מסכת ברכות דף כ״ו עמוד ב׳

מבדיל בראשונה פעם ראשונה מתפלל בשביל תפלה של עכשיו לפיכך אומר בה הבדלה בחונן הדעת והשניה היא בשביל תשלומי תפלת שבת אינו מבדיל בה:

שניה עלתה לו בשביל תפלת מוצאי שבת וראשונה לא עלתה לו שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית:

אבות תקנום כדקתני בברייתא לקמיה:

כנגד תמידים תקנום אנשי כנסת הגדולה:

רבי יהודה ס"ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות:

אברים של עולות:

ופדרים של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית:

מנחה גדולה אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים ד' צד.):

טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים - דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו'. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח וי"ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א"כ ירויח תפלת י"ח כשמתפלל במ"ש אע"פ שלא יזכיר של שבת וא"ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז' ברכות והוא מתפלל י"ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר"ח כבר התפלל א"כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר"ח (דהא) [וה"ה] נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא (דהכי) [דהיא] חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע"ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה"ר משה מאלאוו"ר מתוך לשון האלפסי:

קשיא תימה אמאי לא משני דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן בפרק אין עומדין (ברכות דף לג.) העשירו קבעוה על הכוס וי"ל דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שתי תקנות:

יצחק תקן תפלת המנחה ואע"ג דאמרינן (יומא כח:) צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי וי"ל היינו אחר שתקנה יצחק:

ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף תימה דבפ"ק דע"ז (ד' ז: וע"ש) מוכיח דשיחה [זו] תפלה מויצא יצחק לשוח בשדה י"ל דכיוצא בו מצינו במגילה (פ"ק ד' יג.) ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובפרק חלק (סנהדרין ד' צג.) הוא אומר להיפך:

יעקב תקן תפלת ערבית תימה דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ד' צא:) וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום וכו' אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת:

עד פלג המנחה תימה מנא ליה הא בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי"ל דר' יהודה ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך (תהילים קמ״א:ב׳):

איבעיא להו עד ועד בכלל וכו' תימה דאמר בנדה פרק הרואה כתם (נדה ד' נח:) כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים אלמא עד ולא עד בכלל וי"ל אי אמרי' עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ולא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו ואפי' במזיד:

ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו וסלקא בקושיא, כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך, דדילמא אי אשגחו בה הוו אשכחו משכחי לה פירוקא. והלכך קיי"ל כי האי וכי האי, הדא בדוכתא והדא בדוכתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשניה גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושניה משום חובתו, ולא אבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שניה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, ורואין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדם של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משום חובתו דשמא אע"פ שלא הבדיל בה טועה היה ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשניה ושלא מדעת הבדיל בה. וכ"כ הגאון ז"ל. כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חודש שלא הזכיר בה של ראש חודש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו דאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל בשבת במנחה קאמר, כלומר, שלא התפלל כלל הא התפלל אע"פ שלא הזכיר של שבת לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא מתפלל בתשלומין שתים של חול.

ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים של שבת דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו. מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה ס"ל דאע"ג דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפי' בלא הבדיל בשתיהם, והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו', ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע פיר' שהוא רשות כדמפרש לקמן, שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה, כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:

איזו היא מנחה קטנה שהיא זמן הקרבת התמיד מט' שעות ומחצה ולמעלה, ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:

[פיסק'] ר"י אומר עד ד' שעות איבעיא להו עד ועד בכלל. פי' עד שעה רביעית ושעה רביעי' בכלל וכל ד' שעות הוא בקר או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל. ת"ש תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה וס"ד דעד פלג האחרון קאמר. אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל. אלא מאי עד ולא עד בכלל ואלא הא דתניא ושל מוספין כל היום וכו' אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל וכו' אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל דתפלת מוספין דקאמר ר' יהודה עד ז' שעות ולא שעה שביעית בכלל וא"כ לא הוי זמנה אלא שש שעות. אי הכי היכי משכחת תפלת מוספין ומנחה בהדי הדדי דבהתחלת שעה שביעית עבר זמן מוסף ותפלת מנחה לא מטי זימנה אלא בחצי שעה אחרונה שבשעה שביעית וא"כ הא עבר זמן מוסף כבר חצי שעה. לא מאי פלג ראשון ועד בכלל ואיכא בינייהו פלג אחרון וה"ק. פירוש משום הכי איצטריך ליה לתרוצי ברייתא דלא תימא דפלג המנחה דקאמר ר' יהודה הוא דמפרש ואזיל והוא פלג אחרון דהכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון פירוש דמהתחלת פלג אחרון אתה למד אימת הוי סוף פלג ראשון דר' יהודה:

שכח תפלת מנחה בערבי ימים שנוסח התפלה מתחלף, כגון ערב שבת כשהוא מתפלל ערבית פעם שניה לתשלומי מנחת חול ששכח אינו מתפלל כנוסח מה ששכח אלא כנוסח שהוא בו עכשיו, טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל מנחה במוצאי שבת שתים של חול, אלא שאינו מבדיל בתפלה של תשלומין והילכך מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה גלה בדעתו שאותה של תשלומים הקדים וחוזר ומתפלל של תשלומים בלא הבדלה, אבל אם הבדיל בשניהם אע"פ שלא היה לו להבדיל בראשונה אין צריך לחזור ולהתפלל שהרי כל עצמה של תפלת ערבית במוצאי שבת אם טעה ולא הזכיר בה הבדלה בחונן הדעת אין מחזירים אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס, ומכל מקום כתבו בתוספות שאם שכח במנחה של שבת והתפלל בו י"ח ולא הזכיר של שבת שצריך לחזור ושכח ולא חזר שאינו מתפלל ערבית שתים שהרי מה שהוא חוזר עליו אינו יכול להזכירו וכן בראש חדש שטעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח הואיל ובלילה כבר עבר החדש ואין יכול להזכירו ויפה כתבו, ויש חולקים לומר שכל שצריך לחזור הרי הוא כמי שלא התפלל ומתפלל ערבית שתים, ואין דבריהם נראין:

טעה ולא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לה אע"פ שעבר זמן תפלה הראשונה כגון שכח של שחרית ועבר חצות ולא הגיע לחצי שעה שביעית מתפלל של תשלומין תחלה אחר שלא הגיע זמן האחרת כמו שכתבנו, וכן פירשו הגאונים בתפלת ערבית שנזכר בה קודם הנץ החמה:

כל מה שביארנו עליו תורת תשלומין לא נאמרה אלא לתפלה אבל ק"ש וברכותיה כבר כתבנו שאין להם תשלומים ומה שאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הקורא אף בברכות כבר יעדנו בזה זמן עד ד' שעות ואם כן של ערבית בשחרית לא יקרא, ומכל מקום לדעת גדולי הרבנים שכתבו שאין בזה זמן יש אומר שקורא מתורת תשלומין, וממה שאמרו בסוגייא זו בטל ק"ש שחרית וערבית בטל תפלה שחרית וערבית הרי זה מעוות לא יוכל לתקום אלמא דוקא בטל הא שכח לא אף בק"ש, ולדעתי אין זה ראה אדרבה תשמע מקמא דאמר טעה ולא התפלל ולא אמר טעה ולא קרא ובזה לא הזכיר לשון בטול אלא משום תפלה, וכן שיש לדון אם נעתק משחרית לערבית ומערבית לשחרית היאך יברך יוצר אור בערב או מעריב בשחרית ואם תאמר שיברך ברכות דהשתא כדין של ערב שבת בשבת או של שבת במוצאי שבת בזו אין הטעם אלא שחיוב י"ח אף בשבת הוא אלא שכבוד שבת מפקיעו, וכן יש באים בהפקעתה בשל שחרית לערבית מפני שהמנחה הפסיקה, אלא שזו לדעתי אינה ראיה הואיל ולא הפסיק זמן ק"ש אחר בנתים, ואין אומר שיהא הפסק אלא לתפלה אבל מנוסח הברכות מיהא יש לדון ומתוך כך אני מפקפק לומר שמשהגיע זמן האחרת אינו קורא אלא שבפרק ראשון במשנה ראשונה כתבנו שקורא ונסח הברכות אפשר לסמוך מפני שהם כלליות למציאות יום ולילה כמו שאמרו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ומכל מקום אף לדעת זה מכל מקום (מכל מקום שני נראה מיותר, המעתיק) קורא הוא מתורת רשות ולא מתורת תשלומים וכבר כתבנו בענינים אלו בפרק ראשון:

תפלת ערבית אע"פ שכללוה בתורת תשלומים לא מפני שעיקר הדין עליה שהיא חובה אלא רשות היא ומכל מקום עכשיו הוקבעה על כל העולם בחובה, ואחר שכן ישנה בדין תשלומין וכן בדין שאם טעה חוזר חוץ מיעלה ויבא של ר"ח כמו שיתבאר:

מה שכתבנו שמסוף י"א פחות רביע עד שקיעת החמה מי שהתפלל בו מנחה יצא ומי שהתפלל בו ערבית יצא, באמת כך יצא לנו ממה שאמרו דעבר כר' יהודה עבד דעבד כרבנן עבד כלומר דעבד כר' יהודה להתפלל בו תפלת הערב עבד, דעבד כרבנן להתפלל בו תפלת המנחה עבד, ומכל מקום כתבו הגאונים שאין לאדם אחד להתפלל מנחה וערבית בזמן זה, מה נפשך אם יום אין לילה אם לילה אין יום, ויש אומרים ששעה ורביע זה משמש ליום ולילה לענין תפלה ובדיעבד ואם התפלל בו מנחה וערבית יצא ונראה כדעת ראשון, ומכל מקום הרי מוסיפים לומר שאם התפלל בו פעם אחת מנחה שוב לא יתפלל בה ערבית שכבר קבלו עליו ביום וכן בהפך, ולמדו מכאן שמאחר שאנו נוהגים להתפלל מנחה בערב אין לנו להתפלל ערבית בפלג המנחה, ואותם שהיו מתפללים של שבת בערב שבת לא היו מאחרים מנחה לעולם עד זמן זה ואינו נסכם לדעת זה כלל אלא ביום אחד אין ראוי לו להתפלל בו מנחה וערבית, אבל מיום ליום אין לחוש כלל ואין כאן משום תרתי דסתרן אהדדי דבדרבנן לא חיישינן והרי זה כשני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שני בני אדם זה באחת וזה באחרת שאם באו לישראל בבת אחת שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים ומכל מקום דוקא לתפלה אבל לק"ש לא יקרא בתחום חמה לעולם כמו שביארנו בפרק ראשון:

מאחר שביארנו שאדם יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה אם התפלל בו בערב שבת מתפלל בו ערבית של שבת ומקדש על הכוס ואסור במלאכה וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס, ויש אומרים שלא הותר לעשות כן בשבת אלא למי שרצה להחשיך על התחום לדבר מצוה או להציל מן הגייס וכיוצא בו שהרי על כל פנים הבדלה על הכוס סימן להיתר מלאכה וזו ודאי אסור הוא במלאכה עד הלילה ואף בשל סופרים לדעתי, ואף כאן תמהו רבים היאך נעשה קודש שבידינו חול ואם אמרו של שבת בערב שבת שהוא מתוספת חול על הקודש, של מוצאי שבת בשבת למה, ומכל מקום יש לסמוך שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת ואחר שלא הגיע לו ממנה היתר מלאכה אין לנו, ומכל מקום קודם זמן זה אף בערב שבת אין ראוי לעשות כן מי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל:

התפלל של שבת בערב שבת קודם לכן אם בטעות היה כגון שהיה יום המעונן וחזרה חמה להראות ונמצא שהתפלל קודם זמן זה, יחיד חוזר ורשאי לחזור למלאכתו ויש לו לחזור ולהתפלל וצבור ראשין לחזור למלאכתן אבל אין חוזרין ומתפללים מפני הטורח, כך כתבוה גדולי המחברים וכן גדולי המפרשים בשם גאון, ומכל מקום יש חולקים לומר שמאחר שאין חוזרין להתפלל אסורין במלאכה ואם מדעת קבלוהו אסורין במלאכה בין יחיד בין צבור אבל מכל מקום יחיד חוזר ומתפלל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה (נראה שצריך להוסיף "וציבור", המעתיק) אע"פ שבטעות קבלוהו אף יחיד אין חוזר ומתפלל ומכל מקום יש מתירים לו לחזור ואין נראה כן, ויש מפרשים שכל סוגיא זו בפלג המנחה אבל קודם לכן חוזרים ומתפללים אף צבור:

כשם שאמרנו בתפלה כן הדין בכל הדברים שהם מראים קבלת שבת כגון הדלקת הנר לנשים שנקראת קבלה על דעת קצת, אלא שיש אומרים שאין הדלקת הנר קבלה כלל ממה שאמרו במסכת שבת הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות בו דג קטן, ומכל מקום של מוצאי שבת בשבת אפילו הבדיל על הכוס אין מותר במלאכה עד הלילה:

פירש"י בד"ה שניה עלתה לו כו' והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה כו' עכ"ל בלאו האי טעמא נמי שניה לא עלתה לשל שבת והיינו מטעמא דראשונה לא עלתה לו שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה אם השניה תעלה לו לשל שבת ע"כ שיהיה צריך להתפלל אחריה אחת של מ"ש אלא דהוצרך טעמא דהבדיל בה כדי שתחשב לשל ערבית ודו"ק:

תוספות בד"ה טעה ולא התפלל ע"ש כו' גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה כו' ואי אבדיל בתרווייהו כו' לא מחייב לאהדורי כו' עכ"ל ולפי זה מתיישב קושיית התלמוד דהכא גלי דעתיה אבל התם לא גלי דעתיה ולכך אין מחזירין אותו כמו אם לא הבדיל בתרוייהו וא"צ להחזיר והם דברי רבינו האי שכתב הרא"ש בשמו אע"ג שנשאר בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לאו משבשתא היא דטעמא דמסתבר הוא כו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא כו' מתוך לשון האלפסי עכ"ל לכאורה דמתוך הגמרא נמי מוכח הכי כדקאמר כיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה להתפלל תפלה אחרת בלא הבדלה אע"ג דלא מרויח מידי שהרי כבר התפלל ולא הבדיל בראשונה וי"ל דלפי הגמרא אפשר למאי דמסיק קשיא קושטא דלא קאי הכי ולא מהדרינן ליה כיון דלא מרויח כלום אבל לדברי האלפסי לא סליק בקושיא כמ"ש רבינו האי וא"כ קאי שפיר הך סברא דמהדרינן ליה אע"ג שאינו מרויח כלום ודו"ק:

בד"ה קשיא תימה כו' דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן כו' עכ"ל ר"ל דקודם שהעשירו לא היה אומר כלל על הכוס רק בתפלה לחוד ולכך מחזירין אותו והך דקתני אין מחזירין תוקמא אחר שהעשירו וחזרו והענו דאז קבעוה בתפלה ואמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל כשהעשירו ועדיין לא חזרו והענו לא קבעו אלא על הכוס כדמוכח פרק אין עומדין (לג.) ע"ש ודו"ק:

בד"ה יצחק תיקן תפלת מנחה כו' צלותא דאברהם כו' עכ"ל עיין בערוך בערך שחר:

בד"ה ואין שיחה כו' אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובחלק כו' כצ"ל:

בד"ה יעקב תיקן כו' וקשה למתני' דפ"ק דקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה עד פלג כו' בשלמא עד ט' כו' וי"ל דר"י ס"ל דתפלה כנגד קטורת כו' עכ"ל ר"ל דהכי קא קשיא ליה דבשלמא אי הוה קאמר ר' יהודה עד מנחה גופא הוה שיעור דתפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה דאז היו מקריבין תמיד של בין הערבים אבל פלג המנחה קטנה לענין תפלה מנליה האי שיעורא כיון דלא מצינו שום קרבן שהקריבו באותה שעה וקאמרי דתפלות כנגד קטורת תקנו דכתיב כו' וקטורת של תמיד בין הערבים היה משתהה אחר הקרבת התמיד עד פלג המנחה ומיהו למאי דבעי למימר פלג מנחה גדולה קאמר ר"י קשה הא מנליה דמה הקריבו באותה שעה ויש ליישב דאם הקדים תמיד של בין הערבים בזמן מנחה גדולה כדאיתא פרק תמיד נשחט (נח.) אפשר שלא היה משתהה הקטורת רק עד פלג מנחה גדולה והוא קרוב ברביעית שעה למנחה קטנה ודו"ק:

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת - דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול. דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו - מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה סבירא ליה דאף על גב דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפילו בלא הבדיל בשתיהם. והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו'. ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע פירוש שהוא רשות כדמפרש לקמן. שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה. כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום. ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום. ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:

איזו היא מנחה קטנה שהיא זמן הקרבת התמיד מתשע שעות ומחצה ולמעלה ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:

[פיסקא] ר' יהודה אומר עד ארבע שעות איבעיא להו עד ועד בכלל. פירוש עד שעה רביעית ושעה רביעית בכלל וכל ארבע שעות הוא בקר. או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל:

תא שמע תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה וסלקא דעתין דעד פלג האחרון קאמר:

אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל:

בתוספות ד"ה טעה ולא התפלל כו' וא"ת והלא הוא מתפלל יותר נראה כוונתן בזה דלפ"ז משמע דתפלה זו אינה לתשלומין ממש א"כ למה יתפלל יותר דא"כ אין זה כמו אותה עיקר התפלה ממש אע"כ דתשלומי תפלה אינה באה אלא משום תקנת חכמים בעלמא ולפ"ז משמע דה"ה בטעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה דהו"ל כאילו לא התפלל לגמרי ושייך ג"כ תקנת חכמים שיחזור ויתפלל וע"ז מתרצים דאין בכך כלום כיון שגם בשבת היה הדין שיתפלל כל י"ח ואם כן שפיר הוה תשלומי תפלה ממש משא"כ בלא הזכיר של ר"ח כנ"ל בכוונתם ודו"ק:

שם בא"ד ומיהו ברב אלפס כו' עד סוף הדיבור ואע"ג דבגמרא אסיקנא להך ברייתא בקושיא אפ"ה פוסק רב אלפס כיון שלא קאמר תיובתא כ"כ הרא"ש ז"ל בשם רב האי גאון ומה שלא הרגישו התוס' בזה נ"ל דמשמע להו דאפילו לשון תיובתא לא שייך אלא לדחות מימרא דאמוראי משא"כ לענין רומיא דברייתות לעולם אין לדחות שום ברייתא ממקומה לומר דחדא משבשתא היא אלא אית לן לתרוצי בכל מה דאפשר. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דמסקינן בקושיא משום דעיקר פירושא דרב אלפס היינו דוקא למאי דקיי"ל תפלות כנגד תמידין תיקנום א"כ לפ"ז ודאי חייב להקדים אותה תפלה שהגיע זמנה והשניה לתשלומין כדאשכחן בקרבנות וכדפרישית משא"כ למ"ד תפלת אבות תקנום נראה דלא שייך בהו הקדמה כלל ואדרבה יותר היה נכון להתפלל תפלה של תשלומין והיינו כסדר אבות נמצא דלפ"ז לא שייך שינויא דרב אלפס א"כ שפיר מסיק הגמרא בקושיא והיינו למ"ד תפלות תפלות אבות תקנום כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתמר רבי יוסי בר"ח אמר תפלות אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר כו' לכאורה נראה דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דתנאי לקמן אי תפלת ערבית רשות או חובה דמאן דסבירא ליה רשות ע"כ סבר דכנגד תמידין תקנום ומש"ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא"כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש"ה הוי שפיר רשות ומ"ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפ"ז כולהו ג' תפלות כי הדדי נינהו דמ"ש ולפ"ז א"ש נמי הא דמקשינן בסמוך אדר"י ב"ח נימא תיהוי תיובתא מאידך ברייתא ואמאי לא מקשי נמי מברייתא קמייתא דאבות תיקנום דנימא תיהוי תיובתא דריב"ל. ועוד בפשיטות הוה ליה לאקשויי ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי כיון דפלוגתא דתנאי היא משא"כ אדר"י ב"ח מקשה שפיר כיון דבכולה מתניתין דתפלת השחר וכל התפלות איירי בהו ר' יהודא ורבנן ומסתמא קיי"ל כהני תנאי דמתני' ואינהו גופייהו קאמרי בברייתא ליתא טעם לדבריהם כנגד תמידין א"כ קשיא שפיר אדר"י ב"ח דמשמע דפשיטא ליה דאבות תיקנום ותיקשי ליה מתני' כך היה נ"ל לכאורה אלא לפי שמצאתי בירושלמי דריב"ל גופא דאמר הכא כנגד תמידין תקנום והתם קאמר דאבות תקנום ומשמע מזה דלמסקנא דשמעתין לא פליגי ריב"ל ור"י ב"ח כלל דלפי האמת אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. ומיהו בירושלמי גופא מסיק דפלוגתא דאמוראי היא ועיין מה שאכתוב בסמוך דאף למ"ד אבות תקנום נמי מצי סבר דתפלת ערבית רשות וק"ל:

בתוס' ד"ה יצחק תיקן כו' ואע"ג דאמרינן צלותא דאברהם כו' וי"ל היינו אחר שתיקנה יצחק עכ"ל. ואע"ג דבשעת עקידה דהוי מקמי הכי אמר הקב"ה לאברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ודרשינן שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין מ"מ י"ל דלענין תפלת המנחה מקום הניחו ליצחק מן השמים ומש"ה לא נתגלה אותה מצוה לאברהם עד שתקנה יצחק. ומיהו לענ"ד אין צורך לזה דהשתא דאתינא להכי מצינו למימר בפשיטות דהא דאמר רב ספרא במס' יומא צלותא דאברהם מכי שחרי כותלי היינו למאי דקיי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנו ולפ"ז בודאי שהתפלל אברהם וכל האבות שלש תפלות בכל יום תמיד כמו שקיים כל התורה כולה והנך קראי דאבות לא משמע ליה דאיירי לענין תפלות כנ"ל וק"ל:

בד"ה ואין שיחה אלא תפלה כו' תימא דבפ"ק דעכו"ם מוכיח כו' י"ל דכיוצא בו כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוס' במסכת עכו"ם שם כתבו לתרץ בענין אחר דודאי על עיקר לשון לשוח דהיינו תפלה ולא שיחה בעלמא איצטריך למילף מקרא דתפלה לעני אלא דאכתי לא ידענא בתפלה לעני גופא אי האי ישפוך שיחו איירי בתפלה קבועה או מתפלת עראי מש"ה איצטריך למילף מיצחק ע"ש. ונראה דהכא לא משמע להו לתרץ כן מתרי טעמי חדא כיון דביצחק גופא לא ידענא שהתפלל תפלה קבועה אלא מדכתיב לפנות ערב שהיא זמן תפלת מנחה א"כ טפי הו"ל לאתויי התם לאסוקי קרא דלפנות ערב ומדלא מייתי התם אלא רישא דקרא דויצא יצחק לשוח בשדה אלמא דלאו לענין תפלה קבועה בעי למילף התם ועוד דמסברא נמי משמע הכי דהא למסקנא דהתם דטעמא דר"א דקאמר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל היינו משום דלא יליף ממשה דעבד איפכא דשאני משה דרב גובריה. ופרש"י שם לשאר כל אדם מחזי כיוהרא. וא"כ לפ"ז ודאי שאין לחלק בין תפלה קבועה לשאר תפלה לכך תירצו כאן בע"א כן נ"ל:

בד"ה יעקב תיקן ת"ע תימא דאמר בפ' ג"ה דהתפלל ערבית ביום וקשה למתני' דפ"ק כו' ולפ"מ שפירשנו דקי"ל כר"י ניחא כו' עד סוף הדבור. ולכאורה יש לתמוה שאם כוונתן במ"ש ולפ"מ שפירשנו היינו דלא כפרש"י בריש מכילתין א"כ לא א"ש דהא לפרש"י אדרבא ניחא טפי שהרי לפירושו עיקר זמן תפלה לא תליא כלל בק"ש דזמן ק"ש לא הוי אלא בצאת הכוכבים לתנא דמתני' אבל זמן תפלה הוי קודם לכן כמו שהביא רש"י להדיא לשון הירושלמי דמשמע הכי מיהו לפ"מ שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י יש ליישב דברי תוס' כאן. אלא דנראה דהתוס' לא נחתו להכי כדפרישית לעיל וא"כ צריך לפרש דברי תוס' כאן על כוונה אחרת. והיינו שרוצין להכריע כאן כשיטת ר"ת דלעיל דמנהגינו משום דקיי"ל כר"י. משא"כ לשיטת ר"י דריש מכילתין שכתב ליישב מנהגינו משום דסבירא לן כהני תנאי דברייתא. וכבר כתבתי שם בשיטת ר"י דהא דסמכינן אתנאי דברייתא לגבי סתם מתניתין היינו משום טורח הציבור שיתפללו תפלת מנחה ותפלת ערבית כאחד כמ"ש הפוסקים וא"כ לפ"ז משמע דלעולם עיקר מצות זמן תפלת ערבית היינו בצאת הכוכבים כתנא דמתניתין וא"כ לפ"ז שפיר קשיא להו הכא מפרק ג"ה דמשמע דיעקב התפלל ביום וא"כ לפ"ז ודאי דעיקר זמנה ביום כיון דיעקב תיקנה כנ"ל בכוונת התוס' ומה שסיימו בדבריהם שטוב להתפלל מבע"י קצת צריך לי עיון דהא למ"ש דקיי"ל כר"י ולקמן בשמעתין משמע דלר"י לאחר שעבר זמן תפילת מנחה מתחיל מיד זמן תפלת ערבית וא"כ משמע דעיקר זמן הוא מיד לאחר פלג המנחה ובאותו שעה טוב להתפלל דזריזין מקדימין דמסתמא נמי דיעקב התפלל באותו שעה כיון דהוי דעתיה למיהדר. ויש ליישב בדוחק:

מיהו כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל דתפלת יעקב באותו זמן לא היה בדעתו לקובעה תפלת ערבית אלא שרצה להתפלל דרך נדבה כדמשמע לישנא דהתם דאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי אלא לאחר שראה יעקב ששקעה לו החמה שלא בעונתה מש"ה לאח"כ נקבע זמן תפלת ערבית לאחר שקיעת החמה והיינו כתנא דמתניתין דריש מכילתין. ונראה שמזה הטעם קי"ל תפלת ערבית רשות והוי קשיא לן מה"ת היא כיון דיעקב תיקנה ולמאי דפרישית א"ש כיון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפלה אלא דרך נדבה ובדרוש הארכתי עוד להוכיח שבאותה שעה היה מתפלל תפלת מנחה לפי מה שמצאתי במדרש שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה שתי שעות ועוד הוכחות אחרות שלאחר ששקעה לו החמה חזר והתפלל תפלת ערבית וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא מ"ט אמרו תפלת מנחה עד הערב שהרי תמיד כו' קרב והולך עד הערב ר"י אומר כו' שהרי תמיד כו' קרב והולך עד פלג המנחה כו'. ויל"ד דלענין הקרבת התמיד במאי קמיפלגי ר"י ורבנן דנהי דלענין זמן תמיד של שחר שפיר פליגי בקרא דכתיב תעשו בבוקר דלרבנן עד חצות קרי בוקר ולר"י עד ארבע שעות כדמפרש בגמרא לקמן בסמוך משא"כ לענין תמיד של בין הערבים לא אתפרש טעמייהו במאי קמיפלגי ונהי דלענין התפלה כתבו התוס' דטעמא דר"י משום קטורת מיהו מלשון הגמרא משמע דבתמיד גופא פליגי. תו קשיא לי בהא דקאמרי רבנן שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב בע"כ היינו דנהי דעיקר זמן הקרבת התמיד מן התורה משש ומחצה ומדרבנן בח' ומחצה או בט' ומחצה כדאיתא בר"פ תמיד נשחט מ"מ כיון דבדיעבד כשר עד הערב מש"ה הוי זמן תפילה לרבנן עד הערב אלא דאכתי קשה דהא בזבחים דף נ"ו אמר ר"י בר אבדימי מניין לדם שנפסל משקיעת החמה כו' וכתבו שם התוס' דהיינו מתחילת שקיעה שהוא מהלך ד' מילין קודם צאת הכוכבים א"כ הוא קרוב ממש לשיעורו דר"י ומכ"ש להנך אמוראי דפרק מי שהיה טמא דסברי דמתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים ה' מילין דא"כ הוי שיעורא דרבנן מוקדם מדרבי יהודא ולכאורה היה נ"ל לומר דשיעורא דתמיד לאו אשחיטת וזריקת התמיד קאי שנפסל בשקיעת החמה אלא נגד הקטרת התמיד הוי זמן תפלה דאע"פ דהקטרה כשרה כל הלילה מ"מ עיקר מצות הקטרה ביום דחביבה מצוה בשעתה דמש"ה דחי שבת ולפ"ז ממילא היינו צאת הכוכבים דהא קיי"ל עד צאת הכוכבים יממא הוא ודוקא גבי דם אמרינן דנפסל בתחילת שקיעה כיון דמייתרא קרא דביום הקריבו ע"ש בתוס' בזבחים אלא דאכתי קשה היאך אפשר לומר דזמן הקטרת תמיד ביום היינו עד צאת הכוכבים דהא ביומא דף ל"א תנן להדיא דקטורת של בין הערבים זמנה בין איברים לנסכים וא"כ לאחר הקטרת התמיד עדיין היו צריכין להקטיר קטורת ולהטיב הנרות שזמנם ג"כ ביום קודם צאת הכוכבים עכ"פ וכ"ש לשיטת התוס' כאן שכתבו שזמן קטורת הוא מפלג המנחה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר מה שאמרו חכמים שתמיד קרב והולך עד הערב היינו כל מה דשייך להקרבת תמיד והיינו נסכי התמיד שהן בכלל תמיד כדכתיב עולת התמיד ומנחתו ונסכו וכדפרישית בר"פ תמיד נשחט שאף הן קודמים לפסח שזמנם ג"כ ביום לכתחלה שהרי הלוים אומרים שירה עליהם ושירה דוקא ביום כדאיתא בערכין דאיתקש לשירות ועיין בזה בתוס' דר"ה דף ל' ובחידושינו שם א"כ לפ"ז א"ש טעמייהו דרבנן דתפילת המנחה עד הערב ממש בדיעבד עד צאת הכוכבים והיינו משום דזימנין דנסכי התמיד היו קריבין סוף היום סמוך לצאת הכוכבים כן נ"ל בטעמייהו דרבנן והא"ש נמי טעמא דר"י בין לענין תפלה בין לענין תמיד דאיהו לא אזיל בתר נסכים אלא שהכל תלוי בהקטרת התמיד שהוא קודם לזמן קטורת כדאיתא ביומא מש"ה קאמר עד פלג המנחה כמ"ש התוס' דזמן קטורת היה באותה שעה כן נ"ל נכון בעזה"י בטעמייהו דר"י ורבנן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

גמ' תפלות אבות תקנום עי' תענית (דף כ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הללו:

שם ואין שיחה אלא תפלה בשאלתות דרא"ג פ' לך לך איתא שנאמר אשפוך לפניו שיחי. וכן הוא בתוס' ע"ג (דף ז' ע"ב) ד"ה ואין:

תוס' ד"ה ואין כו' ובפרק חלק הוא אומר להיפך וכן בסנה' (ד' צ"ו ע"ב) ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי. ובחולין (דף צ"ב ע"א) אומר בהיפך:

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם. מקשים בשלמא למאן דאמר כנגד תמידין לכך ערבית רשות, מפני שהיא כנגד איברים ופדרים, ואין קרבן תמיד כנגדה, אלא למאן דאמר כנגד אבות, למה ערבית רשות, והלא יעקב הוא בחיר שבאבות? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, יא) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, ששקעה חמה קודם שתי שעות, נמצא אף על גב דהוה לילה כשהתפלל יעקב אבינו ע"ה ערבית, מכל מקום היו שעות דיממא שהם שעות של מנחה, ולכן תפלת ערבית בלילה הוא רשות, יען שהזמן שנתקנה בו מצד השקיעה שהיתה שלא בעונתה נעשה לילה, אבל מצד חשבון השעות הראוים ליום הוא משעות דיממא, ועל דרך זה אמרתי טעם לרבי יהודה דסבירא ליה תפלת ערבית מפלג המנחה בעוד השמש על הארץ. והנה בזוהר חדש איכא, תפלת ערבית נחית נוריאל לקבלה, ושחרית מיכאל, ומנחה גבריאל, וראשי תיבות מלאכים אלו הוא מג"ן, ובזה יובן הטעם שחותמין ברכת אבות ב'מגן', כי התפלות אבות תקנום, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' כב, לז) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, ובמדרש נשא איתא, שחרית נקראת הגשה, שנאמר (בראשית יח, כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, ומנחה נקראת מנחה כמשמעו, ותפלת ערבית נקראת קטורת, עיין שם, נמצא מתתא לעילא הם ראשי תיבות הק"ם, והוא שם קדוש משמות ע"ב, ומועיל להקים המזל, וידוע שכל התפלות נקבצים ביסוד, ולזה רמז יוסף הצדיק ע"ה בחלומו (בראשית לז, ז) וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה שהוא היה בחינת היסוד, אבל דוד המלך ע"ה אמר וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, שהוא רמז לשלש תפילות בתיבת מגן כאמור, היינו כי דוד המלך ע"ה הוא במלכות, שהוא שם אֲדֹנָי שעולה [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָא [671] שהוא [פירוש שתרגומו] שַׁעַר שבו נכנסים התפלות תחלה, ועולים ונקבצים ביסוד, לכך קודם העמידה אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח.