דף ביאור
מסכת בבא מציעא דף צ׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא מציעא דף צ׳ עמוד א׳
מסכת בבא מציעא דף צ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־387 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
והדשות דישת שבלין בתרומה ובמעשר כגון שהקדימו בשבלין:
אין עובר בלא תחסום:
המרכסות משום דגמר מלאכתן למעשר. משעת דישה:
תרומה ומעשר דסתם דייש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב (במדבר. ח) כדגן מן הגורן:
מפני מראית העין שלא יאמרו עליו שהוא חוסם:
בול מלא אגרוף:
בטרסקלין שבפיה שק או טרסקל תולין בצוארה והמאכל בתוכו ואוכלת:
נכרי הדש בפרתו של ישראל אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 90a · Sefaria
תוספות
והדשות במעשר ובתרומה אינו עובר משום לא תחסום פי' בקונטרס דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר שאין רגילות להיות תרומה ומעשר אלא אחר מירוח תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכן דריש בהדיא במעילה (דף יג. ושם ד"ה מאי) מדישו גבי הא דתנן וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש:
כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני דאפילו לר' יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך והא בעי חומה ותימה והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל וה"נ אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לרבי יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקדושין (דף נג:) וי"ל דאפילו הכי (לא) קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קיא:) דלכולי עלמא לא מיקרי שללה גבי עיר הנדחת ופטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם:
גידולי מעשר חולין דלא שייך למיגזר שמא ישהה בידו ויבער בטומאה דלמה ישהה כיון שיכול לפדותו ואפילו לקוח בכסף מעשר שנטמא דאינו נפדה לרבי יהודה לא גזרו על גידולין דליהוו מעשר כיון דעיקר מעשר יש לו פדיון:
והיכי דמי כשהקדימו בשבלין תימה דמאי איצטריך לפרושי הכא היכי דמי דעד השתא נמי הוי מיירי בהכי דהא בגידולי מעשר ליכא לאוקמה כלל:
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה:
חסום פרתי ודוש בה פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום:
אבל הכא דאיסור לאו שרי אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת:
Tosafot on Bava Metzia 90a · Sefaria
רשב"א
אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ק חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פי' הראב"ד וזה עיקר. (שיטמ"ק).
אל חסימה דאיסור לאו לא וא"ת והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות, וכדתנן (ביצה לו, ב) כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו', וכל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דהתם שבות דנפשיה קא מפרש, כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי (שם כד, ב) גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוס' די"ט משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא, וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה (שבת ס, ב) גבי סנדל המסומר אפילו לר' חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו, תדע דתנן (ביצה לו, ב) אין בין י"ט לשבת וכו'. ואפילו בחולו של מועד גזרו די"ט הוא, וכדאמרינן התם (מו"ק יב, א) זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות י"ט במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא, וכדאמרינן ביבמות ס"פ חרש (קיד, א) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט, ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו י"ט דאיסור לאו לא גזרו. [וז"ל נמוק"י בשם רבנו:] ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים, דומיא דחסום פרתי ודיש בה שאומר לו כן קודם דישה.
Rashba on Bava Metzia 90a · Sefaria
מאירי
פרות המרכסות בתבואה אינו עובר בה משום בל תחסום שאין זה נקרא דישה גמורה וענין מרכסות בתבואה פרשו גדולי הרבנים ששורין שעורים במים ומיבשין אותם ודשין אותן בפרות להשיר קליפתם והוא חושלא הנזכרת תמיד בתלמוד ושמא תאמר והלא נגמרו למעשר אין זה כלום שלא נאסר נגמר למעשר אלא בפועל אבל בהמה אוכלת כל שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש ואפילו נגמר למעשר אלא שאינו עובר משום לא תחסום שאין זה דישה אלא שמפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותן בקרסטיל התלוי בצוארה ופיה בתוכה ויש סותרין פירוש זה לומר שכל שעסוקה במלאכה אף בלא דישה אוכלת שאין גמר הענין בדישה ופירוש מרכסות בתבואה מענין הרכסים לבקעה כלומר פרות שירט להן הדרך והלכו בתעייה מהר לבקעה עד שהגיעו לגרן זה והן דשות במקרה דרך הלוכן וגדולי המחברים כתבוה כן ואף הם לא פרשו עליה שיצטרך להבאת מלא אגרוף כלל אלא על הדש בתרומה ומעשר כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות שלפנינו פירשו בפרות המרכסות כפירוש ראשון וכתבו הטעם על מה שאינו עובר בבל תחסום מפני שכבר נגמרו למעשר ולא יראה כן כמו שבארנו:
הדש בתרומה ומעשר וכגון שהקדימו בשבולין אינו עובר משום בל תחסום אלא מפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותנה בקרסטיל שבפיה על הדרך שהזכרנו ופרשו גדולי הרבנים הטעם שאין תורת תרומה ומעשר מן הסתם אלא מן המרוח ואילך כדכתוב כדגן מן הגרן ואם כן אין סתם דיש בתרומה ומעשר ויראה מתוך פירושם שאף כהן הדש בפרת עצמו אינו עובר משום בל תחסום וחכמי התוספות משיבין עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בפרתו של ישראל הן שדש בה ישראל הן שדש בה כהן והטעם שאין מצווים להאכילה במה שבעליה אסורין בו ואדרבה מוזהרים לחסמה שלא להאכילה תרומה וכל שלעצמו אסור במתנות כהנה אסור להאכיל את בהמתו ומביא מלא האגרוף מאותו המין ומן החולין ונותן לה אבל כהן הדש בפרת עצמו או ישראל בפרתו של כהן עובר משום בל תחסום ושמא תאמר לדעת זה אם כן היאך הוא אומר אינו עובר משום בל תחסום אדרבה מצווה הוא על החסימה ועוד שנראה מן התוספתא שאף פרתו של כהן אסור להאכילה תרומה והוא שאמרו שם ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ילידי ביתו ולא יליד בהמתו יכול אף בכרשני תרומה אסרוה ת"ל בלחמו לא אמרתי אלא בלחמו ויראה לי שכרשני תרומה וכיוצא בהם מדברים שאינם תבואה ופירות גמורים מאכילין פרתו של כהן לכתחלה ועובר בה משום חסימה ויראה כן במיני קטניות אבל תרומה עצמה אסור להאכילה בידים אבל אם אוכלת מעצמה אין צריך למחות והילכך בפרת כהן אינו עובר משום בל תחסום הן ישראל הן כהן ומ"מ אינו מצווה בחסימה ושמועה זו בפרת כהן ותבואה גמורה הן שדש כהן הן שדש בה ישראל וגדולי המחברים פירשוה בפרת ישראל שדש בה כהן ויראה במה שאמרו אינו עובר משום בל תחסום שלא תאמר יחסמנה בקול וגערה ולא בחסימה גמורה מפני מראית העין שהרואים סבורים שהפרה שלו היא אלא חוסמה לגמרי אם ירצה ולמראית העין מסלקו במלא אגרוף הבא ממקום אחר ודוקא מאותו המין הא אם הביא כרשנין אע"פ שהן יפות לה לא נסתלק מראית העין כרשינה זו למה היא באה והלא מאכל בהמה היא וכל של בהמה אין תרומה נוהגת בו התבאר הטעם במקום אחר מפני שבני אדם אוכלין אותם בשני רעבון:
גוי הדש בפרתו של ישראל אע"פ שהתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום בתנאו וישראל הדש בפרתו של גוי וחסם עובר משום בל תחסום:
תרומה שאמרנו שאינו עובר בה משום בל תחסום דוקא בתרומה גמורה כגון תרומה גדולה ותרומת מעשר של דמאי אבל גדולי תרומה כגון שזרעה וגדלה הואיל ומן התורה חולין גמורים הם אע"פ שמגזרת חכמים אסורים לזרים מחמת חשש תרומה טמאה שביד כהן שמא ישהנה ויזרענה עובר בה מ"מ משום לא תחסום ואין צריך לומר בגדולי גדולים שאף גזרת חכמים אין בהם וכן הדש בתרומת מעשר של דמאי עובר בבל תחסום:
הטבל שזרעו גדוליו חולין גמורין ואע"פ שכבר נתמרחו ונכנסו לבית והוקבעו חזרו הגדולין כמתחלה והותרו באכילת עראי עד שיתמרחו ויכנסו ומעשר שני שזרעו אם משנכנס לירושלם זרעו הרי גדוליו מעשר שני ואם מקודם שנכנס לירושלם גדוליו חולין גמורין:
מעשר זה שהזכרנו שאינו עובר בבל תחסום לא במעשר ראשון שהרי מותר הוא לזרים אלא במעשר שני עצמו שהקדימו בשבולין ואם היתה דישתו חוץ לירושלם אין צריך לומר שהרי אף הוא עצמו אסור בו ואין צריך לומר בהמתו ואדרבה מצווה הוא על החסימה על הדרך שביארנו בתרומה אלא אף אם דשו לפנים מחומת בית פאגי והוא היקף החיצון שבירושלם מפני שהמעשר ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ואין מקדשין בו את האשה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ יראה שאם אכלה מעצמה אין צריך למחות שאם כן מהו שאינו עובר בבל תחסום אדרבה מצווה הוא בכך ומ"מ מעשר שני של דמאי עובר בבל תחסום:
זה שכתבנו שכשדישתו חוץ לירושלם הוא עצמו אסור בה שמא אתה סבור מכח לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולאו זה כבר ביארנו בפרק הזהב שאינו אלא בנכנס לירושלם ויצא ואם כן נמצא שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים ומאי שנא מגדולי תרומה יראה לי שמ"מ יש כאן איסור עשה דלפני יי' אלהיך תאכלנו ואפילו קודם שנכנס ואחר שכן ראוי שלא ידחה מלאו של חסימה:
הדמאי אינו נוהג בתרומה גדולה שכבר ביארנו במסכת חולין שיוחנן כהן גדול שלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה מתוך שיש בה עון מיתה וששיעורה מועט ותקן שכל הלוקח מעם הארץ שיחייבוהו בתרומת מעשר ובמעשר שני מן הספק והוא הנקרא דמאי אבל תרומה לא הוצרך לכך שכבר נהגו בו כמו שביארנו שם אף הוא בטל את הוידוי שבמעשר אף מן החברים והוא שמתחלה היו מתודים בשנה שלישית לשמטה והיא שנת מעשר עני ומתודין ביום טוב האחרון של פסח רביעית ושביעית ולא היה מתודה עד שיוציא כל המתנות מביתו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים בכורים מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונן מבערן ומשליכן לים וקורא פרשת בערתי הקדש וכו' וכל שנתנן שלא כסדר אינו מתודה שהרי אין יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני וכבר ידעת שבבית שני קנס עזרא את הלוים על שלא מצא מהם עמו ונתן מעשר ראשון לכהנים ומתוך כך בטל יוחנן כהן גדול וידוי זה שהרי אין יכול לומר וגם נתתיו ללוי וכו':
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Metzia 90a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בגמ' פרות המרכסות כו' והדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום ונכרי כו' כצ"ל:
שם כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי כו' וה"ה דה"מ למימר לפי זה דכולה ר' יהודה והא לפנים מחומת בית פאגי והא מבחוץ לחומה וק"ל:
בפרש"י בד"ה ממון גבוה כו' וגבי תרומה מתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור כו' עכ"ל דע"כ האי טעמא שפירש לעיל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי כו' ליתא השתא דא"כ לר' יהודה נמי דמעשר ממון הדיוט הוא מ"מ מהאי טעמא דסתם דיש לאו במעשר משתעי אינו עובר ודו"ק:
בד"ה חסום פרתי ודוש בה דישה שלך עכ"ל וכן פירש לעיל יראה מפירושו דדוקא בדוש בה דישה שלך קמבעיא ליה אבל בדישו שלו לא קמבעיא ליה ובנ"י מצאתי וז"ל והא דלא פשטינן ליה מהא דתניא במ"ק בפ' מי שהפך כלל וכו' ושאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה והרי בחולו של מועד ליכא איסור סקילה ואפ"ה אמירה לנכרי שבות והר"ב היה מחלק דהתם איירי לעשות מלאכתו של ישראל וההנאה של ישראל היא אבל הכא קמבעיא ליה בדוש בה דישה שלך לצורכה כו' אבל תימה מאי מייתי מהלין תורין דגנבין ארמאי נימא שאני התם דההנאה לישראל היא לכך נראה לרב' כו' דגזירה יו"ט אטו שבת וחה"מ מעין י"ט הוא עכ"ל ובפרק תולין כתב עוד בזה חסום פרתי ודוש בה פירוש שנהנה בחסימתה שאפי' אינה שלו מ"מ הרי מרבה לו הבע"ה שכר במה שהיא נחסמת כו' עכ"ל ודו"ק:
תוס' בד"ה אבל הכא דאיסורא כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 90a · Sefaria
מהר"ם
גמרא קשיא מעשר אמעשר בתוס' משמע דמיירי במעשר שני וכן הא דמשני הא במעשר ראשון הא במעשר שני הוי פירושו הא דקתני עובר איירי במעשר ראשון והא דקתני בברייתא קמייתא אינו עובר איירי במעשר שני דהוי טפי ממון גבוה אפילו לרבי יהודה כיון דבעי חומה אבל מ"מ קשה לפי מה דמסיק דאיירי כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי ה"ל לאוקמא הא והא במעשר שני והא הא כרבי יהודה והא דקתני אינו עובר כגון שדש חוץ לחומה והא דקתני עובר כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי וק"ל:
תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון וכו' עד ולא מקרי שללה ופטורה מן החלה וכו'. תרי מילי הן שללה איירי לענין עיר הנדחת דדרשינן ושרפת באש את העיר ואת כל שללה ולא שלל של גבוה ומעשר שני לא אקרי שללה ואינו נשרף וכן לענין חלה לא אקרי עריסותיכם ואם לש מעשר שני פטור מן החלה:
ד"ה א"ל תניתוה וכו' ורבנן לא פליגי עליה וכו' וז"ל האשר"י ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דחיישינן למראית עין אבל אטעמא דמשום דמעלי לה דקאמר רבי שמעון לא אשכחן דפליגי:
ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא. ובספר ח"ש כתב דט"ס הוא דבמקום דבשביעית צ"ל דבשבת:
Maharam on Bava Metzia 90a · Sefaria
שיטה מקובצת
הדשות בתרומה ומעשר פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.
והדשות במעשר ובתרומה וכו' ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.
אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.
יפות לה מן הכל אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.
כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.
בשלמא גדולי תרומה תרומה פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.
אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.
כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן. ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.
ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 90a · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה בית פאגי היקף חיצון. עי' סנהדרין י"ד ע"ב ברש"י ד"ה בית פאגי ומנחות עח ע"ב ד"ה חוץ לחומת:
תוס' ד"ה אבל וכו' וגזרו אטו שבת עי' ר"ה דף כד ע"ב תוס' ד"ה שאני ועיין בב"ח ריש הלכות כלאים:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 90a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף צ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־387 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 135 מילים
נפתחת ב״וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל…״
- קטע 245 מילים
נפתחת ב״וּרְמִינְהִי: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה – אֵינוֹ עוֹבֵר…״
- קטע 315 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה לָא קַשְׁיָא – כָּאן…״
- קטע 433 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא:…״
- קטע 523 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, הָא…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ…״
- קטע 75 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין.…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״וּלְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא בָּעֵי חוֹמָה! כְּגוֹן שֶׁדָּשׁ…״
- קטע 928 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר…״
- קטע 1032 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר דְּמַאי אִיכָּא, אֶלָּא תְּרוּמַת דְּמַאי…״
- קטע 1113 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה אוֹכֶלֶת וּמַתְרֶזֶת,…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיֹּאמַר אָדָם לְנׇכְרִי ״חֲסוֹם…״
- קטע 1538 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: נׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל…״
- קטע 168 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: הָלֵין…״
לשון המקור
וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״, אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן – מֵבִיא בּוּל מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה לָהּ בַּטְּרַסְקָלִין שֶׁבְּפִיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל.
וּרְמִינְהִי: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְנׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. קַשְׁיָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה, קַשְׁיָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר!
בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה לָא קַשְׁיָא – כָּאן בִּתְרוּמָה, כָּאן בְּגִידּוּלֵי תְרוּמָה. אֶלָּא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר קַשְׁיָא!
וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר, כָּאן – בְּגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר. בִּשְׁלָמָא גִּידּוּלֵי תְרוּמָה – תְּרוּמָה! אֶלָּא גִּידּוּלֵי מַעֲשֵׂר – חוּלִּין נִינְהוּ. דִּתְנַן: גִּידּוּלֵי טֶבֶל וְגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – חוּלִּין!
אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, הָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה.
הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא.
הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין.
וּלְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא בָּעֵי חוֹמָה! כְּגוֹן שֶׁדָּשׁ לִפְנִים מֵחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי.
אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר דְּמַאי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת דְּמַאי.
בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר דְּמַאי אִיכָּא, אֶלָּא תְּרוּמַת דְּמַאי מִי אִיכָּא? וְהָתַנְיָא: אַף הוּא בִּיטֵּל אֶת הַוִּידּוּי וְגָזַר עַל הַדְּמַאי – לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד!
אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר דְּמַאי.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה אוֹכֶלֶת וּמַתְרֶזֶת, מַהוּ? מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא, וְהָא לָא מְעַלֵּי לַהּ? אוֹ דִלְמָא דְּחָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא, וְהָא חָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא?
אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל. שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיֹּאמַר אָדָם לְנׇכְרִי ״חֲסוֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ״? מִי אָמְרִינַן: כִּי אָמְרִינַן אֲמִירָה לְנׇכְרִי שְׁבוּת, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת – דְּאִיסּוּר סְקִילָה, אֲבָל חֲסִימָה, דְּאִיסּוּר לָאו – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
תָּא שְׁמַע: נׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. מִעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא. בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא סֵיפָא דְּיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי עוֹבֵר, תְּנָא רֵישָׁא: אֵינוֹ עוֹבֵר.
תָּא שְׁמַע דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: הָלֵין תּוֹרֵי