מסכת נדה דף ס״ח עמוד א׳

תסגי ואייתי למחר די לך אם אטבול למחר:

וידע רב נחמן:

מאי קאמרה ליה שלא חפפה:

עבדי חסרת להביא מים ולחמם:

דודי קדרות להחם בהם חמין:

טשטקי פלדושטו"ל לישב עליהן:

ותמה על עצמך היאך אשה כו' שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה כל כך אלא משום דאי חפפה בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר משום דממהרת לטבילתה מתוך שמהומה לביתה:

הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום:

כך אמרו משמיה דרבי יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. שהרי בקושי התירו לה להרחיק חפיפתה כל כך אלא משום דאי חופפת בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר מתוך שמהומה לביתה ממהרת לטבילתה ופירש רש"י הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום וטובלת בלילה הא דלא אפשר לחוף ביום כגון שאירעה טבילתה במוצאי שבת ואם תחוף בע"ש תרחיק יותר מדאי מטבילתה חופפת בליל טבילתה במוצאי שבת וא"ת הא דפסקינן לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר לא קאי דהכא אמרינן דאינה חופפת ע"ש וטובלת למוצאי שבת וי"ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל שליל טבילתה במוצ"ש והוא יו"ט אז ודאי תחוף מע"ש ולא תפסיד עונתה הואיל ואינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילה מ"מ לפירוש רש"י נראה דמותר לחוף בליל טבילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום מפני שמהומה לביתה וכן משמע מדקאמר אשה חופפת ביום ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום כדקאמר אשה לא תחוף אלא בלילה וכן משמע לעיל בעובדא דבי ריש גלותא דמותר לחוף בליל טבילה ולא מסתבר לפלוגי משום דאיקוט מדמייתי מההוא עובדא דנדה חופפת בלילה משמע אף בלא אונס ובשאלתות דרב אחאי פרשת אחרי מות [סי' צו] פירשה הא דאפשר לחוף בליל טבילה שהוא חול לא תרחיק חפיפה מטבילה כלל ואפילו אם היום כמו כן חול לא תחוף אלא בלילה והא דלא אפשר כגון שליל טבילה יום טוב או שבת אז תחוף ביום שלפני הטבילה ואפילו אם יום שלפני הטבילה כמו כן יו"ט או שבת אז תחוף מערב שבת או מערב יו"ט כפסק שלמעלה דדריש מרימר דהילכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ולדברי השאלתות כל זמן שתוכל אין לחוף אלא בליל טבילה מיהא לפי מנהג הנשים של עכשיו ששוהות במרחץ עד הלילה מותר לחוף ביום אף לפי השאלתות ואינו אסור אלא לחוף מבעוד יום ולצאת מן המרחץ קודם הלילה אבל בששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא היא שכל שעה עוסקת בחפיפת גופה ושערה ותבא עליה ברכה ועוד יש שמחמירות אע"פ שחופפת נושאות עמהן מסרק וסורקות עצמן בבית הטבילה ור"ת פירש ותמה על עצמך זהו כפל מלה כלומר היאך אתה אומר דבר זה שאשה חופפת ביום וטובלת בליל מוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ואומר ר"י דכי האי גוונא איכא בפסחים פרק כל שעה (פסחים דף כג.) ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה:

והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה פי' בערב שבת וטובלת במוצאי שבת והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה פירוש במוצאי שבת ולא תמהר לחוף בערב שבת:

הא דאפשר לחוף במוצאי שבת שהוא חול תחוף בו ולא תמהר לחוף מערב שבת והא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת ליל טבילתה כגון שהוא יום טוב חופפת מערב שבת אף על פי שטבילתה למוצאי שבת או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת ולא איירי כלל הש"ס באיסור חפיפה שחרית וטבילה ערבית בלא הפסקת יום וכן לא איירי באיסור חפיפת לילה ואומר ר"י דאם אירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול דלית הלכתא כהך ברייתא דכל כתבי הקדש (שבת קיא.) דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביה"כ אלא קי"ל כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר סוף פרק קמא דתענית (דף יג.) כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואומר עלה בירושלמי בפ"ב דביצה אורי רבי לוי כהדא דרבי חנינא סגן הכהנים ועוד יש לפרש דההיא דכל כתבי בימי התנאים שהיו עסוקים בטהרות והיו צריכים ביום תשעה באב להתעסק בטהרות לפיכך טובלת מבערב אבל בזמן הזה דלבעלה דוקא אפשר לה לחוף ולטבול במוצאי תשעה באב ואם אין לה פנאי לרחוץ ולחוף בלילה תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב כדי שיהיה בקל לה עדיין לחוף קצת מוצאי תשעה באב ולטבול:

הכי גרסינן בכולהו נוסחי והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. והשתא נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולרב חיננא מסורא למיחף ביממה ולמטבל בלילה טפי עדיף דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתיהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרינן קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא הא דאיפ' הא דלא איפש' כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה, לא איפשר בלילה כגון שטבילתה בשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואפילו למיחף בערב שבת ולמיטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר השבת. והא דדרש מרימר הילכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלומר דשכן נמי אמרינן אידחי מיקמי הא דפסק תלמודא, ומיהו שכן הוא דלא אמרינן ומשום דאיפשר הא לחוף בערב שבת ולטבול במוציא י"ט שלאחר השבת שפיר דמי דהא לא אידחייא כיון דלא איפשר.

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר נדה שבדקה עצמה ביום שביעי שחרית וכו' אע"פ שמשנה זו לענין טהרות נאמרה יש ללמוד ממנה דיני שעת הבדיקה אף לבעלה ובא ללמד שכל שנטמאת משום נדה הן מצד ראיה הן מצד כתם אין לה להתחיל במנין שבעה נקיים אע"פ שהרגישה בהפסק דמיה עד שתפסיק בטהרה ר"ל שתבדוק עצמה ותמצא טהור וכבר ידעת שבנדה מן התורה דינה בשבעה ימים הן שלא ראתה אלא פעם אחת הן שראתה בהן כל שבעה כל שפסקה בין השמשות ואמר עכשו נדה שבדקה עצמה ביום שביעי לנדתה שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה ר"ל לא בדקה עצמה להפריש בטהרה מטומאת נדה ולאחר ימים בתוך אחד עשר יום בדקה עצמה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה בימים שבינתים ר"ל משחרית של יום שביעי עד יום שמצאה טמא וטהרותיה טהורות שאף בדיקת שחרית מועלת ואומרין שמאחר שפסקה פסקה בדקה עצמה בשביעי שלה בשחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה ר"ל לא בדקה עצמה להפריש בטהרה אם פסקה אלא שהרגישה בהפסק ועמדה לה ימים אפילו בדקה ומצאה טהור טמאה היא ר"ל שעומדת בספק זיבה להביא קרבן ושלא להיות נאכל ולטמא טהרותיה מספק והוא הדין אם לא בדקה שחרית שכל שלא בדקה בחזקת שלא פסקה היא עומדת לדונה מיהא בספק זבה ואפילו בדקה בשביעי ומצאה טמא ובדקה בתוך אחד עשר ומצאה טמא גם כן אינה זבה ודאי אלא זבה ספק וכן התבאר בגמרא לדעת ר' שאנו פוסקין כמותו וזה שאמר אחר כן ומטמאה מעת לעת ארישא קאי במה שאמר שאם בדקה בשביעי ומצאה טהור ולאחר ימים מצאה טמא שהיא בחזקת טהרה מיום הבדיקה עד יום הטומאה ואמר שמכל מקום אותה ראיה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כאלו היא ראיה ראשונה הואיל ופסקה ואין אומרין הואיל ובימי זיבה היו דמיה מסולקים ודיה שעתה אלא מטמאה מעת לעת וכו' ואם יש לה וסת דיה שעתה ואע"פ שאמרו אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דוקא שאינה צריכה שלשה פעמים לעקירתו אבל לענין דיה שעתה לא וכן למדנו ממנה שאע"פ שאינה קובעת לחוש מיהא חוששת כמו שביארנו לדעת קצת בסוף בנות הכותיים ור' יהודה חולק לומר שאף כשבדקה עצמה בשביעי שחרית ומצאה טהור אם לאחר ימים חזרה ובדקה ומצאה טמא בחזקת טומאה היא שאין בדיקת שחרית כלום אלא אם כן בדקה מן המנחה ולמעלה ושתמצא טהור ואין הלכה כדבריו ואף לא כתנא קמא שנראה מדבריו שלא נאמר כן אלא בבדיקת שביעי אלא כרבנן בתראי שאמרו שאפילו בדקה בשני לנדתה ומצאה טהור ולא בדקה עוד בכל שבעת ימי נדה ובתוך אחד עשר בדקה ומצאה טמא שהיא בחזקת טהרה משבדקה עד יום מציאת הטומאה שאומרין בה שמאחר שפסק פסק ומ"מ בראשון מיהא אם בדקה ומצאה שפסקה נחלקו בה בגמרא ויראה לפסוק שבראשון מיהא הואיל והוחזק במעין פתוח אין בדיקתה כלום ומ"מ יש פוסקים שאף בראשון כן שכל שבדקה ופסקה בחזקת טהרה היא ואע"פ שמשנתנו לענין טהרות נאמרה יש לה מקום בזמן הזה לענין בעלה שאם ראתה שנים ושלשה ימים אע"פ שהרגישה אחר כן שפסקה אינה יכולה להתחיל במנין שבעת נקיים על סמך הרגשתה עד שתבדוק ותמצא טהורה אבל אם בדקה ומצאה טהור מתחלת ממחרתו מנין שבעה נקיים ושומרת משם ואילך שמאחר שפסקה פסקה ומ"מ במנין השבעה צריכה שתבדוק לכתחלה בכל יום עד שיהו ספורים בבדיקה אלא שבדיעבד כל שלא בדקה את כלם נחלקו בה אחר כן והוא שאמרו הזב והזבה ר"ל בימי ספירת שבעה שלהן שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום שביעי ומצאו טהור שנמצא תחלתם וסופם בטהרה ושאר הימים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי ומונה עוד חמשה להשלמת שבעה ופירשו בגמרא שאע"פ שנמצא המנין בסירוגין והתורה אמרה אחר תטהר אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן הני מילי בטומאה ודאית אבל זו אין חוששין לכך מידי דהוה אזב שראה קרי שאינו סותר אלא יום אחד ונמצא מונה לסירוגין ר' עקיבא אומר אין לה אלא שביעי שהרי כל שלפניו בחזקת שראתה וסתרה ומונה עוד ששה להשלים שבעה והלכה כר' אליעזר ובגמרא שאלו בשלא בדקה אלא ביום ראשון של שבעה אלא שבדקה בשמיני ומצאה טהור מה דינה ופסקנו בה תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחלתן ר"ל שאם בדקה יום ראשון ושאר הימים של אחריו לא בדקה כלל או שבדקה יום שביעי ושאר ימים שלפניו לא בדקה כלל טהורה בדיעבד והוא שאמרו בגמרא זבה שהפרישה בשלישי שלה ר"ל בשלישי לראייתה שנעשית בו זבה גדולה סופרת למנין שבעה ר"ל ממחרת השלישי אע"פ שלא בדקה עד יום שביעי ואין אומרין תחלתן אע"פ שאין סופן דוקא אמרינן משום דמוקמינן לה אחזקה אבל סופן בלא תחלתן לא אלא אף סופן בלא תחלתן הא אם לא בדקה בתוך השבעה כלל אלא שבדקה בשמיני ומצאה טהור אינו כלום ואין לה אלא יום שמיני בלבד ומשלמת עליו ששה ואם לא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן אלא ביום אחד שבאמצע ומצאה טהור גדולי המפרשים מקילין בה ומדמיון מה שאמרנו במשנה זו בבדיקת הנדה אפילו בדקה בשני לנדתה וכו' הרי זו בחזקת טהרה אלא שיש חולקין לומר שאין ללמוד בדיקת זבה שצריכה שבעה נקיים לבדיקת נדה שדיה בהפרשה בין השמשות ואע"פ שראוי להחמיר נראין הדברים כדעת גדולי המפרשים שכל שאתה מטהרה בבדיקת הסוף כל שכן בבדיקת שלפניו וענין הבדיקה כבר ביארנו לשיטתנו בפרק ראשון שצריכה בדיקת חורין וסדקין וכן שלא תבדוק בעד שחור ולא אדום ולא בשל פשתן חדש מפני שמסרט אלא בצמר נקי ורך או בצמר גפן או בשחקים של פשתן ואור היום יפה לבדיקה כך אמרו רבותינו ז"ל של בית מונבז לא היו בודקין מטותיהן אלא ביום והיו מזכירין אותן לשבח:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה אלו הן:

תוס' בד"ה כך אמרו משמיה כו' וי"ל דאיכא לאוקמא פסק דלעיל שליל טבילתה במ"ש כו' עכ"ל ולאו ממש קאמר הלכתא כרב חסדא כו' דהא רב חסדא אפי' אם ליל טבילתה חל בחול נמי קאמר אלא בהא הלכתא כר"ח בכה"ג אם חל ליל טבילתה בי"ט או בשבת דהשתא ע"כ כדמתרץ רב יימר דג' ימים הרחקה לא מצינן לאשכוחי בשחל ליל טבילתה בי"ט או בשבת ודו"ק:

במשנה ומטמאה מע"ל ומפקידה כו' פי' דמטמאה מע"ל כגון אם לא בדקה עצמה כלל בין הפרשת יום ז' בטהרה ובין הבדיקה שמצאתה טמאה אבל אם בדקה עצמה בשחרית ומצאתה טהורה ואח"כ באותו יום מצאתה טמאה הרי הפקידה ממעט מע"ל:

בתוס' ד"ה כך אמרו וכו' ואחר זה דבור שני והלכתא אשה חופפת וכו'. נ"ל דהכל דבור אחד הוא: