שולחן ערוך, אורח חיים סימן תק״ע

<b>חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית. ובו ג סעיפים:</b><br>יחיד שקיבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וימים טובים או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יום הכפורים אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא אינו צריך התרה ואם קבלו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם ויפתח בחרטה שיאמר לו אילו שמת אל לבך שיארע בהם אלו הימים לא היית נודר ומתיר לו ולהרמב"ם משקיבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות וימים טובים או ערב יום הכפורים או ראש חודש חייב לצום בהם אם לא יתירו לו אבל אם פגעו בו חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהם מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק: הגה והמנהג כסברא ראשונה. מי שנדר להתענות סך ימים ואמר חוץ מי"ט אין חנוכה ופורים בכלל ואם אמר שדעתו היה עליהם הולכים אחריו (תשובת הרשב"א סי' תרנ"ט) אבל ערב יום הכפורים בכלל והכי נהוג ודלא כמו שפסק בי"ד סי' רט"ו סעיף ב':

הנודר להתענות בשבת ויו"ט וערב יה"כ וחנוכה ופורים דינם שוה לנודר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו אם הוציאו בלשון נדר דינו כמקבל עליו בלשון נדר ואם הוציאו בלשון קבלת תעני' בעלמא דינו כמקבל בלשון קבלת תעני':

אם נשבע להתענו' כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל אבל אם נשבע להתענו' בשבת או ביום טוב בפירוש לא חלה עליו שבועה דאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא לוקה על שנשבע לשוא ואוכל ואם נשבע להתענו' בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן (ויש להתיר שבועתו ואינו מתענה) ונראה לי דהוא הדין לראש חדש וערב יום כפור שאינם אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה: