מסכת סנהדרין דף נ׳ עמוד ב׳

הוי אומר כח המדיח ור"ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף לה מקרא באלו הן הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פט:) ומדמדיחין בחנק ונדחין בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא לן לעיל דשריפה חמורה מחנק הלכך כ"ש דחמורה היא מסייף מק"ו מה חנק דחמור מסייף כו':

מרגלא בפומיה דרבי יוחנן סדור היה הדבר הזה בפיו ולא ששנאה במשנה וברייתא אלא כך קיבלה שמועה מרבו:

בסקילה דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל בבת כהן:

ר' שמעון אומר בשריפה דשריפה חמורה הלכך לית לך לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא סתמא כתיב:

זינתה מאביה ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה דאיכא שתי מיתות סקילה משום ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה דבשריפה היא כדילפינן באלו הן הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עה:):

בסקילה לרבנן דסקילה חמורה:

ר"ש אומר בשריפה הא קמ"ל דלרבנן משום דאית להו סקילה חמורה סבירא להו דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש ואזיל וטעמא מאי כו':

ונפקא מינה מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש"מ המתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה:

מה כשהוציא נשואה הא דפשיטא ליה דנשואה להחמיר היינו בג"ש דלעיל דמה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק אף אביה האמור בשריפה שריפה חמורה מחנק:

נאמר כאן אביה תימה א"כ לזנות למה לי דלא מיתוקם בחילול שבת מג"ש דאביה וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חילול שבת דהוי אמינא דג"ש איצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א דאיירי נמי בחילול שבת:

כשהוא אומר היא מחללת פ"ה דהאי תנא לית ליה דרשה דלקמן שאם היו נוהגין בו קדש א"נ אית ליה וליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה ולקמן (סנהדרין דף נב.) משמע דלית ליה דקאמר רב אשי כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקיא כמאן כי האי תנא משמע דר"ע ור"ש דפליגי עליה דר' ישמעאל לית להו הך סברא וקשה דאמר לעיל אליבא דר"ש מאי חומריה שכן מחללת את אביה וצ"ל דכ"ע אית להו הך דרשה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר כי האי תנא לפי שהוא הזכירה:

ת"ל ובת כהן פ"ה מריבויא דוי"ו קדריש וכר"ע ס"ל דדריש לקמן כה"ג והא דקתני סיפא לכותי לחלל לנתין ולממזר מניין דמשמע יש לו קידושין בה ושמעינן ליה לר"ע דאמר ביבמות (דף סט.) אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הני מילי בחייבי לאוין דשאר אבל מחייבי לאוין גרידא לא והא דקאמר בסמוך כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושמעינן ליה לר"ע דפליג עליה מכל מקום נעשית זונה בכמה ביאות ועי"ל דכולה הך ברייתא רבי שמעון היא כדמוקי לה בסמוך וסבר לה כר"א בפנוי הבא על הפנויה וכר"ע דדריש וי"ו ומיהו קשה דע"כ לר"ע גופיה דאמר לקמן יכול אפי' פנויה תקשה והא כתיב לזנות וצריך לומר דסבירא ליה כרבי אלעזר:

מרגלא בפומיה דר' יוחנן נערה המאורסה בת כהן שזינתה בסקילה ר"ש אומר בשרפה זינתה מאביה בסקילה. ר"ש אומר בשרפה. ואסיק' נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות כגון שעבר שתי עבירו' וחייב סקילה ושרפה וקיי"ל דנידון בחמורה. לרבנן נידון בסקילה לר' שמעון נידון בשרפה. מאי ר"ש דתניא ר"ש אומר שני כללות נאמרו בבת ישראל והוא הדין בבת כהן והוציא הכתוב נשואה בת כהן בשרפה מכלל נשואה בת ישראל שהיא בחנק וארוסה בת כהן לשרפה מכלל ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה מה שכשהוציא הכתוב נשואה בת כהן בשרפה מכלל נשואה בת ישראל להחמיר עליה אף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל להחמיר עליה. זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל בחנק וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי ארוסה בת ישראל בסקילה:

ת"ר בת איש כהן כי תחל יכול אפילו חללה שבת בשרפה ת"ל לזנות בחלולין שבזנות הכתוב מדבר יכול אפי' זינתה פנויה בשרפה נאמר כאן אביה ונאמר בארוסה בת ישראל אביה מה התם בארוסה בת ישראל זנות עם זיקת הבעל אף הכא בבת כהן זנות עם זיקת הבעל היא בשרפה ואין בועלה בשרפה:

חובל באביו ואמו דינו בחנק שהרי נאמר בה מות יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והמקלל בסקילה שהרי כך נתפרש בה בכתוב להדיא:

כבר ידעת שהבא על בתו בשריפה וכן ידעת שהבא על נערה המאורסה בסקילה ממה שכתבנו למדת שאם בא על בתו והיא נערה המאורסה ששניהם בסקילה שהרי נתחייב בה שתי מיתות ונידון בחמורה וכל שכן בעובר שתי עבירות זו אחר זו שהאחת יש בה דין מיתה אחת והשניה יש בה דין מיתה אחרת:

אע"פ שבארנו בנשואה בת כהן שהיא בשריפה בועלה מ"מ אינו אלא בחנק שנאמר היא היא בשריפה ולא בועלה ואם הוזמו עידיה הרי הן במיתת הבועל ולא במיתתה היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וכן דרשו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו ויש חוככין לומר דוקא כשהבועל במיתה אבל אם אין הבועל במיתה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהוא בן תשע והיא גדולה או שהעידו בזנותה ולא הכירו הנואף שהם במיתת הכהנת ואין נראה כן שאין הולכין אחר המיתה ממש אלא אחר דין מיתה ולעולם מיתת הזוממין כמיתה הראויה לבועל אם היה בר מיתה מצד העדות שלא חילק הכתוב את הדין אלא בהיא עצמה אבל בועלה וזוממיה לא נשתנה דינם כלל ודרך כלל אמרו כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת:

בת כהן פנויה שזינתה אינה אלא כבת ישראל שזינתה ולא נעשית זונה אפילו היתה מופקרת לכל וקדשה גמורה אא"כ נבעלה לפסול לה בלאו השוה בכל או שנבעלה לחלל אע"פ שמותרת לינשא לו ואף באלו אינה אלא באסור כזונה בת ישראל:

גמרא נ"מ למי שנתחייב ב' מיתות כו' נ"ל דבפלוגתייהו במתני' איכא נ"מ לשנים שנתחייבו ב' מיתות ונתערבו דנידונין בקלה והכי איתא בהדיא במתניתין בפרק הנשרפין אבל אדר' יוחנן דנקט פלוגתייהו בכה"ג נערה המאורסה בת כהן כו' ובת כהן שזינתה מאביה דאיכא ב' מיתות בחד גופא קאמר דאיכא נ"מ למי שנתחייב ב' מיתות וכו' ודו"ק:

שם מה כשהוציא הכתוב נשואה כו' להחמיר אף כשהוציא כו' ארוסה להחמיר כו' לכאורה נראה מדתלה ארוסה בנשואה דלית ליה לר"ש מדאפקה לבת כהן ע"כ להחמיר הוא והא דפשיטא ליה בנשואה בת כהן דלהחמיר כתבו התוס' דהיינו בג"ש דלעיל דמה אביה כו' עיין בתוספות וכתב מהרש"ל על זה יש מקשים איך עלה על הדעת להקל בבת כהן מבבת ישראל וצ"ל דסד"א בת ישראל יותר מחללת אביה מבת כהן שהוא כהן כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דהא בבת כהן הזכיר הכתוב את אביה היא מחללת ולא כתב כן בבת ישראל גם הסברא מצד עצמה דחוקה ועוד דבכולה שמעתין לעיל מוכח דבין לרבנן ובין לר"ש סברא פשוטה היא מדאפקה לבת כהן שהיא חמורה וכן לקמן לרבי ישמעאל דמוקי לה לקרא דבת כהן דוקא בארוסה ופסיקא ליה לתלמודא דשריפה חמורה מסקילה ע"כ דהיינו מדאפקה ליה לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל ש"מ דשריפה חמורה וע"כ נראה דלרווחא דמלתא תלה הכא בברייתא ר"ש הארוסה מנשואה דלהחמיר דא"נ ליכא סברא להחמיר בבת כהן קאמר דע"כ להחמיר הוא מבנין אב דמה כשהוציא הכתוב נשואה כו' וכמ"ש התוס' וק"ל:

תוס' סד"ה ת"ל ובת כהן כו' דדריש וי"ו ומיהו ע"כ לר"ע גופיה כו' וצ"ל דס"ל כר"א עכ"ל כצ"ל ר"ל אף דהאי ברייתא בסתמא קתני איכא לאוקמא כר"ש מיהו ע"כ בהך ברייתא דלקמן דר"ע גופיה קאמר יכול אפילו פנויה ע"כ דאית לן למימר כמ"ש בתירוצא קמא דס"ל לר"ע כר"א דאפילו פנויה אם היא מופקרת בכמה ביאות נעשית זונה וק"ל:

בתוס' ד"ה מה כשהוציא נשואה וכו' היינו מג"ש דלעיל וכו' *) וא"ל כיון דאביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק לא נפקא ליה זה דלעיל דסקילה חמורה מחנק אלא מדהוציא הכתוב ארוסה מכלל חנק לסקילה אם כן ה"נ גבי בת כהן מאי צריך לג"ש דלעיל נימא מדהוציא בת כהן מכלל חנק לשריפה מכלל דשריפה חמורה וא"כ מנ"ל להתוס' דיליף לה מג"ש דלעיל דלמא אה"נ דיליף לה מדאפקה רחמנא בת כהן מכלל חנק לשריפה אין זה קושיא כלל דהתוס' דייקי לה דא"כ מה צריך התנא לומר מה כשהוציא הכתוב נשואה וכו' דאם האמת הוא שהתנא נפקא ליה שהוציא הכתוב נשואה להחמיר ששריפה חמורה מחנק מדאפקא קרא לבת כהן משריפה לחנק א"כ מהאי טעמא הוה ליה למיפק נמי דארוסה בת כהן כיון דמפקא לה מסקילה דארוסה בת ישראל לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה ולמה ל"ל ולמילף לה מהיקש דנשואה דמאי אולמא נשואה מארוסה לכך צ"ל דע"כ דלאו מהאי טעמא פשיטא ליה לתנא דנשואה להחמיר אלא מג"ש דלעיל אבל מ"מ על התנא קשיא ל"ל לג"ש דלעיל וגם ל"ל להקישא דארוסה בת כהן לנשואה בת כהן ולומר מה כשהוציא וכו' היה לו להוכיח דשריפה חמורה מחנק ומסקילה מדהוציא הכתוב נשואה בת כהן לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מחנק ומדהוציא ארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ דשריפה חמורה מסקילה כמו שהוכיח לעיל דסקילה חמורה מדאפקא לארוסה מנשואה מחנק לסקילה וי"ל בדוחק רס"ל להאי תנא דגבי בת כהן ליכא הוכחה לומר מדאפקא רחמנא מחנק ומסקילה לשריפה שמע מיניה דשריפה חמורה מתרווייהו ויש לומר דלא משום דשריפה חמורה אפקא דיכול להיות דשריפה וסקילה וחנק שוין אלא משום דגבי כהן יש לו עילוי דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך רצה גם כן הכתוב לעשות בבת כהן שזינתה שינוי בדין מיתתה ולא משום דהמיתה היא חמורה ביותר כן יש ליישב סברת תנא דברייתא זו אף על גב דגמרא דלעיל לא ס"ל סברא זו דהא פריך לעיל אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה ודו"ק:

ד"ה נאמר כאן וכו' וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חלול שבת דה"א דג"ש אצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א דאיירי נמי בחלול שבת כצ"ל ור"ל דאע"ג דילפי' מג"ש דאיירי בזנות עם זיקת בעל לא ה"א דאתא למעוטי חלול שבת אלא ה"א דאתי למעוטי זנות דפנויה דאינה בשריפה אבל כשהיא מחללת השבת הוה אמינא דהוה נמי בשריפה דמדכתיב כי תחל דמשמע סתם חלול ה"א דאיירי נמי בחלול שבת והוה אמרי' דבתרתי איירי בזנות דזיקת בעל וגם בחלול שבת דבתרווייהו הוי בשריפה וק"ל:

רש"י ד"ה כשהוא אומר היא מחללת וכו' הרי כשזנתה מכל אדם אמור ר"ל הרי שהאמת הוא שחייבת וא"כ לא נכתוב כלל את אביה היא מחללת כיון דלפי האמת מכל אדם חייבת לא ליכתב אביה כלל ואנן ידעינן ממילא דמכל אדם חייבת שריפה:

תוס' ד"ה א"נ אית ליה ולכתוב היא מחללת כצ"ל ר"ל אי להכי לחודיה אתי לכתוב היא מחללת ול"ל לכתוב אביה אלא ש"מ תרתי חדא שמחללת את אביה מקדושה וממלת אביה ילפיגן ג"ש נאמר כאן אביה:

בא"ד ולא לכתוב את אביה ונהוי משמע אפילו ממשפחתה ואביה יותר מכולם כתב בספר ח"ש ויש מקשים דלמא אה"נ מש"ה כתב את אביה דלא תימא מחללת כל המשפחה אלא אביה לחוד הוא דמקלינן בכבודו ולא במשפחתו וי"ל דאי בא הכתוב לומר דוקא אביה ולא משפחתה ה"ל למכתב מחללת היא את אביה דהוה משמע מי היא מחללת את אביה ותו לא אלא ודאי קרא לא קפיד לדיוקי מיניה עכ"ל ותירוץ זה הוא בדוי מלבו ואין לו שום גילוי והוראה לא בדברי רש"י ולא בדברי הגמרא ול"נ דס"ל לרש"י דכמו אי הוה כתיב היא מחללת סתמא מ"מ היה הסברא נותנת שאביה מחללת יותר מכולם כמו שכתב רש"י ואביה יותר מכולם ה"ה נמי השתא דכתיב את אביה היא מחללת הוי ג"כ פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל מ"מ ממילא משפחתה נמי מחוללים קצת דהסברא כן היא ולהכי הוצרך רש"י לסיים בדבריו ואביה יותר מכולם שלא תאמר אי הוה כתיב היא מחללת סתמא ח"א שמשפחתה ואביה שוין בחלול לכך כתיב אביה להשמיענו שאינו שוין לכך כתב דאפי' אי הוה כתוב סתמא היא מחללת הוה ידעינן נמי מסברא שכולם היא מחללת ואביה יותר מכולם כמו השתא דכתיב אביה דהוי גם כן פירושו שאביה היא מחללת יותר מכולם אבל משפחתה גם כן מחוללים קצת דהא בהא תליא כיון שאביה הוא מחולל ממילא כל המשפחה הם מחוללין וק"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא וכו' האי תנא הוא רבי ישמעאל דלא גמיר האי ג"ש למילף מינה דאיירי בזנות עם זיקת הבעל כדלקמן משמע דר"ע ור"ש דאית להו הך ג"ש לא דרשי מינה שהיא גורמת לחלל קדשי אביה לומר שאם הם נוהגין בו קודש ינהגו בו חול:

בא"ד לפי שהוא הזכירה ר"ל דהא דקאמר כי האי תנא אינו ר"ל רבי ישמעאל דוקא אלא האי תנא דאותה ברייתא דמייתי לקמן שמזכיר ותנא זה הדרוש בפי' וקאמר מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קודש וכו' וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר ובת כהן וכו' ה"מ בחייבי לאוין דשאר וכו' ר"ל חייבי לאוין שהן מצד איסור קורבה באותן חייבי לאוין סבירא ליה לרבי עקיבא דאין קדושין תופסין אבל בחייבי לאוין גרידא ר"ל שאין בהן צד איסור קורבה כגון נתין וממזר לא: