שמות פרק ה׳

ואחר באו משה ואהרן וגו' — אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחרי משה ואהרן, עד שנשמטו כלם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:

פן יפגענו — פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות פגיעה זו לשון מקרה מות היא:

תפריעו את העם ממעשיו — תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה וכן (משלי ד טו) פרעהו אל תעבר בו, רחקהו. וכן (שם א כה) ותפרעו כל עצתי, (שמות לב כה) כי פרוע הוא, נרחק ונתעב:

לכו לסבלתיכם — לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:

הן רבים עתה עם הארץ — שהעבודה מטלת עליהם ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:

הנגשים — מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממנה על כמה שוטרים, והשוטר ממנה לרדות בעושי המלאכה:

תבן — אשטובל"א [קש] היו גובלין אותו עם הטיט:

לבנים — טיולי"ש בלעז שעושים מטיט ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:

כתמול שלשם — כאשר הייתם עושים עד הנה:

וקששו — ולקטו:

ואת מתכנת הלבנים — סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:

כי נרפים — מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':

מתכנת — ותוכן לבנים (פסוק יט), ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב ג), את הכסף המתכן (מלכים ב' יב יב), כלם לשון חשבון הם:

נרפים — המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה, רטריי"ש בלע"ז:

ואל ישעו בדברי שקר — ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה ודומה לו (תהלים קיט קיז) ואשעה בחקיך תמיד, (דברים כח לז) למשל ולשנינה, מתרגמינן ולשועי, (בראשית כד סו) ויספר ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד ד) וישע ה' אל הבל וגו', (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם (ישעי' יז ז) ישעה האדם על עשהו, (שם לא א) ולא שעו על קדוש ישראל, (שם יז ח) ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שמוש שלבי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור, כמתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי"ת, כגון (יחזקאל לג ל) הנדברים בך, (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה, (זכריה ד א) המלאך הדבר בי, (דברים יא יט) לדבר בם, (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך, אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:

אתם לכו קחו לכם תבן — וצריכים אתם לילך בזריזות:

כי אין נגרע מעבדתכם דבר — מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזמן מבית המלך:

לקשש קש לתבן — לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:

אצים — דוחקים:

דבר יום ביומו — חשבון שלכל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

ויכו שטרי בני ישראל — השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:

ויכו שטרי בני ישראל — אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו' למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:

ויכו — לשון ויפעלו, הכו מיד אחרים, הנוגשים הכום:

ולבנים אמרים לנו עשו — כמנין הראשון:

וחטאת עמך — אלו היה נקוד פת"ח הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמ"ץ, שם דבר הוא וכך פרושו ודבר זה מביא חטאת על עמך, כאלו כתוב וחטאת לעמך, כמו (רות א יט) כבאנה בית לחם, שהוא כמו לבית לחם וכן הרבה:

ותכן לבנים — חשבון הלבנים, וכן (מלכים ב יב יב) את הכסף המתכן, המנוי, כמו שאמר בענין (שם יא) ויצרו וימנו את הכסף:

ויראו שטרי בני ישראל — את חבריהם הנרדים על ידם:

ברע — ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':

ויפגעו — אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו' ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים:

למה הרעתה לעם הזה — ואם תאמר מה אכפת לך, קובל אני על ששלחתני:

הרע — לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם ותרגומו אבאש:

ואחר באו משה ואהרן אל פרעה — פי' חז"ל שהזקנים נשמטו בדרך אחד אחד ובאו הם לבדם, ויאמרו כה אמר ה' אלהי ישראל, ה' אמר למשה לכה ואשלחך אל פרעה, שמשמעותו שיבא בתורת שליח מה' אל פרעה, וכן אמר אח"ז (ד כא כג) ראה כל המופתים וכו' ואמרת אל פרעה כה אמר ה' וכו', עוד אמר לו (ג יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו וכו', כי הזקנים אינם שלוחים מה' ויאמרו רק שהם מצווים מה' לעבדו במדבר, ואם היו הזקנים באים עמו היה אומר בנוסח זה, אבל אחר שנשמטו הזקנים בדרך, בא בתורת שליחות שהוא שליח אליו מאלהי ישראל:

ויאמר פרעה — השיב שלא יקבל דבריו לא מצד השולח, כי מי ה' שאינו יודע ממנו, ולא מצד השליחות כי מי ה' שאני מחויב לשמוע בקולו ובפרט בדבר גדול כזה לשלח את ישראל, ונגד מי ה' אמר לא ידעתי את ה' ונגד לשלח את ישראל אמר וגם את ישראל לא אשלח:

ויאמרו — אז באו בנוסח השני שצוה ה' שיאמרו זקני ישראל, שהגם שאתה אינך מקבל השליחות אליך, צריך אתה לעשות זאת למעננו, אחר שהיא אלהי העברים והוא נקרא עלינו ומבקש עבודה, ויש פחד שיפגענו כדבר או בחרב ויהיה נזק להמלך באבדן עבדיו, ואמרו אלהי העברים נגד מ"ש מי ה' אמרו שהוא אלהים נודע וגדול שמו ע"י הנסים שעשה להעברים לאברהם יצחק ויעקב שזה נודע לכל העולם כמ"ש ויוכח עליהם מלכים וכו':

שאלות — מת הן שתי אמירות הללו, תחלה אמר הפריעו ממעשיו ואח"כ והשבתם מסבלותם:

ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן וכו' ויאמר פרעה — במדרש א"ל אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיהם אמר ריב"ל שבט לוי היו פנוים מעבודה א"ל בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיהם. ר"ל שיש הבדל בין עם ובין עם הארץ, שעם הארץ הם דלת העם והפחותים, ויש הבדל בין מעשיו ובין סבלות, שמעשיו הם עסקיו שיש להם כמו מסחרם ומעשיהם בבית ובשדה, וסבלות הוא העבודה הקשה שעובדים למלך, ויש הבדל בין מפריע ובין משביית, שהמשבית היא המבטל דבר המתמיד, וזה שייך על סבלות העבודה שהיה מתמיד בלא הפסק, ומפריע הוא הבטול הסתמי ושייך גם על המבטל מעסקי הבית שאינם מתמידים תמיד. והנה לא כל עם ישראל היו עובדים בפרך, שרק נתנו מס מאת העם אנשים גודלת העם שהם עבדו עבודת המלך והם נקראים עם הארץ, ויתר העם היו חפשים מעבודה זו ועסקו במלאכתם בבית ובשדה ובעסקיהם והם נקראים בשם עם, וכן שבט לוי ומשה ואהרן מכללם היו חפשים מעבודה, וכאשר בא משה בבשורת הגאולה בודאי לא בא אל עם הארץ שהם העובדים בעבודת פרך, רק בא אל העם שהם החפשים מעבודה, עפ"ז יעלו באור הכתובים לפי דעת חז"ל, שקשה למה אמר למה משה ואהרן שזה מיותר שהי"ל למה תפריעו את העם ממעשיו, ופירשו שהיו שתי שאלות, א] למה משה ואהרן ר"ל מה לכם בדבר זה הלא אתם חפשים מעבודה ולמה תריבו ריב לא לכם, וז"ש אתם למה, זאת שנית למה תפריעו את העם ממעשיו, שהוא השאלה השניה דבריכם למה שהעם שאליהם באתם בבשורה זאת יתבטלו עי"ז מעסקיהם ומסחרס ויעסקו בדברי הבל ורעות רוח, ועפ"ז אמר לכו לסבלותיכם גזר על משה ואהרן ועל שבטם שילכו לסבלות היינו לעבודת המלך, וז"ש במדרש בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם, אבל באשר נסוג אחור תיכף מגזרה זאת, כי נבעת מפני הזקנים הללו שהיה ה' חתם בל יגע בהם רעה, אמר אמינה אחרת הפך דבריו הקודמים, אמר מה ארויח מה שאתן את הזקנים הללו בין עם הארץ העובדים, הלא אז ישביתו את עם הארץ העובדים מסבלותם, כי יניאו אותם מסבלות המלך ע"י דבריהם שהם שלוחים מאלהים, והגם שעתה מזיקים במה שמפריעים את העם [הבלתי עובדיס] ממעשיו ועסקי הבית, הלא הן רבים עתה עם הארץ שעם הארץ העובדים הם רבים מן העם הבלתי עובדים, וכשישביתו את עם הארץ מסבלותם שהוא עבודת המלך יהיה ההיזק יותר כולל, א] מצד שהה רבים נגד העם, ב] מצד שישביתו אותם כי עבודתם קבוע בלי הפסק, ג] שישביתו אותם מסבלותם שהוא עבודת המלך שזה יזיק יותר להמלך ממה שיפריעו את העם החפשים מעסקי הבית, ובזה חזר מגזרה זו שרצה שמשה ואהרן ושבטו ילכו לסבלות המלך:

שאלות — הלא השוטרים שמעו גזרת פרעה ויצאו ואמרו אל העם ולמה באו אח"כ ויצעקו אל פרעה הו"ל לצעוק תיכף. פרעה אמר וקוששו להם תבן ואח"כ אמר לקושש קש לתבן. וההבדל בין הלשונות האלה מבואר. מ"ש קחו לכם תבן, היל"ל קוששו לכם תבן, שלקיחת משמע ממקום מזומן, ומ"ש כי אין נגרע, אינו נתינת טעם, והיל"ל ולא יגרע מעבודתכם דבר:

ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן — יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים ג"כ, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם, [ומ"ש התוס' שבת ל"ז ב"מ ק"ג אינו סותר זה שזה בלשון המשנה, וגם זנבות השבלים נקרא קש כל שהוא שלם ואינו חתוך] ופעל קשש בא על הלקוט, ובא מקושש עצים או מקושש קש, או מקושש תבן שמלקט קש חתוך, ועד עתה היו נותנים להם תבן חתוך שיערבו בתוך טיט הלבנים כמ"ש כהדוש מתבן במו מדמנה, ועתה צוה שלא יתנו להם זה מבית המלך ובכ"ז הונה אותם ברמאות גדול, שאם היה אומר להם שילקטו קש מן ההפקר היו השוטרים [שהם היו מבני ישראל] צועקים תיכף, לכן לא אמר וקוששו להם קש לתבן, כמ"ש אח"ז ויפץ העם לקושש קש לתבן היינו שילקטו קש מן ההפקר לעשות ממנו תבן, רק אמר וקוששו להם תבן היינו שילקטו תבן שהוא קש החתוך, וזה מבואר שא"א שילקטו מן ההפקר תבן חתוך שזה לא נמצא צבור בר"ה, ובהכרח שהכונה שילכו לבתי המצריים ושדותם וכ"מ שימצאו תבן חתוך צבור שם יקחו בפקודת המלך, וע"ז לא צעקו שוטרי ב"י אחר שימצאו בקל תבן בבתי המצריים:

ואת מתכנת — ר"ל שיראו כמה לבנים עשו בשני ימים האחרונים, וזה יהיה לחק שמחויבים לעשות כן תמיד, ובאר הטעם כי נרפים הם, שממה שהם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו מבואר שהם נרפים מן המלאכה ובודאי בשני ימים האחרונים שהיו צועקים ללכת נזבוח היו בטלים מן המלאכה ועשו לבנים מעט, ואין זה עול אם הושם לחק שעם מתכונת זה שנעשה בעצלות ובבטול מלאכה ילכו לקושש תבן שלא ילכו עוד בטלים רוב היום:

תכבד — הוסיף לאמר שגם אם תאמר שיכבד עליהם הדבר למלאת מתכונת זה עם מה שיצטרכו לקושש תבן, הלא בזה נרויח שע"י שתכבד העבודה על האנשים יעשו בה, ר"ל יתעסקו בהעבודה לבדה ואל ישעו בדברי שקר :

ויצאו נוגשי העם ושוטריו — עפ"י מה שהבינו בדברי פרעה שיוכלו לקחת תבן חתוך ומתוקן הנמצא בבתי המצרים התרצו גם השוטרים, ויאמרו אל העם אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו, ר"ל כ"מ שתמצאו תבן באחד מבתי המצרים תוכלו לקחתו בפקודת המלך כי אין נגרע מעבודתכם דבר, ר"ל אחר שאתם עובדים עבודת המלך ראוי שלא יחסר כל דבר הצריך לעבודתכם, ולכן יש לכם רשות לקחת תבן בכ"מ שתמצאו באין מוחה:

ויפץ העם בכל ארץ מצרים — ר"ל אבל תיכף נודע רשעת פרעה והנוגשים וכל מצרים, שכ"ז היה שקר ומרמה וכמ"ש במדרש כשהיה איש ישראל בא אל בית המצרי או שדהו לקחת תבן היה מקפח את שוקו, וא"כ לא מצאו תבן חתוך נכון למלאכה כי הצטרכו לפוץ בכל הארץ לקחת מן ההפקר ששם לא נמצא רק קש הבלתי חתוך [שזה נמצא גם בר"ה כמ"ש בב"ק (דף ל ודף פב) בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר"ה וכו"] ובזה היה להם שני חסרונות, א] שהיו צריכים לבקש בכל ארץ מצרים עד שמצאו מן ההפקר, ב] שלא הגיע לידם תבן והיו צריכים לקושש קש שהם שבלים שלמים לתבן ר"ל שהם יחתכום ויעשו תבן:

והנוגשים — ובכ"ז אצו הנוגשים עליהם, והשוטרים לא אצו כי ראו שזה א"א כי התבטלו כל היום עד שמצאו הקש ועד שעשו ממנו תבן ולא נשאר להם עת למלאכה ולכן ויוכו שוטרי ב"י, וכבר אמר ובמדרש שגם זה היה מאת ה' שבזה לא נשאר להמצרים לאמר שהם לא הרעו לישראל רק המלך לבדו, ובזה נודע כי הם עזרו לרעה ונתחייבו עונש בדין:

ויצעקו אל פרעה — שהם הבינו שכונת פרעה שהמצרים צריכים לתת להם תבן הנמצא בביתם, אבל אם תבן אין נתן ר"ל גם מי שי"ל תבן אינו רוצה לתת אותו ואיך לבנים אומדים לנו עשו, והנה מה שעבדיך מוכים בחנם יהיה חטאת עמך, שעמך המצריים יחשב להם לחטאה שמכים אותנו על לא דבר, או ר"ל הלא החטא תלוי בעמך מה שאינם רוצים לתת תבן שבידם לעבודת המלך:

ויאמר נרפים אתם — השיב להם שממה שאתם אומרים נלכה נזבחה לה' מבואר שאתם נרפים ממלאכה, והייתם נרפים אז וכן אתם נרפים עתה, ר״ל שיש עת לבקש תבן ולעשות מתכונת הלבנים שעשיתם לפני שני ימים אחר שאז הייתם נרפים והמתכונת הוא מעט, ומה שאין אתם מכלים חקכם הוא מפני שאתם נרפים גם היום:

ועתה — הוסיף לאמר שאם לא יכלתם לגמור המלאכה בשעות המיוחדות לעבודה עתה לכו עבדו, ר״ל לכו עבדו עתה, אחר שעות הקבועות, ובזה הגם ש תבן לא ינתן לכם תוכן לבנים תתנו :

ויראו שוטרי ב״י אותם ברע — מספר צדקת השוטרים שאחר שראו שאין תקוה ראו א״ע ברעה היותר גדולה מה שיצטרכו לאמר לישראל לא תגרעו מלבניכם זה נגע אל עצמם ואל בשרם כאלו הם ברעה גדולה כי השתתפו בצרת ישראל:

ויפגעו וכו׳ ויאמרו — וע״י מרירות לבבם דברו קשות נגד משה ואהרן שבאו לקראתם ברגע זו שהיה צר להם מאד, ירא ה' עליכם וישפט, ר״ל אנחנו איננו יודעים אם שלח ה׳ אתכם אם לא, רק ה׳ היודע האמת ירא עליכם וישפוט, אם אתם שלוחים מאתו ישפוט את פרעה ואם אין אתם שלוחי ה׳ ישפוט אתכם, אשר הבאשתם את ריחנו ר״ל שעד עתה לא היה לב פרעה ושריו להוסיף על. ענינו רק אתם הבאשתם את ריחנו, ואם תאמרו שגם עד עתה היינו נבאשים בעיניו רק שעד עתה לא מצא תואנה עלינו להרע, א״כ אתם גרמתם לתת חרב בידם להרגנו, כי עתה מצאו התואנה אשר הם מבקשים:

למה הרעתה לעם הזה — שהגם שה' אמר לו שפרעה לא ישמע אליו עד שיכהו מכות רבות לא אמר שעוד יוסיף להכביד העבודה עליהם. והנה מה ששלח ה׳ את משה אל פרעה שישלחם ברצונו ולא הוציאם ה' ביד חזקה בלא רשות פרעה, יש בזה ב׳ סברות, א] יען שלא נשלם עדיין זמן ארבע מאות שנה וה' גאלם קודם הזמן לא היה יכול להוציאם בלא רשות פרעה, כי עדיין לא נשלם העבדות עד שאמר להם הרי אתם בני חורין ונתן להם רשות לצאת, והסברא הב' יען שרצה ה׳ שיתקדש שמו בעיני כל ע״י המכות והאותות והמופתים והיה צריך שיהיה ע״י משה שהתרה בו בכל מכה והודיע עת בואה ועת סורה ע״י תפלתו ובזה הכירו שיש אלהים מושל בכל ושופט צדק וכמו שיתבאר בסדר המכות. והנה משה טען תחלה לפי הסברא הראשונה, למה הרעתה לעם הזה, ואם תאמר שמפני שעדיין לא נשלם זמן השעבוד הוספתי עליהם קושי השעבוד כדי שקושי השעבוד ישלים המנין וכמו שכן דעת קצת מפרשים, ע״ז טען א״כ למה זה שלחתני, אם קושי השעבוד ישלים המנין, א״צ לשלוח שליח לפרעה רק ראוי שיצאו מעצמם ביד רמה אחר שנשלם זמן שעבודם:

ומאז — ר״ל ואם תאמר כסברא השניה שהגם שקושי השעבוד ישלים המנין צריך שליח שיתרה בו על המכות ושיתודע ע״י כח ה' ויכלתו וגבורתו, ע״ז השיב הלא מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע להם ואתה לא הצלת את עמך, וא״כ לא די שלא הודעת בעמים עוזך, עוד שמך מנואץ עי״כ: