בוני התלמוד

    דף ביאור

    שולחן ערוך, חושן משפט סימן ש״כ

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    שולחן ערוך · ניתוח מקור

    שולחן ערוך חושן משפט סימן 320

    שולחן ערוך חושן משפט סימן 320 הוא יחידת מקור מתוך השולחן ערוך ובה 5 סעיפים. מפת הקריאה מפרידה בין הדין המעשי, התנאים שלו והנקודות שדורשות השוואה להמשך המקור.

    מה לסמן בלימוד

    קראו כל סעיף כשלב נפרד. זהו את המעשה, את התנאי שמגביל אותו ואת ההבדל בין המקרים לפני המעבר לסעיף הבא.

    מפתח ללימוד

    שימו לב למעבר לתירוץ או לדייק את ההסבר. הטקסט המקורי הוא הראיה המרכזית; הביאור מציע דרך מסודרת להיכנס אליו ואינו מחליף עיון מדויק במקור.

    • מעבר לתירוץ או לדייק את ההסבר

    מפת סעיף אחר סעיף של כל 5 הסעיפים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו סעיף במקור.

    1. סעיף 136 מילים

      נפתחת ב״מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו זה…״

    2. סעיף 249 מילים

      נפתחת ב״המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו…״

    3. סעיף 361 מילים

      נפתחת ב״כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע…״

    4. סעיף 471 מילים

      נפתחת ב״בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור…״

    5. סעיף 549 מילים

      נפתחת ב״אם נוהגין שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו…״

    לשון המקור

    <b>מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו זה עם זה. ובו ה סעיפים:</b><br>אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים או ששכר ממנו בפירות קצובים דין אחד יש להם והשוכר בפירות הוא נקרא חוכר:

    המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהם הוא נקרא מקבל: הגה ואין כותבין שטר ביניהם אלא מדעת שניהם שמשנכתב השטר אין יכולין לחזור בו והוי ליה כמלוה בשטר והמקבל נותן שכר הכתיבה מן השטר (טור):

    כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאים בהם העפר והדלי והכד וכיוצא בהם שדולים בהם המים על בעל הקרקע וחטיטת המקומות שמקבצים בהם המים על החוכר או על המקבל (וי"א דבחוכר אין על בעל השדה כלום) טור בשם י"א ושהכי מסתברא וכן נ"ל):

    בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור. לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו ובמקום שנהגו לחרוש אהר הקצירה צריך לחרוש אפי' אין מנהג לנכש עשבים רעים והוא ניכש ואם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ואם נהגו לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפי' אם ירצה לחרוש אחר הקצירה כדי לעקור העשבים:

    אם נוהגין שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר ואינו יכול לומר הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח חלק באילנות ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הם של בעל השדה אפי' אם הוסיף בחלק של בעל השדה: