שולחן ערוך, יורה דעה סימן ד׳

<b>השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו. ובו ז' סעיפים:</b><br> השוחט לשם עבודת כוכבים אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה זבחי מתים. ואסורה בהנאה:

שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה ספק זבחי מתים:

ישראל ששחט בהמתו של עובד כוכבים אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשירה ואם ישראל חשב שיזרוק העובד כוכבים לעבודת כוכבים פסולה: (ואסורה בהנאה) (ב"י):

ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים לא אסרה. שודאי לא כוון אלא לצערו. ואם יש לו שותפות בה יש אומרים שאוסר גם חלק חבירו. ויש אומרים דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו ולא לאסור: הגה ואם התרו בו ועבר התראה הרי זה אוסר כשאר מומרים (טור) . (וע"ל סימן קמ"ה):

השוחט לשם הרים וגבעות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות ימים ונהרות אין לו דין תקרובת עבודת כוכבים לאוסרה בהנאה אבל שחיטתו פסולה אע"פ שלא נתכוין לעבדם אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים:

שחט לשם שר של הר או לשם שר א' משאר הדברים בין ששחט לשם מיכאל השר הגדול בין ששחט לשם שר של שלשול קטן שבים (פי' מין תולעת) הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה:

ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אלא אם כן יהפוך פניו לא"ל קיבל"א (דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח) כמנהג חקותיהם אינו דומה לשוחט לשם הרים. ומכל מקום ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן (הואיל ומקפידים על כך) (רשב"א סימן שמ"ה):