מסכת סנהדרין דף ס״ח עמוד א׳

והא מילתא דלקיטת קשואין:

ר"ע מר' יהושע גמר לה בתמיה:

קינוף ארבעה עמודים וכילה פרוסה עליהם כדאמרי' בסוכה (דף י.):

לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים:

שדעתו של אבא נטרפה וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו:

איסור סקילה הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרשות הרבים דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול:

ברחוק ארבע אמות מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי בבבא מציעא (דף נט:):

שלו מהו במה תהא מיתתו:

לחלוץ תפילין פ"ה של ר' אליעזר אע"ג דלא היה ר"א זז ממקום אחד קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר וה"ה אפי' יושב במקום א' אסור:

היאך מניחין איסור סקילה משמע דמדליקין ואחר כך חולצין וקשה דבפרק במה מדליקין (שבת דף לה: ושם) משמע איפכא דתניא שלישית להדליק את הנר דברי רבי נתן ר' יהודה אומר שלישית לחלוץ תפילין ופ"ה התם ומדליק ברביעית ואין לומר ומדליק בשניה מדקאמר התם בתר הכי שניה להדליק כמאן לא כר' נתן ולא כרבי יהודה הנשיא וגם אין לומר שמדליק בשלישית וה"ק שלישית אף לחלוץ תפילין ולעולם מדליק ברישא מדקאמר התם שלישית להדליק ומוקי לה כרבי נתן ולא כרבי יהודה הנשיא ועוד קשה אטו הורקנוס לא ידע מנהגו וי"ל דודאי תפילין ברישא אלא שבאותה שעה איחרו להדליק מפני שהיו טרודין בחוליו ולכך היה גוער בו:

וטהרתן במה שהן פ"ה דנחלקו לענין טבילה בנקרעו אי חוצץ מה שבתוכו או לא ובהדיא לא אשכחן פלוגתא אלא בפ' כ"ג דכלים תנן הכדור והאימוס והקמיע ותפילין שנקרעו הנוגע בהן טמא במה שבתוכו טהור אלמא אין תוכו חשוב חיבור ותניא בתוספתא ר' יהושע ב"ק אומר משום ר' אליעזר אף מטבילין כמו שהן אלמא מדלא חייץ בטבילה ש"מ דהוי חיבור:

היה מכה בבשרו ומשום שרט לנפש (ויקרא י״ט:כ״ח) ליכא דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן:

השורט על המת לוקה שנאמר ושרט לנפש וכו' והשריטה הוא שחובל בעצמו לצערו על המת ודוקא דרך שריטה אבל דרך הכאה לא וזהו שאמרו כשנפטר ר' אליעזר שהיה ר' עקיבא מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ וי"א שלא נאמר אלא על צער המת אבל ר' עקיבא על צער התורה שאבדה עשה כן והרי הוא כשורט על ביתו או על ספינתו וי"א שלא נאסר אלא בפני המת:

שבת ויום טוב אינו זמן תפילין שהרי נאמר בתפילין יהיו לאות ושבת ויום טוב אין צריכין אות ומ"מ המניחן בשבת אין כאן איסור מלאכה אפילו יצא בהן שהרי דרך מלבוש הוא כמו שיתבאר במקומו:

כלי עור הרי הן ככלי עץ לענין שאין פשוטיהן מקבלין טומאה מן התורה אלא במדרס כמו שביארנו במקומו וכל בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול מעתה הכדור שתוכו מלא שער או מוכין בדחק עד שלא נשאר שם בית קבול והאמום והוא דפוס מנעל מלא מתוכו שער או מוכין בדחק ופיו סגור ותפור ובו היו עושין המנעלים על הדרך שהרצענין שלנו עושין בדפוס של עץ והקמיע של עור ומלא מתוכו כתבים ומשקלת קטנה כגון אוקיא וחצי אוקיא שעושין אותה ממיני מתכות ודרך בני אדם לחפותה בעור שלא תחסר וצרור המרגלית והוא שתופרין המרגלית בעור וכל כיוצא באלו אין מקבלין טומאה נקרעו הכדור והאמום ונראה חלל מתוכם מתוך שהשער או המוכין נתקבצו בעצמו מקבלין טומאה ובשעת טהרתן כשמטביל אותם הוא צריך להוציא מהן השער והמוכין שמלואן חוצץ בהן מנעל שעל גבי האמום הואיל ואינו חסר מלאכה שתהא צריך לאומן שהרי הדיוט יכול לסלקה מעל גבי האמום שם כלי עליה ונגמרה מלאכתו היא ומקבלת טומאה:

יש מקצת דברים בחקות הגוים שכתבנו ר"ל קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים שיצאו מכללן להיתר כיצד הרי שאסרנו לנחש וכתבנו שכל הנמנע מעשייתו על פי הנחש או מכוין מלאכתו על פי אותו הנחש לוקה מ"מ יש דברים שמותרין והם שאינן דברים ידועים לכל אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו הרי שקנה בית ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות רשאי למכרה הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות והוא צריך למכור עכ"פ ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש מותר וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה אע"פ שהיה צריך לגרשה מצד אחר או ההפך וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו ונמנע מעשייתו על פיו כל זה מותר כללו של דבר כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו ואינו נחש קדום וכללי לכל אע"פ שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש הרי זה מותר וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול א"כ מה שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור תדע שלא לענין איסור נאמר שאם כן לא היה השם נסכם על ידם אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה ואף אלו סימן בעלמא והוא שאמרו בהם אע"פ שאין נחש וכו' כלומר אע"פ שאינו נחש גמור שהרי לא כיון בה מקודם שיבא מ"מ סימן בעלמא הוא וראוי לחוש עליו והוא שאמרו עליו והוא דאיתחזק תלתא זימני כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו אינו סימן לחוש עליו אא"כ בשלשה פעמים ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת:

וזה שהביאו שמועה זו במסכת חולין צ"ה ב' על רב שכשראה בעל הספינה בא לקראתו ומזומן להעבירו ניחש בעצמו שסעודה היתה לשם וכמו שאמרו שם חזא מברא אתי לאפיה אמר מעברא אתי לאפאי יומא טבא לגאו ואמרו שם ואפילו הכי לא אכיל בה ושאלו שם אילימא משום דנחיש כלומר אחר שנזדמן לידו איסור זה באותו ענין נמנע מלאכול והא איהו גופיה אמר כל נחש שאינו וכו' וזה לא היה כנחש זה שהרי לא היה הוא הולך עליו או נמנע וכו' שלא כיון בו מקודם שמשמען של דברים שנחש יונתן ואליעזר באיסור היו שמא דעת המקשה לומר אילימא משום דנחיש כלומר שניחש על שהניחו את הסעודה וחשש שמאחר שהניחוה שלא תהא אותה מזומנת לברכה והרי אין כאן נחש הראוי לסמוך עליו כלל או שמא כך פירושו אילימא משום דנחיש ושתהא דעתו שאף נחש כזה אסור והאיך אפשר שיהא סובר כן והלא אין זה נחש הראוי לסמוך כלל ומ"מ אפילו היה ראוי לסמוך לא היה נאסר:

גדולי המחברים חולקין על שיטה זו לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו לוקה ולא הותר בבית תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו והוא שאמרו כל נחש וכו' כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש ואין הדברים נראין ובכמה מקומות מצינו פסוק לי פסוקיך והיו עושין או נמנעין כמה שהעידו על ר' יוחנן בפרק גיד הנשה וברב ששת במסכת גיטין ובכמה מקומות וכן אמרו בגיטין על רב עיליש שנשבה והורה לו צפצוף העוף שאם יברח יצליח ולא רצה לעשות כן על פי העורב ויראה לי מתוך שכל עניני העורב נחשים קדומים וכללים והוא שאמר עורבא שקרא הוא כלומר והוא דרך נחש וכשהורה לו אח"כ צפצוף היונה בדבר זה עשה על פי אותה הוראה מתוך שלא היה עוף שנחש שלו קדום וכללי והוא שאמר מכדי כנסת ישראל ביונה אימתלא שמע מינה מתרחיש ניסא כלומר שאין זה נחש האסור וכן אמרו שמואל בדק בסיפרא לראות איזה פסוק מזדמן לו וודאי לא לחנם היתה בדיקתו אלא שהיה עושה או נמנע על פי אותו הנחש וכן אמרו מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך וכן קל גברא במתא וקל אתתא בדברא ואף במקראות רמז לדבר אלא שאין בו ראיה והוא האמור בגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך ונראין הדברים:

חובר חבר והוא שמביא חיות המזיקות או נחשים ועקרבים ולוחש עליהם ואין מזיקין שזהו איסור תורה כמו שביארנו הותר מכללו על מי שנשכו נחש או עקרב שמותר ללחוש על המכה כדי לישב דעתו ולחזק לבו לפי מחשבתו שלא תטרף דעתו עליו ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק ובלבד שלא תהא לחישתו בשם ע"ז או כוכב וכיוצא באלו המביאים להטעות שהן הן גופי העבודות זרות והציר הגדול שדלת התורה סובבת עליו והוא ענין פן תשא עיניך השמימה ומתוך כך אמרו שהלוחש על המכה וקורא בה פסוק של תורה או שמניח ספר תורה או תפילין על הקטן שיישן או שלא יבעת הרי הוא כופר בתורה אבל האומר פסוקים או מזמורים דרך תפלה להגן עליו מחליו ומצרותיו מותר ותבא עליו ברכה:

וכן יצא מכלל מכשף כל מה שהוא נעזר מצד הטבע על דרך מה שאמרו למעלה בגדולי החכמים שהיו עוסקין ביצירה ובוראים עגל שמן ואוכלין אותו והוא שאמרו הלכות כשפים יש מהם חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדר' חנינא ורב הושעיא בכל מעלי שבתא עסקי בהלכות יצירה ומברא להו עגלא תילתא ואכלי ליה וכן כל כיוצא בזה:

תוס' בד"ה היאך מניחין כו' מדקאמר התם שלישית להדליק ומוקי לה כרבי נתן כו' עכ"ל דאי ר' יהודה הנשיא אף לחלוץ קאמר מצינן למימר נמי דהך ברייתא שלישית להדליק אף להדליק קאמר והוא הדין לחלוץ והיינו כר' יהודה הנשיא ומיהו מלתיה דר' נתן שלישית להדליק היינו להדליק דוקא קאמר ולא לחלוץ מדקפליג ר' יהודה הנשיא עליה ואמר שלישית לחלוץ וק"ל:

בתוס' ד"ה היאך מניחין איסור סקילה כו' ופ"ה התם ומדליק ברביעית כו' יש לדקדק בזה מה מקשין התוס' דילמא דבהא פליגי רבי נתן ורבי יהודה נשיאה דרבי נתן ס"ל דהדלקת הנר קודם לחליצת תפילין וס"ל שלישית להדליק את הנר ורביעית לחלוץ תפילין ורבי יהודה נשיאה ס"ל איפכא ולכך קאמר שלישית לחלוץ תפילין ורביעית להדליק את הנר ור"א ס"ל כרבי נתן וצ"ל שס"ל להתוס' דמשמע מסוגיא דשמעתין מדקאמר שלישית להדליק את הנר כמאן כרבי נתן ולא קאמר דאתיא אפילו כר"י נשיאה ור"י נשיאה אף לחלוץ תפילין קאמר אבל להדליק את הנר לכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין מכלל דגמרא סבירא לה דאדרבה בלחלוץ תפילין לא פליגי דלכ"ע בשלישית ולא פליגי אלא בהדלקת הנר דלרבי נתן הוא בשלישית ולר"י נשיאה ברביעית ודייק לה לגמרא דאי בהדלקה מודו דבשלישית ולא פליגי אלא בלחלוץ תפילין ה"ל למיתני בדברי רבי נתן שלישית להדליק את הנר רביעית לחלוץ תפילין ר"י נשיאה אומר שלישית לחלוץ תפילין דהוה משמע דפלוגתייהו בלחלוץ תפילין ומדלא קתני הכי ש"מ דלא פליגי אלא בהדליק את הנר אבל לחלוץ תפילין גם לר"נ בשלישית דמסתמא חולץ תפילין קודם שמדליקין את הנר ולכך לא הזכיר ר"ג לחלוץ תפילין כ"א שלישית להדליק את הנר שהוא אחר חליצת תפילין והאחרון נקט ולכ"ע חליצת תפילין הוא קודם הדלקת הנר וא"כ קשיא הכא דמשמע דהדלקת הנר קודם ותירצו ודאי חליצת תפילין ברישא כשעושין הכל בזמנו ואין מאחרין אבל היכא דאיחרו עד כניסת השבת מפני איזה טרדה יש להקדים הדלקת הנר שהוא איסור סקילה:

ד"ה וטהרתן כמו שהן וכו' ותני בתוספתא וכו' אף מטבילין כמות שהן כו' שמע מיניה דהוי חבור ר"ל והיינו פלוגתא דמזה אנו שמעינן דפליגי רבנן ור' אליעזר:

רש"י ד"ה לחלוץ תפיליו וכו' דקסבר שבת לאו זמן תפילין עי' מג"א סי' שח ס"ק יא:

שם ד"ה משקולת קטנה וכו' לחפותה בעור עיין ב"ב דף פ"ט ע"ב תוספות ד"ה ולא:

הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת פירש רש"י הטמנת חמין והדלקת נר. וקשא מנא ידע דלא הטמינו? אם מפני שראה אותם אצלו ולא זזו ממנו שמא הביאו אותו היום משרתים לביתם לעסוק בכל צרכי שבת ולהכין הכל וכבר הטמינו. ויש לומר שלא ראה שהביאו נרות מרובים לטרקלין שלו ואם היו בבית אנשים אחרים להכין אותו היום כל צרכי שבת היו מביאים נרות מרובים כדי שתדליק אותם האשה בעלת הבית בעת הדלקת נר שבת, אלא ודאי לא יש שום אדם עוסק אותו היום בביתו בצרכי שבת לא הטמנה ולא נר ולכן קרא עליהם תגר זה.

אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. נראה כשם שמותר לשנות מפני השלום כן מותר לשנות מפני הכבוד דאינו דרך ארץ לומר לו שלא באו מפני שכבר ברכוהו. או אפשר שלא הוציאו שקר מפיהם כי הם לא אמר לו שלא באנו אצלך מפני שלא היה לנו פנאי אלא הוא אמר 'וְעַד עַכְשָׁיו לָמָּה לֹא בָּאתֶם' והם אמרו 'לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי' כי כוונו על עת אחת ידועה להם שבאמת לא היה להם פנאי בה. ומה שאמר נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, נראה כי הקינוף היה בחדר בפני עצמו שבו היה הקנוף שלו וזה החדר היה בתוך הטרקלין בסופו ופתחו פתוח לטרקלין והם תחילה ישבו בטרקלין חוץ לחדר שאין רואה אותם רבי אליעזר ולא ידעו שדעתו היתה מיושבת עליו, וכשאמר בנו להם כמדומה לו שדעתו נטרפה, אמר להם דבריו אל חוץ לחדר שבו הקנוף של אביו כי דבר עמהם כן בהיותם יושבים בטרקלין ובנו בחשבו שדעת אביו מבולבלת באותה שעה חשב שודאי לא ישמעו דברים אלו אליו. אך באמת היה מיושב בדעתו הרבה היטב היטב והיה חוש השמע שלו חזק ששמע דברים שדבר בנו עם החכמים בטרקלין אף על פי שהוא שוכב בקינוף שבתוך החדר וכששמעו חכמים דבריו של רבי אליעזר שדבר בעד בנו ידעו בבירור ששפוי בדעתו היטב ולכן נכנסו מן הטרקלין לחדר שבו הקינוף שהוא שוכב בו וישבו שם רחוק ארבע אמות ממטתו שבקינוף.

אָמַר לָהֶם תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן. נראה טעמו דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא התורה מצלת ממיתה משונה ולא ממיתה טבעית, ולכן כיון שהם זלזלו בה ח"ו שלא באו ללמוד תורה ממנו לא תצילם התורה ממיתה משונה. ומה ששאל רבי עקיבה על עצמו מפני כי הוא אשר הלך מקודם להודיעו כשברכוהו ובדלו ממנו ולכן חשש שמא בעבור זאת תהיה מיתתו קשה מכולם. ברם קשא דאיתא בפסחים (פסחים סט.) דאמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהיה מיתתו, נמצא כבר מקדם קדמתא גילה לו רבי אליעזר ברוח הקודש איך תהיה מיתתו! ויש לומר כי מקודם גילה לו בשחיטה שהוא הרג וקיל משאר מיתות סקילה שריפה ושאל עתה אם נשאר הדבר כן שתהיה מיתתו בהרג או נוסף לו דבר קשה יותר? והשיב לו מיתתו קשה מכולם כי רובם בהרג אך אתה במיתה קשה מהרג.

נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ הא דעשה דבר זה סמוך לאותם הדברים שדבר באומרו לרבי עקיבה שלו קשה יותר, היינו להודיעו למה שלו קשה יותר? על אשר לא בא ללמוד ממנו מפני כי הוא היה לו כח השגה בלימודו יותר מכל החכמים שבדורו. והיינו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דנשמת רבי עקיבה היתה מבחינת הזרועות ולכן היה יכול להשיג השגות גדולות בתורה למעלה למעלה דוגמת הזרוע שהאדם יוכל להעלותו למעלה מן הראש שלו ולכן פסוק אוֹר זָרֻ עַ לַצַּדִּי ק וּלְיִשְׁרֵ י לֵ ב שִׂמְחָ ה (תהלים צז, יא) נאמר על רבי עקיבה כי סופי תיבות פסוק זה הוא עקיבה וּזְרוֹעַ אותיות זָרוּעַ. ולכן כשאמר לו 'שֶׁלְּךָ קָשֶׁה' נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו לרמוז לו הטעם מפני כי נשמתו מבחינת הזרועות ולכך היה יכול להשיג דברי תורה ממנו יותר מחביריו ולכן ענשו יותר על אשר לא בא ללמוד. וּמָה שֶׁהִנִּיחַ זְרוֹעוֹתָיו עַל לִבּוֹ נראה לי בס"ד רמז בזה שהמעשים שלו שמתייחסים לידים וגם לימוד החריפות שלו שמתייחס לידים כמו שנאמר יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה כולם היו שלמים מצד כונת הלב שהיתה כונתו לשמה בין בלימוד בין במעשים גם לרמוז שהיתה השגתו מכח לבו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת (קהלת א, טז). או יובן בס"ד ' הִנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ ' דאיתא בכתבי גורי האר"י ז"ל דשבעה מתכות הם כשבע ספירות והבדיל הוא בנצח כמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל וידוע כי משה רבינו ע"ה יתייחס לנצח וידוע מה שאמר (בשער הגלגולים דף מו:) כי רבי אליעזר הגדול אשר עליו התפלל משה רבינו ע"ה ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיֵּצֵא זֶה מֵחֲלָצַי' הוא היה משורש משה רבינו ע"ה עיין שם. ולכן הניח זרועותיו על לבו כי אם תצרף אותיות יַד ותחברם עם אותיות לֵב יהיה מהם צירוף בְּדִיל ששרשו בנצח ורמז בזה שהוא משרש משה רבינו ע"ה שהוא בנצח הרמוז בבדיל שהוא חבור 'יד לב'.

הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי יש להקשות למה לגבי עצמו נקיט המשל ככלב מן הים ולגבי תלמידיו נקיט כמכחול בשפופרת? ונראה לי בס"ד לרמוז שהוא חשב בעיניו את רבותיו כים אך תלמידיו לא החשיבו אותו בעיניהם אלא כשיעור השפופרת דלכן לא באו ללמוד ממנו תורה. אי נמי רמז בזה הוא היה רץ כל ימיו ללמוד תורה מרבותיו ככלב זה ששט כל היום כולו מבית לבית וממקום למקום על מזונו, אך הם נחו במקומן ולא רצו אחריו כמכחול הזה שהוא עשוי מעץ או מתכת שהוא דומם ואינו מתנענע ואם לא יבא אדם ויקחנו ויכניסנו בתוך השפופרת לקבל הכחול הוא אינו עושה כלום כן הם נחו ושבתו במקומן ולא זזו לבא אצלו ללמוד ממנו תורה. והנה לפי גרסת תלמוד הדפוס והיא גרסת מהרש"א דגבי רבותיו נקיט 'אֲפִלּוּ כְּכֶלֶב' וגבי תלמידיו נקיט 'אֶלָּא כְּמִכְחוֹל' נראה לפרש בס"ד השינוי כי הרב יתחכם מתלמידיו יותר ממה שיתחכם מרבותיו וכמו שאמרו 'וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם' (תענית ז.) לכן על עצמו אשר שמש רבותיו כראוי בכל ימיו אמר שלא חיסר מהם כלום אפילו ככלב דמאחר שלמד מהם הרבה לא אפשר שיחסר מהם כלום יען כי הם מתחכמים ומוסיפין חכמה מכוחו כי הרב זוכה ללמוד מתלמידו יותר ממה שהתלמיד זוכה לקלוט מרבו אבל גבי תלמידיו נקיט 'כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת' דמאחר שלמדו ממנו זמן מועט באקראי ולא בקבע הוא לא נהנה להתחכם מהם כי אינם לומדים עמו בתמידות אבל הם התלמידים ודאי התחכמו ממנו. ולגרסת רש"י ז"ל דתחילה גרס 'אֶלָּא' ואחר כך 'אֲפִלּוּ' הטעם הוא דרצונו לומר הוא שלמד תורה הרבה מרבותיו שהיה רץ אחריהם כל ימיו היה לו סייעתא דשמיא ביותר עד שהיה יכול לחסר מהם מעט אבל תלמידיו שפרשו ממנו ולא למדו אלא מעט לא חסרו ממנו כלום.

פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ הא דהוצרך לפרש שהיו ' מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ ' רצונו לומר הוא כשהיה רואה אותי היה לומד ממני ושואל אותי בחמורות שבתורה אך הואיל שהיינו מהלכים בדרך אין ראוי שיהיה לימוד חמורות במהלך הדרך מפני שצריך להם ישוב הדעת ולכך שאלני בהלכות קשואים.

אָמְרוּ לוֹ הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ. קשה למה שאלו אותו דין של טומאה וטהרה דודאי הם היו יודעים דעתו בזה שכבר בחייו אפליגו עמיה חכמים דהכי איתא במסכת כלים דנחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים? ונראה לי בס"ד כונתם לרמוז לו תשובה בחכמה על הוכחתו שהוכיח אותם למה לא באתם אצלי עד עתה, ורמזו לו בזה הדין של טומאה וטהרה לומר אותו הדין של טומאה וטהרה שהיה בענין תנור של עכנאי שחלקת בו על רבים הוא היה הסיבה שלא באנו אליך.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. הָא דְּעָמַד עַל רַגְלָיו אף על גב דהתרה דינה מיושב, נראה לי בס"ד כיון לעשות בהתרת הנדר דוגמת מה שעשה ביום הנדר שעמד על רגליו ואמר לא בשמים היא, אשר מחמת טענה זו הסכימו לברכו על אשר חלק על רבים ולא השגיחו על כל האותות שעשו לכבודו מן השמים וגם לא השגיחו גם על מה שאמרה בת קול מן השמים לכבודו ועתה שרצה לבטל מה שעשו לו הפך כבודו דבר גם זה מעומד. וּמָה שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, הכונה הותר הנדר בבית דין למטה והותר למעלה בבית דין של מעלה. וְהָא דְּלָא הִתִּירוּ לוֹ בְּחַיָּיו אחר שכבר קבל עליו את הדין כשהודיעו רבי עקיבה דאז גם הוא חלץ מנעליו וישב כדין מנודה, נראה לומר דהדין אין בית דין מתירין למי שנתחייב נדוי אלא אם כן הוא יבא לפניהם ויבקש התרה שיאמר לפניהם חרטתו, ואז יתירו לו. ולכן בחייו כיון שלא בא לבקש התרה מהם לא התירו לו אך אחר שנפטר עתה אי אפשר שיבקש התרה התירו לו.