מסכת מכות דף כ׳ עמוד ב׳

ה"ג אלא בחדא התראה ולא גרסינן בבת אחת אלא דאתרו ביה חדא התראה ואתא איהו וקרח בזה אחר זה מי מיחייב והתנן כו' אינו חייב אלא אחת הואיל ולא אתרו בו אלא חדא התראה ואע"ג דשתייתו בזה אחר זה היא דשתייה בבת אחת כל היום ליכא:

אל תשתה אל תשתה מתרין בו לכל שתייה ושתייה:

נשא פירוש סם שמשיר את השיער והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו:

ואותבינהו בבת אחת בה' מקומות דהוו להו ה' קריחות ובחדא התראה דכיון דבבת אחת קא עביד מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי והתראת ספק לא מיחשבא דהתראה אכולהו אצבעות שדיא ומנחא ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו או לא:

שיראה מראשו שיראה מבשר הראש ערום:

אמר רב יהודה בר חביבא פליגי בה תלתא תנאי איכא דמפיק שתי שערות ומעייל כעדשה:

וסימנך דלא תימא מפיק כגריס ומעייל כעדשה משנה זו בהרת כגריס ומחיה כעדשה דהכא נמי בשעורי קרחה איכא כגריס וכעדשה ומהשתא ידעינן דלא אפיקנא אלא שתי שערות דיראה מראשו לא הוו צריכים לאפוקי דשוה הוא לדברי כולם דאין זה שיעור קצוב:

הכי גרסינן תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת ולא גרסינן תניא:

לא צריכא שסך ה' אצבעותיו נשא ותימה אכתי מאי תירץ כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מחייב ה' ואי משום דעשה בבת אחת מה בכך כיון דחד לאו איכא וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהויא ליה התראה אכל חדא וחדא ויש לומר דשאני הכא דגלי קרא אכל קרחה וקרחה דקרחות מחלקות כגון גופים מוחלקין מיהו קשה למה הוצרך לפרש בקרחה דעל ידי נשא לוקמי בקרחה בידו שיעור ה' קרחות בבת אחת ומ"מ לא קשה מהא דנזיר שותה כו' דשאני הכא דגלי קרא דקרחות מחלקות כמו גופים מוחלקין ויש לומר דלא מתוקמא ליה בקרחה וקרח בידו בבת אחת משום דקרח בידו קרחה במקום אחד והכל אחד בלי הפסק שיעור בינתים וכה"ג חשיב הכל קרחה אחת ואין כאן על כל קרחה וקרחה להכי מוקי לה בה' אצבעותיו בנשא ואותבינהו בבת אחת ופי' בה' מקומות רחוקים קצת זה מזה שיש הפסק שיעור בין קרחה לקרחה וקרינן ביה על כל קרחה וקרחה ואם תאמר סוף סוף לוקמה אפילו בזה אחר זה ובחמשה מקומות רחוקים קצת כדפי' ומיתוקם שפיר גם בקורח ותולש בידו בלא נשא ובחדא התראה משום דגלי קרא דקרחות מחלקות ומתוך פי' הקונט' משמע דא"כ לא היה מחייב כי אם אקרחה קמייתא שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה דאאינך קרחות לא מיחייב משום דאינם בתוך כדי דיבור להתראה ומצי למימר אישתלאי וקשה כיון דהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי למימר אישתלאי כדמוכח פרק י' יוחסין (קדושין דף עז: ושם) גבי. ה' אלמנות בזה אחר זה דמחייב אכל חדא וחדא ואפי' בחד התראה משום דגופים מוחלקים אע"ג דליכא בתוך כדי דבור כ"א באלמנה קמייתא לכך נראה דאין הכי נמי הוה מצי לאוקומי בזה אחר זה כדפי' אלא נקט בבת אחת לרבותא דאפילו באות' דהוה קשה ליה מיחייב ומתוקמא שפיר כך פירוש בשיטה ומיהו ניחא לפירוש דגרסינן בבת אחת וכו' אבל לגירסא ראשונה דגרס אלא בחדא התראה פירוש ומשום קרחה זה אחר זה מאי איכא למימר וי"ל דמ"מ קאמר בבת אחת לרבותא טפי דאפי' בבת אחת משכחת לה בחמשה מקומות מוחלקין בהפסק שיעור כגון דסך אצבעותיו בנשא וכל שכן בזה אחר זה דמיתוקמא בה' מקומות אפי' בקורח בידו:

במלקט (שחורות מתוך לבנות) שהוא חייב פרשב"ם דאתא דוקא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה:

וכמה שיעור קרחה פי׳ לחייב מלקו׳ דאילו לאיסורא אפי׳ שערה א׳ אסור וכדאמרינן בירושלמי רב הונ׳ מפקיד לחבירוי פקדון נשיכון כדקיימון על מיתה דלא ליתלשו בשעריהון דלא ליתי לידי קרחה שנא׳ כי עם קדוש אתה אחד אנשים וא׳ נשים ע"כ. ומדקאמר דלא ליתון לידי קרחה משמע דאפי׳ על תלישה כל דהוא הוא דאמר דפקדון ומיהו משמע לישנא דלא מפקד אלא לתלשן אבל לאחוז בהם בלא תלישה כמו שנוהגין היום לא מפקד. ואעפ"כ ראוי לגעור בזה אפי׳ שלא יבואו לידי קרחה לפי מה שפקדו בני אדם בקרחה. והדבר ידוע שכל זה אסור אפי׳ באביו אפי׳ ברבו ולא כמו שנהגו ואין ראוי לומר בזה מוטב שיהיו שוגגין שכן עושין בכל יום ומזידין הם. ועוד דאפי׳ למ"ד התם דאפי׳ בדאורייתא אמרי׳ הנח להם לישראל ה"מ באיסור עשה כתוס׳ דיום הכפורים אבל לא באיסור לאו וכדכתיבנא בדוכתי בס"ד:

כדי שיראה מראשו יש שפרשו לחומרא כל שנראי׳ קרחה בראשו ואפי׳ בעיון דק ומקרוב. ויש שפירשו לקולא שירא׳ מראשו מרחו׳ בעיון גם. גרס׳ הספרים שלנו איכא דמפי׳ כגריס ומעילן כעדש׳ וסימנך בהרת כגריס ומחי׳ בכעדש׳ ונראה פירושה שהסי׳ הוא דכי היכי שבנגעי׳ בהר׳ שהיא כגריס קודמת למחיה שהיא כעדש׳. ור"מ הלוי ז"ל פי׳ כי לפי שהמחיה סי׳ טומא׳ לבהר׳ לטמא את הגריס ולהוציאו מן המחנה כך באה כאן שיעור העדש׳ והוציא׳ את הגריס מב"ה וגם הוא נכון. ויש ספרי׳ שגורסין אינא דמפיק שתי שערו׳ ומעייל בעדש׳ ולפי גרסא זו יהיה הסי׳ כנגעים שיאן לנו כאן שיעו׳ אלא שיעור האמו׳ בנגעי׳ שהם כגריס בבהר׳ וכעדש׳ במחי׳ אבל אין לנו כאן שיעור שתי שערו׳. וא"ת אכתי מנלן דמפקינן שתי שערות דילמ׳ מפקי׳ כדי שיראה מראשו יש לומר דההי׳ לא בעינן בה סימנא דאנן לא אתינן לאפוקי אלא הדומה לגריס ועדשה ששיעורה קצוב בכל אדם והיינו שתי שערו׳ דאלו שיראה מראשו אין לנו שיעור קצו׳ בכל אדם:

ולענין שתי שערו׳ פסק הלכה הרמב"ם ז"ל ובעל ספר המצו׳ פסקו הלכה כר׳ יוחנן דר׳ הונא ור"י הלכה כר"י וסתמא דמתניתא בסמוך כותיה דקתני כמה שיעור קרחה כגריס ואע"ג דאמרינן דאיכא דמפי׳ כגריס לית לן בה דאסתמא דאידך מתניתא ואדר"י סמכינן וכ"ש לאידך גירסא דלא מפיק אלא שתי שערות ור"מ הלוי ז"ל פסק במתניתא דלקמן דקתני כמה שיעו׳ קרחה שתי שערו׳ דאידך סתמא יחידאה היא דר׳ אלעזר בר׳ שמעון ואידך טעמא עדיפא ותו דהא כדידיה סלקא שמעתא והראשון נראה עיקר. ומיהו הא כתיבנא דלענין איסורא בכל דהוא אסור:

ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מבין שחורו׳ אפי׳ אחת שהוא חייב פי׳ שזה תיקון הוא ומלאכ׳ אפי׳ בשערה אחת ופרש"ם ז"ל דאתיא כר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינ׳ צריכה לגופה חיי׳ עליה ודבר זה אפי׳ בחול אסור משום שנא׳ לא ילבש גבר זמלת אשה לישנא דמשום שנא׳ משמע דלא איסור תורה קאמר אלא איסור׳ דרבנן ואתיא כרבנן דפליגי עליה דראב"י דאמרי במס׳ נזיר דלא ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים לנשים ולא בשום זיון אחר אבל ר׳ אב"י אמר התם שכל זיון שהנוהג באש אוסר הכתו׳ ובכלל לאו זה בדבריו שלא תצא בכלי זיין למלחמה כדאיתא התם ובס׳ המצו׳ פסקו הלכ׳ כראב"י שמשנתו קב ונקי. ואונקלס תרגום כן לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני איתתא. והא דאמרינן התם העברת שער מדברי סופרים כרבנן אתיא ודלא כר"א. ואפשר דהא דהכא אסור מן התורה קאמר ולא דק בלישניה ואתיא כראב"י וכבר הארכתי בה הרבה במקומה במס׳ נזיר וגם בכאן במהדורה קמא בס"ד:

תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף וא׳ הניקף לוקה פירשא בפירושין וכן פי׳ הרב ר׳ אברהם אב"ד ז"ל משום דכתיב בלשון רבים לא תקיפו את פאת ראשיכם ואע"ג דאורחיה דקרא דזימנין דכתב בלשון רבים שאני הכא דהדר כתב בל׳ יחי׳ ולא תשחית את פאת זקניך. ולפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת זקן אין הנשח׳ לוקה. אבל מצינו בתוספת׳ דקתני הא דינא גבי השחתה ושריט׳ וקרח׳. וי"ל דלבתר דשני קרא וכתב אל תקיפו בל׳ רבים לחייב גם את הנוקף הדר יליף השחתה מהקפה בהיק׳ ויליף קרחה מהשחתה בהיקש דכתי׳ בכהנים לא יקרחו ולא יגלחו ושריטה מקרחה בהקישן דלא תתגודדו ולא תשימו קרחה אבל ליכא למימ׳ דדיינינן בקרחה ושריטה מדכתיב ל׳ רבים דשאני התם דכל הפרשה כולה בל׳ רבי׳ אלא ודאי כדאמרן. ועוד פי׳ הרב ר"א אב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתי׳ לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחי׳ ולפי׳ זה קרחה ושריטה נפקא לן מטעמא דהקישא דאמרינן לעיל ומסתברא דלגבי הקפה צריכין אנו לצרף שני הפירושין דאמר לא תקיפו בל׳ רבים לחייב גם הניקף ומשמעותו משום דדרשינן לא תקיפו בשניהם לא תקיף ממש ולא תניח להקיף וכדפרישי׳ במהדורא קמא:

א"ל רב חסדא מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי יפה פי׳ ר"מ ז"ל דאף ר"ח מודה שהניקף עובר בלאו וכדכתי׳ לא תקיפו וכדאיתא בתוספתא ולא קשיא ליה אלא במאי דקתני שגם הניקף לוקה והיינו דנקיט בלישניה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. והיינו נמי דקאמר דא"ל מני ר׳ יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאלמא לא קשיא לן אלא מלקו׳ משום דלי׳ ביה מעשה והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל וכיון דמסייע הא עבי׳ מעשה אבל לענין לאו בלא מלקו׳ אפי׳ בלא מסייע נמי עובר בלאו וכן נראה עיקר. והא דאמר מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי ה"ק וכי מפני שהוא נהנה במעשה זו יהא לוקה בלא שום מעשה א"כ מי שאוכל בי"ט פירו׳ שליקט חבירו באותו יום יהא לוקה לפי שנהנה אע"ג דלא עביד מעשה וגוזמא בעלמא נקט תלמודא לאלומי פירכא דפריך ממלקו׳ דהא ודאי התם אפי׳ לאו נמי ליכא דהא לא עבד ולא כלום וזה פשוט:

במסייע ודברי הכל פרש"י ז"ל שמזין לו השערו׳ ואיכא דקשיא לי׳ הא דאמרינן במס י"ט לענין מיכחל כותי לישראל בי"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהת׳ אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפת׳ קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש לפי׳ ר׳ מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימ׳ קומה הוי מעשה וכן פי׳ הוא ז"ל:

ת"ר פאת זקנו סוף זקנו ואיזו סוף זקנו שבולת זקנו הפירוש הנכון דמפרש והדר מפרש כי הכתוב קורא פאת זקנו לסוף זקנו מקום שמתחברים הפנים והזקן עם הראש בין מימין בין משמאל וסוף זקן זה יש בו כמין שיטה שדומה לשבולת וראוי שלא לגלחו בתער ולהניחו כמו שמניחין בשדה פאה של שבלים. ורש"י ז"ל פי׳ גם כן כי כל פא ופאה נקראת שבולת ומפני השער הבולט שם אז מפני שיש שם קצת בליטת בשר. אבל ר"ח ז"ל ואחרים עמו פירשו כי המונטו"ן בלבד קורא שבולת זקן והוא מפרש פאת זקנו הוא סוף זקנו והוא גם כן שבולת הזקן שבמונטו"ן שאף הוא פאת הזקן:

הגוזז בשנת הרי זה אב מלאכה היה גוזז צמר או שער של בהמה שיעורו כדי לטוות חוט שארכו כרחב הסיט כפול כמו שיתבאר במקומו היה גוזז שערו בכלי שיעורו בשתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות חייב אף באחת מפני שהיא מלאכה החשובה אצלו ודבר זה אף אם עשאו בחול לוקה משלקט שערה אחת והוא בכלל לא ילבש גבר שמלת אשה וכן הדין במי שצבע שערה אחת לבנה בצבע שחור וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאין לוקה משום עדי אשה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד שאין שום היכר באחת להיות הענין משום קשוט:

שיעור נגע צרעת בין באדם בין בבגדים הוא כגריס הקילקי שהוא מרובע והוא שיעור צמיחת שלשים ושש שערות בשבור שש שערות ארך ושש שערות רחב ושיעור המחיה להיותה סימן טומאה הוא שתהא בה כעדשה מרובעת והוא כדי צמיחת ארבע שערות שתים ארך ושתים רחב:

כבר ביארנו במשנה שהמקיף פאת הראש ר"ל שמגלח סוף הראש והוא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה והוא גלוח של תער לוקה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם והרי הוא חייב על כל פאה ופאה ר"ל על פיאה שמצד זה ועל פיאה שמצד זה ואפי' גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה לוקה שתים:

מלקות זו אינה אלא במקיף אבל המוקף פטור ואע"פ ששניהם נכללו בלא תקיפו מ"מ הרי אין בו מעשה והוא שאמרו דרך תמה מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה כלומר אפי' הביאם המביא בעבירה לוקה האוכל בהעברת המביא ואם עשה מעשה כגון שהקיף את עצמו או שסייע בגלוחו כגון שהיה מזמין לו השערות וכיוצא בזה לוקה:

התבאר במסכת נזיר בפרק שני נזירים בהקפה זו שחיובה בין שגלח את הפאות לבד והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות והוא שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה:

התבאר שם גם כן שהמקיף את הקטן לוקה הואיל ומ"מ ישנו בהקפת עצמו לוקה אף בהקפת הקטן אבל האשה הואיל ואינה באיסור הקפת עצמה שהרי הוקשו ראש וזקן ואשה הואיל ואינה בדין פאת זקן אינה בדין פאת הראש אינה חייבת בהקפת האיש ומ"מ לכתחלה אסור לה להקיף את הגדול אבל הקטן יראה לי שרשאה היא להקיפו ממה שאמרו שם שאשתו של רב הונא היתה מקפת לבניה הקטנים והרי פסקנו כרב הונא אלא שגדולי המחברים כתבו שאף הקטן אסור לה להקיפו לכתחלה ואף גדולי המגיהים מודים להם בה וראייתם ממה שהיה רב אדא בר אהבה מקללה על כך כמו שנזכר שם וכן אסור לישראל להניח לגוי להקיף פאותיו הן של ראש הן של זקן אלא שאין לוקה עליו אחר שאינו מסייע כמו שביארנו ודין הגוי בזה כדין אשה הא ישראל מקיף לאשה וכן מקיף ומשחית אלא שאם היה מעובדי האלילים ומגדל בלורית לשם עבודה זרה כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו כמו שביארנו במסכת ע"ז:

פאה זו לא נתנו חכמים בה שיעור ר"ל כמה הוא צריך להניח וגדולי המחברים כתבו במנהג זקנים שלא היו מגלחין פחות מארבעים שערות שלא היו מגלחין אותם בתער אלא במספרים:

עבדים כנעניים הואיל ויש להם זקן הרי הם בדין פאה אף בפאת הראש שלא נסתלקו הנשים מדינה אלא מפני שאין להן זקן ומ"מ נשים שהעלו זקן דרך זרות אע"פ שלענין נתקים נדון בזקן כמו שיתבאר במקומו לענין פאה אינו כלום:

גמ' משום ראב"ש אמר כגריס א"ר יהודה בר חביבא פליגי כו' ואיכא דמפיק ב' שערות ומעייל כעדשה כו' והמקיף פאת ראשו כו' ת"ר פאת ראשו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג תנא הנוטל כו' ול"ג תניא עכ"ל כצ"ל והס"ד ועיין במהרש"ל:

תוס' בד"ה לא צריכא וכו' במקום אחד הכל אחד בלי כו' (ומשום) קרחה זא"ז כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוס' לא צריכא שסך וכו' עד וי"ל דשאני הכא דגלי קרא וכו' פירוש התוס' בכל דבור זה הוא דחוק דלפי זה עיקר התירוץ חסר מן הספר דהמקשה הקשה דאפילו בזה אחר זה ליכא לאוקמא בחדא התראה כמו שכתבו בדבור שלפני זה דאפילו בזה אחר זה היה יכול להקשות והתרצן השיב לו דאיירי אפילו בבת אחת ואי משום דגלי קרא היה לו להשיב לו המקרא ואינו משיב לו כן אם לא צריכא וכו' ועוד וכי לא ידע המקשה דלעיל יליף ליה מקרא דקרחות מחלקות ואפ"ה פריך מנזיר אבל לפירוש המפרש יתיישב טפי דהתרצן השיב לו לא צריכא דסך ה' אצבעות וכו' והוי כאילו התרה על כל אצבע ואצבע ולא חדא התראה היא וק"ל: