מסכת בבא מציעא דף ז׳ עמוד א׳

אלא מאי אית לך למימר למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך:

עשירי ודאי הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין:

מאי ספיקות דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר:

ספק פדיון פטר חמור טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה:

עשרה שיין לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה:

עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא:

שאינה יכול להוציאו כו' והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש:

הא יכול להוציאו כו' בתמיה:

ולא עשירי ספק אין להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד"ה איצטריך):

מפריש עליהן עשרה שיין תימה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרי' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן לו במתנה פטור ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא:

מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר שבועה נוטל כל מה שהוא תופס אפילו יותר ממחצה והשבועה היא בשביל הטענה ומפני התקנה:

אם יכול לנתקו נראה דאם היתה ידה פתוחה בשעת שנתן גט לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך המשיחה לא יביא הגט אצלו ור"ת (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה ולא קפצה ולא עשתה שום דבר:

ובהדיא בבכורות פרק אחרון אמר רבא מנין הראוי פוטר.

מאי הוי עלה דמסותא ת"ש מהא דאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש.

הא יכול להוציאו אע"פ שלא הוציאו קדוש ומקשי' עלה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וקי"ל דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא ממימרא אלא אם היא הלכה. ועוד לא דחאוה להא דר' יוחנן אלא פירקו על דבריו ואמר מי סברת מסותא מטלטלא היא וקשיא עליה הא דר' יוחנן לא כי קאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין וכו' האי ממון קרקע הוא וכיוצא בו האי מסותא מקרקעא הוא דקי"ל קרקע אינה נגזלת ולעולם ברשותיה דמרא קיימא הלכך אם יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא ושפיר קא מקדיש. האי דקתני שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ובשבועה אוקימנא בשאדוקין בטלית עצמו ומתני' דקתני חולקין הטלית שני חצאין ונוטל כל אחד חציה בשאדוקין בנימין שבקצותיה והן הנקראים כרכשתא. ופשוטה היא.

דייק רב (אשי) [משרשיא] מינה מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת ש"מ דהאי סודרא כיון דתפיס ביה ג' אצבעות על ג' אצבעות הרי הוא קנין לתופסן ואע"ג דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ולא אמרי' עד דמשיך ליה כוליה לא קני ליה אלא אע"ג דלא משיך ליה לכוליה קני לההוא דתפס וכן הלכה.

אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת והזהב קרוב לגבי חד ברחבה של טלית ואם יחלקוה לרחבה לשני חצאין יבא הזהב בחלקו של אחד יכול האחד לומר זה שבינינו לאורכה נחלקה כדי שנחלק בטלית ובזהב והדין עמו:

ת"ר שנים אדוקין בשטר כו' אסיק' בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו ושאינו מקוים ומלוה אמר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך היה ופרעתיך ונתתי לך [וממני נפל] אם נתקיים בחותמיו יחלוקו דברי ר' דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקי"ל כרבי.

מחוי ר' אבהו ובשבועה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' טוען ונטען פ"ט ה"ט) השאר נוטלים בשבועה. ונראה לי שהוא ז"ל למדה מדאמר רב אשי האי סודרא אי אית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי, ולא בעינן עד (דמשייר) [דמשיך] ליה, דאלמא כמאן דפסיק לגמרי חשבינן ליה, ובדפסיק לגמרי לא משביעין ליה עליה. ואינו מחוור, דאם כן (ל)ר' אבהו מתניתין אתי לאשמועינן. ועוד דהא טעמא דמתניתין משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, ואפילו במאי דתפסי בידייהו איכא למיחש להכי. והנכון דאפילו מאי דנקטי בידייהו קא מחוי דאין נוטלין אלא בשבועה, והא דרב אשי הכי קאמר, כיון דלא פליג בה אידך ולא [י]הבינן ליה כוליה למאן דתפיס ביה, כמאן דפסיק דמי, דאלו השאר חברו חולק עמו, ומיהו בשבועה כר' יוחנן.

האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי איכא מאן דדייק מהא, דאי בעי [מקנה] למפסק ולישקול, שומעין לו, מדאמרינן הכא דכמאן דפסיק דמי. וליתא כלל דהכי קאמר כמאן דפסיק דמי על מנת להחזיר, דקנה על מנת להקנות הוא, וכדאמרינן בנדרים בפרק השותפין (נדרים מח, ב), ורב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודרא קנה על מנת להקנות הוא וקני. ואף על גב דאמר ליה רב אשי, ומאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס לה לא מיתפיס, רב אשי ספוקי מספקא ליה, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב נחמן, ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב אשי, ומאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן. ועוד דקיימא לן קנה על מנת להקנו תקנה, ואמרינן נמי בקדושין בריש פרק קמא (ו, ב) גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, בכלהו קנה, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא חליפין קנה על מנת שתחזירהו לי הוא. והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"ה ה"ז), שאלו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא, משום דבעי נתינה וליכא, אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא.

הא דרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו וכו' כתבתיה בגטין פרק הזורק (גיטין עח, ב ד"ה גט) בסייעתא דשמיא.

כבר בארנו במשנה שכל ששנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו' שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ושאר הטלית שבאמצע חולקים בשבועה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמגלגלין זה לזה שבועה על מה שתחת ידם וגדולי המפרשים כתבו שאף מה שתחת ידם צריכין שבועה לא למדנו משמועה זו אלא שאם תפש זה מכאן הרבה וזה מכאן מועט שזכה כל אחד במה שתחת ידו אבל מ"מ דוקא בשבועה שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם והרי כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו':

סודר שקונין בו מן הקונה למקנה אין צריך לחתכו להיותו מוחלט ביד המוכר אלא כיון שנוטלו בידו הרי הוא כנפסק וכאלו כלו בידו ותלמידיהם של גדולי המפרשים כתבו בשם רבותיהם שאם אותו החפץ שקונין בו צריך למקנה ושאם לא הוא נשאר ערום הואיל ואם רצה לחתכו אינו יכול לחתכו לא קנה אבל אם אינו צריך לו קנה והרי הוא כנפסק ואע"פ שלענין גט אמרו גט בידה ומשיחה בידו אם המשיחה חזקה כל כך שאע"פ שהגט בידה אם לא תקפוץ ידיה אלא על הצד שהיא קופצת עכשו והוא רוצה למשוך את המשיחה הוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו ואין חשש לחוט להשבר אינה מגורשת ואם לאו מגורשת טעם הדבר מפני שלכריתות הוא צריך אבל בזו אין אנו צריכים אלא לנתינה ר"ל שיתן לו הקונה דבר זה שלו על שם שכמו שהוא מקנה לו דבר זה בלא שום הערמה כך הוא מקנה לו אותו דבר בלב שלם והוא הוא שנקרא קנין זה חליפין והרי מ"מ יש כאן נתינה ומ"מ צריך שיהא בסודר זה שלש אצבעות על שלש אצבעות שהוא ראוי לטומאה אבל פחות מכן אין זה כלי ואנו צריכין בקנין זה לכלי כמו שיתבאר ויש מפרשים שלא הוצרכנו לכך אלא בבא מבגד גדול אבל חתכת בגד קטן אף בפחות משלש אצבעות ואין זה כלום שאין זה נקרא כלי וגדולי המחברים כתבו שכל שיש בו שלש אע"פ שאינו אוחז ממנו שלש אם יכול לנתקו מיד המקנה ולהביאו אצלו קנה ויקשה לי על דבריהם שהרי למטה אמרו בפי' שאין אומרים הואיל ומ"מ אף לדעתם כל שאינו יכול לנתק צריך שיאחוז ממנו שלש אצבעות שהוא שיעור כלי:

טלית זה האמור במשנה שהוא נחלק אם הוא דבר שאין חלוקתו מפסידתו חולקין אותו בגופו ואם היה בריח של זהב ארוג בראשו אצל האחד אין אומרים יטול כל אחד חלק הסמוך לו ויזכה הלה בכל הזהב אלא חולקין לארכו ונמצאו חולקין אף בזהב ומ"מ כל שחלוקה שבגופו מפסידתו ואינו ראוי להם חולקים אותו בדמים כמו שיתבאר למטה:

מלוה ולוה שנמצאו שניהם אדוקים בשטר חוב שלהם מלוה אומר שלי הוא ר"ל שלא פרעתני ונפל הימני ותפשת בו מצד זה או תקפתה ממני ולוה אומר הן שלך היה אלא שפרעתיך אם המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר שנמצא השטר מקויים בלא הודאת הלוה נשבע זה שחייב לו חציה וזה שאינו חייב לו חציה האחר ויחלוקו ואם השטר ממנה יפרע חמשים ויפטר כלל ידוע לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אם אין המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר ונמצא שאלו טען הלוה שטר זה מזוייף הוא היה רשאי בכך הרי הלוה נאמן שאפי' היתה כלה ביד המלוה כל שאינו יכול לקיים שטרו רשאי הלוה לומר כתבתי ופרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאע"פ שהלוה מודה בשטר שכתבו הואיל והוא עצמו בא לפסלו מצד אחר צריך המלוה לקיימו מצד אחר ואם אינו יכול לקיימו מצד אחר נאמן הלה בפרעתי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ אין קורעין את השטר אלא מניחין אותו בידו שמא יקיימוהו אח"כ וכל שיקיימוהו אח"כ הרי הוא כשאר השטרות ורבותי כתבו שאם תבע לוה להוציאה מיד מלוה מניחין אותו ביד בית דין ולא יראה לי כן:

גמ' אם היתה טלית מוזהבת חולקין ולא דקדק הכא לומר ובשבועה דאפשר דמיירי דמודו דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא משום דמקרב לגבי חד אמר פלוג הכי וק"ל:

ד"ה מחוי רבי אבהו וכו' עד ומ"מ שפיר מוכח וכו' פי' דאי הוי הטעם משום שבועה ולא מטעם דכמאן דפסיק דמי הל"ל יחלוקו שוה בשוה אבל השתא שנוטל לאחר שבועה כל מה שתופס אפילו הוי יותר מהחצי על כרחך הוי מטעם דחשיב כמאן דפסיק דמי:

ד"ה אם יכול לנתקו וכו' התוס' מפרשים דאם יכול לנתקו אליו הוי פירושו דהיינו שידה פתוחה. וכשאינה פתוחה זה מקרי אינו יכול לנתקה אליו והוקשה להם דהא על כל פנים בשעת נתינה ע"כ צ"ל ידה פתוחה לכך כתבו נראה דאם היתה ידה פתוחה וכו' ופי' דהיתה ידה קפוצה גם בשעת נתינה אלא שהוא תחב הגט לתוך ידה. ור"ת פירש בע"א דלא הוי פירושו דיכול לנתקו או אינו יכול מטעם פתיחת היד או קפיצת' אלא איירי שידו היתה פתוחה מתחלה ועד סוף אלא דיכול לנתקה ואינו יכול לנתקה הכל תלוי בכבדות הגט ושיש כח בהמשיחה להביאו אצלו ולא תנתק. ונ"ל דמה שכתוב בתוס' שלפנינו ור"ת נמי פירש וכו' דיש למחוק תיבת נמי דהא ר"ת מפרש פי' אחר ממה שפי' התוס' לעיל מניה:

אילימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא וכו' וזה שמא כבר קדוש ואם תאמר ספיקא הוא ושמא אינו קדוש הא אמרת עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק דודאי פטירי ועישורא בתרא אם יש גורן אחר יעמדו עד הגורן ואם לאו הרי הן כמי שאין לו אלא תשעה והוא דלאו בני עשורי נינהו וכולהו אמאי פטירי מעישור. הראב"ד.

ישראל שיש לו עשרה ספק פדיון פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. וטעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן הילכך השתא דהוה ליה ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו. ובמסכת בכורות אמרינן דמשכחת לה אפילו בודאי פטרי חמורים כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואלו פדאן הרי הפדיונות שלו ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואחר כך מעשרן והן שלו. מפי רבינו. הריטב"א.

מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו הקשו בתוספות דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמועינן מתניתין היא. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דסלקא דעתך לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי קמשמע לן רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אף על פי שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן. מורנו הרב נר"ו.

מאי הוי עלה דמסותא תא שמע וכו' איכא למידק מאי דיוקא דקא מדייק הא יכול להוציאו וכו' הא רב נחמן בהדיא קאמר לה. ותו כיון דמרבי יוחנן קא מקשה לרב נחמן מאי מי סברת דקאמר דמשמע דאפשיטות דמסותא קאי כאן במקרקעי כאן במטלטלי הוה ליה למימר. ותו כיון דפשיטא ליה למקשה מדרבי יוחנן דכל מידי דלאו ברשותיה לא מצי לאקדושיה מאי קא מיבעיא ליה לעיל. ולקושיא בתרייתא הדין איכא למימר דלא דמיא דרבי יוחנן לבעיין דטלית דהתם תרווייהו אדיקו בטלית וכל חד מינייהו אית בידיה פלגא ומשום הכי איכא למיבעי אי מצי לאקדושה כולה הואיל ופלגא בידיה אבל דרבי יוחנן גזלה ליתא בידא דנגזל כלל ומשום הכי פשיטא למה דאין יכול להקדישה ואף על גב דלמפשט בעיין דטלית אייתינן לעיל ההיא דמסותא ומסותא אין הבעלי דינים אדוקים בה כלל לאו למימרא ששני הנושאין שוין הן אלא לומר שחמור כח הקדש שאפילו כשאינם אדוקים בהן ואינה ברשותו חייל הקדש. ועוד מסותא ליתא בידא דחד מינייהו ולית לחד מינייהו זכייה בגווה טפי מחבריה ומשום הכי מצי לאקדושה אף על גב דליתא בידיה ומשום הכי לא מצי למפשט בעיין דטלית ומסותא מדרבי יוחנן משום דטלית תרווייהו אגידי ביה ומסותא לא הוי חד מינייהו תפוס בה כלל ודרבי יוחנן חד מינייהו תפיס בה והויא ברשותיה אבל השתא דבעי למפשט דינא דמסותא מדרבי יוחנן דמשמע דמסותא הויא ברשותא דחד כמו גזלה פריך שפיר והאמר רבי יוחנן. ולקושיא תנייתא איכא למימר דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשלא מידי ולא קשיא ליה אלא מחמת פשיטותא דבעי מפשט.

וכדי שתבין זה התירוץ על מתכנתו יש לך לדעת ששלשה אופני דיוקא יש. או מן הקצה אל הקצה. או מן הקצה אל האמצעי. או מן האמצעי אל האמצעי. ונשים משל בנדון דידן או נאמר שמה שאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל בין קרקע בין מטלטלין והדיוק שמדייק הא יכול וכו' הוא כולל גם כן. או שכל ממון שאינו וכו' הוא כולל כנזכר והדיוק הוא פרטי דוקא בקרקע ובזה הקדישו הקדש וזהו מן הקצה אל האמצע או נאמר שאף על פי שמאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל לא איירי אלא בפרט אחד דאין למדין מן הכללות ואם כן גם הדיוק שאנו מוציאין הוא בפרט עצמו ובזה הוא מבואר דלא פליגי אהדדי שאנו יכולין לומר שהדיוק הוא מן הקצה אל האמצעי ומאי דקאמר כל ממון וכו' אף על פי שהוא כולל קרקע ומטלטלין הדיוק הוא בקרקע בלבד ורבי יוחנן לא איירי אלא במטלטלין ולא בקרקע או נימא דבין כללא דקאמר בין דיוקא דיליה לא הוו אלא בקרקע ורבי יוחנן במטלטלין קאמר. הא קמן דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשיא מידי וקושיא לא הויא אלא לפושט דבעי למפשט מסותא מדרב נחמן שבהכרח דינו שאין צריכין להיות שוין כיון דבעי למפשט מינה אמנם אנו רואין שמסותא מטלטלי הויא ממאי דבעי למפשט ממסותא להקדישה כי לא תקפה דטלית ואם כן עכשיו תהיה הקושיא עצומה לפושט היכי מצית אמרת דבמטלטלין אף על פי שאינה ברשותו הקדישו הקדש והאמר רבי יוחנן וכו'. והפושט השיב ההקדמה שהנחת אינה צודקת מסותא קרקע הויא ורבי יוחנן איירי במטלטלין. ואם תעיין במה שאמרנו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת וזה שאם הקושיא היתה ממימרא למימרא לא היה צריך לדיוק אבל אין הקושיא אלא לפושט דבעי למפשט מדרב נחמן למסותא שמאחר שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש ולפי שלענין מסותא אין אנו צריכין לשלא יהיה קדוש אלא שיהיה שאינו יכול להוציאו בדיינים לפי שאינן תפוסין בו לזה לא שם אלא תנאי אחד והוא שיביא ראיה שהיא שלו אבל אין הכי נמי שהפושט יודה שצריך שיהיה הדבר ברשות מי שהקדישו רצה לומר שלא יהיה ביד האחר ואם כן בזה יצאנו מן הקושיא הראשונה. ועתה נתן מציאות לזה הדיוק ונאמר דהכי קאמר אין הכי נמי שלזו שבכאן די מה שהבאת אבל עם כל זה היה לך לפרש דבריך בשלמות דלא לשתמע מינייהו שני משמעיות ומהאחד ימשך הדין מוטעה והוא הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש והאמר רבי יוחנן וכו'. מהר"י אבוהב.

וזה לשון מ"ה נר"ו מאי הוי עלה דמסותא וכו'. עד מי סברת וכו'. איכא עלה דהאי סוגיא תמיהי טובא. חדא דהאי מסותא אגב גררא מייתי לה הכא ואעיקר בעיין דטלית דהקדישה בלא תקפה הוה ליה למבעי מאי הוי עלה. ותו היכי אסיק אדעתיה דמסותא מטלטלי והא סתם מסותא מקרקעי. ותו בלאו האי פשיטיתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן ומשמע מהכא דמשום דפשיט מדרב נחמן פריך ליה מדקא משני מי סברת וכו' ותו כיון דידע תלמודא האי מימרא דרבי יוחנן אמאי לא פשיט מינה בעיין דלעיל דטלית ומה שכתבו בתוספות בתירוץ קושיא זו נראה לי דוחק. ותו דבעיין דהקדישה בלא הקפה דטלית לא ידעינן מאי הוי עלה. ויש ליישב דאי לאו פשיטותא דהכא לא קשיא מדרבי יוחנן אדרב נחמן דאיכא למימר דרב נחמן איירי במקרקעי או בפקדון והיינו דקאמר כל ממון דכל מקום דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומשום הכי אם יכול להוציאו בדיינים מוקדשת ודרבי יוחנן איירי במטלטלי ומשום הכי אפילו יכול להוציאו בדיינים אינה מוקדשת אבל השתא דפשיט מינה ההיא דמסותא משמע דאיירי רב נחמן במטלטלי וכיון דאתינן למפשט בעיין דלעיל דטלית ממסותא משמע דבמסותא מטלטלי עסקינן ועוד דאתינן למפשט נמי מההיא דבכור משמע דכולהו במטלטלי איירי והשתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן. והא דלא פשטינן בעיין דטלית ולא דמסותא מדרבי יוחנן היינו משום דטלית איירי דתפיסי תרווייהו וכיון דתפיס בה והקדישה איכא למימר דחייל הקדש אכולה ומסותא נמי לא תפיס לה חד מינייהו ואיכא למימר נמי דחייל הקדש עלה כיון שאין כנגדו תפוס אבל דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' כולה בידא דחד ולפיכך לא מצי אידך לאקדושה והשתא ניחא דקאמר תלמודא מאי הוי עלה דמסותא דבשלמא בעיין דטלית איכא למימר כיון דתפיס בה חייל הקדש אבל מסותא לא תפיס לה ואמאי פרשי רבנן ומשום הכי בעי עלה דמסותא והשתא דפשטינן מררב נחמן דטעמא משום שאינו יכול להוציאו בדיינים ממילא אפשיטא בעיין דטלית שהרי אינו יכול להוציאו בדיינין ומדרבי יוחנן פשטינן דעדיפא מינה כיון דמטלטלי נינהו אפילו יכול להוציאו בדיינים לא מצי לאקדושינהו והשתא ניחא דקאמר מי סברת וכו' כלומר וכי בשביל דאתינן למפשט בעיין דטלית ממסותא סברת דבמסותא מטלטלי עסקינן וכו' עד כאן.

ופשטה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש. פירש רש"י והא מסותא נמי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הוא ולא קדשה. עד כאן. פירוש לפירושו דאף על גב דשתק חברו בשעה שהקדישה כיון דבשעה שבא להקדישה היה ממון שלא היה יכול להוציאו בדיינים גזרת הכתוב שאין אמירתו כלום ולא חייל עליה הקדש ולפי זה הא דפרשי רבנן מינה היינו משום מדת חסידות או משום דלא שמיעא להו הא דרב אבל אנן כי הא דרב קיימא לן. ולענין בעיין דהקדישה בלא תקפה יש לומר דהא נמי תפשוט מהא דרב דכיון דאין זה יכול להוציאו אינו יכול להקדישו ושתיקת חברו לא מעלה ולא מוריד וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות וכן עיקר. הריטב"א ז"ל. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: ומסקנא דאי אקדשה חד מינייהו מקמי דאתת לידא דחד מינייהו לא קדיש כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים. מיהו אי תקפה חד מינייהו ואידך אישתיק אף על גב דצוח לבסוף מיחזי למימר דאי אקדיש האי דתקפה קדיש וצריך עיון. ואי יכול להוציאו בדיינים אף על גב דאכתי לא אפקיה ברשותיה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי משום דברשותא דמאריה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש אבל במטלטלי אף על גב דיכול לאפוקי מיניה דגזלן בדיינים דהוא גברא דצאית דינא ואיכא סהדי דגזליה אי אקדשיה מקמי דליפקיה מיניה אינו קדוש כדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם וכו'. וכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כגון דלא צאית דינא או דליכא סהדי אפילו קרקע אי אקדשיה לא קדיש בין אקדשיה גזלן בין אקדשיה נגזל. ובמטלטלי דלא כפריה כגון פקדון וכל דזימי ליה בדאיתיה בעיניה אי אקדשיה מאריה הרי הוא קדוש ואי נמי היכא דהדר גזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי ואמר ליה לגזלן באפי גבאי הרי זה לעניים אף על גב דליתיה בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמד שלשתן דמי דיד גבאי כיד עניים הוא ואינו יכול לשנותה למצוה אחרת דכמי שבאה גזילה ליד גבאי דמי. מיהו במלוה כיון דלהוצאה ניתנה איכא מאן דאמר דאי אקדשיה מלוה לא קדשיה כיון דליתא בעין דכדבר שלא בא לעולם דמי ואי אקדשיה קמי לוה וקמי גבאי דהוה מעמד שלשתן אפשר לומר דקדשה ואף על גב דליתא למלוה בעין כדאמרינן גבי ההוא גברא דתקע ליה לתבריה בפרק ארבעה וחמשה והא ההוא לא הוה בעין וכיון דאקדיש קמי גבאי כמעמד שלשתן הוא וכן נמי בגזלן שרצה להחזיר גזילתו אף על פי שאין הגזילה בעין. (חסר כמו שלשה שורות).

שנים אדוקים וכו' פרישנא לעיל דמשום הכי קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע אדוקין בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא אלא דתלמודא לא אסיק אדעתיה הכי ופריך אלא מתניתין היכי משכחת לה. מ"ה נר"ו.

בתוספות בד"ה מפריש עליהן וכו' תימא דבפ"ק דבכורות וכו' עד סוף הדיבור ולולי תמיהתם ה"א מלתא חדתא ליישב כל קושיות תוספות בחדא מחתא ונאמר דפשיטא לדברי האומרים דאיבעי' דתקפו כהן אי מוציאין או לא לא איפשטא ומה"ט פסק הרמב"ם אין מוציאין וכ"כ בש"ע י"ד סימן שט"ו ומיישבים ברייתות דספיקות נכנסים לדיר כ"א לפ"ד נמצא שיש כאן ספק דלמא תקפו כהן אין מוציאין וא"כ ה"ל ספק עשירי שאינו ראוי ליכנס לדיר כלל כדמסקינן וכולם מקולקלים ואעפ"י שהם מתרצין בענין דלא תקשה מ"מ מודו מיהת שאם אפשר למצוא איזה תקנה יותר מזו שנצא מידי כל ספיקות וחששות ודאי טפי עדיף אלא אפי' אם נאמר דנפשטא האיבעיא דתקפה מוציאין דמה"ט אמרינן דלא מיקרי ספק עשירי אלא כודאי משווינן ליה מ"מ שם ספק מיהא איכא פורתא ומכ"ש למ"ש לעיל בשם הגהות תקפו כהן דלענין מלתא דאיסורא לפטור אחרים ממעשר נשאר עליו שם ספק כמו לענין גיזה ועבודה אלא שמתרץ שם בדוחק מ"מ אם אפשר למצוא תקנה היותר טובה ראוי לעשות. ולפ"ז בא ר"נ לאשמעינן דהא דאמרינן במשנה דהספיקות נכנסין לדיר עם אחרים וודאין היינו היכא דא"א בע"א אבל אם יש לו עשרה ספק פטרי רחם חמורים אין אנו מתירין לו להפריש עליהם טלה א' כדין שהוא פוטר כמה פטרי חמורים ואח"כ יכנס אותו השה עם שאר טלאים לדיר להתעשר דהא איכא הני חששי דכתיבנא שמא אותו הטלה דין ספק עשירי עליו ואינו ראוי לדיר כלל מטעמא דספק עשירי ונמצא הוודאי מקולקלים אלא כיצד יעשה יפריש עליהם עשרה טלאים אף ע"פ שאינו צריך מ"מ הא לית ליה פסידא והיינו דמסיק מעשרן והן שלו א"כ לית ליה פסידא ואח"כ יכניס כל אותן הספיקות לדיר מיוחד כיון שהם עשרה ויעשר עלייהו מיניה וביה וא"כ ממ"נ הם מתוקנים מדין מעשר אם הדין פשוט דכל ספק פדיון בכור הוא לגמרי בחזקת ישראל לכל מילי א"כ כולם הן ממון גמור שלו וא' שיצא עשירי פטרם בדין ואי אמרינן דכיון שיש לכהן צד זכות בספק בכורים ה"ל כספק עשירי ואינם ראוים לדיר כלל אם כן כל שכן דכולם אין צריכים לדיר ומותרים לבעלים ואין להתעקש שמא מספיקא האחד הוא ודאי פדיון בכור והשני ודאי חולין להא לא חיישינן שהרי זה הספק אי אפשר להוודע והתורה העמידה כל הספיקות בחזקת ישראל המוחזק אלא דעיקר הספק שלנו אם הם אצל ישראל כוודאי ממונו או שהם שלו מספק ויש עליהם דין ספק עשירי נמצא דלענין זה ודאי כל אלו העשרה שקולים הם או כולם ודאי ממונו גמור הם או כולם שם ספק עשירי עליהם ואין צריך לדיר ושפיר יצאנו מידי כל החששות בזה ואם כן נתיישבו כל קושיות התוספות דהיא גופא אתא ר"נ לאשמעינן ודו"ק:

בגמרא שנים אדוקין בשטר וכו' רשב"ג אומר יחלוקו כבר כ' לעיל שיש להקשות מכאן על פרש"י שכתב בריש מכילתין דדוקא במציאה ומקח וממכר דליכא רמאי אמרינן יחלוקו משא"כ בארגתיה דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והא הכא בשטר דאיכא רמאי ואפ"ה אמרינן דיחלוקו וע"ק דאפילו התוספות שנחלקו לעיל על רש"י בזה היינו אליבא דרבנן דר"י דוקא כמבואר למעיין שם משא"כ לר' יוסי אמרינן לעיל בגמרא להדיא דהיכא דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והכא חזינן לר' יוסי גופא דאיירי בהאי ברייתא ופליג בסיפא מכלל דברישא מודה דיחלוקו כאינך תנאי ונלע"ד ליישב משום דהאי דינא דיהא מונח עשי"א לעולם לא אמרינן להוציא ממון מיד המוחזק אלא שאותו דבר עצמו שמחולקין עליו ואין מוחזק בו לא זה ולא זה אמרינן שיהא מונח כמו שהוא עכשיו כדאמרינן בשנים שהפקידו ומה"ט גופא כתבתי דמאי דשקיל וטרי לעיל בגמרא לומר דבשנים אוחזין נמי נאמר שיהא מונח היינו למאי דמסקינן דתפיסי בכרכשתא והמותר אינו תופס לא זה ולא זה וא"כ על אותו המותר שייך יהא מונח דבכה"ג לאו לאפוקי מקרי אבל להוציא ממש לא שמענו וא"כ הכא בשטר לא שייך כלל לומר שיוציא הממון מיד הלוה ויהא מונח דמהיכא תיתי נאמר כן להורע כח הלוה לגמרי ולהוציא הממון מחזקתו ואם נאמר שיהא מונח אצל הלוה כמקדם אין זה דינא דיהא מונח אלא הלוה מרוויח לגמרי ושמא הוא הרמאי וכן א"ל נמי דהשטר יהא מונח כיון שעליו נחלקו דמכל מקום מה בכך כיון שהלוה יחזיק בגוף הממון ואם כן הורע כח המלוה המוחזק ג"כ בשטר לגמרי ומש"ה בכה"ג כו"ע מודו דיחלוקו כיון דאי אפשר בענין אחר ודו"ק:

שם וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין וכו' ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דלמא הא דגבי ליה מלוה כוליה היינו משום דלא חיישינן לטענת הלוה שאומר שלך הוא ופרעתיו וע"כ שאומר שממנו נפל כדפרש"י ושמא סובר האי תנא דלא חיישינן לפרעון כדמוקמינן לקמן טעמא דתנא דסיפא דאומר הרי הוא בחזקתו משום דלא חיישינן לפרעון דמאן דפרע זהיר לקרוע השטר ויש ליישב דאף על גב דבסיפא איכא תנא דלא חייש לפרעון היינו בכתוב עליו הנפק דוקא אבל הכא דאיירי שאין עליו הנפק כדקתני יתקיים בחותמיו וא"כ מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי הלכך אי טעין נמי פרעתי נאמן במגו. אלא דאכתי יש לתמוה למאי דקאמרינן ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דהא לא דמי כלל למתני' דטעמא דמתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא ואדרבה אית לן למימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה משא"כ לענין שטר דלא תליא מידי בהכי ובפשיטות ה"ל לאקשויי מה"ת ליגבי המלוה כוליה אי משום דלפרעון לא חיישינן אכתי להימן במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי לכך נלע"ד ליישב בענין זה דבלא"ה קשיא לישנא דברייתא אמאי נקט לה באמת בהאי לישנא דאמר שלך הוא ופרעתיו ואמאי לא קאמר דהלוה טוען כתבתי ללוות ולא לויתי אע"כ הוי משמע ליה דאי הוה טוען הכי באמת היה הלוה נאמן בטענתו כיון שהוא מוחזק במעות ותפיסת הנייר לא מהני מידי מטעמא דפרישית דלא דמי למתני' אלא דוקא היכא דלא מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי כגון שראו עדים השטר ביד המלוה בהכי קאמר שפיר דגבי ליה מלוה כוליה דמוקמינן לשטר בחזקת מרא קמא ואהא מקשה הש"ס שפיר ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דקתני ישבע והיינו כדמסקינן לעיל תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל א' וא' הולך ותוקף בטליתו של חבירו כו' וא"כ משמע להדיא דאף על גב דאית ליה לחד מינייהו סהדי שהטלית היתה תחלה בודאי שלו אפ"ה לא מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא אלא הכל תלוי במה שאוחזין בה השתא וא"כ בשטר נמי אמאי גבי ליה מלוה כוליה כן נ"ל ודו"ק:

גמ' במסותא מקרקעי קשה לי הא עיקר החילוק בין מטלטלי למקרקעי דמטלטלין נגזלין וקם ליה ברשותיה דגזלן מקרי אינו ברשותו דהנגזל אבל קרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותיה דגזלן. א"כ במטלטלין וגזל בלא קנין דלא קם ברשותיה דהנגזל ואינו חייב באחריותו וכדאיתא בב"ק עט ע"א במתני' הוי כקרקע דמנחי ברשותיה דהנגזל. וא"כ הכא במסותא דהגזילה במה דאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו וצ"ע:

שם התם כריתות בעינן עיין כתובות נ ע"ב תוס' ד"ה ואי וצ"ע:

רש"י ד"ה דכמאן וכו' דכלי בעינן עיין לקמן מז ע"א ובתוס' ד"ה לאפוקי: