שולחן ערוך, חושן משפט סימן רנ״א

<b>דיני מתנת שכיב מרע או בריא. ובו ב סעיפים:</b><br>הנותן מתנה כשהוא ש"מ וכתב בה בחיים ובמות או מחיים ובמות בין בכל בין במקצת הואיל וכתוב בה ובמות ה"ז מתנת שכיב מרע שזה שכתוב בה ובמות שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתוב בה מחיים סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה אבל בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות הרי זה מתנה גמורה מחיים וזה שכתב בה ובמות כמי שאומר מעתה ועד עולם וכמו נויי השטר הוא זה:

מתנת ש"מ שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצויים לשאול להם: הגה ויכולין העדים לסמוך על עצמו או על משמשיו האומרים שהכביד עליו החולי ונפטר (שמתוך כך) יכולים העדים להעיד כך (נ"י) אע"פ שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטלה שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו המתנה נתרפא ואח"כ חלה חולי אחר ומת לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת: הגה ואם תפס המקבל למטלטלין מתוך שיכול לומר שלי הן נאמן לומר שמחולי הראשון נפטר וכן הדין אם עמד החולה ורוצה לחזור במתנתו ואומר שמתנת שכ"מ היה והמקבל אומר שבריא היה ולא יוכל לחזור על המקבל להביא ראיה (טור) וכן בכל מקום שהוא פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל עליו להביא ראיה (מהרי"ק שורש צ"ד ומהר"ם פדוואה סי' צ"ב) :