דף ביאור

מסכת מכות דף כ׳ עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מכות דף כ׳ עמוד א׳

מסכת מכות דף כ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־362 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

לוקה אחת דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה וקאכיל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר וקעבר אלאו דטבל אבל איסור תרומה דקאכיל ליכא דהא כהן הוא ונהי אי הוה אמר תרומת מעשר באמצעיתה הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי דהוה תרומת מעשר לכהן והוא כהן ואמעשר ראשון ואמעשר שני לא לקי דהא אף לזרים שרי:

הכי גרסינן טעמא דמעשר שני בירושלים ומעשר עני בגבולין הא מעשר שני בגבולין לוקה שלש:

דעייליה לירושלים וקרא עליה שם והדר אפקיה חוץ דחזא מעשר שני פני החומה הלכך לוקה שלש:

אי הני מאי למימרא דבשלמא אי אמרת מעשר שני בגבולין לוקה שלש אע"ג דלא חזא פני החומה אשמועינן טובא דחייבין עליו אע"פ שלא ראה פני חומה ואיצטריך למיתניה משום דיוקא דידה הא בגבולין אלא אי אמרת בדעייליה ואפקיה מאי למימרא לא היא איצטריכא ולאו דיוקא דידה דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על הטבל וזר. על התרומה ועל מעשר שני חוץ לחומה:

דעיילה בטיבלה לההיא תאנה בירושלים דקלטוהו מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם ממנה:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ודמי כמאן דעייל מעשר שני בעיניה דהוה ליה ראה פני החומה והלכך כי אפקה לוקה עליו וכגון דאפקה נמי בטיבלה:

שנגמרה מלאכתן למעשר כדמפרש בזרעים (מעשרות פ"א מ"ה) מאימתי גמר מלאכתן למעשר בחיטין משימרח הכרי בדילועין משיפקסו כו':

יחזיר מעשר שני ויאכל בירושלים דקסברי בית שמאי כמי שהורמו דמיין:

ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Makkot 20a · Sefaria

תוספות

הא בגבולין לוקה מדנקט והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים שמע מינה דאילו היה בגבולין לוקה שלש:

אמר רבא מחיצה לאכול מדאורייתא מחיצה לקלוט מדרבנן הלכך לגבי דין פדייה לא אמרינן מתנה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין שקלטוהו ואסור לפדותו אבל לענין שלוקין בגבולין אמרינן כמי שהורמו דמיין והוי ראו פני הבית:

רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא הא דאמר בגבולין לוקה שלש מיירי כשהאיש עומד. בין הקנים ונקיט ליה לקנה מבחוץ ואשמעינן דלוקה דבכך קרית ביה ראיית פני הבית ולוקה כשאוכלו במקומו דעדיין אינו בפנים לגמרי ולפשוט בעיא דרב פפא:

לחייב על כל קרחה וקרחה היכי דמי אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה. זו גירסת הספרים והקונטרס לא גריס בבת אחת אלא בחדא התראה וכן פי' לעולם בזה אחר זה ושמא היינו טעמא משום דאי בבת אחת הכל קרחה חדא היא ויש ליישב בבת אחת ומיירי שעשה שיעור ה' קרחות והוא הדין דבזה אחר זה נמי היה יכול להקשות אלא הכי קאמר אילימא גם בבת אחת ובחדא התראה

Tosafot on Makkot 20a · Sefaria

ריטב"א

והתניא ר"ש בן יהודה אומר וכו׳ עד ב"ה אומ׳ יפדה ויאכל בירושלים דאלמא אע"ג דעלו פירות בטבלייהו לירושלים מצי פריק להו חוץ לירושלים ולא חשבינן להו עיולי דהא מעשר טהור שנכנס לירושלי׳ שוב אין לו פדיון אע"פ שיצא לתחום אלמא הא דב"ה פליגא לר׳ יוחנן ולא שביק ר׳ יוחנן דב"ה ועביד כב"ש:

אמר רבא מחיצה לקלוט מדרבנן מחיצה לאכול דאורייתא וכו׳ פי׳ דלא דמיא דר"י לדב"ה דאלו דר"י מיירי לענין אכילת מעשר עצמו חוץ לירושלים ומדאוריית׳ כל שנכנס המעש׳ לירושלי׳ אסור להוציאו לחוץ לאוכלו דמחיצו׳ אוסרו׳ אותו באכילה לחוץ מן התור׳ וכיון דמדאורית׳ היא פי׳ בדעל בטבל׳ מיתסר אבל לאוסרו בפדיון כיון שקלטוהו מחיצ׳ ירושלים אין זה דין מן התורה אלא מדרבנן דגזרו איסור פדיון אטו איסור אכילה וכי גזור בדעל מעשר לירושלי׳ בעיניה אבל כי לא על אלא בטיבליה לא גזור ביה רבנן אליבא דב"ה:

דבינא אמר כגון דנקיט לי בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא יש שפי׳ דלעולם אפי׳ לקלוט גזור כעין לאכול ואפי׳ על בטיבליה נמי אין לו פדיון והא דקתני ב"ה אומר יפדה כשעברו פירות בירושלים בטבלן לא כשנכנסו שם כלל אלא דהוה נקיט להו בקניא ואפי׳ לאר שהופרש והיה הוא בפנים ומעשר בחוץ ותפשוט בעעיא דרב פפא דבעייה להא לעיל לקולא דהוא בפנים ומעשר בקניא לחוץ כאלו לא נכנס כלל ויש לו פדיון. וכן פי׳ ר"ח ז"ל. ואינו מחוור דלישנא דעברו בירושלים לא משמע דהוא פרי דקניא. והנכון דהכי פי׳ דלעולם ליכא הפרש בין מחיצה לאכול בין מחיצה לקלו ועיולי בטבלייהו לא חשי׳ עיולי כלל ולעיל לא נתריץ דמיירי דעלו בטבלייהו אלא הכי תירץ אליבא דר׳ יוחנן להא דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש דפרכת עלה דאי כדעל לפנים מאי למימרא מיירי בדלא על המעשר בפנים אלא דהוה קאים בפנים והמעשר עצמו בחוץ ותפשוט בעיא דרב פפא דלעיל לחומרא ואשמועינן דכי הא כמאן דעל בפנים דמי וחייבין עליו אם אכלו בחוץ ותפשוט בעיא דר"פ דלעיל לחומרא:

מתניתין הקורח קרחה וכו׳ כל הני לאוי דידהו מיפרשי בקרא אלא דאשמועינן חידוש במלקו׳ דידהו דקורח זימנין דמחייב אפי׳ בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה ושחיי׳ על הקפה שתים ועל הזקן חמש ואשמועינן בשריטה דחייב חמש על שריטה אחת בחמשה מתים. וחייב על הראש שתים וכו׳ בגמרא מפרש היכן הם הפאות הללו והא דנא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים כתב ר"מ הלוי ז"ל דטעמא משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי׳ שתים אבל לגבי זקן אין יכול להשחי׳ חמש פאות בת א׳ בשתי תערים הארבעה שבשני צדי הזקן ימין ושמאל לא יכול להשחי׳ עמהם ביחד החמישת שהיא בסנטר הנקרא מונטו"ן שאינו מכוון לאחרות כלל והא דקתני ר"א אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת לא כאח׳ ממש קתני דהא לא אפשר. וכ"ת דסך אצבעותיו נשא לא אמרו דמחיי׳ בנשא אלא לגבי קרחה אבל לגבי זקן דבעינן גלוח נשא לאו גלוח הוא אלא מאי כאחת דאמר ר׳ אליעזר שלא הפסיק ביניהם דקסבר דכיון שלא הפסיק ביניהם אפילו בזה אחר זה והתרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת דכולה חד מעשה חשיב ולא מחייב אלא חדא דחד לאו הוא. וה"ה דפליג ר׳ אליעזר בנזיר בין לענין יין בין לענין גלוח וכן בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא והא מחייבי רבנן על כל התראה והתרא׳ כדתנן בסיפא דמתני׳ וכיון דפירשה לפלוגתא דר׳ אליעזר הכא תו לא איצטרך למפלגה התם. ואי בעית אימא מאי כאחת בבת אחת ובהתראה א׳. וכגון דעבר תער עקום שמכיל את זקנו כולו וגלחו כולו כאח׳ ות"ק דלא קתני חמש משום דלא מיירי במילתא דלא שכיחא. עפ"ל ז"ל:

גמרא ת"ר לא יקרחו קרחה וכו׳ נאמר כאן קרחה ונאמ׳ להלן קרח׳ פי׳ ומופנים הם לג"ש דגבי כהנים מסתייה דליכתו׳ לא יקרחו בראש׳ ובישראל נמי מצי למיכת׳ לא תקרחו עיניכם ולהכי שני למכתב לא תשימו קרחה למדרשיה בג"ש. ור׳ מאיר ז"ל כתב דגבי כהנים מצי למכת׳ לא קרחה בראשם ואייתר ליה יקרחו לג"ש והא דאמרינן נאמר כאן קרחה לא לשון קרחה ממש אלא שם קרחה והראשון יותר נכון. ואע"ג דקרחה דרשינן לחיי׳ על כל קרחה וקרחה משום דמייתר דסגי בלא יקרחו אפ"ה עבדינן מיני׳ ג"ש בהדי אידך דישראל דלגבי הא ג"ש כל דהוא סגי דגלויי מילתא בעלמא הוא להשות קרחת ישראל לכהנים כנ"ל:

מה להלן וכו׳ אף כאן בראש כבין העינים והא דכתב רחמנא בישראל בין עיניכם ואיצטרך לג"ש ולא כתב בראשם כדאמר גבי כהנים כבר נתפרש בפ"ק דקדושין דאצטרך ללמד על בין עיניך האמור בתפילין שהוא בראש דומיא דהא דקרחה ולא בין העינים ממש:

הני ארבעה וחמשה קרחו׳ ה"ד דאיצטרך קרא לישנא יתירה לחיי׳ על כל קרחה וקרחה אלימא בזה אחר זה ובחמש התראו׳ פשיטא ולא צריך יתורא שכבר שנה ושלש בעבירה וכן הוא בכל לאוין שבתורה. גרסת קצת ספרים וכן הוא בפירושים אלא בזה אחר זה ובהתראה אחת מחייב והתנן וכו׳. ולגרסא זו אתיא בפשטא הא דאמרינן והתנן נזיר שהיה שותר וכו׳ דההיא בזה אחר זה היא אבל ברוב הספרים הישנים גורסין וכן גורס ר"מ הלוי ז"ל ואלא בבת אחת והתרא׳ אחת מי מחיי׳ והתנן וכו׳ ולפי גרסא זו אין לפרש בבת אח׳ שעשה במקו׳ אחת בפעם א׳ קרחה גדולה כשיעור חמש קרחות דא"כ למה לי למפרך ממתני׳ דנזיר בלאו דידה נמי פשיטא שזה כאוכל אכילה גדולה של חלב שיש בה כמה זתים בבת אחת שאינו חייב אלא אחת אלא כמו שפי׳ הר"מ הלוי ז"ל דהאי בת א׳ היינו בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים ומשום דליכ׳ הפסק קרי להו בת אחת. ואשמעינן דאפי׳ היכא דליכא הפסק בנתיים דסד"א כיון דסמיכי וסמיכא להו התראה דמחיי׳ על כל חדא וכחד׳ קמ"ל דהא ליתא דא נזיר שהיה שותר יין כל היום בלא הפסק משמע דקתני דאינו חייב אלא אחת. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאיכא קרחה יותר לדרשא זו. וי"ל שאין מיותר כל כך דהא איכא לאוקומי לג"ש דלעיל ויתור כל דהו הוא וליכא לאפלוגי משום הא בינו ובין נזיר כל כך דהתם אפי׳ בהפסק בנתיים אינו חייב אלא אחת והכא לחיי׳ אכל חדא וחדא אפי׳ בלא הפסק בנתים ופרקינן דמיירי בדסך חמש אצבעותיו נשא והוי בת אחת ממש והא דגריס לעיל בבת אח׳ ולא גריס בזה אחר זה אי משום דלישנא זה אחר זה הוה משמע אפי׳ בהפסק ואי משום דגמ׳ גמרינן דבב׳ אחת היא ממניתא אלא דקס"ד דההוא בזה אחר זה בלא הפסק ושנינן בבת אחת ממש ובדסך חמש אצבעותיו נשא. כנ"ל וש"מ דע"י סם הוי קרחה מה שאין כן בהשחתה כדכתי׳ לעיל:

Ritva on Makkot 20a · Sefaria

מאירי

פירות שנגמרה מלאכתן למעשר ועברו בירושלים ויצאו אין לאותו מעשר פדייה שכל שנגמרה מלאכתו הרי הוא כמו שהורם והרי הוא מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא וצריך שיחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים אבל אם לא נגמרה מלאכתן ויצאו יפדו ויאכלו בכל מקום שלא אמרו מחיצות קולטות אלא בשהיו שם משנראו למעשר שהיה שם טבל עליהם שמחיצות לאכול ר"ל שלא לאכול מעשר שני חוץ לחומה מן התורה אבל מחיצות לקלוט ר"ל שלא לפדות אחר שנכנסו לשם אפי' יצאו לחוץ אינו אלא מדברי סופרים ולא אמרוה אלא בשהיו שם משחל שם טבל עליהן:

כבר ביארנו במשנה שהקורח בראשו על המת לוקה קרח ארבע וחמש קרחות חייב על כל אחת ואחת ולא סוף דבר בזה אחר זה ובהתראה לכל אחת ואחת אלא אפי' קרח בחמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו או שסך חמש אצבעותיו בצבע הנקרא נש"א שהיא עוקרת את השער והניח חמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו ועשה חמש קרחות בראשו אע"פ שאין בה אלא התראה אחת חייב על כל אחת ואחת הואיל והמקומות חלוקים וכלם נעשים בבת אחת הרי ההתראה חלה על כל אחת מהן אבל אם קרח חמש קרחות בזה אחר זה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת:

נאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ונאמר בישראל לא תשימו קרחה בין עיניכם למת ולמדנו בגזרה שוה קרחה קרחה ללמד שאף בישראל חייב על כל הראש כבין העינים וללמד בכהנים שאין בהם חיוב קרחה אלא על המת כישראל אבל אם קרח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור ושיעור קרחה הוא שיראה מראשו פנוי בלא שער כגריס כשיעור האמור בטומאת נגעים וכן כתבנוה בראשון של קדושין:

Meiri on Makkot 20a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירש"י בד"ה לוקה א' כו' ואי הוה אמר תרומת כו' ובד"ה שנגמרה מלאכתן כו' בדילועין משיפקסו כו' עכ"ל הס"ד ובד"ה חייב על הראש כו' דההוא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי וכ"ש הוא וגמגום כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מה שהגיה ונראה לקיים כל נוסחת פירושים שלנו ור"ל דלכך נקט תלמודא הך מילתא גבי שרט וקרחה לחייב על כל שרט ושרט וקרחה וקרחה משום דלא ילפי ליה אלא מיתורא דקרא אבל גבי פאה לחייב על כל פאה ופאה לאו מיתורא שמעינן ליה כולי האי אלא ממשמעותיה וכ"ש הוא ועוד קאמר דבקרחה ושריטה נמי לא נקט ליה אלא משום הך גמגום וחידושא דה' קרחות וה' שריטות דדחיק תלמודא לאוקמי דסכינהו לחמש כו' אבל בפאות הראש לא שייך הך חידושא דלא שייך אלא ב' פאות ואיכא לאוקמי בפשיטות בנטלן בב"א בב' ידיו ודו"ק:

תוס' בד"ה רבינא אומר כו' כשהאיש עומד בפנים כו' ולוקה כשאוכלו במקומו כו' עכ"ל דלענין ראיית פני הבית ה"ל מלואו אבל לענין אכילה שם מיקרי חוץ לחומה ולא ניחא להו לפרש כפירש"י דמיירי בהדר ארחקי' דכגון דנקט ליה בקניא הכי משמע דאכלו שם ודו"ק:

בד"ה לחייב על כל כו' והקונט' ל"ג בב"א אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

Chidushei Halachot on Makkot 20a · Sefaria

מהר"ם

בגמ' וזר שאכלה לוקה שתים שאפי' בתחלה אכלה וכו' נראה לי להגיה שאלו בתחלה אכלה וכו' וק"ל:

ברש"י ד"ה והמקיף פאת ראשו משום דבעי למימר וכו' נ"ל דהוצרך המפרש לכתוב כן משום דהוקשה לו מה חידוש אשמועינן מתניתין בלאו זה דכל הני לאוין דקא חשיב צריך למצוא בהן איזה דבר חדש כמו שפי' רש"י והתוס' ריש פרק:

בד"ה חייב על הראש וכו' ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרי' ושרט וכו'. הלשון מגומגם וראיתי מי שהגיה ונהי וכו' עד ה"נ אמרי' פאת לחייב על כל פאה ופאה גבי קרחה איצטריך לאתויי קרא דהתם לא שמעינן לה מיתורא דקרא דושרט כולי האי ר"ל דגבי פאת הראש נוכל שפיר ללמוד דחייב על כל פאה ופאה כמו שמצינו גבי שריטה אבל קרחה לא נוכל ללמוד כל כך משריטה כמו פאה:

בתוס' ד"ה רבינא אומר וכו' נ"ל להגיה כן הא דקאמר בגבולין לוקה ג' מיירי כשהאיש עומד מבפנים ונקט ליה לקנה מבחוץ וכו' ולוקה כשאוכלן במקומן:

ד"ה לחייב על כל קרחה וקרחה וכו' והקונטרס לא גריס וכו' אלא בחדא התראה וכן פי' לעולם בזה אחר זה. הלשון מגומגם אלא שכוונתו לומר שאינו גורס אלא בחדא התראה ופי' אפי' בזה אחד זה ואפי' הכי פריך ומי מחייב ושמא היינו טעמא של הקונטרס דלא גריס בבת אחת משום דאי בבת אחת הכל קרחה אחת היא וברייתא דלעיל אמרה על כל קרחה וקרחה א"כ פשיטא דלא איירי בבת אחת ולכך קאמר וי"ל הגירסא דמצי איירי הברייתא בבת אחת וכגון שעשה ה' שעורין אי לאו קושיין דפריך מנזיר:

שם :

Maharam on Makkot 20a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

לוֹקֶה אַחַת.

קטע 2

וְזָר שֶׁאֲכָלָהּ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם. שֶׁאִילּוּ בַּתְּחִלָּה אֲכָלָהּ – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת.

קטע 3

טַעְמָא דְּאִיתֵיהּ בִּירוּשָׁלַיִם, הָא בִּגְבוּלִין – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו רוֹאֶה פְּנֵי חוֹמָה! דְּעַיְּילַי[הּ] וְאַפְּקַי[הּ].

קטע 4

אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּעַיְּילִינְהוּ בְּטִיבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

קטע 5

וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמֵי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל פֵּירוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם – שֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בְּכׇל מָקוֹם.

קטע 6

וְעַל מָה נֶחְלְקוּ – עַל פֵּירוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְזִיר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכׇל מָקוֹם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין – הָא קְלָטוּהוּ מְחִיצוֹת!

קטע 7

אָמַר רַבָּה: מְחִיצָה לֶאֱכוֹל דְּאוֹרָיְיתָא, מְחִיצָה לִקְלוֹט – דְּרַבָּנַן. וְכִי גְזוּר רַבָּנַן – כִּי אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, בְּטִבְלֵיהּ לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

קטע 8

רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּקַנְיָא. וְתִפְשׁוֹט בַּעְיָא דְּרַב פָּפָּא.

קטע 9

מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵחַ קׇרְחָה בְּרֹאשׁוֹ וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת – חַיָּיב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

קטע 10

עַל הָרֹאשׁ – שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, עַל הַזָּקָן – שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נִיטְּלוּ כּוּלָּן כְּאַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

קטע 11

וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט אוֹ בִּרְהִיטָנִי – חַיָּיב.

קטע 12

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יִקְרְחוּ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ קָרַח אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קְרִיחוֹת לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְחָה״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל קׇרְחָה וְקׇרְחָה. ״בְּרֹאשָׁם״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הָרֹאשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּרֹאשָׁם״ – לְרַבּוֹת כׇּל הָרֹאשׁ.

קטע 13

וְאֵין לִי אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים, שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת, יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן?

קטע 14

נֶאֱמַר כָּאן ״קׇרְחָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״קׇרְחָה״, מָה לְהַלָּן חַיָּיב עַל כׇּל קׇרְחָה וְקׇרְחָה, וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם – אַף כָּאן חַיָּיב עַל כׇּל קׇרְחָה וְקׇרְחָה, וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם. וּמָה לְהַלָּן עַל מֵת – אַף כָּאן עַל מֵת.

קטע 15

הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קְרִיחוֹת הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּזֶה אַחַר זֶה, וּבְחָמֵשׁ הַתְרָאוֹת – פְּשִׁיטָא!

מסכת מכות דף כ׳ עמוד א׳

מסכת מכות דף כ׳ עמוד א׳

רש"י

תוספות

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור