דף ביאור
שולחן ערוך, אורח חיים סימן שע״א
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורשולחן ערוך אורח חיים סימן 371
שולחן ערוך אורח חיים סימן 371 הוא יחידת מקור מתוך השולחן ערוך ובה 6 סעיפים. מפת הקריאה מפרידה בין הדין המעשי, התנאים שלו והנקודות שדורשות השוואה להמשך המקור.
מה לסמן בלימוד
קראו כל סעיף כשלב נפרד. זהו את המעשה, את התנאי שמגביל אותו ואת ההבדל בין המקרים לפני המעבר לסעיף הבא.
מפתח ללימוד
שימו לב למעבר לתירוץ או לדייק את ההסבר, לדיני שבת ומבנה הזמן המקודש, להנהגה, מלכות ואחריות ציבורית. הטקסט המקורי הוא הראיה המרכזית; הביאור מציע דרך מסודרת להיכנס אליו ואינו מחליף עיון מדויק במקור.
- מעבר לתירוץ או לדייק את ההסבר
- דיני שבת ומבנה הזמן המקודש
- הנהגה, מלכות ואחריות ציבורית
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת סעיף אחר סעיף של כל 6 הסעיפים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו סעיף במקור.
- סעיף 189 מילים
נפתחת ב״כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת.…״
- סעיף 218 מילים
נפתחת ב״ישראל בן חצר זו שהלך לשבו' בחצר…״
- סעיף 342 מילים
נפתחת ב״א' מן השוק שהי' לו בית בחצר…״
חכמים: רב על, רב הזוכה.
- סעיף 490 מילים
נפתחת ב״א' מן החצר שמת בשב' אם עירב…״
חכמים: רב אפי, רב אם, רב היורש, רב המוריש.
- סעיף 532 מילים
נפתחת ב״ישראל וגר שהיו דרים בחצר ומת הגר…״
- סעיף 636 מילים
נפתחת ב״א' מבני חצר שהיה גוסס אף על…״
לשון המקור
<b>כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת. ובו ו סעיפים:</b><br>א' מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר' אפי' היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב' הרי זה אינו אוסר עליהם במה דברים אמורים בישראל אבל בעכו"ם אפי' הלך לשבו' בעיר אחר' אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם היא קרוב מהלך יום א' שהרי אפשר שיבא בשב' אבל אם רחוק יותר אינו אוסר וי"א שגם עכו"ם אם הלך לשבו' בחצר אחר' אינו אוסר [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו"ם בשבת ע"ל סי' שפ"ג]:
ישראל בן חצר זו שהלך לשבו' בחצר אחר' ואין דעתו לחזור בשב' ואח"כ נמלך בשב' וחזר אינו אוסר:
א' מן השוק שהי' לו בית בחצר ומת והניח רשותו לא' מבני החצר אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש ואם מת משחשיכה אוסר אע"פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח"כ בשב':
א' מן החצר שמת בשב' אם עירב אפי' ירשו א' מבני השוק אינו אוסר ואם לא עירב אם ירשו א' מן השוק כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר בא לדור בשב' בבית מורישו אוסר ואם יורשו א' מבני החצר אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבי' אינו אוסר אע"פ שלא עירב המוריש ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי' אחר שבחצר אוסר אע"פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש ואם מבעוד יום מת ויורשו אחד מן השוק הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבי' מורישו בשב':
ישראל וגר שהיו דרים בחצר ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש מת משחשיכה אין המחזיק אוסר שבהיתר הראשון עומד:
א' מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו וכן קטן אוסר אע"פ שאינו יכול לאכול כזית אבל האורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסי' ש"ע: