מסכת סנהדרין דף י״ח עמוד א׳

מאתים ושבעים ושבעה מאתים ושלשים כרבי נחמיה ועוד מ"ז שאם יתחלקו ב"ד י"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו מאלו מ"ז עד שבעים כדאמרי' בהיו בודקין (לקמן סנהדרין דף מ.) שמוסיפין שנים על הכ"ג אם יזכוהו שניהם הרי י"ג מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יחלקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לרבי יהודה ושבעים ואחד לרבנן:

שרי אלפים שש מאות היו שהרי שש מאות אלף רגלי:

כהן גדול אינו יוצא אחר המטה - דילמא אתא למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא:

הן נכסין והוא נגלה כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו:

רבי יהודה דריש מן המקדש דווקא:

וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו דרך כל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו:

והממונה סגן הכהנים ממצעו לכהן גדול בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע:

אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

נמצאו דייני ישראל ז' ריבואות וח' אלפים ושש מאות תימה הא חסרי להו טובא דכי מפקת מס' ריבואות ששה מאות לשרי אלפים לא משכחת בתר הכי ו' אלפים לשרי מאות וכי הדר מפקת (כל) הני לא משכחת בתר הכי לשרי חמשים י"ב אלף וכ"ש דלא משכחת בתר הכי שרי עשרות שש ריבואות וי"מ דבכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתירים מבני ס' דאמר ביש נוחלין (ב"ב דף קכא:) דלא נמנו פחות מבני עשרים ויתירים מבני ששים ובשרי עשרות לא חיישינן אפילו היו מבני עשרים שהם עצמם היו מן החשבון וכל אחד שר על תשעה והוא עשירי וי"מ דחשבון השררות קחשיב דתחילתן נימנו שרי עשרות ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי חמשים והחשובין משרי חמשים נתמנו לשרי מאות ומשרי מאות בירר החשובים לשרי אלפים:

והא דתנן כהן גדול בתר פ"ק משום דאיידי דתניא בפ"ק מילי דכ"ג פסיק ושיירי ליה והדר תני ליה מעלות של מלך דחשיב מיניה ואחר כך חוזר לעניינו להלכות דינין:

כהן גדול דן פשיטא כלומר למה לי למיתני דן ומשני דנין איצטריכא ליה דס"ד דמתוך גדולתו אין דנין אותו ודן קתני אגב דנין ופריך הא נמי פשיטא כלומר כיון דפשיטא לן דדן פשיטא נמי דדנין דאי לאו דדנין וכו' ולא משני דסד"א דאין דנין אותו ומתוך שאין דנין אותו הוא אינו דן משום דאכתי הוה פריך ליה ליתני דן לבד ומינה ידעינן דדנין אותו ומיהו קשה גבי. מלך ליתני לא דנין וידעינן שפיר דאינו דן משום התקוששו וי"ל דלא דמי דודאי גבי כהן כיון דתנא דן לא הוה ליה למתני דנין בחנם אבל גבי מלך אין קושיא אמאי קתני לא דן כיון דתנא ליה מקמי לא דנין ועוד אגב דתני כהן גדול דן ודנין תנא גבי מלך תרווייהו לא דן ולא דנין דהכי נמי קתני מעידין אותו גבי כהן גדול ולא מעידין גבי מלך אע"ג דלא צריכי דבכלל דנין אותו אלא משום דתנא גבי דן דנין תנא נמי מעיד ומעידים והא דלא שקיל וטרי בהש"ס הכי משום דהא פשיטא דתני בסיפא אגב רישא כך מצאתי בפרישה הר"ר טרויי"ש בשמו ובחנם דחק לדקדק כך דודאי לעולם בין גבי מלך בין. גבי כהן גדול אי יש חידוש או מדן או מדנין אין להקשות שום דבר דלמה לו למיתני גבי כהן גדול דנין אותו וגבי מלך לא דן דכיון דיש שום חידוש במילתיה תני זה אגב זה ותדע דהכי פשיטא ליה להש"ס דפריך הכא פשיטא כלומר למה לן למתני דן ומשני דנין אותו איצטריכא ליה ואגב דנין אותו תני דן אפ"ה אין להקשות אמאי לא משני דמשום הכי תני דן ודנין אותו משום דאי לא תני שום דבר הוה סלקא דעתך דאין דנין אותו ומתוך כך אינו דן משום התקוששו דאדרבה לאידך גיסא אי לא הוה תני שום דבר בכ"ג הוה אמינא מסברא דדן שפיר דאטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו נמי דיינינן ליה משום התקוששו ולא קשיא מידי:

ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות פי' שרי עשרות של מאתים ושלשים הן כ"ג זהו סנהדרין קטנה. תניא ר' אומר מאתים ושבעים ושבעה חסר ממאתים ושלשים שרי עשרות שלהן כ"ג סנהדרין קטנה נשתיירו מן רע"ז מ"ז הוסף אותן אלו שבעה וארבעים על כ"ג שהפרשת סנהדרין קטנה הרי ע' סנהדרין גדולה כר' יהודה דאמר סנהדרין גדולה ע' והא דתניא רע"ח כרבנן דאמרי סנהדרין גדולה אחד ושבעים. דתנן סנהדרין גדולה היתה של אחד ושבעים ר' יהודה אומר שבעים. ת"ר כל ישראל שש מאות אלף נמצאו שרי אלפים שש מאות. שרי מאות ששת אלפים שרי חמשים י"ב אלפים. שרי עשרות ששת רבוא. נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות. ופשוטה היא:

ירושלמי (הלכ' ד) א"ר יוסי בראשונה לא היתה חלוקה בישראל אלא סנהדרין של אחד ושבעים היתה יושבת בלשכת הגזית ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית ובתי דינין של כ"ג היו יושבין בכל עיירות שבארץ ישראל. צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה היה בא ושואל בב"ד שבעירו אם שומעין אומרים לו ואם לאו הוא ומופלא שבהן היו הולכין ושואלין מב"ד הסמוך בעירן כו' עד ומשם תורה יוצא ורווחת בכל ישראל. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רביהן כצרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משם היו שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל וכל מי שהיו מוצאין חכם עניו שפוי עין טובה נפש שפלה ורוח נמוכה לב טוב יצר טוב חלק טוב עושין אותו דיין בעירו ומשנעשה דיין בעירו היו מעלין אותו והיו מושיבין אותו בב"ד שבהר הבית ואח"כ בב"ד שבחיל ואח"כ בב"ד הגדול שבלשכת הגזית סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה והנשיא יושב באמצע כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. א"ר אלעזר ב"ר צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה היה אבא ואחיו יושבין מימינו והזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן דבר תקנה עשה משה רבינו בשעה שאמר לו פקוד כל בכור זכר בבני ישראל. מה עשה נטל כ"ב אלף פיתקין וכתב בהן בן לוי ורע"ג כתב בהן חמשת שקלים והטילן לקלפי כו'. קונדיקוס הגמון שאל לר' יוחנן בן זכאי א"ל בכלל חסירין (ובכלל) [ובפרט] יתירין א"ל אותן שלש מאות יתירין בכורי כהונה היו ואין קודש מוציא קודש. מיתיבי הגע עצמך שעלו ביד כולן בן לוי א"ל מעשה נס היה ומסורגין עלו ועוד שאלו הגמון זה לריב"ז משה רבכם או גנב היה או לא היה בקי בחשבון דכתיב בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש והיו באותו הזמן מקומות שהיה הככר שלהן מאה ליטרין ומקומות שהיה הככר שלהן ששים ליטרין וא"ל הגמון זה הן תעביד ככר מאה ליטרין חד מן שיתא גנב ואין תעבדיניה שיתן ליטרין פלגא גנב א"ל משה רבינו גזבר נאמן ובקי בחשבון הוה וככר של קודש כפול היה שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה ר"מ הוו אלא ש"מ של קודש כפול היה ובתר דאוסיפו עליה שתות שאילות הגמון הזה מפורשות כמו שאמרנו בתחלת מסכת בכורות ונחושת התנופה סליק צ"ו ליטרין ואתו עבדו ליה פרוטרוט וכן את עביד ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים סלקין שבעין וחד ליטרין ואת עביד ליה פרוטרוט משום דלא סלקין קינטירא:

הדרן עלך פרק דיני ממונות

כהן גדול דן ודנין אותו כו' ירושלמי ניחא דן דנין אותו אמאי ממנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר שבועה:

כהן גדול וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר החלק השני והוא שהזכרנוהו בראש המסכתא שיש קצת בני אדם שאינם תחת ממשלת הדיינין להיות הם יכולין לדונן ומצד שההנהגה מסורה דרך כלל לשני בני אדם אחד מצד התורה והוא כהן גדול ואחד בהנהגת העולם והוא המלך אמר שאין שניהם שוין בענין זה ושהמלך הוא שאין להם יכולת לדונו אבל כהן גדול אינו בכלל זה אלא שדן ודנין אותו ועל ידי גלגול ענין זה בא ופירש בהנהגת שניהם במה היא משתנית על הנהגת שאר בני אדם ועל זה הצד יחלקו עניני הם רק לשני חלקים הראשון בכהן גדול ובהנהגה שהיא משתנית ממנו על שאר העם והשני במלך ובהנהגה המשתנית ממנו על שאר העם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בה דברים על ידי גלגול כי חק הוא לסוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כהן גדול דן ודנין אותו שנכנע הוא לדברי תורה ואין חוששין שמא תבא תקלה על ידו על שדנין אותו ומאחר שדנין אותו ואין חוששין לתקלה אף הוא יכול לדון שאלו לא היו דנין אותו אף הוא לא היה דן את האחרים שנאמר התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים ומעתה מושיבין אותו בסנהדרין ואין חוששין שלא לחלוק עליו מעיד ומעידין עליו פירוש מעידין עליו בכל תביעה שיש לאחרים עליו אבל מה שאמרו שהוא מעיד לפי מה שיתבאר בגמ' אינו יוצא מפתח ביתו להעיד שאין הדבר כבוד לו שיצא מביתו להעיד ומ"מ אם היה יודע בעדות לבן מלך או עליו הולך לב"ד הגדול ומעיד לו או עליו ושיהא המלך שם לכבוד כה"ג ולכשיעיד הולך המלך ומעיינין הסנהדרין בעדותו וכן הוא מעיד למלך עצמו אם היה ממלכי בית דוד שדנין אותם כמו שיתבאר אף בדנין אותו הקשו בתלמוד המערב דנין אותו למה וימנה אנטלאר כלומר שיעשה מורשה לדון בעבורו ומתרץ הגע עצמך שנפלה לו שבועה וכי אנטלאר בשבועה ומכאן כתבו גאוני הראשונים שהנתבע אינו יכול למנות אנטלר וקצת אחרוניהם מבינים מדבריהם שלא אמרוה אלא מצד שאם תזדמן להם שבועה ואין אנטלר בשבועה הא תובע שאין שבועה אצלו ממנה אנטלאר עד שמתוך מה שהבינו מדבריהם הוסיפו בהם שאף התובע שהוא מאותן הנשבעין ונוטלין אינו ממנה אנטלר ומ"מ רבותי פירשו בדבריהם שכל תובע ממנה אנטלר שאם תזדמן לו שבועה יזמין עצמו אם ירצה ואם לא יפקע זכותו אבל נתבע שברצונו הוא נשמט ראוי שלא ימנה אנטלאר ואחר שאנו מפרשין ענין אנטלר האמור כאן בנתבע הא תובע ממנה אנטלר יש לך לפרש אנטלר מורשה גמור שאם אינו בא בהרשאה הרי אף בהרשאה יכול הלה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אא"כ יש בהרשאה דברים שנראה מהם שיש לו חלק בגוף הממון שהוא תובע כמו שביארנו בבבא קמא פרק מרובה וא"כ אנטלאר ומרשה הכל אחד ומ"מ רבותי מפרשים במלת אנטלאר שהיא מונחת להרשאה שלא בכתב ולמדים מכאן שכל שהבעל דין מרשהו בפני בית דין שהדין לפניהם אינו צריך הרשאה ולא נאמרה הרשאה אלא במי שמרשה לדון במקום אחר או שהוא רדוף לילך ומ"מ אומר אני שאף הנתבע ממנה אנטלאר הואיל והוא בכאן שאנו יכולין להזמינו כל זמן שנרצה ומה שנאמר בירושלמי כך פירושו שדנין אותו ואין נמנעין מצד מה שאפשר לו באנטלאר שהרי אפשר שתזדמן לו שבועה ונמצא שלא הועלנו הא מ"מ ממנה הוא אנטלאר עד שתזדמן לו שבועה וכן אני אומר בכל נתבע שהוא יכול למנות אנטלאר עד שתזדמן בדין חיוב שבועה אצלו ויבא להשבע הוא בעצמו והדברים נראין ולמה שפירשנו שהאנטלאר הוא הממנה בלא הרשאה על הדרך שכתבנו יראה מה שכתבו קצת גאונים שאין אנטלאר יכול לטעון מעצמו אלא כפי מה שיסדר לו הבעל דין וכבר הוספנו בדברים אלו בשני של כתובות:

חולץ וחולצין לאשתו ואין חוששין לכבודו שלא לחלוץ הוא לאשת אחיו שלא להתבזות להיות אשה רוקקת בפניו ושלא לחלוץ אחיו לאשתו שלא לינשא לאחר משום כבודו אלא חולץ וחולצין לאשתו וכן אחד מאחיו רשאי ליבם את אשתו אבל הוא אינו מיבם שהרי אסור הוא באלמנה:

מת לו מת אינו יוצא אחרי המטה שמא יכשל ליגע אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה כלומר שאע"פ שאינו יוצא עם נושאי המטה יוצא הוא אחריהם הם נכסים והוא נגלה כלומר שכשיוצאין ממבוי זה ונכנסים למבוי אחר ונמצאו הם נכסים ממבוי שיצאו ממנו והוא נגלה לשם ר"ל שהוא נכנס לשם וכשהם נכסין במבוי שנכנסו בו הוא נכסה מאותו מבוי שהם נגלים בו שאינו נכנס בתוכו בעוד שהם בו עד שיצאו מתוכו ויוצא עמהם עד פתח העיר וזה שאמרה תורה ומן המקדש לא יצא פירושו שלא יצא מקדושתו כלומר להתערב עם נושאי המטה שמא יבא ליגע דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל פירוש או מפתח ביתו וכן הלכה:

וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מלקבור את המת שאינו שלו אינו הולך בערבוביא עם שאר העם אלא דרך כל העם עוברין זה אחר זה לשמאלו והוא עם אחיו הכהנים מצד ימין והכהנים מסבבין אותו והסגן ממצעו בינו לבין העם שהסגן מימינו וכל העם משמאלו והוא באמצע ופי' בגמ' שהסגן ומשוח שעבר מימינו וראש בית אב משמאלו עם העם והאבלים ואומר לאבלים תנוחמו וכשהוא מתנחם מאחרים לפי מה שפסקנו לדעת ר' יהודה כל העם באים לנחמו בביתו ועומד שם בשורה והתבאר בגמ' שהסגן בימינו וראש בית אב משמאלו אבל משוח שעבר אינו בא אצלו כלל שמא יחשדנו שהוא שמח לאידו וסגן ובית אב אומרין לו עם כל העם הרי אנו כפרתך כלומר מי יתתנו תחתיך לכל הראוי להגיע עדיך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכשמברין אותו סעודה ראשונה שהוא אסור לאכלה משלו כל העם מסובין על הארץ והוא יושב על הספסל בתלמוד המערב אמרו ספסל בכפיית המטה שהרי גדול חייב בכפיית המטה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא:

והמשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מלך לא דן ולא דנין אותו אין דנין אותו מפני שאינו נכנע לדברי תורה וגורם תקלה על שדנוהו ומאחר שאין דנין אותו אף הוא אינו דן שנאמר התקוששו וקושו וכו' וכן לא מעיד ולא מעידין עליו לא מעיד שזילותא היא אצלו ולא מעידין עליו שהרי אין דנין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא חולץ שבזיון הוא לו שתהא יבמה רוקקת בפניו ואין חולצין לאשתו אלא תשב בזקיקתה לעולם שהרי אי אפשר לה לינשא לאחר שאין אלמנתו של מלך נבעלת לאחר לעולם לא מיבם ולא מיבמין לאשתו לא מיבם שאין כבוד לו להיותו טפל לאחיו לקום על שמו ואין מיבמין את אשתו שהרי אין משתמשין באלמנתו כמו שבארנו ור' יהודה אמר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב ואין הלכה כן אלא אפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אין נושאין את אלמנתו של מלך והוא הדין לגרושתו ואפילו מלך אחר אינו נושאה ר' יהודה אומר מלך נושא אלמנתו של מלך שהרי נאמר בדוד ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ולא נאמר נשי אדוניך אלא על נשים הראויות לו מבית המלך והן מירב ומיכל ובפילגשים מיהא הדין נותן בהן שמלך אחר משתמש בהן אבל לא אדם אחר והוא שאבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה ואפילו היתה נבעלת לדוד ומשום אשת אב אין כאן שהרי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה נמצאו דייני ישראל כו' וי"מ דבכל הני שרים כו' וי"מ דחשבון השררות קחשיב כו' עכ"ל עיין בכל זה פירוש הרא"ם לדבריהם וק"ל:

נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (שמות יח, כא). הקשו התוספות אם תטול מן ששים רבוא שמונה־עשרה אלף ושש מאות לשרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים לא ישאר בישראל ששים רבוא כדי שימצא בשרי עשרות ששים אלף שהם שש רבוא? ותירוץ הראשון שתרצו דוחק דאיך מכל ששים רבוא ישראל לא יהיה אחד בהם זוכה לשררה של שרי אלפים ולא לשררה של שרי מאות ולא לשררה של שרי חמשים?! ועוד קשה מי הכריחו לתנא לפרש כן? ותירוץ השני שכתבו בשם יש מפרשים הוא תמוה דגם אם נדחוק לפרש דברי התנא בחשבון הפרטי דקאי על עת הברירה אך לא ישבו דיינים שרי עשרות ששה רבוא ולא נשארו שרי חמישים שתים־עשרה אלף וכן בשאר עם כל זה חשבון הכללי דנקיט התנא בסיפא שאמר 'נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת' זה אי אפשר ליישבו דודאי קאי מספר זה בקרקפתא דגברי, ולפי התירוץ השני הנזכר לא היה קרקפתא דגברי דכולהו שררות אלא רק ששה רבוא בלבד וזה דבר תמוה מאד. ונראה לי בס"ד ליישב סיפא דברייתא הנזכר לפי דברי התוספות הנזכר הוא דלעולם משה רבינו ע"ה לא בירר דיינים מן סך ששים רבוא של ישראל אלא רק ששה רבוא דיינים אך להיות דהלכות דיני ממונות הם עניינים שונים ורבים המה שיש הלכות עדות ושטרות והלואות וטוען ונטען ושבועות וכן הלכות אבידה ומציאה וזכיה ומתנה ומכירה ושכירות וחלוקה וכן הלכות גניבה וגזלה ונזקי ממון וחובל ומזיק וכן הלכות שומרין ושותפים ונחלות שכל אלו הם עניינים רבים שונים ויש בהם עניינים מצויים הרבה ויש בהם אינם מצויים כל כך ויש אמצעים. על כן עשה משה רבינו ע"ה מעניינים הנזכר וכיוצא בהן ארבעה חלוקות דהיינו עניינים שמצויים הרבה בין בני אדם עשה אותם חלוקה אחת ראשונה בפני עצמו שצריך לעניינים אשר בחלוקה זו דיינים הרבה לדון אותם ולכן תיקן שידונו עניינים של חלוקה זו בשעה ראשונה מן היום בבית־ועד גדול הרבה אשר יש בו ששה רבוא דיינים שהם אחד מעשרה מששים רבוא ישראל ואלו הנקראים בשם שָׂרֵי עֲשָׂרֹת (דברים א, טו) להיותם אחד מעשרה מכל ישראל. ועשה עוד חלוקה שנית משאר עניינים של דיני ממונות שידונו איתם בבית־ועד שני שישבו שנים־עשר־אלף דיינים ואלו נקראים שָׂרֵי חֲמִשִּׁים מפני שמספרם הוא אחד מחמשים מכל ישראל ואלו השתים־עשרה אלף ביררם מאותם ששה רבוא דיינים שישבו בבית־ועד הראשון והם דנים עניינים של חלוקה השנית דרך משל בשעה שניה מן היום ואלו יקומו מבית־ועד הראשון וישבו בבית־ועד השני. ועשה עוד חלוקה שלישית משאר עניינים ואלו ידונו למשל בשעה שלישית מן היום וישבו בבית־ועד זה ששה אלפים דיינים ולקחם מן החשובים אשר בבית־ועד השני שהיו שנים עשר אלף ואלו נקראים שָׂרֵי מֵאוֹת שמספרם הוא אחד ממאה מכל ישראל וידונו עניינים שבחלוקה זו בבית־ועד הרביעי [השלישי] והם מן החשובים שיש באותם שתים־עשרה אלף. ועשה עוד חלוקה רביעית משאר עניינים של דרך משל שישבו בבית־עד הרביעי והם שש מאות דיינים שנבררים ונבחרים מאותם ששה אלפים דיינים ואלו נקראים שָׂרֵי אֲלָפִים שמספרם עולה אחד מאלף ישראל שהם שש מאות אלף וידונו בבית־ועד הרביעי. נמצא לפי זה אותם הדנים־בבית ועד הראשון הם ששה רבוא והדנים בבית־ועד השני הם שתים־עשרה אלף והדנים בבית־ועד השלישי הם ששה אלפים והדנים בבית־ועד הרביעי הם שש מאות סך הכל אם תמנה את היושבים בכל ועד בפני עצמו תמצא מספר שבעה רבוא ושמונה אלפים ושש מאות והוא החשבון הנזכר בסיפא דברייתא הנזכר. וכל זה כתבתי ליישב סיפא דברייתא על פי פירוש 'יש מפרשים' שהביאו התוספות אבל בלאו הכי יש לומר תחילה בירר שש מאות החשובים ביותר ולאלו קרא אותם שָׂרֵי אֲלָפִים כי עולין לחשבון אחד מאלף מששים רבוא ישראל. ואחר כך בירר מחשבון הנשארים סך ששה אלפים לדון חלוקה אחרת וקראם שָׂרֵי מֵאוֹת לפי שהם אחד ממאה מכל ישראל ואחר כך בירר שתים־עשרה אלף וקראם שרי מאות כי מספרם הוא אחד ממאה מעיקר המספר של כל ישראל ואלו ידונו חלוקה אחרת. ואחר כך בירר מן הנשארים שתים־עשרה אלף וקראם שָׂרֵי חֲמִשִּׁים שמספרם עולה אחד מחמשים ממספר העקרי של ישראל ואלו ידונו חלוקה אחרת מן העניינים. ואחר כך בירר סך ששה רבוא דיינים וקראם שָׂרֵי עֲשָׂרֹת שמספרם עולה אחד מעשרה ממספר העקרי של כל ישראל ואלו דנים חלוקה אחרת והשתא דברי הברייתא יתיישבו כפשוטן הן ברישא הן בסיפא. ובזה האופן אשר כתבתי יתורץ בס"ד דקדוק אחר עצום בדברי התנא דברייתא שאמר 'נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת' וקשא למאי הוצרך לצרף הפרטים של החשבון לעשותם כללי והלא אפילו תינוק יודע לצרפם מאחר שפירש הפרטים? ובזה ניחא שהוצרך לעשות צירוף זה לאפוקי מפירוש 'יש מפרשים' דלפי פירושם לא בירר אלא סך ששה רבוא דוקא. ובאמת צריך לחקור לבקש טעם לדברי 'יש מפרשים' הנזכר מי הכריחם להבין כך שלא בירר אלא רק ששה רבוא בלבד, ונדחקו לפרש דברי התנא מה שאמר נמצא וכו' והיה לפרש כמו אופן שכתבתי דלעולם בירר שבעת רבוא ושמונה אלפים ושש מאות? ונראה לי בס"ד דסברי יש מפרשים דוחק לפרש שהוצרך משה רבינו ע"ה למנות כל כך דיינים שהם שבעה רבוא ושמונה אלפים ואפילו למנות ששה רבוא בלבד הוא דוחק ורחוק כי יש להקשות למה הוצרך כל כך? אבל במספר ששה רבוא אף על פי דלא הוצרך לכך איכא טעמא אחרינא למספר זה כדי להורות לדיינים שיזהרו להיות קדושים דכתיב הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַהֳ' (ויקרא כז, לב) ומספר זה הוא אחד מעשרה כן הם יקדישו עצמם למצות הדין והמשפט ויסבלו עול ציבור כזה אף על פי שצריך להעביר זמן הרבה על זאת. והנה במספר הכללי דנקיט תנא דברייתא שהוא שבעת רבוא ושמונה אלפים ושש מאות נראה לי בס"ד לרמוז רמז נכון כי מספר הנזכר הוא ראשי תיבות שם שַׂר־אֵשׁ שהוא ראשי תיבות 'שש מאות שבעת רבוא ששה אלפים' וידוע מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם סודי רזיא גבריאל הוא הסופר של מעלה והוא הדיין לפני כסא הכבוד וכל מקום שנאמר 'בא מלאך וחבטן' הוא גבריאל שהוא הדיין עד כאן לשונו. ולכן כיון שהוא דיין למעלה הוא נצב על הדיינים למטה לראות ולפקח על הדין אשר דנין כי מסטרא דיליה אינון ולכן נרמז במספר הכללי הנזכר שם שַׂר־אֵשׁ כלומר שם בבתי דינין למטה נמצא שר אש הוא גבריאל שהוא שר האש. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז במספר זה שהוא סימן שלו 'חזו' דהיינו ז' רבוא ח' אלפים וא"ו מאות שמורה לדיינים במספר זה ואומר להם חזו כמו לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' (תהלים מו, ט) שהוא רצונו לומר ראו כן אומר להם ראו בעין השכל שלכם שמא דין מרומה הוא ולא תפסקו הדין על משמע אוזן בלבד. גם חזו לשון נבואה כמו גד החוזה, חזון ישעיהו, כלומר תהיו חוקרים ודורשים לגלות הנסתר כאשר הנביא מגלה הנסתרות דעל כיוצא בזה אמרו 'חכם עדיף מנביא'.