דברים פרק ל״א

וילך משה — וגו':

וילך משה וגו' אנכי היום — היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נלדתי וביום זה אמות:

לא אוכל עוד לצאת ולבא — יכול שתשש כחו, תלמוד לומר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה:

וה' אמר אלי — זהו פרוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי:

לא ירפך — לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו:

כי אתה תבוא את העם הזה — ארי את תיעול עם עמא הדין משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג), תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור:

ויכתב משה וגו' ויתנה — כשנגמרה כלה, נתנה לבני שבטו:

מקץ שבע שנים — בשנה ראשונה של שמטה, בשמינית ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

תקרא את התורה הזאת — המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה (מא, א), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה:

האנשים — ללמוד:

והנשים — לשמוע:

והטף — למה בא, לתת שכר למביאיהם:

ואצונו — ואזרזנו:

נכר הארץ — גויי הארץ:

והסתרתי פני — כמו שאיני רואה בצרתם:

את השירה הזאת — (לקמן לב, א) האזינו השמים עד (לב, מג) וכפר אדמתו עמו:

ונאצוני — והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס:

וענתה השירה הזאת לפניו לעד — שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותן:

כי לא תשכח מפי זרעו — הרי זו הבטחה לישראל, שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי:

ויצו את יהושע בן נון — מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (פסוק כא) אל הארץ אשר נשבעתי (להם):

לקח — כמו (שמות כ) זכור, (דב' ה) שמור, (שמו"ב ג) הלוך:

מצד ארון ברית ה' — נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד, ב) יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מנח. ויש אומרים מצד הלוחות היה מנח, בתוך הארון:

הקהילו אלי — ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר (במדבר י, ב) עשה לך, ולא השליט יהושע עליהם בחייו של משה ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח) ואין שלטון ביום המות:

ואעידה בם את השמים ואת הארץ — ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה (לעיל ל, יט) העידתי בכם היום וגו', התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו':

אחרי מותי כי השחת תשחתון — והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא) ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי:

וילך משה וידבר את הדברים האלה — ההליכה וגם הדבור היה אל כל ישראל. שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להפרד מהם כנ"ל:

ויאמר אלהם — הודיעם ברמז שהגיע זמנו להסתלק:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום — מדרך הזקנים שלא לפרסם שנותיהם, וגם אם יוכרחו להשיב לשואלם, יקטינו הדבר כמ"ש יעקב לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, וכאשר הודיעם מספר שניו מובן שהגיע זמנו למות, וגם רמז להם שלא יתאבלו על מיתתו ביותר, כי כבר מלאו ימיו, ואולי לא יבינו ברמז הזה שימות, אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שרק הפעם הזאת יצא ממקומו וישוב אל מקומו אבל אח"כ אם יצא ממקומו מחוץ למחנה לויה, לא ישוב עוד לבוא למקומו, כי אז היציאה תהיה למקום הנועד לו למות, ולמען שלא יחשבו שמרמז להם שיעבור את הירדן (כי ה' אמר אליהם במי מריבה, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, לכן יקדים לעבור לבדו בלא העם), לזה אמר וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. כי אף בלבדך ג"כ לא תעבור, ועתה מובן שירמז להם שימות, ולמען שלא ידאגו שע"י מיתתו תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, לזה אמר:

ה' אלהיך הוא עבר לפניך — כבר כתבנו בפ' תצא שבכל מקום שנאמר שה' יעבור לפניהם, יורה על שינצחו את האויבים תיכף, וז"ש:

הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך — ועבודתכם תהיה:

וירשתם — ושלא ימצאו מקום לחשוב שנתבטל התמנות יהושע כי הלא ה' בעצמו עובר לפניהם, לזה אמר:

יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה' (במדבר כ״ז:כ״א) על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וגם רמז שיהיה מרוצה להם כאשר דבר ה' (שם) איש אשר רוח בו כשחז"ל שיודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו:

ועשה ה' להם לז' האומות כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אותם. ועכ"ז הניח מהם שיפלו ביד בני ישראל כמ"ש לעיל (כט ו) ונכם כדי שיקראו המה המכים, וכן יעשה לז' האומות שאף שישמיד אותם ישאיר מהם:

ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם — לאלה שישאיר:

ככל המצוה וגו' :

חזקו ואמצו — מפני שאמר שה' יעבור לפניהם, לא יחשבו שא"כ אז לא ישכון ביניהם, וייראו מהאויבים שלא יבואו מאחוריהם, לזה אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך, שאף שעובר לפניכם, הוא מתהלך גם ביניכם:

ויקרא משה ליהושע — שמתחלה דבר עם העם ואמר שבחו של יהושע שלא בפניו ואח"כ קרא אותו והודיעו במה שיהיה חלוק מכל העם כי אתה תבוא את העם. כמו עם העם בשוה, שביאת הארץ הוא בשביל שנשבע ה' להאבות:

אשר נשבע ה' לאבותם — לכל אחד מהאבות בעצמו לכן רוצה לקיים שבועתו להביאם בעצמו, רק ואתה תנחילנה אותם. שחלוקת הארץ תהיה על ידך מפני שהחלוקה לא היתה בכלל השבועה שהבטיח להאבות רק בכולל לתת לזרעם ולא לחלוק לכל אחד ואחד רק שנאמר על ידי (במדבר כו נב) לאלה תחלק הארץ ואני הייתי השליח לכן תהיה החלוקה על ידך שתהיה שליח ה':

וה' הוא ההלך לפניך — מבאר שיהיה חלוק מהם עוד בזה שה' יהלוך לפניך במדרגת הליכה ואל העם אמר שלפניהם יהיה בדרך העברה שהוראתו רק בעת ההכרח:

הוא יהיה עמך — בדרך הויה בקביעות, ואל העם אמר הוא ההולך עמך, שביניהם יהיה בגדר הליכה:

לא ירפך ולא יעזבך — עד ש לא תירא ולא תחת. שלא יהיה לך פחד גם בלב, אבל להם אמר רק אל תיראו ואל תערצו (וההסבר שאם יהיו העם במדרגה גדולה לא ייראו משום דבר רע אבל כשימצא בהם חטא קל כענין עכן יהיו בטוחים רק שלא יבא רעה גדולה, אבל ליהושע הבטיח שלא יירא משום דבר רע אף שימצא בו עון בטול תורה כמחז"ל עכ"ז לא יענש):

ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. הכהנים לא היו נושאים את הארון רק שהם הסירו את הפרוכת וכסו בו את הארון ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת את הארון כדכתיב (במדבר ד ה) והזכיר במסירת התורה להכהנים מה שנושאים ארון ברית ה' מפני שנתן התורה שישימו בצד הארון כמבואר להלן (כו), ולא היו יכולים לשום את התורה בצד הארון שהיה לפנים מן הפרוכת ואסור לכנס שם רק כ"ג ביוה"כ, רק בעת נשיאת הארון בעת פריקת המשכן (ויתכן שפרקו המשכן לצורך שעה), ומה שקרא אל זקני ישראל שאינם שייכים להנחת התורה בצד הארון, הוא לצרף אותם עם הכהנים בקריאת פ' הקהל כאשר יתבאר:

ויצו משה אותם לאמר — מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ' הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה"ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב"ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה — אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר"ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי' רש"י:

מקץ שבע שנים — מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) במעד שנת השמטה בחג הסכות. העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה' שידעו כי לה' הארץ, והארץ היא ג"כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר"ה אבל היה ר"ה ויוכ"פ ועסקו בסוכה ובד' מינים.

[ג] בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך — וה' בוחן לבות, וכל אחד מקשט לבבו נכח ה' ד) במקום אשר יבחר. והמקום הזה שבו בחר ה' יעורר היראה כמ"ש יעקב מה נורא המקום הזה: ה) תקרא גם הקורא שהוא המלך שבו בחר ה' מכל שבטי ישראל, ודבריו יעשו רושם בלבות השומעים: ו) את התורה הזאת. הדברים בעצמן המה אמרות ה' אמרות טהורות ויורדים אל הלב. ז) נגד כל ישראל באזניהם. הקבוץ הגדול הזה יפעל ג"כ הרבה על לב השומע:

הקהל את העם — הצווי על הב"ד שבידם להקהיל כלם ועל כל איש מישראל על מה שבידו לבא בעצמו ולזרז הנשים ולהביא את הטף:

למען ישמעו יפרש תועלת מצות האספה שיבואו אל המקום אשר יקרא יהיה שישמעו, ותועלת השמיעה תהיה ולמען ילמדו שהקריאה הזאת שהיתה בכל האמצעים המסוגלים שע"י יבואו הדברים אל הלב כנ"ל תפעל בלבבם חשק שילמדו לעתיד, והתועלת מהלמוד:

ויראו את ה' אלהיכם — שתגיע אליהם היראה, ותועלת היראה הוא:

ושמרו לעשות ע"י הלמוד ע"ד שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שפירושו הלמוד מביא לידי יראה והיראה למעשה:

את כל דברי התורה הזאת — בפרטות מאחר ששמעו והבינו כל הדברים בפרט נקבעו בלבם לקיים כל פרט ופרט (והזכיר תיבת למען גבי השמיעה וגבי הלמוד ולא גבי היראה, מפני שתיבת למען הוראתה על דבר שיהיה בודאי. ולכן השמיעה והלמוד הוא בטוח אבל היראה אינו מובטח כ"כ):

ובניהם המה הטף:

אשר לא ידעו הוא נתינת טעם לפי שלא ידעו ענין הקריאה ומחשבותיהם לא יהיו טרודים בנושא הדברים, וגם אינם יודעים עדיין מטרדת העולם והבליו, לכן כח הציור חזק בהם, ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה נצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים ישמעו. שיבינו עד כמה תהיה השמיעה בדברי התורה, שהרי לעיניהם קהל גדול נורא כזה עומדים שעות אחדות כאלו נתבטל מהם כל רגשי החיים, וכל מעינם לשמוע הלקח אשר יקרא להם המלך מתוך הספר, יבינו כי כן להם לשמוע דברים מפי מוריהם ומלמדיהם ולמדו. כאשר לפניהם המלך הרך והענוג קרא שעות אחדות בלי הפסק מתוך הספר והשמיע בקולו את הדברים באזני קהל נורא כזה, ישפטו בנפשם, עד היכן תהיה תשוקת הלמוד:

ליראה — ולמדו קאי גם על ליראה שילמדו את היראה ממעמד הזה, כאשר כל הקהל עמדו ביראה ורעד מפני הדר כבוד ה' השוכן במקום ההוא, ויראת המלך הוסיפה יראה על יראתם, וגם המלך שעמד נכח בית ה', ונכח כל הקהל הגדול, ובהתבוננו את אשר בחר בו ה' מכל שבטי ישראל להיות להם לנגיד, עד כמה גברה עליו אז היראה וההכנעה, ע"ד שאמר דוד (שמואל ב ו כב) ונקלותי עוד מזאת, כידוע, מזה יבינו איך לירא את ה' אלהיכם כל הימים. כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ"ל:

הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וגו':

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם — ר"ל רק הסתר פנים לבד:

ומצאהו ממילא רעות רבות וצרות — ועפ"ז יוכיחו ישראל אחר שמצאו אותם צרות רבות ואין משגיח עליהם מכלל שאין אלהים שופטים בארץ, אבל אדרבא היה להם להוכיח בהפך ממה שהסתיר פנים ע"י עונותם הרי שיש שופט. ז"ש:

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה — ויוכיחו מזה שאין השגחה, אדרבא הלא:

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא — דוקא לא מקודם שהשגחתי עליהם והטעם שהסתרתי עתה הוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ולכן:

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם וגו' ואדברה באזניהם את הדברים האלה — שיאמר אח"כ שהוא השירה:

ואעידה בם את השמים — כמ"ש האזינו השמים, ובאר הטעם כי בעת שחיה משה היה ענשם השגחיי, אבל אח"כ יהיה ע"י הסתרת פנים ולזה צריך להודיעם זה, וז"ש:

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון — ר"ל אם תשחיתון אחרי מותי לא יהיה עוד כמו שהיה בחיי שבא לכם העונש תכף ומיד בהשגחה, רק וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. שלא יגיע לכם העונש עד אחרית הימים לעת תמוט רגלם, ומצד זה בקל שתכשלו לכפור בהשגחה ובעונש ה' עד כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. לזה:

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם :