מסכת בבא מציעא דף ע״ט עמוד א׳

לרכוב שאני שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים:

ואין לו עליו אין לשוכר על המשכיר:

אלא תרעומות שהשכיר לו חמור כחושה:

דשכיח למיגר מוצא חמור אחר כאן לשכור:

אם יש בדמים של נבילה:

ליקח בו חמור כל שהוא:

יקח וישלים דרכו דהא שיעבד לו חמור זה ותנן במתניתין מתה חייב להעמיד לו חמור אחר ומשני בשאין בדמיה ליקח:

ופרכינן ואם יש בדמיה לשכור ימכור שוכר זה את הנבילה באשר הוא שם וישכור חמור לעצמו דהא שיעבד לו חמור זה ותנן במתני' מתה חייב להעמיד לו חמור אחר:

אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר וי"ל דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים. שהשכיר מזה אבל בטפי פורתא ימצא. להשכיר והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון דהוא אנוס א"נ כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו:

ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה ה"מ לשנויי דאין בדמיה לשכור אלא רוב פעמים יש בדמיה לשכור והאמת משני ליה והא דאמר בסוף פרק השואל (לקמן בבא מציעא דף קג.) אי דאמר בית זה ונפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיה לרב ליקח יקח ולשמואל אפילו לשכור ישכור דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למוכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור שמת אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור:

והא הכא דכי מטי יובל ולברייתא גופא א"ש אע"ג דהשתא נמי דליקח הקרקע קרי כליא קרנא מ"מ נפקא מינה ללוה דלא ליצלח לציבי דזמנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה יובל או איתרמי ליה זוזי ופריק ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל אבל לרב דאמר לא מכליא ליה קרנא קשה ליה דמ"מ כליא קרנא כיון שלבסוף לא תשאר הקרקע ביד הלוה:

במוכר שדהו לס' שנה קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא:

אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן אמאי לא יטול לימא ליה הב לי ספינתך ואנא מייתינא חמרא - לא מיבעיא אם לא נתן שלא יתן כדקתני אלא אפילו אם נתן כבר יחזור ויטול כיון שזה יכול להביא יין והמשכיר אינו יכול להביא ספינה זו שהתנה ולא דמי להא דאמר לעיל אילו עד הכא בעית למיתי כו' דהתם מהני ליה שיכול בקל. להשכיר מכאן עד מקום שירצה או למכור שם סחורה כדפרישית לעיל אבל הכא לא שייך למימר הכי שהיין נטבע ומה ימכור אבל אין לפרש דהכי פריך אמאי לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך עדיין אבל שכר חצי הדרך שכבר הלך ניחא ליה שלא יטול דא"כ הא דקתני אם לא נתן לא יתן דמשמע שלא יתן כלל אפילו שכר חצי הדרך ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל:

אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינה - לא מבעיא אם כבר נתן שלא יטול אלא אפילו לא נתן יש לו לתת כל השכירות שהרי קנה המשכיר כל השכירות במשיכת השוכר את הספינה כיון שמזומן המשכיר לקיים תנאו או אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו ושוכר אינו יכול לקיים א"כ מזלו גרם והוי כחוזר בו ויתן לו מחצי הדרך שלא הלך כפועל בטל וקשה דאמאי יתן לו כלל מחצי הדרך שלא הלך אפילו כפועל בטל כיון שאירעו אונס הא אמרינן לעיל (בבא מציעא דף עז.) היכא דהשוכר אנוס דאתא מיטרא דא"צ להשקותה דהוי פסידא דפועלים ומשמע לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים הוי פסידא דפועלים והכא נמי על כרחך פריך שיתן אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ותירץ ריב"ן דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו:

הא דאמרינן אע"ג דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי, הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות, מי א"ל אלו בעית למיתי עד הכא, וא"כ גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי, ואע"פ שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר איבעית למיתי עד הכא, אפילו הכי לא ניחא לי, שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר, אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר, וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר, והכי קאמר, היכי דמי דאי דקא משתרש ליה, כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר, מאי תרעומת, דאי משום שינוי דעתא (עי' לקמן ע"ב), זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת, ואי דלא משתרש ליה, שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו, או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון, אמאי נותן לו שכר חצי הדרך, ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה, ונותן לו שכר חצי הדרך, שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר, דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך, וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר, הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר, מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך. הקשה הראב"ד, כיון שמתה, מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ, תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר, דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר, דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי, דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה, ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. (שיטמ"ק).

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ונראה לי, דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם, אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי, (שבת עג, ב) אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בח"ל ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידו אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל, כדרך שהוא מתנה בשמטה (מכות ג, ב) אלא מכאן נראה לי, דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל, שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב ביובל (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן, ורב כר' מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ואפילו במתנה שלא ישמטנו ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן, שהרי אמרו (לעיל בבא מציעא נא, א) בפלוגתא דרב ושמואל, באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר אין לו עליו אונאה, ואמרינן לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, אלמא לא איפשיטא להו, וא"כ אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. (שיטמ"ק).

אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ד' או ה' שנין מקמי דלימטי יובל. כלומר במשכנתא בנכייתא, וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל, דאי במשכנתא דסורא, זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה, וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך, דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. (שיטמ"ק).

שכר את הבהמה ונשתטית הואיל והבהמה מועדת בשטות מפלת רוכבה ומשא שעליה והילכך כל ששכרה לרכוב או למשאוי שהשלכתן לארץ בשטות מפסידתן כגון כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו אחר אם בחמור סתם כדינו ואם בחמור זה כדינו ואם שכרה למשא שאר דברים שאין קפידא בהשלכתם אומר לו הרי שלך לפניך:

שכר בהמה זו על הדרכים שביארנו בין לרכיבה בין למשא ונטלה והתחיל במהלכו ומתה בחצי הדרך וכבר ביארנו שאם אמר חמור סתם מעמיד לו אחר ואם אמר חמור זה אם יש בדמיו ליקח יקח ואם אין בדמיו ליקח ימכרנה וישכור בדמיה כמו שפירשנו ונותן שכרו למשכיר משלם מעתה אמר לו חמור זה ומתה בחצי הדרך ואין בדמיה לא ליקח ולא לשכור הרי זה נותן למשכיר שכר חצי הדרך שהרי אומר לו אלו רצית לבא עד כאן כבר היית צריך ליתן שכר ואין לו עליו אלא תרעומת על שהשכירו בהמה חלושה ושאפשר שלא ימצא מי שישכיר לו ונמצא גורם לו פסידא גדולה ואם הוא במקום שמצוי לו לשכור במה שנשאר לו משכירותו של זה אף תרעומת אין כאן וגדולי המחברים כתבו בזו שלא נאמרה אלא בשכרה לרכוב אבל למשא כל שמתה בחצי הדרך אינו לוקח בדמיה ולא שוכר אלא נותן שכר חצי הדרך ומניח נבלתו והביאם לזה מה שראו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשמועה זו השוכר את החמור לרכוב ומתה בחצי הדרך ושמא לא כתבוה אלא דרך העברה ואף הם כתבו חלתה עם נשתטית על מדרגה אחת להפריש בכלן בין רכיבה וכלי זכוכית לשאר משא וכן כתבו בפסק סוגיא זו דברים שלא נראו לנו וכבר הגיהו עליהם גדולי המפרשים בקצת דברים:

יש שואלים בסוגיא זו מה נשתנה חמור זה שאם מת לו מוכרו ליקח או לשכור ובבית זה אני משכיר לך פסקנו בפרק השואל שאם נפל אינו חייב לו כלום ונותן לו שכר מה שדר שם והולך לו והיה לנו לומר גם כן אם יש בדמי הקרקע ליקח או לשכור יקח או ישכור תירצו גדולי המפרשים שבחמור זה כבר קבל עליו להוליכו דרך ידוע עד מקום פלוני והוא שאמר ומתה בחצי הדרך ולא אמר בחצי היום אבל בית אין כאן אלא כך וכך לשנה ובכללו כך וכך בחדש כך וכך לשבוע ויראה מכאן שאם שכרה לימים אינו מוכר ליקח ולשכור ולדעתי אף בזו מוכר ליקח ולשכור שמכירת המתה או השבורה אם ליקח אף הוא ריוח אצל המוכר ואם לשכור אין כאן פסידא כל כך אבל בית שהפסידו מרובה לא העמידוה על דין זה:

זה שביארנו שכל שבחמור זה מוכר ולוקח ואם אין בדמיו ליקח שוכר בדמים ואין חוששין לכלוי הקרן יש שואלין בה והלא בפרק המקבל אמרו באחד שמשכן כרם לחבירו לעשר שנים והזקינו הגפנים לחמש שנים וגמרו את הדין שהוא קרן וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות למדת מ"מ שחוששין לכלוי הקרן ותרצו בה הואיל ויכול ליקח מאותן אילנות קרקע אחד שהרי דמיהם מרובים אף הדין כך הוא אבל בזו שדמיה מועטין אין לחוש לכלוי הקרן והראיה שהרי כל שיש בדמיה ליקח אין אומרין שישכור:

יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחזה אינו יכול לגאול בפחות משתי שנים ואחר שתי שנים גואל לכשירצה ומחשב שנים הנשארות עד היובל וגורע מדמי המכר שאם לקחו במנה ויש עד היובל עשר שנים ונמצאת כל שנה בעשרה דינרין ואכלה הלוקח חמש שנים נותן חמישים וחזרה לו שדהו ואם לא גאלה חוזרת לו ביובל וכל הפירות שבה ללוקח וקנים וזמורות ופירות שקמה שבתוכה דינן כשאר הפירות והרי הן ללוקח אילן שיבש או שנקצץ שניהם אסורים לבקע אותם העצים וליהנות בהם שהרי אין זה אלא כעין משכון ואם יאכלנו בעל קרקע הרי הוא משכונתו של זה ואם יאכלנו בעל המשכון הרי אכל קרן של נכסי לוה ולא נשתעבד לו אלא לפירותיו כיצד יעשו ילקח בהם קרקע ולוקח יאכל פירותיו עד שתגאל השדה מידו וכן הדין בכל משכונה הן משכנתא דסורא הן משכונה בנכיתא שמא תאמר יבקע מקבל המשכון לעצים מיד שהרי לא חששו לכלוי הקרן אין זה כלום שהרי אמרנו שכל שאפשר לא לכלות הקרן עושין ושמא תאמר והלא אף קרקע זה שהוא לוקח בדמיהן חוזר לבעלים ביובל ונמצא מ"מ קרן כלה שמא יזדמנו ללוה מעות קודם היובל ויגאל וחוזר קרקע זה הלקוח ללוה עם הקרקע שלו ונמצא שאין הקרן כלה לו כל כך שכבר נהנה ממנו ואם הוא משכונה ישלמו ימי המשכונה קודם היובל או יזדמנו לו מעות ויגאל:

וכשתתבונן בדברינו אין ראיה מכאן למשכנתא דסורא אם יכול לפדותה תוך זמן אם לאו שמה שאמר זימנין דמטו ליה זוזי ופריק אם תרצה אתה מפרשה על משכנתא דסורא ואם תרצה תפרשנה על שדה אחזה שנמכר או על משכונה בנכיתא וכן פרשוה גדולי המפרשים ולשונם בזה זימנין דשלמי ימי משכנתא מקמי יובל פי' משכנתא דסורא שאין יכול לפדותה תוך זמן אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ובמשכנתא דנכיתה ונמצא לוה מיהא נהנה במקצת ואין הקרן כלה לגמרי:

כל שמכר שדה אחזתו לצמיתות עובר בלא תעשה שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ולא הועילו מעשיו וחוזרת ביובל היה סמוך ליובל עשר שנים ומכר שדהו לעשרים שנה או שהיה בתחלת היובל ומכרו לששים שנה אינו יוצא ביובל שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל כמו שיתבאר במקומו:

השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך עם הסחורה שהיה הסוחר מביא בתוכה מה יעשה בשכר הספינה אם השכיר בפרט ספינה זו ואף השוכר התנה בפרט לסחורה זו ר"ל ליין זה או כיוצא בו והרי שאין המשכיר יכול להעמיד ספינה זו ולא השוכר להביא יין זה אם נתן השוכר שכרה אין משכיר חייב להחזיר שהרי אומר לו יין זה התניתי הבא יין זה ולא אחר ואוליכנו ואם לא נתן אין המשכיר יכול לתבעו כלום שהרי זה אומר לו ספינה זו השכרתני ולא אחרת העמידנה ואתן ואין זה יכול לומר שיפרע שכר חצי הדרך כמו שביארנו בחמור שהרי לא הועילהו כלום שהרי טבע יינו שאלו הציל את יינו וטבעה אף הוא נותן שכר חצי הדרך אמר לו משכיר ספינה זו ושוכר התנה ביין סתם וטבע הכל אפילו נתן הרי זה מחזיר שהרי זה אומר לו ספינה זו התנית העמידנה ואני אביא יין מ"מ או החזר שכרי שהרי יין סתם התניתי אמר לו משכיר ספינה סתם ושוכר התנה ביין זה אע"פ שלא נתן יתן שהרי משכיר אומר לו יין זה התנית הביאנו ואעמיד לך ספינה שהרי ספינה סתם התניתי וכל מקום מנכה לו כשיעור שבין עושה מלאכה ליושב ובטל התנו שניהם זה בספינה סתם וזה ביין סתם הרי זה יכול לומר ספינה אני מביא וזה יכול לומר יין אני מביא וכל שלא הביאו ובידם להביא כל אחד בספק אם יביא אם לאו וחולקין ר"ל שאם נפרע כלו מחזיר חצי שכר ואם לא נפרע כלל נוטל חצי שכר ומ"מ אם זה מביא ספינה וזה לא הביא יין או זה הביא יין וזה לא הביא ספינה נסתלק דין חלוקה מכאן והמשלים טענתו ידו על העליונה עד שיבא האחר וישלים וכן כתבוה גדולי המפרשים:

בפרש"י בד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני המשכונא וקא כליא קרנא דלוה עכ"ל כך הגיה מהרש"ל וכ"נ לכאורה דהכי פרכינן לרב דאית ליה למיחש לעיל משום דכליא קרנא דמשכיר ה"נ הכא ה"ל למיחש דכליא קרנא דלוה באם ילקח בו קרקע שתצא ביובל אלא דהל"ל שיהיה האילן ללוה כמו לעיל דהוה הנבילה למשכיר אבל לשון רש"י ושמא יפגע יובל בתוך ימי כו' הוא קשה לפי זה ומהרש"ל כתב ליישב כלומר לאפוקי שאם כלה היובל אחר שני המשכנתא לא הוי כילוי קרנא ללוה כו' עכ"ל ליכא לאקשויי דאם נחוש לשמא יפגע יובל בתוך ימי המשכונא א"כ מאי נ"מ ללוה דלא ליצלח לציבי למלוה די"ל כמ"ש התוספות דזימנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה כו' ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל מיהו מפירושו נראה דהכא ניחוש נמי לכליא קרנא דמלוה דהמשכנתא הוה כמו מכורה לגביה בתוך שני המשכונא ויש לקיים נוסחת פרש"י שלפנינו והשתא שפיר פריך בפשיטות כיון דאית לן למיחש לשמא יפגע יובל תוך ימי משכונא וכליא קרנא נמי דמלוה ודלוה אית לן למימר דלא ילקח בהן קרקע אלא שיהיה האילן למלוה שהוא מוחזק בו ודו"ק:

תוס' בד"ה אילימא ביין כו' ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל עכ"ל דמדפריך בסמוך בספינה סתם ויין זה מלא יתן משמע דהכא בספינה זו ויין סתם לא קשיא ליה מלא יתן ודו"ק:

בד"ה אלא בספינה כו' וה"נ ע"כ פריך שיתן כו' מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא קשיא להו בפשיטות ארישא דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ולמה לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך כיון שאירע לו אונס דהוי פסידא דפועלים ודו"ק:

רש"י ד"ה הדרא ארעא וכו' וקא כליא קרנא דלוה כצ"ל:

תוס' ד"ה אלו בעית למיתי עד הכא לא אגרא וכו' כצ"ל:

בא"ד תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעית למיתי וכו' ר"ל שלא היתה כוונתו לבא לכאן לישאר שם אלא לילך משם ולהלן ועתה שמת החמור לא שכיח ליה לאגורי בעד מה ישלם לו:

ד"ה אילימא ביין סתם וכו' לימא ליה הב לי ספינתך וכו' כצ"ל:

וכלי זכוכית וכו' פירוש אם שכרה לטעון עליה כלי זכוכית כלרכוב דמי וחייב להעמיד לו חמור. הכין סוגיא דשמעתא זו אליבא דשמואל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל בממון ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו הלכה כשמואל בממון. רבינו חננאל.

כתוב בהלכות תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו' פירוש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר הפועל לבעל הבית הריני לפניך כלומר מידך לקחני המלך לעבודתו והואיל וכן הוא תן לי כל שכרי אלא אומר לו בעל הבית אין דינך אלא כדין פועל החוזר בחצי היום שנוטל שכר מה שעשה ותו לא. ויש לפרש לא יאמר לו בעל הבית הריני לפניך השלם מלאכתך וטול שכרך ואם לא תשלים שתהא ידך על תחתונה כדין כל פועל החוזר משכירותו אלא לפי מה שפסק עמו מתחלה נותן לו שכרו על מה שעשה עמו כיון שנאנס אף על גב דזל או אייקר עבידתא ליתיב ליה פלגא דאגרא. עד כאן. הרמ"ך ז"ל. לא לעולם דלא משתרשי ליה ומשום דאמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב קשיא לי כיון דלא קא משתרשי ליה כלל מה טענה היא לומר אלו בעית למיתי עד הכא יכול לומר לו אני לא הייתי עכשיו צריך לבא בכאן ומה הרווחתי שאבא עד כאן ואחזור בי. תירצו בתוספות דאנן הכי מפרשינן היכי דמי אי דמשתרשי ליה שיכול למכור סחורתו בכאן בריוח קצת אמאי אית ליה תרעומת כיון דאידך אניס. ואי דלא משתרשי ליה שאם ימכרנה בכאן לא ירויח בה כלל אגרא אמאי יהיב ליה כלל כיון שלא ההנהו. ומהדרינן לעולם דלא משתרשי ליה למכרה בכאן ומכל מקום יכול למצוא בכאן בהמה לשכור להגיע עד המקום שהיה רוצה ללכת אלא שמתעכב וכיון דכן אמר לו בעל החמור אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא יהבת כיון שתוכל למצוא בהמה מכאן ועד מקומך. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן אף על גב דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות מי אמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא ואם כן גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי ואף על פי שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר אי בעית למיתי עד הכא אפילו הכי לא ניחא לי שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר והכי קאמר היכי דמי אי דקא משתרש ליה כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר מאי תרעומת דאי משום שינוי דעתא זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת. ואי דלא משתרש ליה שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון אמאי נותן לו שכר חצי הדרך. ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה ונותן לו שכר הצי הדרך שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך. הקשה הראב"ד כיון שמתה מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. עד כאן.

כתוב בתוספות ואין צריך לפחות המשכיר משכרו וכו' וכתוב בגליון דהכי נמי אמר לעיל גבי אחזתו חמה דאפילו איכא פסידא לבעל הבית נוטל חצי שכרו. עד כאן.

הא דאמרינן אי דאמר לו חמור סתם נוגר ליה חמור אחרינא פירוש ואי לא לא יהיב ליה כלום. מיהו אל אמר לא בעינא אגרא לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דאמר לו חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור. פירוש דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפילו אמר משכיר לא בעינא אגרא דחצי הדרך כלל אפילו הכי מחייב דהא קנייה משעת משיכה. ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבלה ולמכור ולשכור ולא משכיר. הרמב"ן. הא דאמרינן הכא דאמר חמור זה ואקשינן אם יש בדמיה ליקח יקח אם יש בדמיה לשכור ישכור ולגבי בית זה אמרינן בהשואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא ובפרק הבית והעלייה נמי אמרינן אי דאמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפל אזדא. לא קשיא דהכא לגבי חמור זה הא קביל עליה לאוגוריה לההוא אורחא שהיה לו להוליכו דרך ידוע כאדם שאומר בכמה תוליכני מכאן ועד מקום פלוני. ודייקא נמי דקתני ומתה לו בחצי הדרך ולא קאמר בחצי היום. אבל לענין שכירות בית ועלייה אין קצבה אלא כל שנה ושנה יתן לו. דוק ותשכח כי הוא ענין המשנה פרק השואל, הראב"ד. ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מיקרי דשעבודי משעבד ליה אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מיקרי ולא משעבד ליה כלל. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן בפרק השואל. ותירץ ריב"ן דבתים אין מצויין כל כך להשכיר ולמכור ולרבי לאו אדעתא דהכי השכיר לו שיצטרך לקנות אחר או לשכור אם יפול זה. תוספות שאנץ בפרק הבית והעלייה.

רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא פירש רש"י וכי תנן במתניתין וכו' ובחנם דחק דהכא בחמור זה אבל בחמור סתם מודה רב דמכלינן קרנא כדמוכחא סוגיא דשמעתין ומתניתין בחמור סתם דאי בחמור זה היכי אמר רב לעיל אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר מאי שנא מבית זה ונפל בסוף פרק השואל דאמרינן בית זה אזדא ליה דלא שייך כאן לחלק כמו שחלקנו לעיל גבי מתה לו בחצי הדרך. הרא"ש.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו ומפרקינן קסבר רב לא מכלינן קרנא. כתב רש"י וכי תנן במתניתין וכו'. ולא נהירא לי שכיון שאין בדמי החמור ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו וסקינן. אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמשמע לן שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא תייב להעמיד לו תמור מדמיה של זו ומוכר ולוקח. אי נמי מתניתין בחמור סתם וקמשמע לן שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי. עד כאן.

ומותבינן עליה דרב מהא דתני בתוספתא בסוף ערכין המוכר שדהו בשעת היובל וכו'. אילן שנכמש או יבש שניהם אסורין בו הקונה והמוכר כיצד יעשה ימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא דכד מטא יובל הדר קרקע זה שנקנה בדמי האילן למריה וקא כליא קרנא דאילן. ופריק כגון דזבניה להאי קרקע לששים שנה. ודמינן להאי פירוקא הכי סוף סוף כי מטו שנין הדר קרקע זה לבעליו. ומשני רב הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ואשינויי לא סמכינן. רבינו חננאל.

יבש האילן או נקצץ פירש רש"י מי שמשכן לחברו במשכנתא דסורא ויבש או נקצץ תוך הזמן שניהם אסורין לבקע עצים ולשרוף דאי שריף ליה לוה כליא קרנא דמלוה ואי שריף ליה מלוה כליא קרנא דלוה. עד כאן. והאי דפירשה במשכנתא דסורא משום דבמשכנתא בנכייתא פשיטא דשניהם אסורין בו וגם אין לנו למכרם וליקח לו קרקע כיון שהקרן שלו קיים וגם אינו גובה חובו עד הזמן שפסק אף על פי שנפלה המשכונא אם לא התנה כן בפירוש וכן ראיתי למרי ז"ל עושה מעשה הריטב"א. והרשב"א חולק כמו שתמצא להלן כתובה סברתו בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן אי נמי דמטו ליה זווי וכו'

רש"י ד"ה לא מכלי' קרנא, וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו היכא דמתה בעודו בבית כו'. נ"ל כוונת רש"י דטעמא דרב דלא מכלי' קרנא היינו דשמא לא ניחא להו להבעלים והיו רוצים להוסיף יותר בדמים ולא לכלות את הקרן, וגם להוסיף א"י דשמא אין רוצים הבעלים להוסיף משא"כ במת בבית הבעלים יש להכריח להבעלים לעשות או זה או זה, אולם תמהני מה פריך הש"ס מיתיבי יבש האלן, הא שאני התם דהבעלים בפנינו ואין למצוא תקנה אחרת, אבל הכא טעמא דרב שמא היו הבעלים מוסיפים דמים, וצ"ע.

תד"ה אלא בספינה סתם וכו' משמע לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מפועל הוי פסידא דפועל: ולא ידעתי מנין זה לתוס' מסוגיא דלעיל דלא מצינו דהוי פסידא דפועל זולת באתא מטרא דס"ל דהוי פשיעה דתרווייהו ול"ש לומר מזלך גרם רק פסידא דידי' שלא התנה דשכיח שיבא מטר והו"ל להתנות אבל באונס גמור י"ל דאם אירע אונס בשל בעה"ב ופועל מצי אמר הא קאמינא הוי פסידא דהבעה"ב, וע' בנ"י לעיל בסוגיא שכ' ג"כ דה"ה דהיכא דלא הו"ל לתרווייהו לידע והביא ראי' מהברייתא דחלה עבד או שמת לו מת דאין משלם לו כל שכרן, ע"ש. ותמוה לי מאוד דשאני התם שאירע אונס בשל פועל ובעה"ב מצי אמר הא קאמינא וכן בהא דאגר אגירא לדולא ופסק נהרא בפלגי' דיומא ג"כ אין האונס בשל בעה"ב רק פועל שא"י למצוא מים להשקות אבל היכא שאירע אונס בשל בעה"ב והוא אונס דל"ש דלא הוי פשיעה י"ל דמזלא דבעה"ב גרים. ואף דאפשר לדחוק בכוונת תוס' מ"מ על ראיית הנ"י צע"ג: ועלה עוד בדעתי לדחות קושי' התוס' החזקה והיינו דלעיל דאמרי' פסידא דפועלים ואמרי' מזלייהו גרס היינו שאין שייך לומר מזלא דהבעה"ב גרים דמאי פסידא לו אם אינו משקה שדהו היום ישקה למחר ואינו דבר הפסד משא"כ הכא דנפסד ממון, אמנם זה ליתא כיון דנפסק לו שבטלם י"ל דהיא גופא דמזלא דהבעה"ב גרים שא"י להשקות שדהו ויצטרך לשכור ב' פעמים וע'. עוד י"ל בישוב קושי' תוס' דהא דאמרי' פסידא דפועלים לאו משום דתלינן יותר במזלייהו משל בעה"ב אלא משום דהבעה"ב יכול לחזור כיון דלא הי' קנין רק התחיל במלאכה דהוי רק קצת קנין ויכול לחזור רק דידו על התחתונה, וע"ש בתוס' (לעיל דף י' ע"א) ומש"ה היכא דחוזר מחמת אונס אין ידו על התחתונה, משא"כ בקנין ממש שכבר נתחייב לו אפשר דהוי פסידא דהבעה"ב [וע' בנ"י לעיל שהביא שיטת הפוסקים אף בהתחיל לר"א הוי פסידא דהבעה"ב, וצ"ע מההוא דאגר אגירא לדולא ופסק בפלגא דיומא דהתחיל במלאכה] עכ"פ י"ל דבקנין ממש כ"ע מודים, וא"כ הכא שמשך הספינה והוי משיכה על הספינה דהוי קנין גמור מש"ה הוי פסידא דהבעה"ב, ואף שכתבו התוס' מתחילה או אפי' בלא משיכה וכו' מ"מ מנ"ל זאת עד שהוצרך ריב"ן לדחוק בסברא, והרא"ש באמת פסק דאין נותן לו רק חצי השכירות ולא כ' בפשוטו דהוי קנין גמור ואתי' הסוגיא כפשטא, וצע"ג: בסמ"ע והש"כ (רסי' שי"א) דדעת הסמ"ע דמיד שנטבע החמור א"צ לקבל חמור אחר תחתיו, ודעת הש"כ דבסחורה יכול ליתן סחורה אחרת תחתיה אבל לא בספינה דאין כל הספינות שוות, וכן נראה דעת המ"ל, ולדעתי דין זה מבואר בטור (סי' ש"ז) ז"ל ונראה דכל היכא דחייב להעמיד לו חמור אחר כיון דא"ל חמור סתם או חמור זה ויש בדמו לשכור אם מת וכו', וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יכול השוכר לומר אשכור לעצמי וכו' הרי שכ' דאף בחמור זה אי"ל אשכור לעצמי וצריך לקבל ממנו חמור אחר, ע"כ מ"ש הטור בספינה שטבעה דמצא מקום וכו' והיינו כיון ששניהם נטבעו ואין ביד א' להשלים ועכ"פ יפסיד שכירות משא"כ אם נטבע החמור לחוד דאפשר להעמיד לו חמור, וכן אם נטבע סחורה לחוד דלא יפסיד כלום אם יתן לו יין אחר מאם לא היה נטבע כלל אין לו להרויח בטענתו רק שלא יפסיד כנלענ"ד ברור דלא כהש"כ והסמ"ע, וע' בהגהת אשרי. מ"ש הטור (סי' שי"ב) בשם הרמ"ה דהא דאמרי' חייב להעמיד לו בית אין הכוונה שכופין אותו לבנותו או להשכיר לו דאע"ג דקנו מידו מאז להשכיר לו או לבנותו לו, הרי לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין כו', מיהו אם היה למשכיר כו' חלה הקנין עליו כו', ולפמ"ש א"א הרא"ש כו' ויש לע' טובא במ"ש הרמ"ה דלא חל הקנין כיון דלא היה בעולם הרי מ"מ חל הקנין על גופו שגופו משועבד ליתן לו דירת חצי שנה ויש אצלו חוב זה ומשעבד נפשו בקנין ע"ז וגם לענין שעבוד כו' אלים דמשעבד כדאיתא בב"ק (דף נז) עוד תמוה לי בסוף דבריו דאם היה לו בית אחר חל הקנין עליו וכו' דמשמע דבעי קנין ואמאי לא מהני חזקה בבית זה גם לבית אחר ויהיה כמוכר לו שדה ומקבל עליו אחריות שאם שטפו הנהר שיהיה שדה שני' שלו ויהיה שדה שני' שלו לענין זה שאם לא יהא בשדה זה יטול זכותו בשדה שני' דנראה פשוט מסברא דמהני חזקה בבית א' דהוי כמו עשר שדות בי' מדינות דמהני חזקה א' לכולם כדאיתא סי' קצ"ב סעיף י"ג ומה לי אם קונה בית זה לחלוטים או שקונה ומסלק רק זכותו כ"ז שזו השדה בידו ושאני בחמור סתם דדעת הראב"ד והוא בטור סימן ש"י דלא מהני משיכת חמור זה משום דמשיכתו במקצת לא קני, אבל הכא בחזקה צ"ע אמאי לא מהני, וצ"ע: בסמ"ע (סימן של"ב ססקי"א) שדימה הטעה בעה"ב לפועלים, לפועלים שטעו לבעה"ב, דכשם בפועלים שהטעו בעה"ב ואמר שרובן נשכרין בי', ואח"כ נמצא שרובן נשכרין בט' והמיעוט בח' צריך לשלם ט' כיון שנתחייב כפי רוב הפועלים, ה"ה הבעה"ב שהטעה לפועלים ואמר שרובן נשכרים בה' ואח"כ נמצא שרובם נשכרים בח' והמיעוט בז' צריך ליתן ח' ע"ש, ולענ"ד פשוט דלא דמי להדדי דבשלמא לפועלים שהטעו לבעה"ב ונתרצה ליתן להם י' אך שהטעו אותו שרובן בי' ואעפ"כ נתרצה באם רובן בט' ליתן להם ט' לכך נותן להם ט', אבל בהטעה את הפועלים ואמר שרובן נשכרי' בה' דרוצה ליתן רק ה' ולא יותר אף דלא נתרצה אלא על הרוב מ"מ הוי כלא התנה וע"כ צריכים להתרצות על המיעוט, והוא פשוט בסברא ונכון, אולם יש לדייק כדברי הסמ"ע מדין הקודם, בעה"ב שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בד' כדרך שעשו חבריכם כו' צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם, משמע באם שהוא אף ביותר מהשער, וה"נ כיון דרוב בט', וע' ש"כ שחולק ג"כ לעיל, ודעתו להרויח יותר על המדה, דאף לפי הפחת א"צ ליתן כיון שנתרצה בד' כמו שאמר הבעה"ב. ואף לפי כן שהשיב כמו השער היינו מהימנת לן שכך השער, וכסברת הש"ס והביא לחמו מהנ"י ע"ש, והמעיין בנ"י יראה דלא כהש"כ אלא נראה להכריע דבהטעה בעה"ב ואמר שרובן בה' ואשתכח שרובן בט' והמיעוט בח' א"ח ליחן (רק) ח' וכנ"ל, כנלע"ד: בהש"כ (סימן של"ג סק"ד) ד"ה ולא הפועל כו' לא מהני משום ממון וצריך לעשות הקנין, ולכאורה היה נראה לשיטת הש"כ דא"י לחזור אף אם ירצה להיות ידו על התחתונה וכופין הב"ד לעשות מלאכתו אם לא היה כאן ב"ד וחזר בע"פ בעה"ב ושכר אחרים חייב הפועל לשלם כפי היוקר ואף דכל קבלן א"צ לשלם מכיסו רק מכיסן מ"מ זה שחייב לעשות מלאכתו א"כ שוכר עליו שלוחו וחייב לשלם מה שהוצרך ליתן לאחרים, כך היה נ"ל בפשוטו, אולם בסי' זה כ' הש"ך להדי' סקל"ד דאם שכר עליו א"צ לשלם, וצ"ע, וע' בדרישה שנראה דלא ס"ל כהש"כ. דכ' דמשיכת כלי אומנות מהני רק לקנין כמו ששנה ושלש אלף פעמים דלא עדיף מהתחילו ע"ש. ולפ"ז יקשה לכאורה למאי הלכתא הוי כהתחילו כיון דגם בהתחילו רק מנכה לו לזה שלא התחיל עדיין אין מגיע לו מה שינכה לו. ונראה דדרישה לשיטתו אזיל שכ' בסמ"ע סקט"ו לפרש דברי הטור שכ' אם אין תפוס בידו כלום דאם תפוס אף ממון יכול לשכור ממנו כיון דאינו משלם מכיסו וא"כ י"ל דמשיכת כלי אומנות התחיל לענין שאם יתפוס ממון יכול לשכור עליו, ומה דמשמע מדברי הטור דלא בעינן כלי אומנות היינו בהלכו כמ"ש הטור והוי בלא"ה התחלת קנין אבל בלא הלך בעי' משך כלי אומנות ואף אם החזיר לא יכול לתפוס אח"כ ממון ולשכור עליו. והש"כ לשיטתי' שהשיג שם על הסמ"ע הוכרח לפרש הכא דנ"מ שכופין לעשות מלאכה. וק"ל: בסמ"ע סק"ח ד"ה ה"ז כדבר האבד לה, וחייב מדינא דגרמי, הרכיב אתרי רכשי דטעמא דגרמי איתא כהרא"ש, אבל בנ"י כ' ע"ש הרמב"ן דהוא מטעם דבר האבד, ע' בשיטה מקובצת דנראה דס"ל דלא הוי כלל גרמי רק גרמא כיון שאין בגוף הניזק וע' בתוס' בב"ק (דף כ ע"א) ד"ה זה אין נהנה וכו' ע"ש, וע' במעד"מ. ובהגהת אשרי שהקשו על דברי הרא"ש דהוי גרמי, א"כ אמאי בדבר האבד שוכר רק כדי שכרן ולא כל ההיזק מטעם גרמי, ותי' דדבר האבד היינו אף בלא פסידא כיון שלא היו מוצאים להשתכר פועלים בלא"ה ע"ש, והרי הנ"י בשם הרשב"א כ' להדיא דדבר האבד הוא רק באם היו מוצאים פועלים לשכור עיי"ש וא"כ תקשי דהוי גרמי ויצטרך לשלם כל ההפסד אע"כ דלא הוי גרמי, ודוק היטב, וע', וע' בש"כ סקכ"ח שהעלה לדינא כהגהת אשרי. ותימה דא"כ בבעה"ב החוזר דתמיד הוי דבר האבד כדאיתא בש"ע סעיף ב' וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב לשלם להם וצע"ג. בסק"ט שוכר עליהם וכו' מה שדימה שם הש"כ לדברי הרמב"ן דביש תרעומות אמרי' על תנאי הראשון פייסינהו לא ידעתי דהתם הוי רק פיוס, אבל הכא מיירי שנתרצה להדי' על תנאי השני, ומה שעולה בדברי הש"כ דלשיטתן דמיירי ביש פועלים לפנינו ואמרו שכור מאלו לק"מ מדברי הרמב"ן דליכא תרעומות קשה לי מדברי הש"כ עצמו ברסי' דפועלים אמרי לבעה"ב שכור מאלו הוי תרעומות כיון שאין דרך בעה"ב לשכור פועלים, וא"כ אף לשיטתו יקשה וצ"ע: במ"ש בהג"ה סעיף ה', וכן סופר המקבל לכתוב ספר א' מקרי דבר אבד, ע' בסמ"ע, וקשה לי למאי הלכתא הוי דבר האבד. למ"ש בהג"ה סעיף ו' ואם לא שכר עליהם אין הפועלים חייבים לשלם הזיקו, והכא בסופר אף אם יתן כל הון לסופר א"י לתקן המעוות, ואם לא ישכיר הוי רק אבד גוף הספר, זולת שכ"כ לדעת הי"א שכ' בהג"ה ס"ו דדוקא בדבר האבד שאינו ממון אזי אפשר דבזה כיון שא"א לתקן מיד קיבל לשלם דבר הנאבד, וצ"ע לדינא, גם י"ל דנ"מ לענין מטען ודוק, נסתפקתי בדבר האבד כגון פשתן ששרו במים והפשתן בעצמו שוה רק דינר והשכירות הפועלים הוא ב' דינרים ואורגים ממנו בגד ושוה אח"כ למכור בה' דינרים וחזרו בהם הפועלים ומצא אחרים לשכור בג' דינרים אם יוכל לשכור עד כדי שכרן או כיון דהאבד רק זהב. א"כ יאמרו היינו משלם לך הפשתן ודוק. וע'. בש"ע (סי' קצח סעיף ז) י"א שכירות מטלטלים וכו' והנה ממ"ש הטור בשם הראב"ד דבחמור סתם ומת החמור א"צ להעמיד חמור אחר אם לא קנה מידו כיון דליכא רק מ"ש וכיון שמת ליכא מי שפרע, וממ"ש דהוי מ"ש ע"כ בהקדים לו מעות דמי השכירות, דבדברים בעלמא ליכא מ"ש הרי דאף בשכירות ס"ל דאין מעות קונות, וע' בנ"י פרק האומנים דבאמת לא העתיק כן ואדרבא משמע להדי' דבמעות לחודי' ג"כ הוי קנין רק דבלא מעות בעי קני מיד ע"ש, ובאמת מאד אני תמה הן על הש"ע והנ"י. שכתב הטעם דמעות קונות בשכירות כיון דהגוף להבעלים ל"ש שמא יאמר נשרפו חטיך בעליי'. ומכ"ש על הראב"ד דכ' באמת דאינו קונה. ולא ידעתי האיך שייך לומר שמא נשרפו חטיך הרי סוגיא ערוכה בהש"ס פרק הנ"ל השוכר את החמור ומת בחצי דרך נותן לו שכר מחצי דרך הרי דא"צ ליתן יותר מחצי דרך ממה שנהנה. א"כ ליכא הפסד וצלע"ג. גם בנ"י פ' השואל בסוגי' דכשם שתקנו משיכה בשומרים כ' בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל ע"ש והובא בב"י סס"י זה: