מסכת שבועות דף ל״ג עמוד א׳

הא קיימא שניה ומה הפסידוהו הראשונים:

קרובים בנשותיהם נשאו שתי אחיות ואינן כשירין בעדות אחד נמצא שלא היה לו עדות כשכפרה ראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למתנייה איצטריך כגון ששתי האחיות הללו גוססות:

למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת שניה:

קמ"ל השתא מיהא הא לא שכיב ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואף על פי שרובן למיתה:

מתני' תשומת יד - הלואה ששם בידו ממון:

ואבידה שמצא אבידה:

חטין ושעורין וכוסמין כו' רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקין:

ושהכני בני הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליו מיתה שהמכה אביו אינו חייב אא"כ עשה בו חבורה וכיון דליכא מיתה איכא ממון דבושת:

הא קיימא שניה אמר רבינא כו' וא"ת ומאי פריך הא בריש שבועת הפקדון (לקמן שבועות דף לז.) פריך הכי לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליה עדים פטור ממתני' דהכא אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה אלמא הכופר במלוה שיש עליה עדים חייב ורבה איתותב התם וא"כ אתי שפיר דחייבים וי"ל דאע"ג דכופר במלוה שיש עליה עדים וליתנהו קמן סבירא לן דחייב דלא כרבה לקמן מ"מ היכא דקיימי עדים קמן ס"ל להש"ס דחשיב כפירת דברים בעלמא ואע"ג דבלאו מילתא דרבה הוצרך רבינא לשנויי כאן כגון שהיו קרובים בנשותיהן כו' מ"מ פריך מינה לקמן לרבה דאי לאו דרבה ה"מ למידחי דאפילו קיימי עדים קמן חשיב כפירה:

קרובים בנשותיהם כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים דבעינן תחלתה וסופה בכשרות כדאמרינן בפרק י"נ (ב"ב דף קכח. ושם) וההוא דחזקת הבתים (שם דף מג. ושם) דבני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר דפריך ולסלקו בי תרי מינייהו ולידייני אע"ג דאין תחלתן בכשרות אין לדמות פסול דמחמת שנוגעין בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולין:

קא משמע לן אין לפרש קמ"ל דאין רוב גוססין למיתה דבהדיא מוכח בפ' כל הגט (גיטין דף כח.) דרובן למיתה אלא פירוש אע"ג דרוב גוססין למיתה השתא מיהא לא שכיב:

או דלמא השתא מיהת הא לא אודי תימה דתפשוט ממתניתין דס"פ שבועת הפקדון (לקמן שבועות דף לח:) דאנסת ופתית את בתי ר"ש פוטר משום דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואפילו רבנן לא מחייבי אלא משום דקסברי בושת ופגם קתבע ושבועת העדות מינה ילפינן מג"ש דתחטא דעיקר שבועת העדות דמיירי בתביעת ממון לא גמרה אלא משבועת הפקדון ולאו פירכא היא דלקמן גבי שבועת הפקדון טעמא משום דלא כפר ליה ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן שאם היו מעידין היה מתחייב הנתבע כממון אחר:

מהו דתימא רוב גוססין למיתה וכיון שהן גוססות כאילו מתו כבר וכת השניה כשרין לעדות הן: קמ"ל השתא מיהא הא לא מתו. ומשכחת לה כגון שראו עדות זו והן רחוקין שהיו כשרים ונתקרבו ונפסלה עדותן כל זמן שהן קרובין ואם מתו נשותיהן ונתרחקו חזרו לכשרותן וכשרין הן להעיד העדות שהיתה מסורה בידם קודם שנתקרבו. דגרסינן בערכין פרק השג יד בנודר (דף יז:) אלא מעתה והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו בעינן. וכי תימא הכי נמי והתניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול. עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל תחלתו וסופו בכשרות כשר תחלתו וסופו בפסלות פסול ופרקינן שאני התם דכתיב או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (אם לא יגיד) בראיה והגדה תלה רחמנא והאיכא:

מתני' משביע אני עליכם כו' שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה. [כו']:

גמ' איבעיא להו משביע עדי קנס מהו.

אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור.

וכרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק כו' ואוקימנא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא:

שאנס איש פלוני ופתח את בתי כו' אוקימנא משום בושת ופגם.

מאי קמ"ל כולה ממונא הוא [כו']:

שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן פירש רש"י ז"ל: שהעדים של כת שניה היו קרובין זה לזה בשנותיהן, ולפי פירושו קשה קצת הא דקאמרי ונשותיהן גוססות, דהא אפילו היתה אחת מהן לבד גוססות הדבר כן, שאלו היתה הגוססת כמתה נפטרה כת ראשונה, שהרי כת שניה ראויה להעיד. ור"ח ז"ל פירש: קרובין בנשותיהן לתובע או לנתבע, ולפיכך נקט נשותיהן גוססות דוקא דאלו אחת אכתי כי חשבת לה כמתה אין כאן אלא עד אחד, דעד אחד אינו קם לממון, והכא כשהיו יודעין לו עדות עד שלא נשאו נשותיהן משום דתחלתו וסופו בכשרות בעי'. ואיכא למידק אשמעתין מאי קא מקשה במתניתין דשתי כתות, ראשונה אמאי חייבת דהא קיימא שניה, ורבינא א"ל לתרוצי הכי אלא אפילו שתיהן ראויות להעיד' תתחייב, דאפילו בכפירת דברים בעלמא משמע לקמן בפרק שבועת הפקדון שהן חייבין דהא רבה אמר התם הכופר בממון שיש עליו עדים פטור, ואותבי' עליה מיהא מתניתין דהיו לו שתי כתי עדים בשלמא שניה תתחייב דהא כפרה ראשונה, אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה, ופרקינן לה אליבא דרב כדרבינא דאמר בשהיו קרובים בשנותיהן ונשותיהן גוססות, דמשמע דלרב קשיא ולדידיה הוא דצריכין לפרוקיה דרבינא הא למאן דלית ליה דרבה וכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפילו שתיהן ראויות להעיד בשעה שכפרה הראשונה אפילו ראשונה חייבת, ורבה הא איתותב התם ולא קיל"ן כותיה, וא"כ מאי קא קשיא לן עלה הכא ורבינא ל"ל לאוקומא בהכין, והא ליתא, דאנן בכפירת עדים בעינן ודאי כפירת ממון, דלא חייבה תורה אלא בזמן שבכפירתן מפסיד התובגע ממון, ואפילו בגורם לממון פטור לרבנן, וקי"ל כותיהו, אבל כופר בפקדון בעת שיש עדים בפקדון חייב משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, ואמרינן (לב, א) וכחש ואפילו כל דהו, וכי אקשינן דרבה מיהא מתניתין דשתי כתי עדים מכ"ש אקשינן עליה, דהשתא אפילו בפקדון דכתיב ביה וכחש בעמיתו אמר רבה דכל שיש עדים פטור בשבועת העדות לא כל שכן, והא דפרקינן לה כדרבינא קושטא דמילתא קאמרינן, דההיא ע"כ בכה"ג בלחוד היא לכ"ע, וכי אתותב רבה התם מעיקר דבריו דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים הוא דאיתותב, הא בשבועת העדות בודאי אינו חייב אלא בשאין שם עדים ממקום אחר.

משביע עדי קנס מהו אליבא וה"ה נמי דלא מיבעיא לן אליבא דר"י הגלילי, דהא בהדיא פטר להו איהו לקמן (עמוד ב').

אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן וכו' דוקא נקט בשעת כפירת ראשונה לומר דבשעת ראיית העדות רחוקים וכשרים היו דאי בשעת ראייה היו קרובין כי מתו נשותיהן ונתרחקו מאי הוי דהא הוי תחלתן בפסלות וסופן בכשרות ואע"ג דאמצעתן בפסלות לית לן בה כדקי"ל פקח ונשטתה וחזר ונתפקח כשר. והא דאמרינן שהיו קרובים בנשותיהם פי' רש"י ז"ל שהיו העדים קרובים זה לזה מחמת נשותיהן שהיו בעלי אחיות ולפי זה כשמתה א' מהם היו שניהם כשרים וכשתהא א' מהם גוססת הוה סגי לן לעיל אלא דנקט שהיו שתיהם גוססות לרבותא דהוה ס"ד דכיון דרוב גוססין למיתה הדבר היה קרוב שתמות אחת מהם לכל הפחות ויהיו כשרים ותוכל כת א' לומר הא קיימא ב' ואפ"ה אשמעינן תנא דכיון דהשתא מיהת שתיהן בחיים לא מצי אמרי הא קיימי שנייה דהשתא מיהת שנייה פסולה היא דגוססת הרי הוא כחי לכל דבריו ור"ח ז"ל פי' שהיתה כת שנייה קרובין בנשותיהן לא' מבעלי דבר ולהכי נקט שתיהן גוססות דעד דמיתן תרווייהו לא מתכשרא ולשון הגמ' נוח יותר לפי' רש"י ז"ל דקאמר דלישנא דקאמר שהיו קרובין בנשותיהן שהיו הם עצמם קרובים זה לזה משמע טפי ולפר"ח ז"ל אם א' מהם גוססת עדיין הי"ל שיהא הב' מכת ראשונה חייב והא' פטור דהא איכא תרי סהדי בעידן כפירתו וכיון דבשעת כפירתו פטור אין לחייבו לפי שלא חזר והודה כשכפר חבירו וכ"כ הרמב"ן ז"ל:

משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעדוני שיש לי ביד פ' פקדון ותשומת יד אינן חייבין אלא א' פי' שאע"פ שהיו תביעות חלוקות הרבה אין כאן אלא שבועה א' לכולם אבל בסיפא דאמרי שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייבין על כל א' וא' דשבועה אכל חדא מינייהו קיימא וי"א דסיפא אע"ג דמשביע לא פריט דתובע פרטי טובא אלא דאמר משביע אני עליכם שאין אתם יודעים לי עדות חייבין על כל א' וא' דלמה להו למיפרט אלא ודאי לחייב שבועה על כל א' וא' אבל יש מפרשים דדוקא משום דפרטינהו תובע נמי דהשתא לא צריכים למיהדר ולמיפרט [אבל] היכא דלא פרטינהו תובע ופרטינהו עדים אינן חייבין אלא א' דדילמא להכי פרטינהו עדים משום דדילמא ידעי ליה עדות בפרטי אחריני וכן נראה עיקר ודכולי עלמא רישא לא צריכא למיתני אלא דתנייה משום סיפא ואידך דקתני בחטין וכוסמין ושעורים וכו' מרישא שמעינן להבין לרישא בין לסיפא אלא דניחא ליה למיתני כולהו אנפי דאפשר דהוו תביעו' חליק' במין א' או במינים הרבה כמין תביעה א' שכולן מלוה או פקדון או גזל או אבידה וכדפי' רש"י ז"ל והא דקתני שאנס איש פלוני ופתה את בתו פי' רש"י בשם רבותיו ז"ל דבתו דנפשיה קאמר והוא תובע לאבי הבת קנס בתו ופטור משום דקים ליה בדרבה מיניה ודומיא דהדליק גדישו בשבת והקשה עליהם רש"י ז"ל דלמ"ל מהאי טעמא תיפוק לי דאפי' בא עליה אחר קנסא לאביה וזה תימה שהרי שנינו בפ' אלו נערות ואלו שאין להם קנס הבא על בתו ועל בת בתו וכו' אלא שיש בהם מיתת ב"ד אבל זו כבר שאלו עליה בירושלמי אילו אחר בא עליה קנסה לאו דאביה היא ופריקו תיפתר ביתומה בחיי האב ואליבא דר"י דאמר יש לה קנס וקנסא לעצמה וא"ת ניחא באנוסה אבל במפותה מאי קנסה שלה מאי קנס איכא הרי מחלה לו וי"ל בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא ובמקומה כבר כתיבנא בס"ד ורש"י ז"ל פי' דאנס פלוני ופתה בתו של פלוני אחר קאמר ופטור משום דליכא תובע דאע"ג דעבד ליה הרשאה אינו כלום דלא כתבי' אדרכתא אמאי דלא אתא ליה מעולם ונראה מדבריו ז"ל דדוקא אהני לא כתבי הרשאה ואפילו על בושת ופגם דהוי ממונא משום דלא אתא לידיה מעולם שאין אדם זוכה בהם אלא לאחר העמדה בדין אבל במלוה ע"פ ודכוותה דאתו לידיה כבר אע"ג דהשתא בשעת הרשאה לא יכול לאקדושינהו אלא לאקנויינהו כתבי' עליה הרשאה כדעת הגאונים וכ"ש לפי' רבותיו ז"ל דאפי' בקנס ובושת ופגם כתבינן הרשאה וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי דס"ל דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי למ"ל למיתני אנס ופתה דהא אפי' יש לפלוני מלוה אצל פלוני נמי פטורין י"ל דלדידהו מוקמינן מתני' בשהיתה שם הבת ומנייה אנטלר דהא ודאי מפי תובע הוא ופטורין משום דקים ליה בדרבה מיניה כפי' רבותיו ז"ל והכי ודאי משמע מדקתני בהדיה הדליק את הגדיש בשבת:

משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו פי' בב"ק גבי מודה בקנס שיש עליו עדים שהוא חייב כי תיבעי לך אליבא דמ"ד התם פטור (וה"ק) וה"נ דמצי לומר דלא מבעי' ליה אליבא דר"י הגלילי דאמרי' לקמן בהדי' משביע עדי קנס פטור ומשום דבעי למנקטיה באידך דבסמוך משום האי דקתני לעיל בדבר הגורם לממון:

בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא פי' דהלכתא גמירי לה דהוי חצי נזק אבל בלאו גמ' ידעינן דממונא הוא ולא קנסא דהא אורחא הוא ותולדה דרגל ולא איצטרכא גמ' אלא לפוטרה בחצי נזק אע"ג דכל תולדות דרגל נזק שלם וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

משום בושת ופגם דממונא הוא האי לישנא מוכח דאיהו סתמא תבעיה שאנס או פתה אלא דמשמע לן שיש בכלל תביעה סתם אף בושת ופגם ואפילו למ"ד התם גבי שבועת הפקדון דכי תבע סתם קנסא בלחוד תבע וכדאיתא בפרק אלו נערות י"ל דהתם הוא גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו אבל לגבי עדים לא בעינן לאטרחינהו תרי זימני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא ובין אבושת ופגם משביע להו כנ"ל:

זו שכתבנו במשנה בשתי כתי עדים ששתיהן חייבות והעמדנוה בשכת שניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה כתבוה גאוני ספרד שראו את העדות בעודן רחוקים ונתקרבו ואח"כ נתרחקו ונמצאו תחלתן וסופן בכשרות כמו שכתבנו למעלה ויש לפרשה שהיתה הכת עצמה קרובים זה לזה בנשותיהם ומה שאמר ונשיהם גוססות לאו דוקא אלא אפי' אחת מהן והרי הן כל שעתן בכשרות לבעלי דין אלא שאין שניהם ראויים לעדות אחת:

המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט לבאר שאין דין שבועת העדות נאמר אלא בשעדות זו היתה באה לחייב ממון אבל אם השביע עידי קנס הואיל ואין החיוב תלוי בעדותם לבד אלא בהצטרף כפירתו עם עדותם שהרי מודה בקנס אפי' יבאו עדים אח"כ פטור כמו שהתבאר במקומו ב"ק ע"ד ב' ומעתה אם השביע עדים בתביעה שיש שם ממון מעורב עם קנס חייב מצד הממון והוא שאמר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני נזק וחצי נזק ותשלומי נזק ותשלומי ארבעה וחמשה ושאנס איש פלני ופתה את בתי ושהכני בני ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי ביום הכפרים הרי אלו חייבין משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלני כהן שאיש פלני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה שאנס איש פלני ופתה את בתו שחבל בי בני ושהדליק את גדישי בשבת הרי אלו פטורין אמר הר"ם פי' אלה הדברים כלם אם העידו לו בשום דבר מהם לא יקח ממון בשום פנים לפי שמעקרינו אין אדם מת ומשלם וכבר שמעת זו פעמי' והדבר שראוי לבנו על מה שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו ולפיכך אם כפרו פטורין לפי שמה שאמרה תורה והוא עד או ראה או ידע וגו' מפי הקבלה למדנו בתביעת ממון הכתו' מדבר ואמרו שפתה פלני בתי כעין אמרו שהכה את בני שהיא תביעה שאין לו בה ממון לפי שלא ישבע בשביל זולתו ולפיכך פטורים ואפי' היה המשביע אותם מרשה לאותו כהן אבל מורשה תביעת ממון אם כפרו הם חייבין לפי שמעקר הדין גם כן שהעדים כשמשביעין המורשה וכפרו חייבין ואע"פ שהעדות אינה לו אלא מי שהרשהו משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאיש פלני אמ' ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון בלבד כפקדון פי' אמ' רחמנא ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע ואמר עוד בכפירת הפקדון נפש כי תחטא וכמו שהפקדון תביעת ממון שיש לו כמו כן גם כן העדות צריך שתהיה בממון שיש לו והוא בכאן הוא תובעם שיעידו לו בממון שאין לו בה זכות ואע"פ שיעידו כמו שהוא אומר לפי שאין חייב בעל דינו שיתן לו בממון שאין לו בו זכות ואפי' ממון בשאמ' לו אתן לו ולפיכך כשכפרו פטורין ועל זה תקיש כל עדות יתבע אותה בעל דין אם אינה מועלת לו בתביעתו כשיעידו בה העדים ואין הדיינין חייבים לשאל את העדים אותה עדות בשום פנים:

אמר המאירי משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני נזק שהוא ממון וחצי נזק לדעת פלגא נזקא ממונא ומ"מ לדעת האומ' פלגא נזקא קנסא שכך הלכה פירשוה בגמ' בחצי נזק צרורות שהוא ממון שהרי אין תמות והעדה בנזקי רגל כמו שהתבאר במקומו ומתוך כך הוא חייב וכן תשלומי כפל וארבעה וחמשה מצד הקרן שבו ושאנס פלני ופתה את בתי מצד הבשת והפגם שהוא ממון ושאין הודאתו פוטרתו בהם שהרי נשום לפי המבייש והמתבייש ואע"פ שבפרק החובל פ"ד ב' אמרו עליהם קנסי קא מגבית בבבל טעם הדברים מפני שאין בהם חסרון כיס ואין עושין שליחותם לדין בבבל אף בממון אלא בדבר המצוי (ושאין) [ושיש] בו חסרון כיס כמו שביארנו בסנהדרין ג' א' ובבבא קמא פ"ד ב' וכן אם אמ' משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שהכני בני ר"ל בלא חבורה שהוא בתשלומין של בשת וכן שחבל בי חברי שחייב בחמשה דברים ושהדליק גדישי ביום הכפרים אע"פ שמתחייב בכרת שהרי חייב אדם כרת ומשלם ואין הלכה כדברי ר' נחוניא שהיה עושה יום הכפרים כשבת לתשלומי' ובכל אלו חייב שהרי יש כאן ממון הא כל שאין שם חיוב ממון פטורים והוא שאמר משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה ובן חלוצה פטור שאין זה עדות ממון וכל שכן שאיש פלני כהן שהוא לוי שאינו בן גרושה ובן חלוצה שהרי אין כאן ממון ולא תביעת עצמו וכן כל שהופקע ממונו מצד שיש שם חיוב מיתה וקם ליה בדרבה מניה והוא שאמר שאנס פלני ופתה את בתי המאורסה ויש גורסין את בתו של עצמו שהוא בשריפה ועל כרחך אתה צריך לפרשה שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה שקנסה לעצמה ובבא בהרשאת בתו ואינו נראה כלל ויש גורסין שאנס פלני את בתו של פלני ופירשוה מצד שאינה תביעת עצמו ואף על פי שבגמרא העמידוה בבא בהרשאה למדים מכאן שאין הרשאה מועלת במה שלא בא ליד התובע מעולם ואין אלו אלא דברי נביאות וכן אם השביע שחבל בי בני או שהדליק גדישי בשבת שכל אלו פטורין שמכל מקום אין כאן חיוב ממון שאלו העידו כן הרי הוא במיתת בית דין וכן כל שאין שם חיוב ממון אע"פ שהיא תביעת ממון כגון משביעכני שתעידוני שאמ' איש פלני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו הרי אלו פטורים משבועת העדות שהרי אפי' יעידו שכן אין הנתבע מתחייב בבית דין בכך שאין אמירתו כמסירתו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנו במשנה אלו הן:

כבר ביארנו שכל שאמר משביעכני שתבא ותעיד שיש לפלני מנה ביד פלני פטורים שאין זו תביעת עצמו ומ"מ אם הוא בא בהרשאה חייב ואע"פ שאמרו אין כותבין אדרכתא על המטלטלין לא אמרו אלא במטלטלי דכפריה אבל כל שאינו כופר בהם כותבים אפי' בהלואה ויש חולקין שלא לכתוב אלא בפקדון ומעמידין זו שבכאן בשהוא משביעם על פקדון ולא יראה כן וכבר הארכנו בדין זה כראוי בקמא פרק מרובה ע' א':

כבר ידעת מה שאמרו רבותי' ז"ל פסחים ס"ו א' שאין אדם דן גזירה שוה אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני מעתה יש לך לתמוה כשאמרו בכאן מנין שאין הכתו' מדבר בשבועת העדות אלא בענין ממון והוא לומדה מגזירה שוה של או או כלומר נאמר בשבועת העדות או ראה או ידע ונאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל מה להלן ממון אף כאן ממון היאך הוא משיבו או או דרוצח יוכיחו ושמא לא היתה הקבלה אלא באו או מפקדון לעדות תדע שפי' הדברים כך הוא שאין אדם דן גזרה שוה אא"כ הוא מקבל מרבו שיש לדרוש גזרה שוה על אותה מלה אבל מכיון שהוא מקובל כן אע"פ שאינו מקובל עם איזו מלה הוא דן אותה גזרה שוה יכול הוא לדונה והבחירה בידו לדון במה שיראה לו שהיא דומה לו ביותר מן האחרות וכן אתה צריך לפרש ענין זה בכל מקום:

עדות ממון מתקיים ראייה בלא ידיעה וידיעה בלא ראייה מה שאין כן בשאר עדיות ידיעה בלא ראיה כיצד מנה הודית לי והלה אומר לאו יבאו פלני ופלני ויעידו שבפניהם הודית והעידו שכן חייב ובאתם עדי על הדרך שביארנו בסנהדרין כ"ט א' זו היא ידיעה בלא ראייה ראייה בלא ידיעה כיצד הרי שמנה לו מאה דינרין וקבלם הלה מידו ולמחר אמ' תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים והלה טוען והלא אתמול מניתים לך וקבלתם מידי והלה אומר בבית דין לא היו דברים ובאו עדים על כך הרי זה חייב והוחזק כפרן אע"פ שאין עדים אלו יודעין אם בתורת הלואה היה אם פרעון או מתנה וכיוצא בו הואיל והוא כפר אף במה שראו להם מחייבין אותו וזו היא ראייה בלא ידיעה אבל אם אמ' בבית דין אמת הוא שמנית וקבלתי מידך אבל מתנה נתתם לי או פרעת אותם לי וכיוצא בדברים אלו נאמן ואין עדות ראיית הענין והקבלה כלום אלא שנשבע היסת:

בתלמוד המערב הזכירו ראייה בלא ידיעה אף בדיני קנסות והוא שאמרו שם אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי אשה מימי והעדים מעידים אותו שאנס אשה אם ברתיה דהאי לא ידעין אם אתת חרי לא ידעית ואע"פ שבסוגיא זו יראה שאין ראייה בלא ידיעה נמצאת בקנס אינו אלא מפני שאין הדבר מצוי:

גמ' רוב גוססין למיתה קמ"ל עי' בהרא"ש סוף מ"ק: