שולחן ערוך, אורח חיים סימן ק״א

<b>שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון. ובו ד סעיפים:</b><br>המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות אם לא כיון באבות אע"פ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל: הגה (והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור) (טור):

ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד ציבורא: הגה ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מות' (טור):

י"א שבר"ה וי"ה מותר להשמיע קולו בתפלתו אפי' בציבור: הגה וכן נוהגין ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו):

יכול להתפלל בכל לשון שירצה וה"מ בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש וי"א דה"מ כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבועה לצבור אפי' יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי: