מסכת ברכות דף מ״ח עמוד א׳

לאתויי קטן פורח שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד:

טללא גג:

בוצין דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב:

מקניה מקן שלו מקטנותו:

ואיהו סבר רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר:

ינאי מלכא ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.):

סלסלה ותרוממך סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה:

היכי אבריך ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא שום טעם וי"ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ"ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר"ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב"ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב"ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב"ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת המזון וה"ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי' ה"מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב"ל דסניף לעשרה וה"ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה לריב"ל דמיירי בבהמ"ז ומיהו תימה דבב"ר (פ' צא) קאמר עלה דריב"ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר"ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב"ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה"נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ"ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (פ"ג דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי' ר"ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור"ת פי' דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי:

אביי ורבא הוו יתבי וכו' ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה:

תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר"י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א"ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר"ש בן שטח ובירושלמי קא"ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר:

עד שיאכל כזית דגן משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה"ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו:

ינאי מלכא כריך ריפתא ולא הוה ליה איניש דמבריך ליה אמרה ליה דביתהו השתא דקטלת לכולהו רבנן מאן מברך לך. איתא מיפרשי ומיבררא במס' קדושין בפ' האומר לחברו (קידושין דף סו) שנתגלגלה (ותעה) [הרעה] ע"י אלעזר בן פועירה וע"י יהודה בן גדידיה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה ובמס' סוטה בפ' עגלה ערופה (סוטה ד' מז) אמרי' כד קטל ינאי מלכא לרבנן אטמינהו אחתי' לשמעון בן שטח ואיתא נמי בפ' כל ישראל יש להם חלק (דף קז) ובתלמוד א"י דהאי פירקא אמרי' ש' נזירים עלו בימי שמעון בן שטח ק"נ מהן מצאו להן פתח וק"נ לא מצאו להן פתח שלח שמעון בן שטח לגבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא שלש מאות נזירין ואינון בעיין תשע מאה קורבנין הב לי פלגא מן דידך ואנא יהיב פלגא מן דידי שלח ליה ת"נ אזל לישנא בישא ואמר ליה דלא יהב ליה מן דיליה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחיל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקין בני נשי רברבין מן מלכותיה דפרס לגבי ינאי מלכא מדאכלין אמרין נהירין אנן דהוה הכא [חד גבר סב וכו'] ועיקרה דמילתא בבראשית דר' הושעיא בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים דקשיא הא אדאית בגמ' דידן כי אפשר שתכף זה המעשה וזה הכעס שנפל בלבו של ינאי המלך על ר' שמעון בן שטח אירע זה המעשה הנזכר וזהו שנאמר בו נזרקה בו מינות ויהרגו כל חכמי ישראל וכשראה שמעון בן שטח חשש שמא יתאנה עליו ויענישנו על אותו המעשה שהיה והלך ונתחבא עד שקבלה אחותו עליו אמונת שלום מן המלך ואחר כן יצא מהמחבא ונכנס אצלו וזה ששלח לו מן הנזירין הב פלגא מדידך ואנא יהיב פלגא מדידי אמת היו דבריו כי כמו שעיין בנדריהם וחקרם יפה עד שנתברר לו שאינן קיימין והורה להן שפטורין הם מלהביא קרבן עליהם כדמפרש באותו המעשה ק"נ מצאו להם פתח היה לו לומר פלגא מדידי כלומר מתורתו והוראתו וזהו צד התירוץ שלו וכבר שאלו המלך בשביל הדבר הזה והחזיר לו תשובה בזה הענין כדאמרינן (שם) אתא עאל יתיב בין מלכא למלכתא אמר ליה אפלית בי אמר ליה לא אפלית בך את מן ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו. פירש רב האי גאון ז"ל: דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין, ולא כוותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון, ולא כוותיה בתשעה ונראין כעשרה, ולא כר' אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין, ולא כוותיה בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, ולא כר' יוחנן בקטן הפורח עד שיביא שתי שערות, דאמרינן בתרה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו. והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות, דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח כלומר שסמניו פורחין והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נראה אלא בדקדוק, ואפילו הכי קאמרינן דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והאי דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחוי כלפי שמיא, לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. זהו תורף פירוש גאון ז"ל. ופירוש לפירושו דאנן לא דחינן ברייתא דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דרב נחמן, אלא פירושיה דר' יוחנן הוא דדחינן דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח, ורב נחמן אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין, ופירוש פורח שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה, אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין, ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סמניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין, והיינו דאמר רב נחמן קטן, כלומר שלא נגמרו סימניו עדיין לגמרי אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו. והכין נמי אמרו בירושלמי (ה"ב) דאין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות, דגרסינן התם: אמר ר' ברכיה כמה זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. ואף בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לכך. והרב אלפסי ז"ל כתב דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובן עשר בן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו. ומיהו ראית הרב ז"ל אינה נראית בעיני ראיה, דשפיר קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא קטן שהביא שתי שערות, ושערות קאמר ולא שומא, דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר, דאי לא, שומא בעלמא נינהו ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיותן גדולים לכוף ראשן לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה, וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי (שם) טפי עדיף למיעבד.

תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן, עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד, כלומר ולא הודו לו חביריו. ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאיצטרופי לא עד דאיכא תלתא דאכלי דגן. וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם (פ"ז, ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן, והא תני שנים פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא דרשב"ג היא, פירוש דאמר בברייתא דבסמוך עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין, וסבירא ליה דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לרבי חייא בר אב א"ר יוחנן, דילמא בגמרין סברי דלא פליגי עליה וכדטעי בה נמי דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרינן איצטרופי הוא דמצטרף וכו', ולא דחי הא מני רשב"ג היא וחלוקין עליו חבריו, היינו טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה אלא לאיצטרופי. ומיהו לענין צירוף של שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי. אבל בתוספות אמרו דאפילו לשלשה מצטרף.

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל, ואם כן מעתה לא הוה חזי שמעון בן שטח לאיצטרופי בהדייהו, וכדאמרי לעיל (ברכות מז, א) שמואל ורב כרוך ריפתא, בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב ואכיל, אמר ליה רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן אנן גמרה לן סעודתין, ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתו להו ארדיא וגוזליא אכלי. אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לגמרי לא מיצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן מאן יהיב לן גברא דמברך לן. ולא נהירא. ולדידי מסתברא דבהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.

הא דאמרינן איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איכא למידק ואפילו אכל כזית היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן, וכדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיעורא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתא דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח, ועד כאן לא אמרינן דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן הא אלו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא. ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא וכדמשמע לעיל בפ' כיצד מברכין (ברכות לח, ב) גבי רבי יוחנן דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין (ברכות מט, ב) דר"מ ורבי יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי ולרבי יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפרק מי שמתו (לעיל ברכות כ, ב) ר' עוירא הוא דקאמר לה, ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר' צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (כז, א) דאמרינן התם וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו. יש לי לומר דדילמא ר' צדוק כר' יהודה סבירא ליה דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכינן עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא כבפחות מכזית לר"מ. ואי נמי לא בירך אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות רבות בירך אחריו דהוא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפ' כיצד מברכין (ברכות לח, ב). אלא שאין נראה לי כן, כמ"ש שם. ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכי בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו, ומאן דמותיב נמי מדתניא עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף, היכי תיסוק אדעתיה דמי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו. ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחוייבין בברכה כישראל גדול, ומשום דקיימא לן דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא (ר"ה כט, א). ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו (ה"ג): תני כל מצוות שאדם פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון, והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב מוציא, אמר רבי לא שניא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך. יש לומר דההיא מדרבנן היא הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל באיזה ברכה שהיא אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא דעלה והיסב קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ורבי שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי, ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין שלש. ואנן למסקנא לא סבירא לן כוותיהו, אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש מדאורייתא. ואי נמי סבירא להו דכזית מדרבנן, מכל מקום מחויב הוא בחיוב בברכת המזון ממש, ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין, תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה. ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר נברך משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג' אינו פוטר מעין ג', וכדמוכח בהדיא בשמעתא דהביאו להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדכתבינן התם בדוכתא (מא, ב). ולא עוד אלא היכי מצטרף עמהם, וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא אינו בן זימון. אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן, ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל (ברכות מז, ב) דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף. ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון אלא כל שהוא גדול וחייב בברכה כלל מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכה דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו, דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו, אבל דשמעון בן שטח קשיא לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא ליה דג' פוטר מעין ג'. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, ב) וכענין שאמרו בפ"ק דמכלתין (יב, א) גבי תמרי פתח ובריך אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין, וההיא דהביאו לו תאנים וענבים דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא דטבל עמהם בציר, לא דק, וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. וא"נ לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף את האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו. פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פירוש לעולם ואפי' אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח וה"ה לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך וכן לענין תפלה:

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן נברא דמברך לן פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו נברא לברוכי אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל נבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו וא"כ היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד. כלומר ולא הודו לו חבריו דא"ר חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפי' לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו"ל כברכת המצות דאעפ"י שיצא מוציא וכגון קדוש היום אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכ' הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה ומש"ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין ג' דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך וסבר רשב"ג דגרוגרת מיזן זיין וברכת ג' פוטרתן ובודאי רשב"ג לא אמרה להצטרף לג' דהא פשיטא דג' אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה. ומשני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפי' בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת ג' פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נ"ר וממילא מיפטר בברכת ג' או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג' וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג' כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן, הרא"ה ז"ל:

תשעה שאכלו דגן וא' מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפילו ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן, ובזימון ג' אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן, ובתוספות מקילים בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב"ג היא דאמר אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב"ג לר' חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן, או שנראה שסוברים היו כגמ' שלנו שאף חכמים היו אמורים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ"מ חכמים חולקים בה לענין ג', והלכה כדבריהם, ואף לעשרה אע"פ שאמרנו שמצטרף מ"מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכלו דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה, והוא שאכל כזית דגן, אבל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו, אע"פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג' וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ"מ אין מברך אלא גדול, ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה, ואף יש לתמוה היאך מצטרף עמהם כלל הרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה, ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו' ואין הדברים מתישבים, וכן יש מתמיהים במעשה זה האיך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר' חייא משמועת אפילו לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל, וזו אינה קושיא שמ"מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב, דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא, אף מדרבנן, ואע"פ שמ"מ הוצרך לומר נברך שאכלנו, שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג' פוטרות מעין ג' אלא שיש אומר כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר:

בד"ה ולית הלכתא כו' באותו מעשה דרבי אליעזר ודלעולם ישכים ותניא כוותיה כו' בתר תניא כוותיה דישכים כו' עכ"ל כצ"ל ובכל נוסחות שלפנינו לא מייתי ברייתא ת"כ אהא דישכים ודו"ק:

בא"ד אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע כו' דכי בעי יודע או פורח כדפי' כו' עכ"ל דבריהם תמוהים שהם סותרים דבריהם בזה הדיבור דלעיל שכתבו קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן כו' ולכאורה היה נראה ליישב שאלו הדברים שכתבו כאן הם דברי ר"ת דבחדא מינייהו סגי והוא דעת הרא"ש ע"ש ולעיל שכתבו דבעינן תרווייהו הוא דעת אחרת אבל ר"ת גופיה כתב לעיל דבעינן פורח ויודע וע"ק לי להאי פירושא בתרא כיון דמלתא דרב נחמן דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אכל הני דלעיל מכ"ש דקאי אר' יוחנן אלא אריב"ל לא ניחא להו דקאי משום דהפסיק במעשה דר"א ובישכים ולפי' ראשון ניחא דפליג אדר"י דלא בעי אלא פורח ורב נחמן בעי נמי יודע אבל לפי' ב' ר"י נמי נקט סתם פורח בלא יודע ודו"ק:

בא"ד דר"א דמיירי בתפלה ויש מצרפין קטן כו' קטן פורח כפיר"ח ויודע כו' כצ"ל:

בא"ד ודוקא התם במגילה דקטן עולה כו' אי לא הוה משום כבוד כו' עכ"ל במס' מגילה אמרו דקטן עולה למנין ואי לא הוה משום כבוד צבור לא הוו אמרי הכי התם אבל לשאר כו' וק"ל:

בא"ד ור"ת פי' דההיא דר"י ב"ח דוקא בג' מיירי עכ"ל אבל הא דפריך מיניה בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף לעשרה כו' וכמ"ש התוס' לעיל לא יתיישב וק"ל:

בד"ה אביי ורבא כו' לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תשעה שאכלו כו' שהרי שתיה בכלל אכילה ויש כו' וכן פסק ר"י בתוספתא והשר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עד שיאכל כו' ולא מצי לאוקמא הא דשרי לקטן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלא מצי לאוקמא התם בפרק מי שמתו הא דשרי לקטן אלא בכה"ג דאכל אביו [כזית] דהוי אביו נמי מדרבנן אבל אי הוה אכל אביו כל השובע לא אתי דרבנן ופטר דאורייתא וק"ל:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו - פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר. דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו פירוש לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין. ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו. והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח. והוא הדין לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר. דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך. וכן לענין תפלה:

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו גברא לברוכי. אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל גבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו ואם כן היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך:

ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד כלומר ולא הודו לו חבריו:

דאמר ר' חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן - וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהוה ליה כברכת המצות דאף על פי שיצא מוציא וכגון קדוש היום. אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכת הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה. ומשום הכי מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא. והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו. וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין שלש דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך. וסבר רבן שמעון בן גמליאל דגרוגרת מיזן זיין וברכת שלש פוטרתן. ובודאי רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה להצטרף לשלושה דהא פשיטא דשלושה אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן. אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה:

משני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפילו בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת שלש פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נפשות רבות וממילא מיפטר בברכת שלש. או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת שלש. וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו. אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת שלש כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן. הרא"ה ז"ל:

בתוס' בד"ה ולית הלכתא וכו' משמע דקאי נמי אר"י ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי האמוראים והברייתא וכו'. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י נראה דלק"מ דאפשר דרב נחמן מפרש להך ברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן שאין מדקדקין בשתי שערות אם הם גדולים כשיעור ואין זה קטן פורח דאיירי ביה רבי יוחנן דלפירש"י היינו שלא הגיע לכלל שנותיו וכדפרישית דהיינו תוך הפרק דאיירי ביה אמוראי ותנאי בס"פ יוצא דופן אי תוך זמן כלפני זמן או תוך זמן כלאחר זמן והיינו מבן י"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד דמאותה שעה מיקרי מופלא הסמוך לאיש והגיע לעונת נדרים ואפילו לענין עונשין מוקי לה רב נחמן גופא התם כתנאי ואף למאי דקי"ל התם כרבא דתוך הזמן כלפני זמן מ"מ בפשיטות מצינן למימר דהיינו דוקא לענין עונשין משא"כ לענין זימון מזמנין עליו כשהגיע לעונת נדרים והקדישו הקדש כדאיתא התם וכיון דאפילו לענין נדרים גופא תנינן שם במשנה דתוך זמן זה אם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדריו קיימין ואם לאו אין נדריו קיימין מש"ה משמע ליה לרב נחמן הכא בשמעתין דה"ה לענין זימון אם יודע למי מברך ולאפוקי מדר"י דקטן פורח לעולם מזמנין כן נראה לי נכון לפי שיטת רש"י אבל התוס' לשיטתייהו שכתבו בדיבור הקודם דקטן פורח היינו נמי שאין השערות גדולות אלא דאף לפי פירושם נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דבלא"ה מצינן למימר דר"נ מפרש הברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן בגוונא אחרינא ולא איירי כלל בקטן פורח אלא לענין דבחד מינייהו סגי או בשתי שערות שאין צריך לידע מספר שנותיו דאזלינן בתר רובא שאין להם סימני שערות קודם זמנם או להיפך שאם הגיע לכלל שנים אין בודקין אחר הסימנים לענין זימון דסמכינן אחזקה דרבא דאמר חזקה שהביא סימנין. ומתוך מה שכתבתי יש לדקדק על מ"ש רב אלפס דהא דאמר ר"נ קטן היודע למי מברכין היינו בן ט' או בן יו"ד ונחלקו עליו גדולי הקדמונים אלא שרבינו יונה הכריע כדברי הר' אלפס דאי ס"ד דר"נ בסמוך לגדלות איירי א"כ פשיטא דיודע למי מברכין ולמאי דפרישית אין זה מוכרח כל כך דמ"ש מנדרים דאפילו בבן י"ב ובן י"ג משמע דשייך לומר דאפשר שאינו יודע למי נדר ולמי הקדיש ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ודו"ק:

וביתר דברי התוספות כאן בזה הדיבור נראה שהם מגומגמים קצת והרוצה לעמוד על דבריהם צריך לעיין בלשון הירושלמי בשמעתין דהתם אם יש להחמיר בזימון בעשרה יותר מבג' או להיפך ונראה שבזה נחלקו ר"ת ור"י ע"ש וכן נראה מל' התוס' בסמוך בד"ה תשעה שאכלו:

בפרש"י בד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי וכו' עס"ה. מ"ש רש"י בקטן הא לא אמר הכי נראה דהיינו מהא דאמרינן לעיל בפ' מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) אהאי דבן מברך לאביו ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ומש"ה מוקי לה כשאכל אביו שיעורא דרבנן והא דקשיא ליה לרש"י מקטן טפי מנשים שהיא עיקר השקלא וטריא דלעיל בפ' מי שמתו דאם נשים בבה"מ דרבנן לא מצו מפקו לבעלה י"ח אלא משום דאיכא למימר דשאני נשים דליתינהו בר חיובא כלל מדאורייתא מש"ה לא קרינן בהו מחוייב בדבר משא"כ בקטן דאתי לכלל חיוב דאורייתא לכשיגדל משמע ליה לרש"י דדמי לשיעור כזית שהוא נמי מדרבנן ואפ"ה קרינן ביה מחויב בדבר שאם יאכל כדי שביעה הוי מחויב מדאורייתא וע"ז הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה שאני קטן דאין החיוב מצד עצמו אלא שאביו חייב לחנכו כן נראה לי בכוונת רש"י. מיהו בעיקר דבריו שהשיג על בעל ה"ג אבאר בסמוך בל' התוס':

בתוס' בד"ה עד שיאכל כזית דגן משמע שאם אכל כזית וכו' ותימא הא כזית לא הוי אלא מדרבנן וכו' דהא אמרינן בפרק מי שמתו וכו' ולא מצי לאוקמי וכו' אלא בדאכל אביו כזית עכ"ל. האי לישנא דאכל אביו כזית לא נמצא שם בגמרא בסוגיא דפ' מי שמתו אלא סתמא קאמר התם הב"ע דאכל שיעורא דרבנן אלא דממילא פשיטא להו להתוס' דהאי שיעורא דרבנן היינו כזית דאי בפחות מכזית לא אשכחן דחייב אפילו מדרבנן והתוס' קיצרו כאן וסמכו על מ"ש לקמן בדף הסמוך בסוגיא דעד כמה מזמנין ושם הביאו ראיה זו ועוד ראיה אחרת דשיעור כזית אינו אלא מדרבנן ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר שם במקומו אי"ה ועיין עליו:

גמ' אביי ורבא כו' בבה"ג הגי' ורבא בר רב חנן:

רש"י ד"ה עד שיאכל כו' ההוא אפי' מדרבנן כו' וק"ל הא אמרי' שם דאם נשים בברכת המזון דרבנן אין יכולות להוציא לאחרים. וצ"ע:

גמרא אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן. כתב רש"י אף דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, מ"מ מפיק למי שאכל כדי שביעה שיעורא דאוריית' דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי', ואינו דומה לקטן שהגיע לחינוך, דהאי אף מדרבנן לא מחויב, אלא דהחיוב על האב לחנכו. תימא איך מספיק זה, הא בפרק מי שמתו (דף כ' ע"א) איתא ג"כ לעניין אשה דאם מחוייבת בבהמ"ז רק מדרבנן אינה מוציאה לדאורייתא:

אַבַּיֵי וְרָבָא הֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אָמַר לְהוּ רַבָּה לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרוּ לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא, וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? רָבָא אַחֲוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא, אַבַּיֵי נָפַק לִבְרָא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אָמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְכוּ, רַבָּנָן הֲוִיתוּ. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל עיין שם. ברם עדיין קשא גם עתה מהיכן נודע לו שמברכין? ודלמא שמעו מרבם שמברכין לרחמנא היושב בשמים, ולכך אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, שיודעים השמים היכן הם, אבל אין יודעים דרחמנא קאי על הקב"ה, ואין מבינים משמעות רַחֲמָנָא, וזה העיקר שצריכין לידע? ונראה לי בס"ד כי הוא רצה לבדוק אם יש להם שכל להבין דבר מתוך דבר, ובשאלה ותשובה זה ידע שהם חריפין, על אשר הבינו מטרת כונתו בשאלה זו ששאלם וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? שהם היה להם להשיב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם, אך הם היו חריפים ואמרו בדעתם כיון ששאל אותנו למי מברכין ואמרנו 'לְרַחֲמָנָא' למה לא הספיק לו תשובה זו? וחזר ושאל רַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? אלא ודאי חושב שמא אין אנחנו יודעים מה משמעות רַחֲמָנָא, אלא רק כך שמענו מאבינו או מרבינו שמברכין לְרַחֲמָנָא, ולכך בא לחקור אותנו בשאלה זו הֵיכָא יָתִיב? והשתא אם נשיב יתיב בשמים גם בזה יהיה מסתפק שמא אין אנחנו יודעים מהו בשמים, אם היא בית או עיר או איזה שידה תיבה ומגדל, לפי שחושב ששמענו שמברכין לְרַחֲמָנָא שבשמים, ועל כן אם נשיב לו יָתִיב בשמים, ודאי יחזור וישאל מה הם השמים? והיכן מונחים והיכן עומדים? לכך התחכמו להראות באצבע על השמים כדי לקצר בשאלותיו, שלא יצטרך לשאל עוד על שמים מה הם והיכן הם ואחר שראה חריפותם שהבינו דבר מדבר אמר להם תַּרְוַיְכוּ רַבָּנָן הֲוִיתוּ, וכפל הלשון בּוּצִין בּוּצִין כי החשוב נכרת חשיבותו יותר מצד הגרוע, וכמו שאמרו כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וזהו בּוּצִין טובים, וּבּוּצִין רעים עומדים עמהם.

יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדְּקָטַל לְהוּ לְרַבָּנָן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לִבְרוּכֵי לְהוּ. הקשה הצל"ח הדבר יפלא, יַנַּאי מלך כהן גדול לא ידע לברך ברכת המזון?! ויושבי שולחנו אף על גב דלא הוה בהו רבנן, עם כל זה ודאי לא היו בורים כל כך שלא ימצא שידע ברכת המזון. ונראה לי בס"ד דודאי יַנַּאי היה מברך לעצמו ברכת המזון, אך אפשר כיון שיצא תקלה מן הסעודה, מאותם שהיו יושבים על שולחנו להרוג החכמים, נתחרט אחר כך ועשה גדר לעצמו, שלא יהיה שום אדם אוכל על שולחנו, והיה דרכו לאכול עם אשתו דוקא, וכל אחד יברך לעצמו, כי אין שום אוֹרֵחַ כדי שיברך בזימון, ברם יום אחד נתאוה יַנַּאי לברכה של האורח, ורצה שיהיה אוֹרֵחַ על שולחנו כדי שיברך לו ולאשתו, כמו שאמרו לעיל אוֹרֵחַ מְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ? וכו', ונתאוה שתצא ברכה זו עליו מפי אוֹרֵחַ תלמיד חכם שדבריו עושים פירות למעלה. ולכן אמר לאשתו מַאן יָהַב לָן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לָן, פירוש גברא בגוברין, הוא תלמיד חכם שיהיה מברך אותנו בברכת המזון, ולכן אמר לו חָזִי כַּמָּה יִקְרָא עָבִידְנָא לָךְ, רצונו לומר הנה בעתה נתחרטתי על הרג החכמים, ולכן אני נותן לך כבוד יותר מן הראוי כדי לתקן העבר, והא דאמר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֵיכִי אַבְרִיךְ? לא אמר להם דברים אלו, אלא אמר בלבבו.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּעָבַד, לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד פירוש רש"י אין אדם מודה לו, ויש להקשות למה נקיט ר' יוחנן בלשון זה יאמר אין הלכה כשמעון בן שטח, או יאמר אין חכמים מודים לו? ונראה לי בס"ד נקיט בלשון זה לרמוז בנועם לשונו דבר אחר, לומר ששמעון בן שטח בדבר זה שעשה להצטרף עם האוכלין לחם, בשתיית היין בלבד, רמז רמז גדול לינאי בענין שלו, שהיה רוצה להרגו עם כל החכמים שהרג מפני שהוא פקר בתורה שבעל פה שנמשלה ללחם, וכמו שנאמר (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, זו תורה שבכתב, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, זו תורה שבעל פה, ולכך בא בשתיית היין בלבד להצטרף עם אוכלי לחם, לרמוז לו תורה שבעל פה שנמשלה ליין היא אמת כתורה שבכתב שנמשלה ללחם, ושניהם תורה אחת הם ונתנו מרועה אחד ואל אחד אמרם, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח יודה דודאי מצוה מן המובחר שיאכל לחם ויצטרף, עם כל זה עשה כן להצטרף ביין לבדו לכתחילה לְגַרְמֵיהּ עָבַד, רצונו לומר ענין עצמו, מה דנקיט בלביה על ינאי שפקר בתורה שבעל פה ולכך הרג החכמים, ורצה להרוג אם את שמעון בן שטח לולא שנחבא על ידי אחותו. והנה בירושלמי איתא דלא רצה לברך עד שאכל, וכן מייתי במדרש קֹהֶלֶת, ונראה לי בס"ד דודאי תרי עובדי הוו, והאי עובדא דתלמודא דידן היתה בראשונה אחר שהרג את החכמים, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח מודה דמצוה מן המובחר לאכול, סמך להצטרף על ידי היין כדי לעשות בזה רמז ותוכחה לינאי בשביל אותה מעשה, ואותה המעשה שמביא בירושלמי ומדרש קֹהֶלֶת היתה אחר כך, כשכעס עליו בשביל הנזירים ואחר כך הוכרח להביא בשביל אותם השרים שרצו אותו, ולכך כאן אכל ונצטרף, כי גם הוא מודה דמצוה מן המובחר להצטרף באכילה, ועיין מה שכתב מהרש"ל ומה שכתב הרב סמיכות חכמים, ובזה שכתבתי הקולות יחדלון ואין כאן תמיהות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר ר' יוחנן בהאי לישנא לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד, והוא דהרשב"א ז"ל הקשה כיון דיהבו ליה לברוכי הוה למימר כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל, ואם כן מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא יצטרף עמהם כמו שכתבו התוספות (דף מז בד"ה אלא), ותרץ הרב הצל"ח ז"ל דבאמת לא נצטרף, ולא היו צריכין לצרפו, דאיכא רבים אוכלי שולחן המלך והם נתחייבו בזימון, והוא אפילו לא טעם כלום היה יכול להוציאם מצד ערבות, כמו שכתבו התוספות בדבור המתחיל עד וכו', והכוס ששתה הוא רק כדי שיוכל לומר שאכלנו, אבל לא בשביל שיצטרף עמהם, עד כאן לשונו, ולפי זה מובן שפיר לשון זה דנקיט לְגַרְמֵיהּ, רצונו לומר לאו בשביל להצטרף עמהם, אלא לעצמו כדי שיאמר שאכלנו משלו, ולכן לא אמר ר' יוחנן אין הלכה כשמעון בן שטח, או אין חכמים מודים לו, דבאמת לא בא ר' יוחנן לסתור מה שעשה רבי שמעון בן שטח.