נמוך תלמוד לומר את הקול הקול שכתוב בו קול ה' שובר ארזים, והנה בקול הנורא הזה שבו ענה את שמואל וכל ישראל לא שמעוהו, בו בעצמו נתן קול עוז רעם ורעש על פלשתים וינגפו מעצמם:
פסוק י״א׳
ויצאו וישראל לא הוצרכו להלחם רק לרדוף ולהפיל חללים:
פסוק י״ב׳
ויקח לזכר הנס, עד הנה עזרנו ה' כי לא בחרבם נצחו:
פסוק י״ג׳
השאלות (יג-יז) ויכנעו משמע שלא נלחמו, ולמה ותהי יד ה' בם, ולמה האריך לתשבנה הערים וכו' מעקרון וכו' הציל ישראל וכו', ולמה כפל וישפט שמואל וכו' ושפט את ישראל וכו' ושם שפט וכו':
ויכנעו סיפר ששמואל היה למגן בעד עם ה' בין נגד האויב החיצוני, בין בהנהגת העם עצמו, ששני אלה היו מוטלים על השופט והמלך כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, על המחסה נגד צר ואויב, אומר ויכנע הפלשתים רצה לומר שהיו שם שני דברים, א) שנכנעו מעצמם עד שלא יספו מעצמם ליכנס לגבול ישראל, ב) שגם בעת יצאו ישראל ארץ פלשתים, היתה יד ה' בם עד שנוגעו לפניהם בארצם: (זה נמשך כל ימי שמואל, רצה לומר רוב ימי חיי שמואל כי בעת זקנותו משלו הפלשתים בישראל כמו שיבואר בסי' י"ג) ומפרש,
פסוק י״ד׳
ותשובנה על ידי שנכנעו הושבו הערים שלקח מאת ישראל מעצמם כי התיראו לבא בגבול ישראל, ועל ידי שהיתה יד ה' בם בעת ערכו ישראל מלחמה בארצם על ידי כן מעקרון ועד גת הגם שערים האלה כבר היו ביד פלשתים מימים רבים הציל ישראל מידם, כי הורישום משם, וגם ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי כי בעת משלו האויבים בישראל נוספו גם האמוריים עליהם ונלחמו בם לא כן בימי שמואל:
פסוק ט״ו׳
ונגד המשפט בין אנשי ישראל וישפט כו' כל ימי חייו רצה לומר מעת שנתמנה לשופט:
פסוק ט״ז׳
והלך והיה דרכו לחזר בעיירות ולשפטם בל יטרחו לבא אליו, ואחר שגמר הסבוב אז,
פסוק י״ז׳
ותשובתו היה שב הרמתה כי שם היה ביתו וגם שם לא נח רק שפט בקביעות כל הבאים למשפט וגם שם היה מזבח מוכן לעבודת ה':
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
לשון המקור
וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהֹוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהֹוָֽה׃ {פ}
וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכׇל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהֹוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃
וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ {פ}
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהֹוָֽה׃
וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּ֠תָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃
וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃
וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃
וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד (ויעלה) [וַיַּֽעֲלֵ֧הוּ] עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַיהֹוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהֹוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהֹוָֽה׃
וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהֹוָ֣ה בְּקוֹל־גָּ֠ד֠וֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃
וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהֹוָֽה׃
וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹֽא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהֹוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃
וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל׀לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃
וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃
וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כׇּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃
וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ {פ}