מסכת סנהדרין דף נ״ט עמוד א׳

והא דינין קום עשה משפט הוא וקא חשיב:

ומשני קום עשה ושב אל תעשה הוא קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפילו אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשו עול (ויקרא יט) אינה קום עשה משפט אלא לחודה קיימא שב והבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות על כרחיך אינה אלא קום עשה:

מורשה לנו ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש:

מורשה מאורסה אמוראי איכא דדרשי בהו גבי עם הארץ בפרק אלו עוברין בפסחים (דף מט:):

מיגזל קא גזל לה והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא:

האדם ר"מ דלית ליה אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם ור"ש היא דדרש לה במסכת יבמות (דף סא.):

בשבע מצות דידהו עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן:

בשר בעוד נפשו קיימת לא תאכלו זהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא למשרי אבר מן החי דשרצים כדלקמן בשמעתין:

אלא האדם פרש"י ולית ליה לר"מ אתם קרוין אדם וקשה דבפ"ק דכריתות (דף ו:) פטר סך משמן המשחה לעובד כוכבים ומשמע דהוי טעמא משום דכתי' על בשר אדם לא יסך אתם קרוין אדם מיהו מצינו למימר דטעמא משום דכל שישנו בסך ישנו בבל יסך וכל שאינו בסך אינו בבל יסך וי"ס דגרסי הכא רבי ירמיה ור"ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם (כי אדם רצונו ע"ד היתרון לאדם המעולה ומעוטר בתורת ה') תדע דלא מייתי בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא. ושם) מדכתיב במצרים כל האדם והבהמה (שמות ט) והא דקאמר הכא כהנים לוים וישראלי' לא נאמר ה"ק לא נאמ' אדם דלישתמע כהנים לוים וישראלים וה"ר משולם פי' דוקא גבי פורענות קורא אותם אדם דאין ראוי לכתוב שם ישראל אבל גבי האדם וחי בהם ה"ל למכתב כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום כדכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים (במדבר יח) ואל הלוים תדבר (שמות יד) דבר אל בני ישראל והכי איתא במדרש ויכולו מה אקוב לא קבה אל שלא הזכיר שמו על פורענות אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם ולא בישראל אלה יעמדו לברך את העם וגבי פורענות אלה יעמדו על הקללה והא דפריך התם מהנך קראי אף ע"ג דעובדי כוכבים נמי קרויים אדם מ"מ פריך שפיר כיון שמכנה גבי פורענות את ישראל באדם היכא דלא איירי אלא בעובדי כוכבים לא היה לו לקרותן אדם:

אף דם מן החי ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל (סנהדרין דף נו:) (דדריש) דנ"ל אבר מן החי מאכל תאכל ולא מוקי האי קרא אלא למישרי שרצים כדנפקא לקמן מי שדמו חלוק מבשרו:

ורבנן ההוא לדם הקזה בפרק גיד הנשה (חולין קא.) מוקי לה דאבר מן החי נוהג בין בטמאים בין בטהורי' והכא דמוקים לה לדם הקזה כמ"ד התם (דף ק:) אינו נוהג אלא בטהורין:

נאמר לבני נח עובד כוכבים ששבת לא שייך כאן דישראל הוזהרו לשבות:

ליכא מידעם דלישראל שרי בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ"מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אע"ג דפטור מ"מ לא שרי מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי' פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי:

בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אע"פ שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אע"פ שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות:

אע"פ שהכרת האמור בדם הוא אמור בדם זביחה כל כיוצא בו גם כן בחיוב כרת הוא מעתה דם הקזה שהנפש יוצאה בו והוא דם הקלוח חיובו בכרת אבל השותת בסוף ההקזה אין חייבים עליו כמו שיתבאר במקומו:

גמרא ולא והרי יפת תואר כו' יש לדקדק דהא יפת תואר ישראל בישראל נמי אסור כדלעיל ואי משום דשרי ישראל לנכרי ונכרי בנכרי אסור אמאי לא תקשי ליה מגזל גופיה דשרי לעיל ישראל בנכרי ונכרי בנכרי אסור [ויש לומר] דהך סוגיא למאן דאמר דגזל הנכרי אסור וצ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה אף דם מן החי ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל דרישא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל כו' עכ"ל הרא"ם בפירוש החומש הרגיש בקושיא זו וזה לשונו ואע"פ שאבר מן החי כבר נצטוה בו אדם הראשון כנרמז מאכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר לו בשר נאסר לו גם אבר מן החי אבל השתא דהותר בשר הותר גם כן אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רבי יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם כו' יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו' עכ"ל ע"ש ואולי נעלם ממנו הסוגיא דלעיל דאי אפשר לומר כתירוצו דהא לעיל פריך לתנא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל האי אך בשר בנפשו גו' למאי אתא ומשני למישרי שרצים ולדברי הרא"ם מאי פריך הא איכא נמי לאוקמא שפיר אליביה לאסור אבר מן החי לבני נח דהא דנאסר כבר לאדם מאכל תאכל לא משתמע מיניה לאסור לבני נח שהותר להם בשר ומה שהביא הרא"ם ראייה מסוגיא דלקמן דאמר רב יהודה כו' יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו' לאו ראייה היא כלל דרב יהודה אמר רב דלקמן סבירא ליה כתנא דבי מנשה דלא יליף כל השבע מצות מויצו ה' גו' אלא דכל חדא באנפי נפשיה נצטוה לבני נח כדאמרינן לעיל ומשום הכי קאמר שפיר רב יהודה יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו' כיון דהותר להם בשר אין חילוק בין אבר מן החי בין שאר בשר כיון דלא נאסר לאדם אבר מן החי מעולם וכן הוא בהדיא בירושלמי דלרב לא נאסר לאדם אבר מן החי כלל גם זו דעת הרמב"ם בפרק ראשון דהלכות מלכים דלא נצטוה אדם רק על שש מצות ולבני נח הוסיף אבר מן החי וכהאי גוונא כתבו התוספות לעיל לר"י דמודה דבני נח אחר המבול נצטוו על אבר מן החי אבל האי תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל מסתמא הוא בעצמו תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל דריש הסוגיא דדריש נמי אבר מן החי מויצו ה' גו' ולא מוקי האי קרא דאך בשר בנפשו גו' רק למשרי שרצים ולהכי קשיא להו שפיר הכא דלעיל נפקא ליה מאכל תאכל כו' ולהכי המתינו התוס' בקושייתם להקשות בדברי ר' חנינא בן גמליאל משום דלא נימא דהאי תנא נמי כתנא דבי מנשה סבירא ליה ותירוץ הרא"ם מצד עצמו אין לו עיקר וכי משום דהותר לנח בשר נאמר דהותר לו אבר מן החי דהא לאדם נמי הותר בשר מתה מאליה ואעפ"כ לא הותר לו אבר מן החי אפילו נפל מאליו כמ"ש התוספות לעיל והדברים ברורים הן באין גמגום ודו"ק:

גמ' עובד כוכבים שעוסק בתורה עי' חגיגה דף יג ע"א תוס' ד"ה אין:

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִיִּים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'הָאָדָם' (ויקרא יח, ה). קשא וכי אם יש שום מצוה בתורה שנזכרה על שם שלשתם, הלא כל המצות נזכרו על שם ישראל בלבד אף על גב דשייכי בשלשתם, וכאן הכי הוה ליה למימר יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם? ונראה לי בס"ד דישראל נקראו בשם אָדָם ואומות העולם בשם הָאָדָם והטעם כי ישראל יש בהם שלשה מדרגות של קדושה שהם כהנים לוים ישראלים וכל קדושה נמשכה משם י־ה וג' פעמים י־ה הוא מספר אדם [15×3=45] ולכן כשמזכיר את ישראל בשם אָדָם כאלו מזכירן בשם כהנים לוים וישראלים, וכאן כונתו לומר 'אָדָם' לא נאמר כאן אלא 'הָאָדָם' אך כיון דתואר אָדָם הוא קאי על כהנים לוים ישראלים לכן נקיט כאן 'כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִיִּים' לא נאמר כאן, כדי ללמדנו דתואר אדם הוא כולל על כהנים לוים ישראלים אך מטרת כונתו היא לומר 'אָדָם' לא נאמר כאן אלא 'הָאָדָם' שהוא תואר אומות העולם שנקראים הָאָדָם.

הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת דִּידְהוּ (ויקרא יח, ה). פירוש יש לו יתרון על אחיו בני אומתו כיתרון כהן גדול על אחיו הכהנים. אך קשה היכא נזכר או נרמז כהן גדול בהאי קרא? ונראה לי בס"ד כי יתרון שיש לכהן גדול על אחיו הכהנים בתרתי האחד שהוא לובש שמונה בגדים ואין שאר כהנים רשאין ללבוש שמונה בגדים אלא ארבעה, ועוד יש לו יתרון ביום יו"ד בחודש תשרי שאין העבודה כשרה אלא רק בו והוא לבדו נכנס אותו היום לבית קודש קדשים, ומה שיש לו יתרון באלמנה שאסור בו אין זה יתרון הניכר דהוא שב ואל תעשה. ושני יתרונות אלו סימנם חַי שהם ח' בגדים ויו"ד תשרי וזה נרמז בכתוב 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' רצונו לומר הוא אדם הנקרא חַי על שם שתי יתרונות אלו שראשי תיבות שלהם ח"י. ודע דמה שאמר בתלמוד 'שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה' הוא טעות דפוס וצריך לגרוס אפילו גוי ועוסק בתורה יען כי עכו"ם ראשי תיבות 'עובד כוכבים ומזלות' ורבי מאיר לא איירי בעובד עבודה זרה שעובר על מצוה הגדולה שבשבע מצות בני נח.