שולחן ערוך, אבן העזר סימן נ״ב

<b>הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו. ובו סעיף אחד:</b><br>הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נידוניא: הגה וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור (הגהות אלפסי פ' שני דייני גזירות ותשובת מיי' סוף ה' אישות) וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזירות) מי שפסק לתת לבתו ואח"כ אומר שנתן לבתו לא מהני אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ז) וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אע"פ שפסקו לו: