מסכת בבא מציעא דף צ״ח עמוד ב׳

חדא להד"מ כו' הרי כפירה וחדא אין בעידן דשאלה מתה הרי הודאה:

ואמאי מה שטוענו לא הודה לו אע"ג דאוקימנא בכופר ומודה ה"מ לר"נ מיהו מתני' לרב הונא ורב יהודה. כדקתני ואמאי ישבע הרי אין כאן הודאה במקצת:

אישתבע לי איזו מיהת ואפי' היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן הוא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דסבירא לן כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב וגלגול שבועה מן התורה היא מואמרה האשה אמן אמן כדדרשינן בסוטה (דף יח.):

שאלה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושכרה מיניה ובשעת שכירתו לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או אבדה בימי שכירות מהו:

מי אמרינן שכירות לחודה קיימא ומילתא אחריתא היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלים היא ותו לא הדר משך לה מיחייב ליה דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מיחסרא משיכה וקני חצירו באמירה ולעולם קנין אחריתי היא ושלא בבעלים היא:

או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא כל חיובי שוכר דגניבה ואבידה ישנן בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו והיא בבעלים הואי ופטור:

שכרה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה וחיוב זה לא מחמת משיכה ראשונה בא עליה דהא חיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרינן שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחיוב דמחמת קנין שלא בבעלים בא לא או דלמא כיון דשייכא במקצת דחיוב גניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין:

את"ל כיון דשייכא כו' איני יודע להעמידו ולא גרסינן ליה: אלא ה"ג ואת"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כו':

שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו משמע אבל שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא וא"ת דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף צו:) דאתיא שכירות בבעלים ומפקע שכירות שלא בבעלים אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה וי"ל דגזירת הכתוב הוא דבכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשניה פטור:

ה"ג בקונטרס בבעיא שלישית את"ל כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה לא אמר - ותימה דא"כ מאי בעי בבעיא רביעית שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה מהו אי חזרה שכירות לדוכתה או לא הא כיון דשאילה שבאמצע לא חשיבא בבעלים היכי תיהדר שכירות לדוכתה ליחשב בבעלי' אחרי שכבר פסקו הבעלים בשאילה שבאמצע אין זו סברא כלל ואין לפרש דבעיא רביעית אינה לפי את"ל שאמרנו אלא לפי מה שנאמר את"ל דאמרי' כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי ומספקא ליה כיון דלא פסקו הבעלים הדרא לדוכתה או דלמא לא הדרא לדוכתה דשאלה מפסקא דהואיל דמחמת השאילה אין שכירות האחרון יכול ליחשב בבעלים דתרי שייכי לא אמרינן לא הדרא נמי לדוכתה דא"כ היה לו לגמ' לפרש את"ל דאמר ועוד דא"כ למה הוצרך לומר בבעיא ג' את"ל לא אמר כיון דאפי' אמר א"ש הבעיא כי היכי דבעיא ד' חזרה לאת"ל דאמר ונראה כמו שהיה כתוב בספרים בבעיא שלישית ואת"ל דאמרינן כיון דשייכא במקצת כמו ששייכא בכולה דמי וכן משמע בפי' הקונטרס שכן היה בספרו אלא שהוא הגיה לא אמרי' ופשיטא ליה לגמרא דאי לא אמרינן שאלה בבעלים ושכרה וחזרה ושאלה לא הדרא שאילה לדוכתה דכיון דאינה ראויה להתחבר עם השכירות שלפניה אפילו נעשה שכירות עצמו בבעלים איפסיקא לה שכירות דלא הדרא לדוכתה אע"ג שלא פסקו בעלים באמצע אבל את"ל דאמר מיבעיא ליה אם חזרה שאלה לדוכתה דכיון דראויה להתחבר עם השכירות שלפניה אילו נעשה שכירות עצמה בבעלים השתא נמי שלא נעשה בבעלים לא הוי הפסק והדרא לדוכתה או דלמא לא הדרא כיון שהשאילה אינה יכולה להתחבר עם השכירות שלפניה וליחשב מכחה שאילה בבעלים משום דשכירות עצמה לא נעשה בבעלים אלא משום דשייכא בשאילה שלפניה ותרי שייכי לא אמרינן והוי הפסק ולא תחזור השאלה לדוכתה וכן בעיא רביעית ואין הרביעית הולכת באת"ל לכך לא קאמר בה את"ל ואם תפשוט שלישית נפשוט גם רביעית:

ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה תימה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קד. ושם) אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה ופריך אלא לשמואל מאי תקנתיה ומשני כי הא דר' אבא כו' דמהני מה שכותב התקבלתי והשתא בלא התקבלתי מהני אם יכול לכתוב שלח לי דאין סברא לחלק בין כותב לאומר פא"פ דכי היכי דמהני באומר מהני נמי בכותב ומאי קשה ליה דקאמר ומאי תקנתיה האיכא תקנתא טובא שיכתבו לו העדים ויחתמו שפלוני אמר לך שתשלח ויש לומר דפשיטא שמוצא תקנות בפשיטות לשמואל כמו לרבי יוחנן ואינו אומר מאי תקנתיה אלא לפי שרוצה להביא מרבי אבא ולאסוקי דאפילו התקבלתי לא מהני אם מת משלח ונפלו נכסי קמי יתמי קודם שבא ליד שליח ואין תקנתא אלא בהרשאה:

מה שטענו לא הודה לו וכו' ופירושא דהא שמעתא הכי, למה ישבע השוכר כלל, והלא אין בכל אותן ג' ששנינו במשנתנו דהיינו שאלה חצי היום ושאלה היום ושאל אחת שום דבר שמחייבו שבועה, דלא מיבעיא בשאל חצי היום או שאלה היום שהוא טוען בשעה שהיתה שכורה מתה וביום שהיתה שכורה מתה, שהוא פטור לגמרי שהרי כופר בכל הוא, אלא אפילו בשתי פרות שהוא מודה באחת פטור, שהרי אותה של שאלה הוא תובע אבל אותה שהיא קיימת אינו תובע, והלה אומר אותה שמתה ושאתה תובע לא השאולה היתה אל השכורה והקיימת היא השאולה ובמה שטענו לא הודה כלום, ואמר עולא שנשבע עליה בגלגול דהא משתבע דכדרכה מתה ומגלגל עליו ששכורה מתה. וא"ת ולמה לא העמידה בשהשואל תובע ממנו השתים והלה אומר השכורה מתה והשאולה באגם, ומהדרנא לה. לא היא דאם כן הילך הוא ואפילו עומדת באגם וכמו שכתבתי למעלה (ע"א ד"ה רישא) וא"ת עוד, לוקמה כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ומתו להו תרווייהו דשכירות בפשיעה ושאלה כדרכה, ואמר ליה אידך אין תרווייהו מתו דשאלה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואותה שמתה כדרכה דשכירות היתה. י"ל דלא בעי לאוקמה בשמתו שתיהן, דהא לא במשמע במתניתין דמתה אלא האחת. ועוד דאנחת לן סיפא אבל רישא לא איתרצא כלל, ואכתי איכא לאקשויי אמאי והלא כופר בכל הוא. (שיטמ"ק). ירושלמי (פירקין ה"ב) השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר, לילה שבינתיים מהו, אמר רבי יצחק אית לן אמרין שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה, כשאולה היא אצלו והוא חייב, ואית לן אמרין שאין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו כשכורה היא אצלו והוא פטור, ע"כ. ונראה לי שיש טעות בנוסחאות הירושלמי והפך הוא, ומדעתי שכך הגירסא, אית לן אמרינן שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה, כשכורה היא אצלו ופטור, ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו מפני שהיתה שאולה אצלו לא לנה, כשאולה היא וחייב.

זה שאמרנו במשנה שאלה לחצי היום ושכרה לחצי היום כבר הבנת שמשיכה אחת קונה לשניהם ר"ל לשאלה ולשכירות כגון שאמר השאילני פרתך עד חצי היום והשכירה לי לחצי היום שאחריו ונעתר לו לשתיהן ומשך על דעת שתיהן וכבר ביארנו לענין אונסין שאם בשעת שאלה חייב ואם בשעת שכירות פטור ועכשו הוא מחדש בה דינין אחרים והוא ששאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים כגון שאמר לו השאילה עד חצי היום והשאל לי עמה והשכירה לחצי היום שאחריו שלא אלך עמך ומשכה על דעת שני אלו אם נאמר הואיל וחיוב שכירות נכלל בחיוב שניהם ולדעת שניהם משכה ויצאה מרשות משאיל אצל רשותו בבעלים פטור אף בחיוב שבשעת השכירות או שמא שאלה לחוד ושכירות לחוד ואע"פ שבבעל ששכר ממנה ואח"כ נשאה פירשנו למעלה ששכירות שבבעלים מפקיע שלא בבעלים אלמא אף בשכירות ושכירות כל אחד לעצמו עומד אינו דומה שזה ששאל ואח"כ נשא לא משך תחלה על דעת בעלים עמו ואף שכירות שאחר נשואין אינו דומה כלל לשכירות הראשון אבל זה משיכה ראשונה על דעת בעלים עמו היא ואלו היה שכירות ושכירות ר"ל השכירה עד חצי היום והשואל עמה והשכירה מחצי היום ולמעלה שלא עמך אין ספק שפטור היה אף בגנבה שמחצי היום ולמעלה אבל בשאלה ושכירות הוא מספק ואח"כ הפך שאלתו ואמר אם תמצא לומר ששכירות נכללה בשאלה ופטור שכר בבעלים ושאל שלא בבעלים מהו ואם תמצא לומר שבזו חייב הואיל ואין חיוב השאלה נכלל בחיוב השכירות שאל בבעלים ושכר שלא בבעלים וחזר ושאל שלא בבעלים והכל במשיכה אחת ואירע אונס באחרונה נאמר שהשאלה מיהא חוזרת למקומה והרי היא כשאלה ושאלה או שכירות ושכירות שביארנו שהוא פטור או שמא הואיל והשכירות הפסיקה אין אומרין כן והיא השאלה בשכרה בבעלים ושאל שלא בבעלים וחזר ושכרה ועלו כלם בספק ומקילין לנתבע ודנין אותו לפטור על כלם אלא שאם תפש אין מוציאין ומ"מ בשאל בבעלים ושכר שלא בבעלים יראה מן הסוגיא שפטור בודאי וגדולי המחברים כתבוה כן ואפילו תפש מוציאין מידו:

וגדולי קדמונינו פרשו שמועה זו שלא היה הכל במשיכה אחת אלא שאלה בבעלים ולא דבר מן השכירות כלל וקודם שיחזירנה דבר לו מן השכירות שלא בבעלים ואין זה נראה כלל ובזו ודאי נראין הדברים שכל אחת נידונה לעצמה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו או ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי או ביד שלוחי או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר הר"ם כבר ידעת שעבד כנעני ידו כיד רבו ומה שאמר בכאן ביד עבדו חייב הוא כשיהיה עבד עברי ומה שאמר וכן בשעה שמחזירה ר"ל כשהחזירה בתוך ימי שאלה הוא שאין לו רשות לשלחה ביד אחר אלא ברשות הבעלים אבל אם החזירה אחר ימי שאלתה ושלחה על יד זולתו ומתה פטור לפי שאחר ימי שאלה ישוב שומר שכר ודע זה:

אמר המאירי השואל את הפרה ונעתר לו בכך ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל או של משאיל ומתה בדרך פטור שלא נעשה השואל שומר עליה עד שתבא לידו או לרשותו וכל שמתה קודם לזה פטור ואפילו אמר המשאיל זכה בה לפלני שאין זכין לאדם שלא מדעתו על מנת לחייב ואפילו על ידי עבד כנעני של שואל שידו כידו שלא נאמר כן לחובתו ושלא בידיעתו ואם עשה זה מדעת השואל והוא שהשואל אמר לו שלחה ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ועשה כן או שאמר לו המשאיל הריני משלחה ביד עבדי ובני ושלוחי או ביד עבדך או ביד שלוחך ובנך ואמר לו השואל שלח ושלחה נעשה עליה שואל משבאה ליד אחד מאלו ומ"מ יתבאר בגמ' דוקא בעבד עברי אבל כל שהמשאיל שולח ביד עבדו הכנעני אפילו אמר לו השואל שלח אין זה כלום עד שיגיע ליד השואל שיד עבד כנעני כיד רבו היא לכל דבר ונמצא שלא יצאת מרשותו:

וכן בשעה שמחזירה אם שלחה ביד אחר לא נסתלקה אחריותו עד שתגיע לרשות המשאיל אלא אם כן שלחה מדעת המשאיל על הדרך שביארנו בשואל ואם החזירה על ידי עבדו הכנעני אפילו מדעת המשאיל לא נסתלקה אחריות שמירתו ומ"מ דוקא שהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל אם כלו ימי שאלתה אע"פ שלא החזירה נסתלק ממנו דין שאלה ונעשה עליה שומר שכר כמו שביארנו בפרק השוכר את האומנין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בד"ה שאלה בבעלים כו' משמע אבל שכרה בבעלים וחזר כו' פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא כו' עכ"ל הכי משמע להו דטפי מפקיע בשכרה וחזר ושאלה או שאלה וחזר ושכרה משכרה וחזר ושכרה או שאלה וחזר ושאלה ובהכי ניחא לפי תירוצם דלא בעי למימר לעיל דהכי קמבעיא ליה לרמי בר חמא אי שוכר הוה ומפקיע מגזרת הכתוב או שואל הוי ואינו מפקיע דכיון דאי שוכר הוי והוי שכרה וחזר ושכרה מפקיע מכ"ש דבשאלה וחזר ושכרה דמפקיע אבל הכא דגזרת הכתוב דמתחבר לבעלים הראשונים בשכרה וחזר ושכרה קמיבעיא ליה שפיר בשאלה וחזר ושכרה ובשכרה וחזר ושאלה אי מתחבר נמי לבעלים כמו בשכרה וחזר ושכרה משום דשכירות בשאלה נמי מישך שייכי ושאלה נמי שייכא במקצת או נימא כיון דשאלה ושכירות מלתא אחריתא נימא דמפקיע הבעלים ואינו מתחבר ודו"ק:

בא"ד ועוד אמר ר"ת דרב יהודה מוקי מתניתין נמי כרב נחמן ואיכא חדא דהודאה וכו'. יש לדקדק א"כ מה הקשה ר"י לעיל (בבא מציעא דף צ"ז) בד"ה ביום שהיתה שאולה מתה דכתבו התוס' בגמ' מוקי לה רב נחמן כשיש עסק שבועה ביניהם וקשה לר"י מה צריך לאוקמא הכי וכו' עד דהכי נמי מפרש בגמרא מתניתין דקתני זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע וכו'. והא הכא בדבור זה כתבו התוס' דאפי' לרב יהודה צריך ג"כ לומר גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה דנשבע דאיכא חדא דהודאה וצריך לומר על כרחך דר"י דלעיל ס"ל כפירוש ריב"א דהכא דלא כר"ת ודו"ק:

בא"ד והכי פריך וכו' הא דהוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה כך ולא הניחו דברי המקשה כפשוטו רק היה להם לפרש דלרב יהודה נמי מוקי מתניתין באיכא חדא דהודאה ולכך משני שפיר דהרי על כרחך משתבע דכדרכה מתה כיון דאיכא חדא דהודאה אלא דאם כן הקשה למה ליה לשנויי על ידי גלגול לשנויי בקצרה כגון דאיכא חדא בהודאה דהוי מודה מקצת ולכך ישבע. ולכך צ"ל דהמקשה הקשה באופן אחר כמו שפרשו התוס' לכך הוצרך לשנויי ע"י גלגול ודו"ק:

ואמאי מה שטענו לא הודה לו כלומר טענו חטים והודה לו בשעורים הוא ואף על גב דאוקימנא לרישא בשתי פרות וכו'. יש לומר נהי דרישא הוצרכו לאוקמה בתרי ותלת אבל סיפא דסיפא לא הוצרכנו לפרש אלא בשתים ואם כן ליכא הודאה ממה שתבעו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א והא דתנן זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורא מתה אמרינן עלה אמאי נשבע מה שטענו לא הודה לו וכו'. האי לישנא לא נקיט ליה תלמודא משום רישא דהויא פרה אחת דהתם כשאומר שכורה מתה לא הודה לו בשום דבר אלא משום סיפא דשתי פרות נקט לה דזה תובע לו תשלומי הפרה שמתה לפי ששאולה היתה לפי דבריו והלה אומר לו שהוא אינו חייב בפרה ההיא שמתה לפי ששכורה היתה אבל הפרה האחרת שלא מתה יש לו לתת לו כי היא היתה שאולה והיינו מה שטענו לא הודא לו ומה שהודה לו לא טענו כי המשאיל לא טענו כלום אלא בפרה שמתה ובאידך לא תבע כלום או מפני שהוא בעין או מפני שהוא דבר ידוע שאכלה וחייב לשלם שאלו תבע לו את הפרה האחרת שלא היתה בעין כגון שנגנבה או שאכלה הרי יש כאן מודה במקצת גמור שזה תובע לו שתי פרות אחת שאולה ואחת שכורה והלה מודה באחת מהן דאפילו תימא דשאולה ושכורה שני מינין הן כחטים ושעורים מכל מקום טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב אלא ודאי כדאמרן שוה לא טענו כלום אלא על הפרה שמתה וכן לשון המשנה מוכיח מכל מקום סברא הוא שאף על פי שזה לא טענה כשוה בא לפטור עצמו מן המתה נעשה לו תשובה שאין לו עליו אלא הפרה האחרת שלא מתה. ועם כל זה אין הלשון הזה נאמר כאן על הדרך שהוא נאמר בשאר מקומות דאלו בעלמא אמרינן האי לישנא על מי שטענו חטים בלבד והלה הודה לו בשעורים דאמרינן שהוא פטור משניהם כי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כי התובע מודה שאין לו שעורים כלל ואלו הכא אף התובע יודע שיש לו אצלו פרה אחרת אלא שאינו תובעה. וזה מן הלשונות שבתלמוד שהן שוין בשני מקומות ופירושן מתחלף ואין הכוונה בקושית התלמוד כאן אלא דמתניתין כופר בכל שהוא בין ברישא בין בסיפא כי הוא תובע לו פרה שאולה שמתה והוא חייב בה והרי זה כופר בכל כי אף על פי שיאמר השוכר שיש לו פרה אחרת אצלו אין זה מודה במקצת ואפילו היכא דליכא הילך כיון שאין המשאיל טוענו כלום וזה ברור. אלא שהראב"ד לא דקדק כאן כל הצורך וכבר השיב עליו תשובות גמורות הרמב"ן והן כתובות במהדורא קמא דידן. עד כאן.

ואמאי מה שטענו לא הודה לו וכו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא אין כאן הודאה כלל ואף מה שמודה הילך הוא. וכי תימא דהכי קאמר כיון שזה טענו שהמתה היתה שאולה או שמתה בשעת שאלה הרי הוא כאלו מודה שלא היתה שכורה כלל כמו בטענו חטים שהוא כמודה דלא מתחייב לו בשעורים ואף על פי שהלה מודה בשעורים פטור זה גם כן אף על פי שמודה בקצת הטענה ואומר לא שאולה היתה זאת המתה אלא שכורה ויהיה פטור אפילו מדין שוכר ואף אם נגנבה או אבדה. דאי הכי מאי האי דאהדר עולא על ידי גלגול הוא הא אפילו שבועה שמתה כדרכה אין עליו ולא חיוב כלל מחמת שכירות לפי דרך זה. אלא ודאי משמע דכיון דאומר לו שאולה היתה ונתחייב בכל אונסיה והוא מודה בשכירות אין אומרים בזה מה שטענו לא הודה לו אדרבה הודה בקצת חיובו ובכלל מאתים מנה ובכלל חיוב שאלה נכנס חיוב שכירות כעין דלקמן הילכך חייב כדין שוכר ומחייב לישבע שמתה אם אין הלה מודה לן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה מאי האי דקאמר מה שטענו לא הודה לו על הודאת השכירות וחיובו ולזה נקרא מודה מקצת הודאה גמורה היא מה שתבעו דבכלל חיוב שאלה הוי חיוב שכירות וכדפרשינן. אלא ודאי נראה לי לפרש דלאו מטעם הודאת מקצת נגעו בה דהכא בשומר עסקינן ודלא כרמי בר חמא אלא הכי קאמר היאך הוא חייב לישבע שכורה מתה דבשלמא בעלמא שמודה לו שהיתה שאולה (שלא) יש לו לישבע שהחזירה לו או שנפטר כדינו וכן כל שומר כדינו אבל הכא עיקר השאלה הוא מכחיש שאף על גב שמודה לו שאלת פרה אחת או זמן אחד כיון שלא על אותו זמן או אותה פרה הוא תובעו אלא על זמן המיתה או על הפרה המתה והוא מכחיש ואומר שבאותו זמן ובאותה פרה לא היה שואל מעולם אין כאן שבועת שומרים כלל דאף על גב דמודה לו שהחיה נשאלה או בזמן שהיתה בחיים נשאלה זה אינו מביאו לידי שבועה כלל שלא על זה הם דנים כלל. והיינו פירוש מה שטענו לא הודה לו כלומר ואין עליו דין שומר כלל לישבע שהפרה ששאלה לו מתה בידו ולא נתחייב עלה מחמת מיתה וכיון שאינו מודה על עיקר שמירה ושאלה זו שתובעו רצה לומר כשאר תביעות דעלמא שמכחיש ואומר לא באתה לידי בתורת שמירה דהאי כופר בכל ופטור מן התורה אפילו בלא שבועה כלל. ואהדר ליה עולא דכהאי גוונא לא מחויב מעיקר דינא שבועה דשכורה מתה אלא דמכל מקום כיון שמודה ששכורה היתה והוא בכלל תביעות שאלה כדפרשינן מחייב לישבע דמתה כדרכה ובגלגול נשבע ששכורה מתה והשאלה היא בחיים. זה נראה לי לפרש. והאמת יורה דרכו. שיטה.

וזה לשון הרשב"א מה שטענו לא הודה לו וכו'. ופירושא דהא שמעתא הכי למה ישבע השוכר כלל והלא אין בכל אותן שלשה ששנינו במשנתנו דהיינו שאלה חצי היום ושאלה היום ושאל אחת שום דבר שמחייבו שבועה דלא מיבעיא בשאל חצי היום או שאלה היום שהוא טוען בשעה שהיתה שכורה מתה וביום שהיתה שכורה מתה שהוא פטור לגמרי שהרי כופר בכל הוא אלא אפילו בשתי פרות שהוא מודה באחת פטור שהרי אותה של שאלה הוא תובע אבל אותה שהיא קיימת אינו תובע והלה אומר אותה שמתה ושאתה תובע לא השאולה היתה אלא השכורה והקיימת היא השאולה ובמה שטענו לא הודה כלום ואמר עולא שנשבע עליה בגלגול דהא משתבע דכדרכה מתה ומגלגל עליו ששכורה מתה. ואם תאמר ולמה לא העמידה בשהשואל תובע ממנו השתים והלה אומר השמורה מתה והשאולה באגם ומהדרנא לה. לא היא דאם כן הילך הוא ואפילו עומדת באגם וכמו שכתבתי למעלה. ואם תאמר עוד לוקמה כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ומתו להו תרווייהו דשכירות בפשיעה ושאלה כדרכה ואמר ליה אידך אין תרווייהו מתו דשאלה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואותה שמתה כדרכה דשכירות היתה. יש לומר דלא בעי לאוקמה בשמתו שתיהן דהא לא משמע במתניתין דמתה אלא האחת ועוד דאנחת לן סיפא אבל רישא לא איתרצא כלל. ואכתי איכא לאקשויי אמאי והלא כופר בכל הוא. עד כאן. וכן תירץ הר"ן ז"ל דכיון דמתניתין קתני בשאולה מתה ולא קתני בשכורה ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפרש שיטה זו אם תבעו שתיהן וזה הודה לו בשכורה שמתה בפשיעה מחייב מדין מודה מקצת בלא טענת גלגול. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו תבעו שתיהן ואודי בחדא וכפר באידך פטור כיון דאפיך ליה מיפך ואמר דהך דמתה שכורה ואידך שאולה שאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפי וראיה לדבר מדאוקימנא לעיל סיפא דמתניתין בתלת ואם איתא דשאלה ושכירות מצטרפי לוקמה בתרתי חדא דשאלה וחדא דשכירות וקא מודה ליה בהך דשכירות דמחייב לשלמה כגון שנגנבה או שאבדה דלא הוי הילך ואידך מתה כדרכה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא הוי מודה מקצת משום דשאלה ושכירות תרתי מילי נינהו ולא מצטרפי. וכתב הוא ז"ל דהוא הדין למלוה ופקדון דלא מצטרפי שאם טענו שתיהן והודה לו באחת מהן פטור דאף על גב דקיימא לן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב שאני התם שאף על פי שהמינין חלוקין מכל מקום שניהם תביעה אחת אבל הכא שהן תביעות חלוקות מלוה ופקדון אי נמי שאלה ושכירות אין מצטרפין. והרז"ה הקשה אם כן דשאלה ושכירות הן חלוקים יותר מחטים ושעורים האומר לחבירו פרה שאולה יש לי בידך והלה אומר אינה אלא שכורה פטור אפילו ממה שהודה לו כדקיימא לן דטוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דכל דכן הוא השתא חטים ושעורים שהן מצטרפין בתביעה אחת בשתבעו אחד מהן והודה באחד פטור כל שכן שאלה ושכירות שאין מצטרפין אפילו בתביעה אחת דכי תבעי ליה חד ואודי ליה באידך שהוא פטור וכי תימא הכי נמי אם כן היכי אמרינן בגמרא אמר עולא על ידי גלגול דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים. עד כאן לשונו.

והראב"ד ז"ל סובר דאי קיימא באגם לאו הילך הוא ולכן קשיא ליה דלוקמה כגון שאמר שתי פרות וכו'. וכמו שהקשו המפרשים ז"ל ככתוב לעיל. וליכא למימר דפשיטא ליה דשכורה קמייהו הוה קיימא דהוה ליה הילך דאמאי פשיטא ליה דשכורה קמייהו הוה קיימא דלא חשבוה כהודאת מקצת. עוד הקשה הראב"ד ז"ל דאדמקשה ליה מה שטענו לא הודה לו וכו' הוה ליה לאקשויי ואמאי הילך הוא כדמקשה ליה לקמיה בשדה גדולה וקטנה. אלא שמע מינה דלא שנא איתא קמייהו לא שנא ליתא קמייהו כיון דלדברי התובע הך דקיימא דשכירות היא אינה נחשבת להודאת מקצת טענתו של תובע. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב דאי קיימא באגם נמי הוה ליה הילך מדאמרינן בפרק שנים אוחזין תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת מאי לאו דאמר ליה הילך לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה כדרכה וחדא מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: עזרתך הבל שהבאת מהתא שמע שבפרק שנים אוחזין מפני שאומר שמה וחדא מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא אתה רוצה לדקדק שאם לא מתה בכל מקום שהיא הילך הוא וכן אתה אומר בכל פקדון שהוא בעין דהילך הוא. השכחת תרדא כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כי קאמינא אנא דקיימא באגם אלמא קיימא באגם לאו הילך הוא. עוד שכחת בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור ואת האמור עליה בגמרא שכחת את העמודים האלה ותפסת במוץ אשר תדפנו רוח. המבלי לב תעשה לך מלחמה. והריני נזקק להשיב אל הסובין הקל ששבמת לך לאוהב נאמן מההיא דפרק שנים אוחזין שלשם מפני שהתובע תובע את שלשתן בענין אחד עם האחת הנזכר במקרא והוא האחת שמתה בפשיעה כדברי התובע השיב לו הנתבע כאותה () אין חדא מתה בפשיעה כמו שאמרת ובעינא שלומי לך והוא הדין דכי קיימא באגם נמי לאו הילך הוא.

והרז"ה ז"ל השיב וזה לשונו כתבת השכחת תרדא כי תניא ההיא דקאמר הילך וכו'. וחי נפשי לא שכחתיו אך זכרתיו וזכרתיך עמו ולא עלה בלבי שתכשל בו כי רחוק הוא הענין מענין מודה במקצת ועל טעמיה דרבא קיימינן התם דאמר רבא שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך וכו' עד אלמא. ואף על גב דהא קאי כיון דאדיהיב ליה מיגניב ממונא קא כפר ליה השתא נמי ממונא כפר ליה וכל היכא דקאי ואינו משיבו לאלתר מיד ליד איתיה להאי טעמא ולפום הכי שני ליה רבא לרב עמרם על תיובתא דאותביה מברייתא בוכחש בה ואמר כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שמשיבו מיד ליד דליכא למימר דילמא אדיהיב ליה מיגניב כי קאמינא אנא כגון דקאי באגם ואגם דנקט לאו דוקא רק לרווחא דמילתא נקטיה כלומר שאין משיבו לאלתר ומה ראיה זה להילך דרב ששת גבי מודה מקצת וטעמיה דרב ששת כיון דאמר ליה הילך כמאן דתפיס ליה דמי ובפקדון קאמרינן כל היכא דאיתיה ברשות דמריה איתיה הילכך אין ללמד הילך שכולל הודאה כגון זה דרב ששת מהילך שיש בו כפירה כגון מימריה דרבא בשורי גנבת בפרק הגוזל קמא. והריא"ף ז"ל כתב בהלכות בפרק שנים אוחזין איתמר משמיה דגאון ז"ל דהיכא דאית ליה לאיניש פקדון גבי חבריה דכי תבע ליה מיניה יהיב ליה ניהליה כמקרקעי דמי דקיימא לן פקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה הוא. וזה ראיה לדברינו דקיימא לן נמי דכל קרקע הילך הוא. ופירוש דקיימא באגם חלוק בתלמוד לכמה עניינים כל מקום ומקום כפי עניינו יש שהוא מצוי אצלו ואצל כל אדם כי ההיא דאמרינן בפירקין ושואל כל הנאה שלו הא בעיא מזוני דקיימא באגם. וכההוא דאמרינן בהמפקיד מאי בינייהו איכא בינייהו קושיא דרבי זירא אי נמי דקיימא באגם. ויש שאינה מצויה לא לו ולא לכל אדם כי האי דאמרינן גבי כפירת הפקדון הכא במאי עסקינן דקיימא באגם סבר אשתמיטנא עד דבחישנא ומשכחנא ומייתינא ליה וכההיא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלושים יום קנה ואפילו עומדת באגם ואוקימנא בדאמר ליה מעכשיו ומנא תימרא דכי אמר ליה מעיקרא מעכשיו אף על גב דהשתא לא שכיחא קנה כההוא דאמרינן בפרק המפקיד אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב וכו'. ויש שמצויה לו ואינה מצויה לכל אדם כי ההיא גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד גבי שור שהמית עד שלא נגמר דינו ונימא ליה אי תם הוה מערקנא ליה לאגמא ולענין מודה מקצת שאנחנו מדברים בו אי קאי באגם. זה כללו של דבר אי שכיחא ליה הא שכיחא ליה והוה ליה הילך ואי לא שכיחא ליה הרי הוא כדין האבדה. ובית מלא פירות שכתבת לך לראיה איני יודע מה היא ראייתך משם כי איני רואה שם דרך לקיימא באגם ולא לקטעה ידה דמשמשת עליהם בכתבך ואם בפירות שהרקיבו ויין שהחמיץ ושמן והבאיש בפשיעה אני מעמידה מה ראייה יש. ואמרת כי שכחתי שני העמודים האלה. ואולי עמודי עשן היו וכבר נצח בהם הרוח. ואשר כתבת אדמוקי לה לסיפא בשלש פרות וארבע לוקמה בלא הילך ונמצא משתכר פרה אחת אי בדקיימא באגם קאמרת כבר השיבונוך על ענין דקיימא באגם ואי דקטעה לידה דפרה קאמרת ידוע הוא הכלל שבידינו מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ואשר אמרת אמאי פשיטא ליה דבאיתה לפרה שכורה קמן עסקינן. פשוטן של דברים כך הוא נראה ממשנתנו שאין טענתם אלא במתה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ואתה מבקש לך גדולות ועקלקלות כי אין אנו אומרים בתלמוד דקיימא באגם ולא דקטעה לידה דפרה אלא מתוך הדחק והפירוק שפירקנו על ידי גלגול מרווח ונכון ולא יצאה המשנה מפשוטה שאין על הפרה העומדת בעינה לא דין ולא דברים ובזה אנו מעמידין גירסת מה שהודה לו לא טענו כלל הפרה העומדת בעין שהוא מודה בה אין הטענה באה עליה כלל אי משום שאינו תובעה אלא שהוא מניחה עדיין ברשות השומר אי משום דהויא לה הילך מכל מקום אין זו הודאה מקצת הטענה. והדברים מוכיחים דהאי שקלא וטריא אליבא דרב הונא ורב יהודה היא ולדידהו כולה מתניתין כפשוטה מתוקמה הילכך לית לן לאהדורי בה אפירכי ושינויי דחיקי. ואשר אמרת הוה ליה לאקשויי ואמאי הילך הוא כדאקשי ליה לקמן בשדה גדולה וקטנה. ידוע הוא שאין זו הקושיא באה לעולם אלא במקום שיש צד או דרך למודה מקצת דהא תלמוד גבי עבד קטן וגדול ושדה גדולה וקטנה לבתר דאוקמה כדרבן גמליאל שמחייב בטענו חטים והודה לו שעורים אקשיה עליה ואכתי הילך הוא ולפיכך הקדים בתחלה השמועה להקשות שתי הקושיות אמאי מה שטענו לא הודה לו וכו' ועוד הילך הוא אבל בכאן לדברינו שאנו אומרים שאין כאן הודאה כלל ואין דין ודברים על הפרה העומדת בעינה לא יתכן לומר ועוד הילך הוא וזה הטעם מספיק לכל מודה על האמת. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: עוד אתה מחזיק לומר כי כל פקדון מאחר שמודה בה הילך הוא ואפילו עומד באגם. ותגא דמלכא דלא מעיקר סברא אמרת לה ולא עבדת ביה עובדא כלל דהא רב ששת דאמר הילך פטור מפרש טעמיה כיון דאמר ליה הילך כמאן דתפיס ליה דמי ומאי דקטעין ליה לא קא מודה ביה ואיני רואה בענין התרדא שכל זמן שהיא עומדת באגם אף על פי שמודה נחשבת ככפירה הואיל דאיפשר דמיגנבא מהתם ולא כתפיס ליה דמיא וגם הכא לענין מודה מקצת כי קאי באגם אמאי חשבינן ליה כמאן דתפיס ליה והא אפשר דמיגניב מהתם או מת ביד השומר עד דלא אתי לידיה וזו היא ראייתנו לעין כל רואה. והראיה השנית מבית מלא וכיס מלא מסרתי לך וכו' ואמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה בית סתם אבל אמר ליה בית זה ידיע טענתיה ומחייב שבועה ולדבריך הלא הילך הוא שהרי הוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל ואם פירות שהרקיבו ויין שהחמיץ הוא אינו חייב הנפקד לשלם. ועוד כיס מלא מי איכא למימר הרקיבו המעות. ועוד כי מה שהנחת אתה נוטל קאמר ואם נשתנו הפירות הרי מה שהניח איני נוטל ומעתה הפרה השכורה איך לא נחשבה להודאה ומנין לנו שהיא עומדת בבית דין והוא אומר הילך. ואשר אמרת כי לא יצאה המשנה מפשוטה כי אין בפרה העומדת בעינה לא דין ולא דברים. מדבריך ניכר שחזרת בך מדין הילך וברחת אל דרך אחרת הקדמונית. ועור איך תוכל לומר דבר זה והלא התובע תובעה והנתבע משיב עליה כדאמרינן בגמרא סיפא דאמר ליה ארבע פרות מסרתי לך שלש דשאלה וחדא דשכירות ומתו הנך דשאלה הנה התובע תובעה עם פרותיו והנתבע אומר לו חדא דשאלה לא היו דברים מעולם וחדא דשאלה מתה וכו' הנה הנתבע משיב עליה ואיך יתכן לומר שאין עליה דין ודברים וכי מפני שאינו כופר בה אתה אומר שאין בה דין ודברים. עד כאן.

והרז"ה השיב וזה לשונו עוד קפצת ונשבעת שאין תורת הילך בדקיימא באגם וראייתך מן התרדא בענין הראשון. ואיני יודע מה אשיבך על זה חוץ ממה שהשיבותיך כבר כי הנדון דומה לראייה כי בראייתך מן התרדא בענין שורי גנבת וכו' אי קאי באגם ומיגניב ומיתביד מהתם דלא אתא לידיה לאו ממונא קכפר ליה שהרי הוא מודה בדין השמירה שהוא שומר בה והטעם הזה נראה לעין כל רואה ואם הייתי חוזר עליו כל היום הייתי דומה לצנורא דדשא ובוצינא דרחיא אך שמע נא אפילו אתה מרבה כל היום תגא דמלכא ומריה דאברהם אין אנו שומעים לך שהרי הרב רבי שלמה כתב בפירושיו בפרק שנים אוחזין היכי דמיא פרה של הודאה לאו דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך כל מקום שהיא לאיתויי מאי לאו לאיתויי דקיימא באגם עוד כתב בפירקיה ולהכי נקט ומתו תרווייהו דאי בדמתה חדא ואמר ליה חדא שקלה וחדא לא ידענא הויא ליה האי דמודה בה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור. ונראה לנו מדבריו שעל היסוד הזה נבנו השמועות ההם. ואפילו אתה עומד וצווח ככרוכיא תרדא וקיימא באגם אין אנו שומעים ולא משגיחין עליך לעזוב בזה דברי הרב הנזכר. ומראיה השנית מבית מלא וכיס מלא אמרת אם בפירות שהרקיבו אין הנפקד חייב לשלם. ואבי זכור שכתבתי בכתבי שהרקיבו בפשיעה ואתה פחזת ופסעת על המלה הזאת וסנפתה בין המומין לברוא לך קושיא ואם יקשה הפשיעה בעיניך אמור אפילו באונס על דרך מתנה שומר חנם להיות כשואל או שמא היה הוא בעצמו שואל עליהם ולא הוצרך להם. וכיס מלא נמי אמרינן עליו דשתיך או פחתי באיסתרי דצניתא. ועוד שנינו כמה תהא הסלע חסרה. בחר לך ושים בו מהם הטוב בעיניך כי ידוע הוא לכל בעלי החכמה כי אין בעולם השפל דבר נמלט מן ההפסד והוא הנקרא עולם ההויה וההפסד. ואם כל זה קשה בעיניך שוב לדעתך ושים הבית באגם והכיס בקרקע הים. והקשית במה שהנחת אתה נוטל כי אם נשתנו הרי מה שהניח אינו נוטל. אי דייקינן כולי האי לא מקרא קרינן ולא מיתנא תנינן קשו קראי וקשיין מתנייתא כתיב מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש וכתיב כי ברא ה' חדשה והחכם אמר אין מערכת מן המערכות העליונות שוה לחברתה ברבבות אלפי שנה ועוד שנינו משלמת מה שנהנית ומשלמת מה שהזיקה ואין התשלומין מה שהוזק ומה שנהנית ממנו בעצמה אלא הדבר המושב תחתם כאותה ששנינו אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין וכן במה שכתוב מכה נפש בהמה ישלמנה פירוש נפש תחת נפש כמו שכתוב שלם ישלם שור תחת השור והרבה מהדברים הנקראים בשם הגורם להם כמו החטאת והאשם וכמו שכתוב הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כלומר שכר פעולתו אתו וכמו ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו לדעת דברי המדקדקים וכמה דברים אמורים על פנים הללו דרך הקירוב והדמיון כמו בקדרה שבשלו בה נתבשלו בה שזה יאור מצרים וזה ים סוף וכן אם נפרש מה שהנחת אתה נוטל על המושב תחתיו בערכו ובשויו לא היה הדבר רחוק ובדין גזלן מצינו בפירות שהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך ואף על פי שנשתנו וגזלן קונה בשינוי. אף בזה אין תימה אם נשתנו והוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל. וגדולה מכל אלו כי הדבר המונח הוא בעצמו מן התשלומין כדקיימא לן לכל שמין חוץ מגנב וגזלן ונמצא נוטל מה שהניח ואם הוא נוטל יותר עד כדי תשלום ההפסד אין מה שהניח יוצא מן הכלל ויש המעט בכלל המרובה ודי לנו בכל מה שהזכרנו אבל בית מלא וכיס מלא מעות באגם לא ראיתי מעולם. נסתלקה קושייתך וראיה וסיוע לא יהיה לך בביתך ולא יהיה לך בכיסך. עוד כתבת כי כשאמרתי שאין על הפרה העומדת בעינה דין ודברים הכרת שהחזרתי כי אשריך על ההכרה הגדולה הזאת כי איני מכיר בעצמי חזרה זו וכן אני בכל דין הילך לדברי הפוטר משום דכמאן דתפיס ליה בידיה דמין מעתה אין בו שום דין ודברים. ואם הוספתי טעם על טעם וראיה על ראיה אין לדון אלי מזה דין חזרה. עוד הקשית והלא התובע תובעה והנתבע משיב עליה כדאמרינן בגמרא וכו'. ואני אומר כי כל האמור עד ומתו להו הנך תלת דשאלה הכל הקדמה והצעה הוא לפרש הענין אבל שורש התביעה אינה אלא ומתו הנך תלת דשאלה בלבד ולאו דחויי קא מדחינא לך אלא תלמוד ערוך ועמוד ברזל משנתנו היא תוכיח שאין במשנתנו זכר לשכורה כלל בטענת התובע שכך שנינו זה אומר שאולה וזה אומר איני יודע זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה והשאולה האמורה במשנתנו בטענת התובע בזה אומר שאולה וזה אומר איני יודע היא רמז לכל השאולות המפורשות לרבין ולרמי בר חמא ודמיא קצת למאי דאמרינן התם בשבועות בפרק שבועת הדיינים חטה בכלל חטין שעורה בכלל שעורין ומן הטעם הזה נדחית ראייתך שכתבת בסוף כתבך הראשון מדלא אוקמה כגון דאמר ליה ארבע פרות מסרתי לך תרתי דשאלה ותרתי דשכירות אנהרנא מיניה דלא מצטרפי כלל ואנו כבר ביררנו שלא היה נכון זה מפני שאין זכר במשנה לתביעת השכורה. עד כאן.

ועל מה שכתוב לעיל שכתב הר"ן בשם הראב"ד דהוא הדין למלוה ופקדון דלא מצטרפי וכו'. ומה שהקשה עליו הרז"ה כתב הרב בתשובה הנזכר וזה לשונו: ולענין שאלה דשאילו קדמנא הא פרישנא בקדמיתא דלא הויא ראיה תביעה לשתי תביעות ואף על גב דאתיא בקל וחומר דאלו מלוה ופקדון כיון דבעיקר המנה הם שוים ובתשלומי פשיעה הם שוים הכחשת הזמן והכחשת תשלומי אונסין לאו הכחשה היא לפטרו מעיקר הממון אבל מי שתובע את חברו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן אף על פי שגוף הממון משוה אותם לתביעה מכל מקום חיוביהן ופיטוריהן חלוקין ומחלקין אותם לשתי טענות לפי שהמלוה טענת התובע באה עליהם בכל ענין בין שהיא בעין בין שאינה בעין בין שאבדה בפשיעה בין שאבדה באונס והפקדון אין טענת התובע באה עליו אלא בזמן שהוא בעין או שאבד בפשלעה נמצא שאינה בטענה אחת גם הודאת הנתבע וכפירתו בשני עניינים הם שאין יכול לפטור את עצמו מטענת המלוה אלא בכפירת העיקר ומן טענת הפקדון יכול לפטור את עצמו בכפירת אונס הילכך אם הודה באחת מן הטענות הודה ומה שכפר בטענה אחרת כפר. זהו מכח השכל והכרח הדעת חוץ מן הראיות הברורות אשר בידנו כאשר כתבנו. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב דהא קיימא לן האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקבלי העסק נשבעין מדין השותפין בכפירת טענה שתי כסף כרב והודאה שוה פרוטה ככל הנשבעים שלא בטענה השנויים במשנתנו כולן כעין שבועת התורה יורו להן ואם כן שהמלוה והפקדון אינם מצטרפין זה לזה חסרה לה כפירת טענה וחסרה לה הודאה שהכפירה מתחלקת כסף אחד לכאן וכסף אחד לכאן וכן פרוטת ההודאה חציה לכאן וחציה לכאן ואינו צריכין לארבעה כסף ושתי פרוטות וזה לא עלה על לב איש מעולם. וראיותנו הראשונות יותר ברורות וחזקות מזו אלא שהנהגנו על דרך משל הצייד משכח רברבי שקיל משכח זוטרי שקיל. עד כאן. וכתב הר"ן ז"ל אבל הרמב"ן כתב דשאלה ושכירות חדא מילתא היא ובין שתבעו שתיהן והודה לו באחד מהן בין שתבעו אחד מהן והודה לו באחד חייב דחדא מילתא ממש היא ולא פליגי במידי תובע ונתבע אלא שהתובע אומר שקבל עליו שמירה מעולה בפרה זו להתחייב עליה באונסין ונתבע אומר שלא קבל עליו שמירה אלא מגנבה ואבדה. אבל מלוה ופקדון תביעות חלוקות הן לענין שאם תבעו אחד מהם והודה לו בחבירו פטור דומיא דחטים ושעורים. ומיהו כשתבעו שניהם והודה לו באחד מהן חייב בחטים ושעורים דכי אמרינן טענו חטים ושעורים הודה לו באחד מהן חייב לאו דוקא חטים ושעורים דהוא הדין לכל שתי תביעות חלוקות. וראיה לדבר דמלוה ופקדון חלוקין הן וכי תבע בחד מינייהו וחבריה מודה ליה באידך פטור. מדתנן בפרק המניח את הכד היו הניזוקין שנים והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן הזיק את הקטן ומזיק אומר לא כי אלא גדול הזיק את הקטן וקטן את הגדול המוציא מחברו עליו הראיה ואמרינן עלה הא לא מייתי ראיה שקול כדקאמר מזיק לימא תיהוי תיובתא דרבה בן נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור והא הכא שהניזק תובעו ואומר מנה לי בשורך הגדול שהזיק שור גדול שלי והלה אומר אין לך בו אלא חמשים שלא הזיק אלא את הקטן ואפילו הכי אף על פי שזה תובע מנה וזה מודה בחמשלם כיון שאינם מודים בתביעה אחת אלא תובע מחמת נזקו של גדול וזה מודה בנזקו של קטן לא חשבינן ליה מודה מקצת מלוה ופקדון נמי אף על פי שזה תובע מנה וזה מודה בחמשים כיון שהתביעות חלוקות הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים. וראיה לדבר עוד מדתניא בספרא שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחד ואחד יכול מפנל שהן ארבעה מיני תביעות מנין אפילו אמר לו בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאיני יודע לך עדות וכו' אלמא שיותר הן חלוקות מיני תביעות של מלוה ופקדון מתביעת חטים ושעורים. ומיהו תבעו שניהם והודה לו באחד מהם חייב. ומכל מקום שאלה ושכירות חדא מילתא היא וכדכתיבנא לעיל שאם לא כן היכי אמרינן אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה והרי הוא פטור עליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים אלא על כרחך כדאמרן. זהו דעת הרמב"ן. אבל הרשב"א כתב דשאלה ושכירות הרי הן כמלוה ופקדון וכל שתבעו אחד מהן והודה לו בחברו פטור כטענו חטים והודה לו בשעורים. וכי תימא אם כן היכי אמרינן גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה והא לא מחייב בה כלל כטוענו חטים והודה לו בשעורים. תירץ הוא ז"ל דהכא בטוענין על פרה מסויימת עסקינן שהמשאיל אומר פרה זו שמתה שאולה היתה בידך ואתה חייב באונסיה והלה אומר לא כי אלא פרה זו שכורה היתה בידי דבכהאי גוונא כיון שהן טוענין על פרה זו מסויימת הרי הודה במה שתבעו ובכהאי גוונא ליכא מאן דפליג ואפילו במלוה ופקדון כגון שטוענו מנה זה הלויתיך והלה אומר אין מנה שלך הוא ולא הלויתו לי אלא פקדון הוא שהפקדת בידי דבכהאי גוונא ודאי הודאה גמורה היא ואי קשיא לך והא ההיא דהיו הניזוקין שנים שטוענין על שור מסויים שזה טוען בו במנה וזה מודה בחמשים וחשבינן ליה טענו חטים והודה לו בשעורים. לא דמי דהתם אינו תובע השור ממש שהרי לא נתחייב לו בדין עדיין ואינו תובע אלא ההיזק שהוא אומר שהזיק את הגדול והלה אומר לא כי אלא את הקטן ולפיכך הוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים. זהו דעת הרשב"א. אבל הרמב"ם סובר שאפילו טענו מלוה והודה לו בפקדון חייב שכך כתב מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע ולזה דעתי נוטה. אלו דברי הרב. וזה לשון הריטב"א: ומיהו לענין התובע לחברו שיש לו אצלו פרה שאולה והוא אומר שאין לו אצלו אלא פרה שכורה הרי הוא חייב לתת לו השכורה ואין זה חטים ושעורים דחטים ושעורים הן שני מינין בגופן אבל שאלה ושכירות אינם שני מינים ממש כי אפשר לשאולה להיות שכורה או בהפך ואין זה אלא כאומר מנה של מלוה יש לי והוא אומר אינו אלא מנה של פקדון וכיוצא בו שהרי הוא חייב במה שהודה ואם יש כאן מודה במקצת כגון שאומר אינם אלא חמשים של פקדון חייב שבועה וכן אמר לו פרה שלי שוה מאה דינרין שאלת והוא אומר לא כי אלא פרה של חמשים דינרים השכרת לי כי כחושה היתה הרי זה מודה במקצת גמור והדבר הזה נראה מבואר בעצמו ואם הוא שלא כדברי הראב"ד ואין לי להאריך בכאן יותר. והדרינן לפרושי שמעתין דאקשינן אמאי נשבע דהא מה שטענו לא הודה לו. ואם תאמר והלא אוקימנא מתניתין לעיל כשיש עסק שבועה ביניהם ואידך בבא נמי בהכין מתוקמה שפיר אלא דעל מה דקאמר בבא דלעיל איני יודע אמר השתא ודאי שכורה מתה. ויש לומר שכבר נשמר רש"י ז"ל מזה שפירש דלרב נחמן הוא דאוקימנא לעיל בשיש עסק שבועה ביניהם והשתא פרכינן אליבא דרב הונא ורב יהודה היכי מתפרשא להו הך סיפא. עד כאן.