מסכת מכות דף ב׳ עמוד א׳

מתני' כיצד העדים נעשין זוממין כו' בגמרא מפרש מאי קאמר:

את איש פלוני כהן:

שהוא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול (יבמות יב):

אין אומרים אם הוזמו והן כהנים יעשה זה בן גרשה וחלוצה לקיים בו כאשר זמם אלא סופג את הארבעים ובגמרא מפרש טעמא:

שחייב גלות שהרג את הנפש בשוגג:

גמ' ה"ג האי כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד דקתני לקמן (מכות דף ה.) אבל אמרו להם כו':

כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה דהא לא מקיימת בהו כאשר זמם:

ועוד מאי קא בעי תנא כיצד נעשין זוממין הא קתני לה לקמן כיצד דין זוממין דקתני במתני' אבל אמרו להם המזימים היאך אתם מעידים עדות זה והלא הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני כו':

מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים כו'. תימה כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה וקשה דא"כ מאי קאמר פרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) גבי עדי נערה המאורסה דאיהי לא מיקטלא דכיון דאינהו לא מיקטלי משום שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ומאי קאמר והא מ"מ לוקין וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מיקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ולא חשיב יכול להזימה במלקות אבל הכא שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה ועי"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם אבל התם גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליהן דאם התרו בה מיקטלי אינהו בשהוזמו ואילו איהי בלא הוזמו והתם מיירי בלא התרו וכיון דכאשר זמם קאי עלייהו לכך בעינן אתה יכול להזימה ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים ובן גרושה לא פסיל אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא ולכך נקט מידי דשייך בכהונה:

מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב בפ"ק דבבא מציעא (דף ג:) וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוין אבל קשה מהא דתנן פרק אלו הן הגולין (לקמן מכות דף ט.) דשונא אינו גולה לאו כי האי גוונא דומיא דאוהב גולה ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוי רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר והשתא ניחא משונא ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד כמו בלא אכלתי חלב אבל כיון דשתק כהודאה דמיא:

ועוד מדקתני לקמן פיר' הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא זה אינו דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני ולאלומי קושייתא קמייתא:

כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה פי' הקונטרס שאין להם נס והמלטה וקשה דמאי קמ"ל פשיטא ובכתובות פירש שרוצה לומר מקדימין שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ"ל פשיטא לכך פירש ר"י מקדימין הכי פירושו ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתניא. הכה תכה (ב"מ דף לא:) וקשה דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובין הבאין כאחד וכן קשה דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) תניא אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות:

זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מהיא דנפקא לן דדרשינן (סנהדרין נא.) את אביה היא מחללת היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין (אלא מן אחיו) אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממיה אבל קשה כיון דכתיב אחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא וי"ל דאי מאחיו הוה אמינא דה"מ כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא. ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא למה ליה זוממי זוממין תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפירשתי ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק אלמא דהוה זוממין בחנק אע"פ דליכא דין מיתה בבועל: ועוד מדקתני לקמן: פיר' הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא זה אינו דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני ולאלומי קושייתא קמייתא:

בעינן כאשר זמם וליכא קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו:

כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה כו'.

ואקשינן [הא כיצד וכו'] היאך אתם מעידים ביום פלוני שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין.

ופרקינן תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.

ויש עדים אחרים שאין בהם הזמה כל עיקר אלא מלקות בעלמא כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' אין אומרים יעשה זה בן גרושה כו'.

שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסליה ליה לדידיה לחודיה בעינן כאשר זמם וליכא. כלומר הוא לא בא אלא לפסול לו ולזרעו ואם באת לפוסלו לו לבדו הנה לא נעשה כאשר זמם לעשות.

בר פדא אמר ק"ו המחלל אינו מתחלל פי' כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוין לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל.

פרק כיצד העדים מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין הא דפתח תנא בהא ולא פתח בפ׳ אלו הן הלוקין דהוי עיקר האי מסכת׳ דמכו׳ משום דפרשת מלקות דכתיב והי׳ אם בן הכות הרשע כתיב בעדים זוממין מדכתי׳ והצדיקו את הצדיק כדאיתא בגמרא. ועוד דהא אמרינן בגמ׳ דתנא אמתניתין דפ׳ הנחנקין קאי דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין דברים דפר׳ הנחנקין הוא. סוף מסכ׳ סנהדרין מדקאי עלה תנא דהכא כדאיתא בגמ׳ וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא דקתני אנא דנשים מסכת נדרים בסדר נשים משום דאיירי בפ׳ המדיר דכתובו׳ בענייני נדרים ואע"ג דאיכא כמה פירקי ומכילתי ביני ביני התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכ׳ מכות בהאי סדרא דהא פשיטא דהיינו דוכתיה וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין מכות בשלשה אבל למיתן טעמא במאי דפתח הכא משום פ׳ הנחנקין לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה דהא תנא במס׳ סנהדרין סדר ארב׳ מיתו׳ קתני דהוו אליבא דרבנן סקילה שריפה הרג וחנק ובפרק חלק אייני באנשי עיר הנדחת שהם בסייף וסיים בפ׳ הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין ולא קתני אין העדים נעשין זוממין בגמרא מפרש לה:

מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה פי׳ שראו לאמו שנתגרש׳ או חלצה ביום פלוני במקום פלוני והתנא מקצר בזה כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין משום דהא פשיט׳ והא דקתני בן חלוצ׳ באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה דהא פסול בן חלוצה אינו מן התור׳ אלא מדרבנן וכדאסיקנן בפ׳ עשרה יוחסין. וא"כ אין בו דין הזמה מדאוריית׳ כלל אלא משום דאיסור חליצה לכהונ׳ דמדרבנן הוא אמטו לפיסול גרושה דאורייתא ואסמכוה נמי על מאי דכתי׳ ואשה גרושה מאיש׳ כדאיתא התם (דף עח). נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקמני להו לקמן פ׳ אלו הן הלוקין במשנה. מיירי בחיובי מלקות דאורייתא וכי היכי דקתני אלו הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין או עבד או ממזר. ובתוספתא תני להו כולהו ותנא דידן דלא קתני להו כולהו משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה משום מתניתין דפ׳ הנחנקין דקאי עלה הכא דאיירי בענין זוממי כהונה כדקתני חוץ מזוממי בת כהן. א"ל משום דהני שכיחי טפי. א"נ משום מאי דקתני שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל ואע"ג דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם את במידי דקיץ שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי׳ מורי הרשב"א ז"ל. איבעי׳ אימא משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה דהא טובת הנא׳ לבעלים ואפי׳ במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו אלא מצות נתינ׳ והוא בדבר שלא בא לעולם ולא ידע אי הוה ליה ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי׳ מורנו המובהק הרא"ה ורבי׳ ז"ל. עוד פירשו בתוספות בטעמא דהא דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצ׳ לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו ולא זרעו ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתוב׳ שהיו מפסידין לה התם כיון דקים לי׳ בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מית׳ וממון שהמיתה עומד׳ במקום שניהם וכולה הזמה היא:

אין אומרים יעשה זה בן גרושה נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב ועשיתם לו. ופי׳ רש"י ז"ל שאם העד כהן אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה"נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמר׳ דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכדאיתא בגמ׳. והקשו בתוספות דהכא תנינן דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימ׳ עדות כשרה היא ודנין בה דכי לא מקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה והמלקות עומדת במקום הזמה ואלו בכמה דוכתין אמרינן דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה שאינו נהרג לפי שאין אתה יכול להזימה להרג כיון שהם אינם טרפה דבעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא ואפי׳ תימא דשאני התם דעדות׳ על הטרפה אינו כלום דגברא קטילא בעי למיקטל הא אמרינן נמי במס׳ סנהדרין (דף מא׳) דעידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין והיא עצמה אינה נהרגת ובשלא התרו ממש ואעפ"י שהוא סברא ואליבא דר׳ יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה אינה נהרגת דאין עדותן עדות ואמאי לקבל עדותן ואם יוזמו יהיו לוקין. ותירצו דשאני התם דבאים לחייבה מיתה ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אבל הכא שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות וכיון שלוקין עדותו שאתה יכול להזימה הוא. וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג ולענין גלות. ורבותינו ז"ל תירצו דגבי עדים זוממין תרי דינו כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות שאתה יכול להזימה והיינו הייא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותיה אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכי דמתני׳ וכל דוכתייהו לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימ׳ דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמרא בהדיא וזה טעם נכון מאוד:

מעידין אנו באיש פלו׳ שחייב גלות פי׳ רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם וכדתנן בכריתות פר׳ ג׳ אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו לר"מ ומה אלו ירצה יכול לומר מזיד הייתי והכא נמי יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים מדכתיב או הודע אליו. י"ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים דהכא לא כתב הכי והדבר מסור לב"ד אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי׳ דובוריה לא אכלי שוגג אלא מזיד מאי אי איכא למימר. וכ"ת דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי דבהא אינו יכול להכחישן היאך אפשר להם להעד כן בבירור דהא אמרו רבנן לקמן במכילתן האוהב גולה והשונא אינו גולה משום דחשבינן ליה מזיד ואמאי והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה בשמעידין שהעידו בפי׳ שהיה שוגג דאי סתם העידו אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישין תרצו בתוספות דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא גולה באוהב ולא מקיימינן לי לומר שהיה מזיד אבל באויב שהוחזק להרוג במזיד חשבינן ליה מן הסתם שהי׳ מזיד ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכ׳ דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין וכ"ת והכא למה חייבין שהרי הוא גולה ע"פ עצמו דגלות כפר׳ היא. י"ל שאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה ע"פ עצמו כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בב"ד ע"פ עצמו לוקין אם נמצאו זוממין ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן עדים שהעידו בחד בשבא קטל פלניא לפלני׳ ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו נהרגין דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו דמשנתינו כשהעידו שנתחיי׳ גלות בב"ד פלוני ונכון הוא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן משום דסתם מעידין אנו באיש פלו׳ שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא ולא ממה שראו בב"ד עד שיאמרו כן בפירש והכי רהטי כולהי מפני׳. ובגמר׳ מפרש אמאי לא קתני הכא מאי קתני בברייתא שאין משלמין את הכופר ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעי׳ ואע"ג דהוו ארבעים חסר א׳ לישנא דקרא נקטי דכתי׳ ארבעים יכנו:

גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד כדקתני לקמן הוא פירש"י ז"ל ועוד מאי קא בעי הכי כיצד העדים נעשין זוממין דהא לקמן בפירקין תנו כיצד אבל אמרו להם היאך וכו׳ פשט לשונו ז"ל נראה שהספר מקשה תרתי למה לי אבל אין לשון הגמרא משמע כן מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן אלא כדקתני לקמן הוא. אלא ה"כ דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן לא ה"ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין ואין העדים נעשין זוממין מיבעי לי׳ דהא קתני בן גרושה ובן חלוצ׳ ועוד קושיא חמורה יותר דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין לא אתי שפיר דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן ובהא לא איירי הכא וכדקתני לקמן הוא אבל אמרו להם וכו׳ וזע עיקר. וכן פי׳ בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל אלא שלשונו סתום והכי קאמר מר"ן ז"ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין כדקא מיירי בקיום תורת הזמה דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא:

תנא התם קאי פי׳ אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו׳ ויש עדים זוממין וכו׳ ק"ל מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי. וי"ל דקא מתרץ דתנא ה"ק כיצ׳ העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד ומשום דבפ׳ הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת שאין מקדימין למיתה החמור׳ אלא למיתה קלה קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ"מ אין פי׳ זה נכון דאכתי׳ לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפוס מאי לפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו׳ והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה משום דקאי על פר׳ הנחלקין דאיירי בקולא דהזמה וסיי׳ בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר והדר פריש כדקתני לקמן כיצ׳ נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן:

כל הזוממין מקדימין וכו׳ פירש"י ז"ל משכימין כלומר שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור"י ז"ל פי׳ משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מית׳ ממיתין אותם בשאר מית׳ של ד׳ מיתות דאלו חוץ לד׳ מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד כדאיתא בסנהדרין (דף מה ע"ב) ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאות׳ מית׳ קודמין להכי נקט מקדימין:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה פירש"י ז"ל אם העידו על שניהם דאע"ג שהן מוזמין משניהם ומיתתה חמור ממיתת הבועל ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל שהיא קלה דדרשינן כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא התם. ומ"מ נראה מלשונו ז"ל שאם לא העידו על הבועל אלא עליה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהיה בן ט׳ שנים ויום א׳ שביאתו ביאה שהתחייב על ידו והוא פטור במיתתה ודאי נדונין ולא במיתתו וכן נראה מלשון משנה דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ולמה ליה למיתני הכא דין בועלה אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר אבל יש שפירוש דלעול׳ נדונין במיתת הבועל ואע"פי שלא העידו עליו ובמקומה הארכתי בזה בס"ד והעליתי כדברי רש"י ז"ל מדברי ר"י הזקן ז"ל והאי זוממין בת כהן לרבנן דאמרי נשואה יצאה לשריפה ולא ארוסה דארוסה בסקיל׳ היא כדין בת ישראל ומשום דסבירא להו דסקילה חמור׳ כדאיתא התם הרי היא בשריפה ובועלה בחנק כדינו גבי נשואה בת ישראל והעדים ג"כ בחנק הקל כמוה וכדמפרש ז"ל הכא דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו אבל לר"ש דסבר ארוסה ג"כ יצאה מכלל בת ישראל מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפ׳ ובועלה בסקילה כדינן עם בת ישראל והם נדונין כמותו בסקיל׳ הקלה ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר"ש וזה ברור:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד העדים נעשין זוממים מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים אמר הר"ם אלו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידים על זה שהוא חלל היינו פוסלין זרעם והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וכן אין חייבין עדים זוממין גלות שנאמר זמם ולא זוממין אבל הם חייבים מלקות שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ולמדנו מפי השמועה בפי' פסוק זה שיש בזה כי כשיבאו עדים ויעידו והרשיעו (את הרשע) צדיק והצדיקו רשע ואחר כך באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את הרשע שהרשיע את הצדיק והוא שנאמר אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו אי זה דבר שיהיה ואזהרה שלהם מה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר ולפיכך מלקין אותו וכך פי' התלמוד:

אמר המאירי כיצד העדים נעשין זוממין פי' בגמ' שהוא חוזר למה שאמרו במסכת סנהדרין פרק חלק פ"ט א' שכל הזוממין מקדימין למיתה שהיו מעידין עליה חוץ מזוממי בת כהן וא"א ובועלה שנדונין כמיתת הבעל בחנק ולא כמיתתה בשריפה ובא עכשו ולמד שאין זוממין אחרים שנשתנה בהם יותר שאין עושין בהם דין הזמה כל עקר כיצד מעידין אנו על איש פלוני המוחזק בכהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה והרי הוא חלל כגון שמעידים שראו את אמו שנתגרשה ואח"כ נולד זה ואע"פ שהעדות אינה אלא על אמו ואין אלו מוזמים בגופה של עדות מ"מ הרי זה כאלו אמרו שהוא פסול שלא העידו על האם אלא בכונת עדות הבן:

וי"מ בשהעידו ששמעו מאביו שאמר עליו זה בני בן גרושה ובן חלוצה שנאמן בכך כמו שביארנו בבתרא ואין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה ואפי' היו עדים אלו כהנים שאם אתה אומר כן פסלת את זרעו והתורה אמרה ועשיתם לו ולא לזרעו וא"ת להכשיר את זרעו אין זה כאשר זמם וכן אם היו עדים אלו ישראלים הרי הזמתם באה לפסול את בנותיהם לכהונה כדין בת חלל זכר אלא לוקה את הארבעים משום עדות שקר ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא ממה שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע ואם בדיינין נאמר למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי צדקת הצדיק מחייבת את הרשע מלקות אלא בעדים נאמר והוא שפרשו בו בגמ' עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והעמידו עד זה בחזקת רשע והיה אם בן הכות הרשע ואחר שיש שם מלקות אין אומרים שישלם ממון על שמפסידו תרומה ומתנות כהנה שאין תשלומין במקום מלקות ועוד שאין כאן אלא גרמא וכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום:

ויש שואלין במשנה זו הזמה זו מה טיבה וכי עדות בן גרושה וחלוצה צריך דרישה וחקירה עד שיבאו בו לידי הזמה והלא לא מצינו דרישה וחקירה אלא בדיני נפשות ואע"פ שבעדי אשה להתירה הצריכו ר' עקיבא ור' טרפון דרישה וחקירה הרי אין הלכה כן כמו שבארנו בסוף יבמות ואף לדעתם שמה בזו משום היתר א"א החמירו עד שמתוך כך ראו קצת מפרשים לדונה אף לדברי הכל כעדות אשה לר' עקיבא ור' טרפון ולומר שצריך דרישה וחקירה כדיני ממונות מן הדין שהרי אלמלא תקנת נעילת דלת היו מצריכין בהם דרישה וחקירה וזו הואיל ואין כאן תקנה מצריכין עדותם לדרישה וחקירה ר"ל איזה יום וכו' ונמצא בהם דין הזמה וחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין עדות זו צריכה דרישה וחקירה שדיני ממונות הוא שהיו מצריכין לכך מן הדין שמא אנוסים הם מחמת נפשות וכדומה לזה אבל זה אינו צריך דרישה וחקירה ואין אומרין שלא לקבל עדותם מתורת עדות שאינך יכול להזימה שהרי מקבלין אותו בדיני ממונות ועוד שיש צד שהוא בהזמה ועליו נשנית משנה זו והוא שאמרו מאליהם ביום פלוני גרשה שאף בדיני ממונות בכיוצא בזה יש הזמה כמו שביארנו בסנהדרין וכדרך כל אלו שהוזכרו במשניות שבפרק זה:

ובא ללמד בהזמה זו שאין בה אלא מלקות אחר שאילו היינו מקיימין בו הזמה גמורה היה אף זרעו נענש עמו ובקצת ליקוטי גאונים ראיתי שאם היה זה מוחזק בישראל והעידו עליו שהוא מצרי שני ונמצא שפסלוהו לבא בקהל אף בזה אין אומרין לקיים בו הזמה גמורה לעשותו מצרי שני אע"פ שאין זרעו נפסל בכך שהרי דור שלישי ראוי לבא בקהל שמ"מ לדעת האומר שמצרי שני הבא על הכהנת ועל הישראלית עשאה חללה הרי אין כאן לו לבדו וכשם שאתה אומר לו ולא לזרעו כך אתה אומר לו ולא לאשתו ואף לדעת האומר שלא עשאה חללה וכשרה לכהונה מ"מ אין כאן לו לבדו והרי פסלו את האב בעדות זו גם כן ואף אתה דורש לו ולא לאביו וא"ת להכשיר את אביו אין זה כאשר זמם ודין האמור במשנה זו בבן גרושה וחלוצה כך הדין והענין בישראל שהעידו עליו שהוא נתין או ממזר וכיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתחדש עליה בגמ' כך הוא:

כבר ידעת שהחללה היא שנולדה מאיסורי כהונה או אישה שאסורה לכהונה שנבעלה לכהן אבל הכהן עצמו שעשה עבירה אפילו דרך נשואין אינו מתחלל שנאמר ולא יחלל זרעו כמו שיתבאר במקומו וזהו שאמרו כאן אינו מתחלל:

עדים הזוממין אין מקיימין בהם הזמה אלא בשלא עשו מעשה שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה והוא שאמרו כאן הסוקל אינו נסקל וקראוהו סוקל אחר שעדותו מביאתו לסקילה וי"מ בדרך אחרת וזה עיקר:

תוס' בד"ה מעידין כו' גבי נערה מאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליה דהא אם התרו בה מקטלי כו' עכ"ל כצ"ל והשאר הכל נמחק:

בד"ה מעידין אנו כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב כו' עכ"ל וקשה לדבריהם ומאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דאמרי' דיכול לומר מזיד הייתי כבר תירצו התוס' בפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן ודו"ק:

בד"ה כל הזוממין כו' בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה כו' עכ"ל והיינו הך דרשא דאלו מציאות גבי עיר הנדחת והתם גבי רוצח נמי דרשי הכי מדכתיב מות יומת וחדא מינייהו נקטו ומהרש"ל הגיה בתוס' כדתניא מות יומת ואין צורך וק"ל:

בא"ד וכן קשה דבתוס' תניא כל חייבי מיתות שאי אתה יכול להמיתם כו' עכ"ל בתוספתא דסנהדרין פי"ב וכצ"ל דלפי הנוסחא שלפנינו תניא אבל הזוממין שאי אתה יכול להמיתן כו' לק"מ דאימא דדרשא דדריש מקרא דובערת הרע מקרבך דרשא גמורה היא וגלי קרא בזוממין להמיתן בכל מיתה והוי שפיר רוצח וגואל הדם ב' כתובים לגבי שאר חייבי מיתות דה"נ גלי קרא בעיר הנדחת ודו"ק:

בד"ה זוממי בת כהן כו' אלא למיתה אחרת בועלה דדרשי' היא ולא בועלה וזוממיה דכתיב לאחיו כו' מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין אבל כיון כו' והשתא ל"ל זוממי זוממין תיפוק ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ועוד מדקתני כו' ואת"ל דלשון הזמה הוא זה אינו דע"כ דין הזמה קאמר כדקתני כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דלשון הזמה הוא דדין הזמה הא לא מקיימית בהו וה"ל למתני אין העדים נעשין זוממין אלא דמלשון הזמה קאמר הכא כיצד נעשין זוממין ומייתו מדקתני לקמן כו' דהיינו לשון הזמה וא"כ ע"כ הכא לא איירי כיצד אלשון הזמה אלא אדין הזמה קאמר כיצד והדרא קושיין לדוכתא דהא לא מקיימת בהו הכא דין הזמה ודו"ק:

בד"ה בעינן כאשר זמם וליכא קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני כו' א"כ נפסל כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דקושטא דהכי הוא דנפסל וק"ל:

גמ' ועוד מדקתני לקמן וכו' מכלל דאלו זוממין וכו' לפי' רש"י והתוס' לא גרסי' זה בגמרא אלא ה"ג ועוד דקתני לקמן אבל אמרו וכו' הרי אלו זוממין:

תוס' ד"ה מעידין אנו וכו' דהכי הוא האמת וכו' הלשון דחוק ונראה דר"ל דמשמע דכי אין העדים נעשים זוממין אז ערותן מתקיימת ואמרי' דהכי הוא האמת שהוא בן גרושה וחלוצה ואמאי הא הויא וכו':

בא"ד והתם מיירי בלא אתרו משום דהתם פריך והיאך יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו ולא להורגה והא אתרו בה ומשני בדלא אתרו בה ואי לא אתרו בה היכי מקטל' פי' אפי' אי לא נעשו זוממין ומשני באשה חברה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה דאמר חבר אין צריך התראה וכו':

ד"ה כל הזוממין מקדימין וכו' לכך נראה פי' ר"י וכו' אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל וכו' כצ"ל:

בא"ד כדתניא הכה תכה בעיד הנדחת כתיב ור"ל ויליף עדים זוממין מעיד הנדחת וקשה דאמרינן בפ' נגמר הדין דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים וכו' ואפי' למ"ד דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מ"מ הכא דאיכא ג' כתובים דהא איכא נמי עיר הנדחת דכתיב בה הכה תכה ולכ"ע אין מלמדין:

בא"ד וכן קשה דבתוספתא תניא וכו' דריש לה מן קרא דובערת הרע מקרבך וכו'. יש לדקדק אם דרוש זה דובערת הרע מקרבך דרוש גמור א"כ מאי מקשין התוס' דהא השתא אתי שפיר דבעדים זוממין ממית אותן בכל המיתות ולא מרוצח וגואל ילפינן לה אלא מדרוש בפני עצמו דכתיב גבי עדים זוממין גופייהו וצ"ל דס"ל לתוס' דע"כ האי דרוש דהתוספתא לאו דרשא גמורה היא דאל"כ אמאי קאמר בפ' נגמר הדין דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחר ולא נזכר בשום מקום נמי עדים זוממין:

בא"ד ואמאי והא הוי רוצח וגואל הדם שני כתובים וכו' ותירץ הר"י וכו' אבל בארבע מיתות ב"ד פשיטא דנמיתם ככל חייבי מיתות כצ"ל:

ד"ה זוממי בת כהן וכו' וא"ת ל"ל דרשא דלאחיו וכו' תיפוק ליה דנפקא לן מהכא דדרשינן את אביה היא מחללת וכו':

משנה כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' ופירש"י שהוא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול עכ"ל. ונראה שהוצרך לפרש כן דאל"כ לא שייך ענין הזמה בעדות זה שהרי עיקר הזמה היינו שהוזמו ע"י עדים שאמרו עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ אם העידו סתם על פלוני שהוא בן גרושה כדי לעשותו חלל א"כ לא שייך הך מלתא כלל שאין זה תלוי בזמן לכך הוצרך רש"י לפרש שעיקר העדות היינו שאמרו בפנינו נתגרשה אמו וא"כ ע"כ איירי שנתגרשה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני ונראה לכאורה דע"כ איירי בענין שאמו של זה כבר מתה דאל"כ בלא"ה לא שייך בכה"ג כאשר זמם שהרי יכולין לומר לאוסרה לכהונה באנו כדאיתא כה"ג פ' היו בודקין (סנהדרין דף מ"א) והובא בתוס' כאן מיהא השתא דאתינא להכי שפיר מצינן למימר דאיירי אפילו בשאמו קיימת ואפ"ה שייך שפיר דין הזמה לעשותן חללין דאי לאוסרה לכהונה באו היה להם להעיד שראו שנתגרשה לאחר שנולד זה הבן ובזה מדוקדק לשון רש"י במ"ש קודם שנולד אע"פ דלא הוי חלל אלא א"כ שנתגרשה קודם שנתעברה אפ"ה כיון שאין זמן ההריון ידוע מש"ה דיקדק וכתב שנולד דעיקר כוונתו דאי לאוסרה לכהונה באו הל"ל שנתגרשה לאחר שנולד כן נ"ל ועיין בתוספות י"ט. ועוד נראה דבלא"ה עיקר עדותן באמרם שהוא בן גרושה היינו שנתגרשה מבעלה הראשון ואח"כ נשאת לאביו של זה שהיה כהן דלפ"ז אפשר שהאיש והאשה היו שוגגין בדבר דאין לפרש שהעידו שנתגרשה מאביו של זה וחזר ונשאה דא"כ הרי יש חיוב מלקות בעדותן כדדרשינן בר"פ האשה רבה דהא דכתיב וקדשתו באיסורי כהונה היינו בע"כ שאם לא רצה דפנו ופירש"י שמכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לגרש וא"כ הרי שייך בהו שפיר כאשר זמם אפי' אם באו לאוסר' על בעלה וא"כ מהיכא תיתי נאמר שיעשו בן גרושה תחתיו אע"כ כדפרישית כן נ"ל ליישב מה שדקדק התוספות י"ט ע"ש ודוק היטיב:

שם או בן חלוצה כו' אין אומרין יעשו בן חלוצה תחתיו אע"ג דבן חלוצה לא הוי אלא חלל מדרבנן אפ"ה סד"א דשייך בהו דין הזמה כיון שרצו לעשות זה הבן חלל דרבנן וכ"כ הר"ן ז"ל:

בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני כו' ויש לדקדק אמאי לא נקיט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' וי"ל משום דקאי כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דחוק מיהו למאי דפרישית בסמוך נ"ל ליישב בפשיטות דבמעידין עליו שהוא ממזר לא שייך בהו ענין הזמה דמתניתין כיון דהזמה אינו אלא ע"י עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ לפ"ז ע"כ שהעידו על אמו שראו שזינתה לחייבי כריתות או מיתת ב"ד ביום פלוני במקום פלוני ובענין זה נראה דלא משכחת לה הך מלתא בכה"ג שע"י עדותן יהא ממזר ודאי דאי בפנויה זינתה לא' מקרוביה לא הוי ממזר ודאי דמנא ידעי שנתעברה מאותה ביאה דלמא כי היכי דאפקרה לגבי דהאי אפקרה נמי לגבי אחרינא מרובא דעלמא שכשרין אצלה ובאשת איש שזינתה נמי ליכא לאוקמי דהא קי"ל דרוב בעילות אחר הבעל ועוד דאפי' את"ל דמשכחת לה כגון שבעלה במדינת הים או שמעידין שבעל בעצמה אסור עליה ופסול עליה בחייבי כריתות ומיתות ב"ד מצד קורבה אלא דאפ"ה לא שייך כאן דין הזמה כיון שמצד עדותן יש כאן חיוב מיתה במזיד וקרבן בשוגג ועוד שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהפסידה כתובת' וכל תנאי כתובתה וכתובת בנין דיכרין כדאיתא ביבמות וא"כ משלמין ממון ואם נאמר דאיירי שהעידו שהוא ממשפחת ממזרים א"כ לא שייך לומר עמנו הייתם בזמן פלוני במקום פלוני שאין זה תלוי בזמן משא"כ בבן גרושה אתיא שפיר כדפרישית כן נראה לי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא"ת היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אוכל חלב בפ"ק דב"מ כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל ומאי קושיא הא אינו מהימן לומר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא דמהימן גבי אכלת חלב היינו משום שעשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כמ"ש התוס' עצמן שם בפ"ק דב"מ עכ"ל מהרש"א והניח בקושי' ולענ"ד נראה דלק"מ דבלא"ה משמע מל' התוס' שכתבו היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן ולא קשי' להו בפשיטות אעיקר גלות דכתיב בקרא היכי משכחת לה הא יכול לומר מזיד הייתי אע"כ משום דאיכא למימר אה"נ עיקר גלות בקרא היינו עצה טובה להורג בשוגג שלא יהרגנו גואל הדם והא דכתיב נמי בתר הכי עד עמדו לפני העדה למשפט ואם בשנא' בלא איבה הדפו והשיבו אותו זקני העדה לעיר מקלטו דפשטא דקרא משמע שנתחייב גלות במשפט ע"פ העדים דבהם נמי איכא למימר דהוי משום עצה טובה שהרי אם יאמר מזיד הייתי כ"ש שיהרגנו גואל הדם אבל אלשון משנתינו דאיירי בדין הזמה מקשו התוס' שפיר מה הזמה שייך כאן כיון שאין החיוב גלות מצד עדותן שהרי הוא יכול לומר מזיד הייתי וא"כ לפ"ז אין מקום לקושית מהרש"א דכוונת התוס' דכיון דאיגלי מילתא שאלו העדים עדות שקר הן שלא הרג כלל אפי' בשוגג וא"כ מעיקרא כשהעידו נמי לא היו יכולין לחייבו גלות בעדותן דמסתמא יאמר האמת שלא הרג ואף לפי דבריכם שהרגתי אפ"ה איני חייב גלות בעדותכם שיכולני לומר מזיד הייתי ואע"ג דאפ"ה בדידיה תליא מילתא אם ירצה לגלות מעצמו מיראת גואל הדם אפ"ה כיון שאין זה מעיקר הדין אלא עצה טובה תו לא שייך הזמה בכה"ג שהרי אפי' אם לא העידו כן בב"ד אלא חוץ לב"ד אפ"ה אפשר שיגלה מעצמו מיראת גואל הדם וע"ז מתרצים התוס' שפיר בתירוצם הראשון ששייך שפיר הזמה כגון שהעדים העידו שהרג בשוגג ולא מזיד ובתירוצם השני כתבו דודאי אה"נ אם יטעון לפני ב"ד שהעידו שקר שלא הרג בשוגג והוא נאמן במגו דמזיד הייתי ודאי שאין הב"ד יכולין לחייבו גלות בעדותן אלא דאפ"ה א"ש הא דקתני שמעידין שחייב גלות והיינו היכא ששותק דכיון דהשתיקה כהודאה דמיא ממילא חייב גלות ע"פ הדין כנ"ל נכון ליישב התוס' ותו לא מידי:

בגמרא תנא התם קאי כו' ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כו'. לכאורה לפ"ז אכתי לשון המשנה אינו מדוקדק וטפי הוי שייך למיתני כיצד אין העדים נעשין זוממין אלא לוקין ארבעים והנראה בזה דאיצטריך למיתני בהאי לישנא לאשמעינן דלא שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא דרך הזמה גמורה אי הוי שייך הזמה והיינו דוקא שאומרין על העדים עצמן עמנו הייתם אבל אם אומרין שהאיש פלוני שהעידו עליו היה עמהן שאין עליהם תורת עדות זוממין וכ"ש בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים ששקר העידו לא שייך מלקות כלל כדמסקינן לקמן דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא:

תוס' ד"ה מעידין כו' וי"ל כיון דלוקין עי' שיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה עדות שאי אתה יכול להזימה:

בא"ד ועי"ל דגבי עדות דב"נ קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף לג ע"א רא"א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בני התראה ראוי לומר יותר דמלקי לקי והא אם יהיה הדין דממונא לא משלם בטלה כל העדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה אין דומה לב"נ דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו. וא"כ אדרבה אם ל"צ התראה אפשר לומר יותר דמלקי לקי ולא יהיה בממון כלל דין הזמה ולא קאי עלה ועשיתם כאשר זמם. עכ"פ אם צריכין התראה א"כ משכחת בממון כאשר זמם בלא אתרו. ובאתרו אם לא ישלמו ממון יהיה בכלל עדות שאי אתה יכול להזימה:

ד"ה בעינן כו' וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת לכאורה עדיין קשה לר"י ביבמות דף סח דמצרי שני אינו פוסל את אשתו: