מסכת בבא מציעא דף ז׳ עמוד ב׳

מאי שנא ליד דיין מאיש אחר:

הכי קאמר ואחר שאינו לא לוה ולא מלוה:

שמצא שטר שנפל כבר ליד הדיין ומאי ניהו הך נפילה דכתיב ביה הנפק:

לא יוציאוהו מידו לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל:

לפירעון שמא אמת טוען הלוה שפרעו:

ורבי יוסי לא חייש לפירעון דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע לאלתר זהיר ביה לקורעו ולא משהי ליה:

שהבעל מודה שלא נתן לה כתובתה:

אין הבעל מודה שאמר פרעתי ומידי נפל:

מאי שנא ליד דיין לספרים דגרסי בשנויא והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק השתא לא ידע דנפל ליד דיין דהיינו הנפק אלא סבור דהיינו שהדיין מצאו ולכך בעי מאי שנא דיין מאיש אחר ולספרים דלא גרסי בתר הכי והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק ידע שפיר השתא דנפל ליד דיין היינו שכתוב בו הנפק ומיבעיא ליה מאי שנא כתוב בו הנפק דלא יוציאו לעולם הלא אם אין כתוב בו הנפק נראה דכ"ש הוא שלא יוציאו עולמית דאיכא למימר שמא כתב ללות ולא לוה ומשני דלא מיבעיא קאמר:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דלא חיישינן לקנוניא וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלא כתובה דאירוסין קלא אית להו ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה ותוספת נמי לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"ש ור' אסי יעמיד כשהקנה לה:

דחיישינן לשתי כתובות ובלאו איפוך לא מצי לאוקמא דרבי יוסי חייש לשתי כתובות דא"כ עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה:

מחלוקת פרש"י דהיינו יחלוקו דקאמר רשב"ג והדין עמו שלא רצה לפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג משום דהיכי קאמר אבל אחד אדוק בטופס כו' משמע דהתם לא פליגי וזה אינו דגם שם אם אינו מקוים לא שקיל לרבי מידי:

דאית ביה זמן כמה שוה פרש"י דמעות ולוה ומלוה לא שיימינן דכתיבי נמי בשיטה אחרונה בטופס והוא עיקר דתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב [בו] מלמעלה מנה כו' ותימה הא אין למידין משיטה אחרונה ולכך עושין חזרת השטר ומתני' דכתוב למעלה מנה לא מיירי בשיטה אחרונה וגם פי' דבעדים לא שיימינן דרשב"ג אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ופירושו תימה דאם חשב אותו שאינו תופס עדים כאילו יש לו שטר בלא עדים א"כ לרשב"ג נמי לא א"ש דנהי דסבר דאין צריך לקיימו מ"מ כשאין כלל עדי חתימה פסול ועוד במה עדיף תורף מטופס כך השטר פסול בלא טופס כמו בלא תורף דאם נמחק אפי' שיטה אחת מן השטר הוא פסול אלא ודאי יש לומר דבמה שהשטר נפסל אין שמין דכך שוה כשתופס שיטה אחת מן הטופס כמו תופס לוה ומלוה ומעות ועדים והשטר אינו כשר בלא זה כמו בלא זה אבל זמן שהשטר כשר בלא זמנו שמין כמה שוה ובירושלמי איכא א"ר אלעזר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים ופליג אגמ' שלנו דמזכיר זמן וסובר דעדי מסירה כרתי והשטר כשר בלא עדי חתימה ושמין כמה שוה שאין צריך לחזור אחר עדי מסירה ולית ליה ההוא לישנא דג"פ (ב"ב דף קע.) דסבר רשב"ג עדי חתימה כרתי:

ויחלוקו נמי לדמי ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור מזה יפרע החצי דאי לא תימא הכי אלא חצי החוב ממש גבי טלית מי חולקין ממש הא אפסדוה ולא גרסי' לא דפסקינן לשטרא דא"כ מה מביא מטלית אדרבה בטלית אם יחתכנו לשנים אין פסידא כל כך ואם יחתוך השטר לא ישוה לכלום ועוד דפשיטא הוא דלא יחלוקו השטר לשנים דאוקימנא לעיל פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל במודה בשטר שכתבו אלא כדפרישית:

רשב"ג אומר אע"פ שאין יכול לקיימו יחלוקו דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואין הלכה כמותו.

אדם שמצא שטר שכתוב בו קיום ב"ד לא יוציאו עולמית חיישינן שמא פרוע הוא דברי ר' יוסי וחכ"א הרי [הוא] בחזקתו וכ"ש המוצא שטר שאין בו קיום שלא יוציאו עולמית דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה:

אמר ר"א מחלוקת בשניהן אדוקין בתופס ובתורף וכו' ור' יוחנן אמר לעולם חולקין והאי דקאי תורף בינייהו ואע"ג דמקרב לגבי דחד לא חיישינן אלא חולקים. פי' תורף כדתנן בפרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה כו' הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום שם האיש והאשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה ומקום הלוה ומקום המעות ומקום הזמן זהו תורף והשאר תופס וזה שאמרו חולקין בשטר לא שיחתכוהו כי זה הפסד הוא אלא דמיו חולקין ושקלינן וטרינן בה טובא ואסיקנא הכי מהא דתנן היו רוכבין על גבי בהמה או א' רוכב וא' מנהיג וכו' עד ויחלוקו הכי נמי דפלגי לה ממש בשלמא בהמה טהורה חזיא לבישרא אלא בהמה טמא' אפסדוה אלא לדמי וכן הלכה. ואם היו שנים אדוקין בשטר זה בתורף וזה בתופס. בשלמא שם המלוה והלוה והמעות יתכן לעמוד בהן עכשיו ואחר כך אם אבד השטר אין חוששין לו אלא הזמן שרוצה להיות בידו לטרוף ממשעבדי שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן ויש לו לגבות ממשעבדי דבאין ללוה נכסים בני חורין ויש בו זמן טריף ממשעבדי ואם אין בו זמן אבד ממונו ומה שעולה בה השומא שקיל מי שהתורף בידו וכן הדין. ור' יוחנן לא חלק אלא בזמן שהתורף באמצע אבל בזמן שזה תופס בתורף וזה בתופס לא חלק שדמי כל השטר למי שבידו התורף והדין כאשר פירשנו ולדברי הכל כל דבר שאם יחלק יפסד שמין אותו בדמים וחולקין בדמים כדתנן בפ' השותפין אין חולקין את החצר עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה וכו' ואסיק התם בגמ' ת"ש זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין אותו ואם לאו מעלין אותו בדמים. ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. ומקשי' וכי ר' יוסי לא חייש לפירעון והתניא מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ור' יוסי [אומר] עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ופריק רבינא דהוא בתרא אפוך ואימא הכי נפל ליד הדיין כגון שכתוב בו קיום ב"ד לא יוציאו עולמית דברי ר' יוסי וחכ"א הרי הוא בחזקתו וטעמא דרבנן התם דאמרו לא יחזיר לא לזה ולא לזה לאו משום דחיישי לפירעון אלא משום דחיישי לשתי כתובות. ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש.

מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וכו' איכא דקשיא להו, כיון דאי לא מודה לא יחזיר, אלמא חיישינן לפרעון, וכיון שכן כי מודה נמי אמאי יחזיר, ניחוש לפרעון ולקנוניא. ותירץ הרמב"ם ז"ל, דברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות נכסים, ואליבא דר' מאיר דמתניתין (יב, ב) דמצא שטרי חוב, דאמר בזמן שאין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, ומאי דפריש במתניתין לא איצטריך לפרש בברייתא, דלא אתא הכא אלא לחדותי דינא דכתובה משום דר' יוסי, ולי נראה שאין צורך בכך, דאיכא למימר דהאי תנא חייש לפרעון ולא חייש לפרעון ולקנוניא, דהא כולה שמעתא לקמן (שם) הכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא [פרק קמא] (ה"ד) כן מפורש, מצא אונקלטיא בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, מצא דיתיקאות אפותיקאות ומתנות, בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל, ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל, ודילמא תנא דהא ברייתא נמי הכי סבירא ליה. וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא, לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא, דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש.

ואמור ליה רבנן אימור צררי אתפסה פירש רש"י ז"ל: צררי אתפסה בשעה שנשאה. ואינו מחוור בעיני, דבכי האי אמאי לא יחזיר, אטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרי ליה שטרא, אי ידעינן דמיניה נפל. ועוד דלא אשכחן חשש צררי, אלא בחוב שהגיע זמנו, הא תוך הזמן לא חיישינן, וכדאמרינן בהקובע זמן לחברו (ב"ב ה, ב) דפסקינן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ושקל אפילו בלא שבועה, והכא תוך זמן הוא, כל שהיא תחת בעלה. אלא נראה לי דהכי קאמר, אימור כשאבדה כתובתה התפיסה צררי, משום דאסור להשהותה אפילו שעה אחת בלא כתובה, [ובהתפסת] צררי שריא ליה לשעה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ז, א) בההיא דלא כתב לה כתובה ואתו ושיילו בשבת, ואמר להו ר' אמי אתפסוה מטלטלי. והוא הדין דהוה ליה למימר הכי ורבנן משום דחיישינן לב' כתובות, אלא משום דאדם מצוי להתפיסה צררי לשעה, כדי שלא תאסר עליו ביני ביני עד דמייתי ספרא וסהדי וכתיב ליה. ורבינא דאמר לקמן ורבנן משום דחיישי לב' כתובות, הוא הדין דהוה מצי למימר משום דחיישינן לצררי, אלא משום דאסור לשהותה לעולם בהתפסת צררי, כדאמרינן (כתובות פב, ב) התקינו שלא יהו עושין כן כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן, משום הכי נסיב ליה טעמא דשתי כתובות, והוא הדין לחשש צררי דביני ביני, כן נראה לי.

רבינא אמר לעולם איפוך וטעמא דרבנן הכא לאו משום דחיישי לפרעון אלא משום דחיישי לב' כתובות. וכתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתין כרבינא ומהפכינן לה למתניתין ולדבריו הלכתא כדר' יוסי דאמר לא יוציאו עולמית, דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמסקנא דשמעתא דמצא שטרי חוב (לקמן בבא מציעא יג, א) ומכל מקום בעודה תחת בעלה לא חייש ר' יוסי לפרעון, משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ולצררי נמי לא חייש ר' יוסי, ואף על גב דנפל דאיתרע ליה. ואם תאמר ומי פליג ר' יוסי [אמתני'], דתנן (כתובות פז, א) הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, וטעמא משום דחיישינן לצררי, ותנן (שם) הנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה. איכא למימר, שאני התם דא[י]מור סמוך למיתה אתפסה כי היכי דלא תתבזה בבית דין, ואי נמי סמוך לפרישתו בים אתפשה צררי מההוא טעמא, ולא פלוג רבנן בין מת מתוך הדעת ובין קפצה עליו מיתה, בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת, ותקנו שלא תפרע אלא בשבועה, משום דפעמים אתפסה צררי, אבל בעלמא לא חיישינן כדלא חיישינן הכא. אי נמי [איכא] למימר, דהתם תקנה הוא דתקון משום דחיישינן לשמא בעלמא, דלא תפרע אלא בשבועה, ובשבועה מיהא גביא, אבל להפסידה לגמרי כתובתה בנפילה משום חשש צררי, כולי האי לא עבדינן, ומתשובותיו של הרי"ף ז"ל נראה שהוא סבור כלשון הראשון שכתבנו, דלגבי יתמי דוקא אמרו, הא בעלמא לא, שכך כתב (שאלה מח), וששאלת מי שגירש את אשתו ותובעתו כתובתה, ואמר לה פרעתיך או אתפסתיך צררי, יש לו להשביעה על כך או לא. טענה זו שטען דאתפיסה צררי לכתובתה קודם גרושין אינה טענה, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכן אמרו (ב"ב ה, א) הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן, אלא נותן לה ויחרים סתם. אלמא לא חיישינן לצררי אלא לגבי יתמי, הא בעלמא לא, דאף על גב דלגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), גבי אשה החמירו מהאי טעמא דאמרן, דאינו רוצה שתתגנה בבית דין כיון שהוא קרוב למיתה, אבל מחיים דידיה לא. ובעודה תחת בעלה עדיפא לדעתיה דר' יוסי משטר דבעלמא, [ד]חיישינן לפרעון כיון דנפל ואפילו תוך זמנו, והכא לא חיישינן, משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואין אדם עשוי לפרוע כלל, דדילמא לא אתיא לידי פרעון, דדילמא איהי מתה ברישא, מה שאין כן בחוב דעלמא, דכיון דודאי לפרעון קאי ונפל, איתרע ליה וחיישינן דילמא אדקדים ופרעיה דכי אתי זמניה לא ליתי ולטרדיה. ולי נראה דלא איצטריך לכולי האי אליבא דר' יוסי, דר' יוסי תנא הוא ואימא פליג, וסבר דלא חיישינן לצררי כלל, ובין נפרעת שלא בפניו ובין נפרעת מן היתומים נפרעת שלא בשבועה. ותדע לך, שעל כרחין לאוקימתא דרב פפא [לית] ליה, דהא לא חיישינן לפרעון ולצררי ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לר' יוסי ואפילו לאוקימתא דרבינא בעודה תחת בעלה, דחשש צררי לית ליה. אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפרעון כשנפל, כדחיישינן אפילו בשטר דבעלמא ואפילו תוך זמנו, ואף על פי שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, דכיון דנפל איתרע ליה. וביוצא מתחת ידו, לא חיישינן כלל לא לפרעון ולא לצררי. ומיהו ודאי לענין הלכתא לא קיימא לן כר' יוסי, אלא כרבנן דחיישי לצררי ואפילו לב' כתובות, חדא דרבים נינהו, ועוד דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הכי בשלהי פרקין (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעלה.

מחלוקת בשניהם אדוקין בטופס וכו' פירש רש"י: מאי לשון מחלוקת [חלוקה], וכיוצא בו בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) בטלה מחלוקת. ופירש הוא ז"ל: שהתורף הוא גילויו של שטר, מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר, וטופס הוא מה שמחזירין בסוף השטר קודם לשיטה אחרונה, ומחזירין הכל חוץ מן הזמן שאינו מחזיר בסוף השטר, ועל זה שנינו (ב"ב קסה, ב) כתוב בו מלמעלה מנה ולמטה מאתים. והא דאקשינן טופס למה לי בדנקיט ליה לוה קאמר, דכיון דתורף שהוא עיקר השטר ביד המלוה מאי מהני ליה ללוה טופס דבידיה, דאי משום עדים דחתימי בטופס הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והאי נמי מודה הוא, וכיון שכן הרי מלוה טורף חובו משלם בתורף שבידו, וטופס שביד לוה לא מעלה ולא מוריד. אבל אי נקיט ליה מלוה לתופס לא קשיא ליה מידי, דטובא מהני טופס למלוה דגבי ביה מבני חרי מיהא. ומשני לדמי לומר שאין אומרין שיטול זה תופס ממש וזה תורף ממש, אלא רואין השטר כלו ושמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן, ולפי מה שהוא ענין, אם יש לזה בני חורין הרבה או מעט, וחולקין דמי השטר כאלו אין בו זמן, שהרי שניהם שוים בתפיסת השטר חוץ מן הזמן, ומי שהתורף שלו נוטל דמי הזמן יתר על מחצה שלו, בין שהוא ביד לוה בין שהוא ביד מלוה. ויש להקשות על פירושו, חדא דמאי דקאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מנא ליה לתלמודא דר' אלעזר נסיב אליבא דרבן שמעון בן גמליאל דלמא כרבי סבירא ליה דאמר צריך לקיימו, דקיימא לן נמי כותיה. ויש לומר דכיון דרשב"ג אמר בהדיא יחלוקו, ורבי לא אדכר ליה בהדיא, אף על גב דלענין דינא ודאי אף לרבי יחלוקו ובמקויים, מכל מקום כיון דאיהו לא אמר בהדיא יחלוקו, ורשב"ג הוא דאמר הכין, אף מחלוקת דקאמר ר' [אלעזר], אליבא דרשב"ג נסיב לה. ושמא ר' [אלעזר] כותיה סבירא ליה, דר' יוחנן רביה הכין סבירא ליה, כדאיתא בבבא בתרא בפרק מי שמת בשמעתין דבני ברק (קנד, א). ומיהו עדיין קשה, דעד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בשטר שעדים חתומים בו, וטעמא דרשב"ג דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי, דעדים חתומים כמי שנחקרה עדותן (גיטין ב, ב), אלא שחששו להם חכמים כדי לברר הענין, וזה שמודה בה שכתבו, הרי נתברר אמתתו של ענין. ועוד דמילתא דעביד לאגלויי הוא, ולא מצי כפר ביה, דשמא יבואו עדים ויעידו, והילכך אין צריך לקיימו דאין כאן מגו ולפי שטתו ז"ל היה אפשר לומר, שאף על פי שאין עדים בתורף, כיון שהדבר ברור שהיו עדים בו, אף על פי שאלו יחלק לא יהיו עליו עדים, הרי זה כשטר שנמחקו עדיו בפנינו והרי אנו קיומו (עי' ב"ב קסח, ב), וגבי בו מן הדין, ואי נמי, דהוה ליה כשטר שאין בו עדים שנמסר בעדים, דאנו כעידי מסירתו כיון שנתברר לנו שאינו מזויף. אלא דאכתי קשה הא דמקשה סתם, תופס למה לי, ולא קשיא ליה אלא אלוה ולא אמלוה, והוה ליה למימר בפירוש לוה טופס למה ליה, ועוד בגמרא דבני מערבא בריש פרקין דהכא (ירושלמי ה"א), גרסי בדרבי אלעזר איפכא, דגרסינן התם, אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התופס בעדים עד כאן, וזה מפורש שלא כדברי רש"י ז"ל, דאדרבה לפי דבריו העדים לא מעלין ולא מורידין. ויש מפרשים, דטופס הוא בראש השטר, ואין כותבין בטופס אלא זמן בלבד, ובתורף שהוא למטה, כותבין המלוה והלוה והערב והעדים, אלא שאין כותבין בו זמן, וכי קא פריך טופס למה לי, בין דנקיט ליה לוה בין דנקיט ליה מלוה קא קשיא ליה, דכיון דאין בו אלא זמן בלבד, אי נקיט ליה מלוה לא מהני ולא מידי, ואי נקיט ליה לוה מאי אהני ליה, דהא מלוה גבי חוביה מבני חרי מיהא בתורף שבידו, וכיון דטופס לא מהני ולא מידי לא הוה ליה לר' אלעזר למימר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, אלא הוה ליה למימר הכל הולך אחר התורף, ומשני לדמי, כלומר, לא שאנו חולקין גופו של שטר ונותן לזה תופס ולזה תורף, אלא שמין כמה שוה עם התורף למלוה, ואם המלוה תפוס בתורף והלוה בתופס פורע לו חובו, ומנכה לו דמי הזמן, דשמין שטרא דאית ביה [זמן] כמה שוה למלוה יתר משטר שאין בו, ומנכה ליה מאי דביני ביני, אבל אם הלוה אדוק בתורף והמלוה בטופס, לא מהניא ליה טופס ולא מידי אלא לצור על פי צלוחיתו, ומכל מקום כיון דאילו נקיט ליה לוה לטופס מהני ליה לדמי זמן, תו לא מצי ר' אלעזר למימר הכל הולך אחר התורף, דהא אי נקיטי ליה מלוה לתורף אין הכל הולך אחריו, אלא על כרחין אמרינן זה נוטל וזה נוטל, דודאי לעולם זה נוטל וזה נוטל, ופעמים דמהני ליה תפיסת טופס בדנקיט ליה לוה כדאמרן. והא דמשני לדמי, הוא הדין דהוה מצי לשנויי מהני דלא גבי ממשעבדי דיליה, ואפילו לכשתמצא לומר דחולקין ממש גופו של שטר, אלא דאי אית ליה בני חרי לא מהני ליה ולא מידי, הילכך ניחא ליה טפי לשנויי הכין, דאפילו כי אית ליה בני חרי טובא נהני ביה, משום דלעולם שטר שאין בו זמן דמיו פחותין שמא ישתדפו בני חרי, או ימכור לוה נכסיו, ויהא צריך מלוה לגבות מן המשועבדין, והילכך לעולם שמין ומנכה ליה דמי זמן.

האי דאקשינן לר' אלעזר דאמר זה נוטל וכו' הוא הדין דהוה מצי לאקשויי לר' יוחנן, דרבי יוחנן נמי הכין סבירא ליה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהא כי אמר לעולם חולקין אקשינן עליה ואפילו אחד אדוק בתורף ואחד אדוק בטופס, ופריק לא צריכא דקאי תורף בי [מיצעי], אלמא באחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף אפילו ר' יוחנן מודה ביה, אלא משום דר' אלעזר אמרה בהדיא, אקשינן לרבי אלעזר.

דבר זה אין בו הפרש בין ששניהם אוחזין בטופס בין ששניהם אוחזין בתורף בין אחד מהם אוחז בטופס והאחר בתורף וכן אין בו הפרש בין שזה נוטל הרבה וזה מעט בין ששניהם נוטלין בשוה שאחיזת שטר מיעוטה כרבה כך יראה מבין ריסי ספרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פוסקים בשמועה האמורה בכאן שלא נאמרה חלוקה זו אלא בשאחיזתם שוה שניהם בטופס או שניהם בתורף אבל אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ר"ל ששמין שעור שווי של כל אחד מהם כדין אחיזת טלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר נשבעין וחולקין בשוה ואם היו שניהם תופשין בראשי השטר והיה ענין התורף קרוב אצל האחד יאמר הלה שיחלקו לארכו עד שיבא התורף שוה לשניהם על הדרך שבארנו בטלית:

אח"כ צריך אתה לידע מהו טופס ומהו תורף ותדע שגדולי הצרפתים פירשו שמקום התורף הוא עקר השטר ועצמותו ר"ל פלני לוה מפלני מנה ביום פלני שזהו מקום מלוה ולוה וסך המעות והזמן ושאר נסח השטר כלו ויפויין שבו הוא הטופס ונזכרים בו גם כן מלוה ולוה ומעות והוא בחזרת ענין השטר בשטה אחרונה ובשאר מקומות שבשטר כגון מה שתראה תמיד פלוני הנזכר ופלוני הנזכר ומעות הנזכרים אבל הזמן אינו נזכר בטופס כלל וכשם שיש לתורף יתרון על הטופס בענין הזמן כך יש לטופס יתרון על התורף בענין עדים שהעדים הם מן הטופס לדעתם ולא מן התורף וכשאנו משיבים להם על מה שאמרו בכאן טופס למה לי אדרבה היה לו לומר תורף למה לי ששטר בלא עדים אינו כלום הם פירשו ששמועה זו באה לדעת האומר שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והרי היא כמי שיש עליו עדים וא"כ לא היה לו לשאול כן אלא מן הטופס שאין הזמן נזכר בו כלל ושטר בלא זמן אינו כלום ומפני זה תירץ שאף בלא זמן שטר גמור הוא לענין בני חורין ואין לנו בה אלא ששמין שטר שאין בו זמן בערך אל שטר שיש בו זמן כמה הוא פחות שוויו מצד שהשטר שאין בו זמן אינו גובה ממשועבדים ונוטל אותו שתפש בתורף יתרון זה והשאר חולקין:

אלא שמ"מ ראוי לך להקשות לדבריהם ואף נוטל את התורף היאך יגבה ממשעבדי אחר שאין העדים בידו ואף לדעת האומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מ"מ לקוחות אין מאמינין בכך אע"פ שהאומר כן ר"ל שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו הוא אומר כן אף לענין משעבדי כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך בשמועת ההוא גברא דמשכין פרדסא וכו' מ"מ דוקא כשהעדים חתומים בשטר אבל בזו אין כאן עדים כלל והיאך גובה מן המשועבדים בהודאתו:

ויש מקשים עוד לפירושם ואף בטופס עדין היאך מועיל כלום אחר שאין שם מלוה ולוה ומעות ואם מפני שטה אחרונה הרי אמרו אין למדין משטה אחרונה אלא שזו אינה קושיא אצלי כמו שפרשתי שבהרבה מקומות הם נזכרים בתוך השטר ומ"מ שאר הדברים שכתבנו קשה לפרשם לדבריהם:

ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שלפנינו שהתחלת השטר שבו הארכת לשון הענין ויפוי וקנין שלו הוא הוא הנקרא טופס והזמן כתוב בו מפני שרגילין היו לכתוב הזמן בראשונה כמו שאנו עושים היום בשטרי הכתבות אבל התורף הוא מאותן הלשונות ולמטה והוא מקום מלוה ולוה ומעות ועדים ודברים אלו ר"ל מלוה ולוה ומעות ועדים אינם נזכרים כלל בטופס ומפני זה שאל טופס למה לי ופירש בו שהוא נוטל מה שפוחת חלק התורף מצד שאין בו זמן:

ונמצא לענין פסק שאם תפרש טופס ותורף כדברי חכמי צרפת אחיזת הטופס ואחיזת התורף שוה שהרי הואיל ופסקנו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין יתרון לתורף על הטופס ולא עוד אלא שאף הטופס שוה יותר ולפירושי חכמי הדורות שלפנינו התופס את התורף נוטל את הכל חוץ מפחת מה שאין בו זמן ויש משיבין על פירוש זה ממה שאמרו במקום אחר הכותב שטרי הלואה צריך שיניח מקום מלוה ולוה ומעות וזמן ובמסכת גיטין קראו לזה תורף ומ"מ יש לומר שנתערב שם הזמן עם האחרים מפני שלענין זה ודאי שוה לאחרים ר"ל שהכותב טופסי הלואה צריך להניח לו מקום אבל מ"מ רגילים היו לכתבו עם הטופס על הדרך שאנו עושין עכשו בכתבה כמו שבארנו:

זה שכתבנו ששטר שאין בו זמן אינו גובה מנכסים משועבדים יראה לי שאפילו נתברר שקודם המכירה נעשית כגון שנתקיים השטר בחותמיו וכבר מתו קודם המכירה אעפ"כ אין גובין בו ממשועבדים שלא חלקו חכמים בדבריהם ליתנם לשעורין הגע עצמך במלוה על פה שלא אמרו בה שאינה טורפת אלא משום דלית לה קלא אילו נתברר שכבר ידע זה בהלואה זו ושלא נפרעה כגון שידע בהלואה ושאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וידע על פיהם שלא נפרעה ושהתרה בו המלוה תאמר עליה שתהא גובה מאותם לקוחות ודאי לא ואף בזו כן ואע"פ שבהכיר בה ולקחה אמרו שאינו גובה לא את השבח ולא את הפירות אלמא שהידיעה משנה את הדין בזו הרי היא כסבר וקביל ולא עוד אלא שהיא כעין ראיה לדברינו שלא אמרוה אלא בהכיר בה שהיא גזולה הא הכיר בה שהיו עליה בעלי חוב לא נשתנה הדין בדעתו לא לשבח ופירות כמלוה בשטר ולא לגוף הקרקע כמלוה על פה:

חלוקה זו שהזכרנו בשטר אינה אלא לדמים שאם תאמר בחתיכת השטר הרי הפסידו הכל וכלל גדול בדבר כל שאם יחלק בגופו ראויים החלקים לשניהם יחלק בגופו וכל שאין החלקים ראויים כגון זה וכגון בהמה טמאה חלוקתם בדמים כמו שבארנו למעלה:

שם ולא חייש רבי יוסי לפרעון והתניא כו' איפוך כו' אי הכי קשיא דרבנן כו' וליכא למימר דרבנן דוקא בדאיכא הנפק פליגי אבל בדליכא הנפק מודו דלא יחזיר משום דכתב ללוות ולא לוה והך דשטר כתובה מיירי בדליכא הנפק דהך חששא דכתב ללוות ולא לוה לא שייך בשטר כתובה כיון דנשאה ודאי דנתן לה שטר כתובה ולא ניחא ליה לאוקמא בתוס' כתובה ודו"ק:

שם גמרא ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי כו' כתב מהרש"ל בגליון תוס' מקשה לפי מה דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר אין שייך לומר לדמי מאחר דנקט זוזי מתרוייהו כו' ומשני דאיירו שנתייקר ולא יתכן כו' אלא נראה שכ"א מוסיף עליו בדמים כו' עכ"ל ע"ש אבל כל הפוסקים כתבו גבי מקח וממכר בפשיטות דפלגי להו לטלית ופלגי להו לדמים וגבי מציאה הזכירו הך מלתא דאם יש הפסד בחלוקת הטלית חולקים אותו בדמים וע"כ הנראה דודאי במקח וממכר כיון שאינן מדיינים בעיקר הממון אלא שכל א' רוצה בטלית ע"כ יחלוקו לטלית ולא שייך למפרך הא אפסדוה כיון דניחא להו בהכי טפי שהרי כל אחד ואחד אם לא ירצה בכך יטול לו המעות ויתן לחבירו הטלית שהרי חבירו רוצה בכך אבל מיחלוקו דגבי מציאה מוכח לה שפיר דע"כ לדמי קאמר כיון שהם מדיינים בעיקר הממון ואפשר דלא איכפת להם בטלית עצמו א"כ למה פלגינן ליה לטלית הא אפסדוה דמסתמא אין רצונם בכך אלא ע"כ לדמי קאמר וזה ברור לי בדברי כל הפוסקים ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה בזמן שהבעל כו' לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי כו' עכ"ל ק"ק לפי מה שפירשו התוס' לקמן ולא לוה עד תשרי שרוצה ללות בו בתשרי אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל ואם כן ה"נ הכא הא כבר נשאה בתשרי וליכא למיחש למידי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' דלא חיישינן לקנוניא קשה להם להתוס' מאי אתא התנא לאשמועינן פשיטא כיון שהבעל מודה יחזיר לאשה לכך פירשו דאתא לאשמועינן דלא חיישינן לקנוניא:

ד"ה מחלוקת וכו' וזה אינו דגם התם אם אינו מקויים לא שקיל וכו' כצ"ל:

ד"ה ויחלוקו נמי לדמי ואין חולקין החוב וכו' ר"ל שמה דקאמר בגמרא ויחלוקו נמי לדמי לא בא לאשמועינן שלא נאמר שיחתוך השטר לשנים דזה אין סברא אלא שלא נאמר שיחלוקו כל הסך הכתוב בשטר שאם כתוב בו מנה ישלם לו חמשים אלא שמין כמה היה המאה שוה לימכר וזה החצי ישלם לו:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה קשיא לן כיון דחייש תנא לפירעון ומשום הכי כשאין הבעל מודה לא יחזיר כי מודה נמי ניחוש לקנוניא דבכולהו שמעתא דלקמן חיישינן לקנוניא וליכא מאן דאמר לקנוניא לא חיישינן וכדתניא בהדיא דייתקאות אפותיקי ומתנות אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר. ויש לי לדחוק ברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות ואליבא דרבי מאיר וכדתניא לקמן במוצא שטר חוב והאי דלא פריש הכי בברייתא משום דשטר כתובה בכלל שטרי חוב הוא ותנא ליה במתניתין ובברייתא ולא אתי תנא הכא אלא לחדותי דינא דעודה תחת בעלה. הרמב"ן. ולי נראה שאין צורך לכך דאיכא למימר דהא תנא חייש לפירעון ולא חייש לפירעת ולקנוניא דהא כולה שמעתין דלקמן בהכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא כן מפורש מצא אונקלוסיא בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה. דייתקאות אפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל ודילמא תנא בהא ברייתא נמי הכין סבירא ליה וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש. הרשב"א.

אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה לא לאשה שמא נפרעה ולא לבעל שמא תביא האשה עדים ותברר דבריה. ואם תאמר היכי חיישינן לפירעון והאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ויש לומר דהיינו דוקא בעיקר כתובה דהיינו מנה ומאתים אבל אתוספת לא אמרינן והכא מיירי מהתוספת. תלמיד הר"פ.

לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא חיישינן לפרעון אין להקשות דנימא דהא איירי באינו מקויים ולכך נאמן במיגו דאי בעי אמר מזוייף דיש לומר אם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי כיון דאית ליה מיגו יהא נאמן אף על גב דלא שכיח דפרע. גליון.

איפוך נפל ליד דיין וכו' איכא למידק אמאי איצטריך לפרושי ההיפוך. ויש לומר חדא דאית בה תרתי שלא נפיך בתרייתא. ותו שלא נהפך הסברות ונניח השמות כמו שהם וטעמא דמילתא דהרי זה בחזקתו קאי שפיר אלא יוציא עולמית אבל לא יוציא עולמית לא קאי שפיר אהרי זה בחזקתו. ודוק. מ"ה נר"ו.

אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן יש לדקדק שנראה שזאת הקושיא אינה נמשכת אלא מחמת המתרץ שאמר איפוך וזה תימה דבלאו הכי קשה מדרבנן אדרבנן שלמעלה אמרו נפל ליד דיין לא יוציא עולמית בין הבעל מודה בין אינו מודה וכאן אמרו בזמן שהבעל מודה יחזיר. ונוכל לומר לזה שהברייתא שלמעלה איירי בשאין הבעל מודה וראיה לזה ששניהם באין במחלוקת זה אומר כולה שלי וזה וכו' אבל בכאן כשהבעל מודה יחזיר, וזה התירוץ הוא דחוק ונאמר מה שאמר הרמב"ן בתחילת דבורו דהכא אין חשש לקנוניא לפי שבזאת הכתובה אין בה אחריות אבל ברייתא דלעיל בשיש אחריות בשטר וחיישינן לקנוניא. מהר"י אבוהב.

קשיא דרבנן אדרבנן אין להקשות דנימא דהכא איירי בטוען מזוייף ולכך לא יחזיר ואף על גב דרבי יוסי לא מצי איירי בהכי דאם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי וצריך לומר רבי יוסי בדטעין פרוע בזה אין לחוש דהא סוף סוף כדמשני בשתי כתובות לא איירי בענין אחד כדפירש בגליון תוספות. ויש לומר דלעולם רבי יוסי קאי אדרבנן נמי והכי קאמר מה שאתם אומרים לא יחזיר אני אומר עודה תחת בעלה יחזיר. אך שלקמן הכי קאמר אתם אומרים לא יחזיר בטוען שתי כתובות הא ליתא דבעודה תחת בעלה בכל ענין יחזיר בין בשתי כתובות בין טוען פרעתי אבל נתאלמנה או נתגרשה משכחת פעמים דלא יחזיר כגון טוען פרעתי אבל אי רבנן איירי בטוען מזוייף אז לא הוי מצי רבי יוסי למימר עלה עודה תחת בעלה יחזיר. ואין להקשות דנימא דהך דלעיל איירי בחייב מודה לכך קאמר הרי הוא בחזקתו והכא איירי בשאין הבעל מודה והכי קאמר לא מיבעיא לא כתב ביה הנפק דאיכא למימר שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דיש לומר חדא דלאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו כי מטא שטרא לידיה אז היה טעות. ועוד דאם כן הוה ליה למימר לעיל לא מיבעיא דאיכא למימר כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ועוד דומיא דרישא דשנים אדוקים בשטר דאיירי בשלוה טוען פרעתי גם סיפא איירי בטוען פרעתי ואינו מודה וכן פירש התוספות לקמן בסוף דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם. גליון.

שטר כתובה כוליה רבי יוסי הוא ועולמית קאמר אפילו בשטר הקנאה קאמר ולעולם בשאין חייב מודה דחיישינן לפירעון. ורבנן אמרי הרי הוא בחזקתו דלא חיישינן לפרעון אפילו בשאין חייב מודה מיהו דוקא בשטרי הקנאה דליכא למיחש לניסן ולתשרי וחייב דמתניתין לרבנן לאו משום פירעון אלא בשטרי דלאו הקנאה ומשום ניסן ותשרי. מיהו בכתובה ליכא למיחש להכי שאין כותבין לעולם כתובה עד שעת נישואין או עד שעת אירוסין ומשום הכי איצטריך לאפוכי דלא מיתרצי מתניתא אלא בהכי ודוק ותשכח. הראב"ד.

רב פפא אמר לעולם לא תיפוך וכו' רב פפא לא ניחא ליה בהך אוקמתא משום דאית בה תרתי לריעותא חדא דמהפכינן לקמייתא ומחסרינן לבתרייתא וכולהו כרב פפא לא אמרי דלדבריהם קאמר לא היה לרבי יוסי להזכיר הסיפא דנתאלמנה או נתגרשה. מ"ה נר"ו.

בתוספות בד"ה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דלא חיישינן לקנוניא עכ"ל וקשה דלקמן משמע בכמה דוכתי בפשיטות דחיישינן לקנוני' גבי מצא שט"ח ושובר וכן מ"ש הנ"י והריטב"א דהכא מיירי בשטר כתובה שאין בה אחריות נראה יותר דוחק. ולולי דבריהם היה נראה לי דהכא לא שייך חששא דקנוניא כיון דבלא"ה נראין הדברים שהשטר כתובה בחזקתו כיון שהוא תוך זמנו ולא נתנה כתובה לגבות מחיים דמה"ט סובר ר' יוסי דאפילו אין הבעל מודה יחזיר לאשה ונהי דפליגי רבנן עליה כשאין הבעל מודה היינו משום דכיון דנפל איתרע טובא ומהימן הבעל בטענתו אף נגד החזקה דנהי דלא שכיח פרעון כתובה מחיים מ"מ איכא דפרע וכי טעין מהימן אבל כשהבעל מודה ודאי נראה דמוציאה מיד הלקוחות כדקי"ל בכל דוכתי דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וללקוחות ואף למאי דקי"ל בש"ע ח"מ סימן ס"ה במצא שט"ח אפילו הוא תוך זמנו ואפי' חייב מודה לא יחזיר י"ל דדוקא בש"ח כיון דלפירעון קאי מקדים ופרע משא"כ בכתובה דלא ניתנה כלל לגבות מחיים וכדאשכחן לר"י דמחלק בכה"ג בין כתובה לש"ח אפילו באין חייב מודה ומדידיה נשמע לרבנן בחייב מודה. אמנם באמת אפי' בש"ח תוך זמנו נמי צ"ע מהיכן הוציא הש"ע דאפילו בחייב מודה לא יחזיר דמקור הדין הוא מלשון הרמ"ה שהוכיח כן מסוגית הש"ס והמעיין יראה שכ"ז יש לפרש שפיר באין חייב מודה דוקא אבל כשחייב מודה מנ"ל דהא הלכה מרווחת היא דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ללקוחות מיהו לקמן בדף י"ז מצאתי ראיה לדין זה בש"ח תוך זמנו ע"ש. אלא שראיתי בל' הרמב"ם פ"ח מהלכות גזילה שכתב במצא כתובה אף ע"פ ששניהם מודים לא יחזיר ואף על גב שיש לדחוק ולפרש דאיירי בשכבר גירשה והגיע זמן הגוביינא מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שטרא דאית ביה זמן וכו' שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וכו' ואי משום חתימת עדים כו' מודה בשטר שכתבו כו' עכ"ל. ותמהו התוספות הא אין למידין משיטה אחרונה וכן על מ"ש רש"י דלא איכפת בחתימת עדים נמי כתבו שהוא תימא דמאי ענין זה למודה בשטר כיון דליכא עדים כלל עיין בתוספות והנה על קושיא שניה תירץ הריטב"א בחידושיו דשאני הכא נהי דליכא עדים בתורף מ"מ כיון דאנן ידעינן שיש עדים בטופס שביד חבירו ושזה התורף הוא מזה השטר א"כ ה"ל שפיר שטר שיש עליו עדים ודמי לשטר שנמחק בבי"ד שעושין לו קיום וה"נ דכוותיה כיון דידעינן בוודאי שזה השטר אינו מזוייף לא גרע מעדי מסירה ע"ש באריכות ונ"ל נכון (אלא דאכתי קשיא לי א"כ לענין זמן נמי נימא הכי דכיון דאנן ידעינן הזמן ה"ל כאילו העידו עדים בע"פ על הזמן כמ"ש הב"י בשם רבי' ירוחם בח"מ סימן מ"ג וע"ש בש"ך) ולענ"ד על זה הדרך יתיישב ג"כ קושיא הראשונה דנהי דאין למידין משיטה אחרונה והיינו משום דשמא זייף ע"י שהרחיקו העדים שיטה א' מ"מ שאני הכא כיון שכתב הכל בתורף א"כ אנן סהדי שמה שכתוב למטה הכל אמת לכך מועיל נמי תפיסתו בטופס כיון שיכול לברר הכל ומכ"ש דא"ש ע"פ מ"ש הב"י בח"מ סימן מ"ד בשם הגהות מיימוני דמה שאין למידין משיטה אחרונה היינו בדבר חדש או בדבר שסותר השיטה שלמעלה לגמרי משא"כ כשאינו סותר השטר לגמרי ודאי למידין ע"ש באריכות שהביא ג"כ ראיה זו שהביא רש"י ממתני' דכתב למעלה מנה וכו' דמשמע דשיטה אחרונה עיקר היכא שאינו עוקר לגמרי מה שלמעלה א"כ נאמר דרש"י נחית ג"כ לסברא זו ומכ"ש הכא דעדיף טובא כיון דאנן ידעינן דאדרבא נכתב למטה כהוגן ככל הכתוב למעלה א"כ בכה"ג ודאי למידין משיטה אחרונה דגילוי מלתא בעלמא הוא כל זמן שאין הלה מברר שיש איזה שינוי גמור בדבר כנ"ל לשון רש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה בזמן וכו' דמנה ומאתים משתעבדי עי' לקמן יז ע"א תד"ה הטוען:

גמרא א"ה קשי' דרבנן אדרבנן, ע' במהרש"א שהקשה דדלמ' מיירי בלא כתב בו הנפק ומטעם כתב ללות ולא לוה, ולכאורה קשה אמאי לא העמיד קושיתו מקודם על תמי' הש"ס דר"י אדר"י, דדלמא טעם דר"י מטעם לא לוה. ואי דבעינן חשש זה ל"ש לחלק בין ת"ב לנתגרשה, ע"כ עדיין לא הקשה מידי דאיך אפשר דמיירי בלא הנפק, א"כ תקשי אמאי סבר ר"י תחת בעלה יחזיר ניחוש דלמא לא לוה, וע"כ כוונת מהרש"א דאין הבעל מודה לא דטוען לא לויתי, אלא דטוען פרעתי, ולת"ק נאמן מטעם מגו, ור"י ס"ל דעודה ת"ב הוי מגו במקום חזקה טובה דלא נתנה לגבות מחיים, א"כ עדיין הו"ל למנקט קושייתו מיד על ר"י, ונראה ליישב דהנה נחלקו הש"כ והתומים (בסי' נו) גבי סרסור, דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וליכ' עדי ראיה והסרסור מודה דהיה של ראובן, דעת הש"כ כיון דהסרסור נאמן שלי במגו דהחזרתי א"נ לחוב בהודאתו ללוה, ודעת התומים כיון דבעצמותו א"י לטעון לקוח רק מכח מגו נאמן בהודאתו, ונלענ"ד ראיה להתומים מסוגי' דשטרי הקנאה דפרכינן לשמואל אי סבר כאביי מתני' במה מוקים לה, ומה פריך הגמרא דלמא שמואל ג"כ ס"ל דחוששי' לקנוניא אלא דס"ל דל"ח לפרעון דאם איתא דפרעה מקרע קרע לה, והכא בשט"ח זה אילו טען הלוה פרעתי הי' נאמן במגו דלא לויתי, א"כ אף דעתה מודה וליכא חשש שלא לוה, כיון דעכשיו מודה והוי מטי לידי' ועבחז"ל משעת כתיבה, מ"מ טענינן עבורו פרוע במגו דלא לויתי וא"נ בהודאתו לחוב ללקוחות, אע"כ כיון דלפרוע בעצמותו ליכ' חשש ונאמן רק מטעם מגו לכך נאמן בהודאתו. ולפ"ז מתיישב דברי מהרש"א דהיינו לפמ"ש תוס' דת"ק ס"ל דל"ח לקנוניא, בהכרח הא דמבואר בכולה סוגי' דהקנאה דחיישינן לקנוניא, היינו משום דקיי"ל כר"י, ודר"י פליג בתרתי וקאמר דאינו תולה כלל בהודאתו, אלא דבעודה ת"ב אף באינו מודה יחזיר, ובנתגרשה ג"כ במודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא, וא"כ פריך הש"ס ר"י אדר"י דכיון דס"ל דבעצמותו ל"ח לפרעון ממילא אמאי בנתגרשה במודה לה ל"י, דאף דנאמן פרוע במגו דלא לויתי כיון דא"נ רק מכח מגו נאמן בהודאתו אבל בפירכת הש"ס דרבנן אדרבנן כיון דאינהו ס"ל באמת דרק באין הבעל מודה לה, א"כ קשה דלמא הטעם במגו דלא לויתי: