מסכת בבא מציעא דף ס״א עמוד א׳

אין לי שעובר על שני לאוין בין בכסף ובין באוכל אלא לוה:

רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא למיגמר במלוה מן הלוה דבגופו כתיבי כדמפרש ואזיל:

כדקאמרת נשך קאי אכסף ומרבית אאוכל:

והא תנא נאמר נאמר קאמר ומגזרה שוה נפקא ליה והיכי פליג אמורא אתנא ואמר דמגופיה יליף:

הכי קאמר תנא אילו לא נאמר קרא בדרך הנשמע לשניהם אע"פ כן הייתי לומדו בגזירה שוה והשתא גזירה שוה לא צריך להכי:

למה לי לאו ברבית לאו בגזל כו' ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו:

דאפילו בלוה אסר רחמנא וגזר עליו שלא יתננו ואיכא למימר חידוש הוא שחידשה תורה בזו ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת דהא אזהרת לוה לאו משום דמחסר הוא:

מה להנך דלא מדעתיה אונאה לא ידעי ביה גזל על כרחיה שקל:

אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא (. שומא שומא) בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה:

קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית וה"נ בפ"ק דע"ז (דף כ. ושם ד"ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד"ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש:

גזירה שוה לא צריך וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה:

אמרי הכי נמי וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן (חולין קמא.) ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי:

אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל (בבא מציעא דף נו:) דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול:

לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא"ת לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא:) אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל (בבא מציעא דף נט.) עם שאתך בתורה [ובמצות] וי"ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא:

מנין לרבות כל דבר פירוש לרבות כל דבר המטלטל שהוא כעין כסף ואוכל, דאלו קרקע אין בו משום רבית, ואפילו הלוה ה' גפנים טעונות בו', וכדמוכח בכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א), דאיבעיא להו התם, שכרו בקרקע מהו, כלומר, מוציא שם רע ששכר את העדים בקרקע מהו, ואסיקנא, דאינו חייב עד שישכור בכסף, דגמרינן שימה שימה מרבית, כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך, מה להלן בכסף אף כאן בכסף, אלמא פשיטא להו דרבית לא שייך בקרקע, ושמא נפקא להו מכלל ופרט וכלל, דגבי רבית כתיב (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף וגומר, לא תשיך כלל, נשך כסף נשך אוכל פרט, נשך כל דבר חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל, כדרך שאמרו באונאה (לעיל נו), ולפי זה מה שאמרו עד שישכרו בכסף לאו דוקא, אלא בדבר המטלטל ככסף קאמר ולאפוקי קרקע. ומיהו אפשר לי לומר, דהתם לאו מרבית ממש קא ילפי לה, אלא מההוא קרא דוקא דכתיב ביה שימה גבי רבית, ובההוא קרא כסף כתיב ביה. ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקדושין (סה, ב) דגמרינן עריות מדבר דבר מממון, ומינה אמרינן דאפילו קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת, דילפינן דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואלו עריות מענין ממון גמרינן, כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת, דהא גבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים, אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון, אלא ממקום שנא' בממון דהיינו על פי שנים עדים, והתם במקום הכחשה היא, ומההיא דוכתא דוקא [הוא] דילפינן מה התם על פי עדים אף עריות דוקא על פי עדים כממון במקום הכחשה. אלא שאם כן הוא הוה ליה למבעי שכרו בכל דבר חוץ מכסף מהו, ומאי שנא קרקע דנקט. והראשון נראה עקר.

הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה. הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהן בשני שמות חלוקין כדאמרינן בנשך ורבית, אלא דאשכח בהו רבא צריכותא בכלהו ולא דמו להדדי הילכך לא מזהרי האי בלאו דאידך. אבל לאו דגזל מוקמינן בכובש שכר שכיר, ולא משום דמייתר, דהא צריך לגופיה ולעבור עליו בשם גזל, אלא משום דכתיב בעניינא דשכיר, ודבר הלמד מעניינו הוא. ובלאו דגנבה הוה ליה למימר דלא אצטריך אלא לעבור עליו בשם גנבה, אלא דמשכח ביה צריכותא בגופיה, הראב"ד ז"ל.

מאחר שביארנו שנשך ותרבית אחד הוא לא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ומעתה כל המלוה ברבית עובר על חמשה לאוין לאו ראשון לא תהיה לו כנושה לאו שני לא תשימון עליו נשך ושניהם בפרשת משפטים לאו שלישי אל תקח מאתו נשך ותרבית לאו רביעי את כספך לא תתן לו בנשך לאו חמישי ובמרבית לא תתן אכלך ושלשתם בפרשת בהר סיני ויש בזה לאו ששי והוא לפני עור לא תתן מכשול והלוה עובר משום לא תשיך לאחיך האמור בכי תצא ומשום ולאחיך לא תשיך האמור שם ומשום לפני עור וגו' ועוד באיסור עשה דכתוב לנכרי תשיך הא לישראל לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן היא בהדיא למטה בסוגית המשנה השביעית והערב והעדים והסופר משום לא תשימון והסרסור וכל המסייע משום לפני עור:

הגזל והרבית והאונאה כולן מין אחד הם ומ"מ הוצרכה תורה ליחד לאו בכל אחת מהן שהגזל אין חברותיה למדות הימנה שהרי הוא בעל כרחו והרבית חדוש הוא שאף הלוה הוזהר בו והאונאה לא היה המתאונה יודע בה עד שנאמר שמחל מה שאין כן באחרים ואף אחת משנים אין למדות מחברותיה שהגזל והרבית אינן דרך מקח וממכר כאונאה והגזל והאונאה שתיהן הם שלא מדעת והרבית מדעת ומ"מ גזלה היתה בזה מכח רבית ואונאה ולא הוצרכנו ללא תגזול מצד הגזלה עצמה ומ"מ אחר שנכתב הרי הוא לאו מיוחד לגזלה וכובש שכר אף הוא בכלל לא תגזול ואע"פ שבהדיא כתב בו לא תעשוק באו שניהם לעבור עליו בשני לאוין:

תוספות בד"ה קרי ביה כספך כו' ור"ש סבר קבל בשמאל כשר כו' אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו כו' והיינו נמי טעמא דרבי שמעון עכ"ל כצ"ל ר"ל דהיינו טעמא דר"ש דילמוד סתום מן המפורש ולא משמע ליה פשטיה דקרא דקאי אולקח וק"ל:

בד"ה אלא לאו דגזל כו' לפי הגהת מהרש"ל הא כבר העיד מהרש"ל על הגהתו שמצא בספרים שהוא דחוק אך מה שהקשה אף לפי נוסחא לשון התוס' שלפנינו והא בלאו דלא תגזול גופיה עבדים ממועטים מכלל ופרט וכלל בפרק הגוזל אין כאן מקום קושיא דודאי הכי ממעטינן התם עבדים מכלל ופרט וכלל דהוקשו עבדים לקרקעות היינו למאי דמסיק הכא דלאו דלא תגזול אינו מיותר ואתא באא"ע לכובש ש"ש אבל למאי דמקשה תלמודא הכא ל"ל לאו דלא תגזול הקשו התוס' ומאי קושיא דאימר מיתורא דלא תגזול נרבה עבדים ולא נמעטי' מכלל ופרט וכלל וכתבו דאיכא טעמא לרבויי טפי עבדים מקרקעות היינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת מכלל ופרט וכלל ליכא טעמא לרבנן דפליגי אדר"א מן המקרא דכלל ופרט וכלל אלא מה"ט דא"א לזוזה ממקומה אבל עבדים דניידי איכא לרבויי הכא אע"ג דבדוכתא אחריתא עבדים הוקשו לקרקעות הכא מריבויא דלא תגזול ירבה גם בעבדים ומפקי ליה מהיקשא דהוקשו לקרקעות וה"נ אמרי' בפרק השואל לר"מ לענין שבועה ומדמינן שם שבועה לגזילה דנשבעין על העבדים ואין נשבעין על הקרקעות וע"ש ותו לא מידי:

בד"ה אלא לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר וא"ת ולוקמיה כו' דהא קרקע אינה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לעבור עליו בב' לאוין וא"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כו' עכ"ל [מה שמקשין] מאי קאמר בגמרא ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור עליו בב' לאוין הא אין לוקין על לאוי דרבית ואונאה כמ"ש הרמב"ם וכמ"ש הטור גבי אונאה גם כובש שכר שכיר הרי חייב לשלם אין כאן קושיא לדברי התוס' דאע"ג דקי"ל ברבית כמ"ד לקמן דיוצאה בדיינים וכן באונאה מחזיר אונאה בדיינים וכן בכובש שכר שכיר אין זה מקרי ניתק לעשה וכמו שמוכח מדבריהם דלעיל בד"ה אמרי ה"נ כו' תדע דאמרינן בפ"ק דמכות לר"מ לוקה ומשלם וחכ"א כל המשלם אינו לוקה משום כדי רשעתו ולדבריך לכ"ע לא לילקי משום דניתק לעשה וה"נ כל הני לאוין אע"ג דמשלמי אינן מקרי ניתק לעשה חוץ מגזל דמצינן בכמה דוכתי דקרי ליה ניתק לעשה לפי משמעות הכתוב והשיב את הגזילה ולגופיה אצטריך לגזל גופיה שיהיה ניתק לעשה ולא קאי אלאו דלא תגזול דמוקמינן ליה לכובש שכר שכיר בא"א ענין ובמשקולות נמי דפריך ל"ל היינו משום דה"ל גזל מעליא לפי מאי דס"ד מעיקרא וגזל ניתק לעשה ולא דמיא לכובש ש"ש דלא אתא לידיה דגזל מעליא הוא דאתא לידיה כדאמרי' בפ' המקבל ומיהו מה שהקשו דהא לאו דלא תעשוק ניתק לעשה כמו לאו דלא תגזול דכתיב את העושק אשר עשק צ"ע ויש ליישב בדוחק כיון דהעשה בלשון עושק והלאו בלשון אחר דהיינו לא תגזול ובאא"ע לגזל אתא לכובש ש"ש לא מיקרי לאו ניתק לעשה ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד כו' הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית כו' עכ"ל ק"ק דאימא דאי לא הוה כתיב רעך למעוטי גזל עובדי כוכבים לא הוה מוקמינן קרא דלא תגזול לכובש שכר שכיר אלא לגזילה גופא ולגזל עובד כוכבים דלא אתיא מריבית ואונאה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו'. נראה דכוונת התוס' בכל זה הוא משום דמפשטה דסוגיא דשמעתא משמע דלא יליף מהני קראי דגבי לוה אלא נשך באוכל ורבית בכסף אבל רבית באוכל לא כתיב גבי לוה אלא דילפינן ממלוה א"כ מה זה דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת בו בין באוכל בין בכסף בין בנשך בין ברבית וכו'. דמשמע דכל הדברים כתובים גבי לוה ואע"ג דרש"י הרגיש בדקדוק זה ולכך פי' דהשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל ולחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם דר"ל דנשך אוכל אתי נמי לרבית אוכל וא"כ רבית אוכל כתוב ג"כ גבי לוה ואם כן לפי' רש"י ג"כ אתי שפיר הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת דלפירושו ג"כ כתוב הכל גבי לוה מ"מ יקשה לפי' רש"י דא"כ דהשתא נשך אוכל אתי לרבית אוכל זה סותר הא דקאמר ברישא דברייתא נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל דמוקי נשך אוכל לנשך באוכל ולא לרבית באוכל וצריך לומר לפרש"י דהתנא חזר מזה בסוף דבריו ויליף תרוייהו בין נשך באוכל ובין נשך בכסף מלא תשיך ונשך אוכל ונשך כסף תרוייהו אתי לחייב את הלוה על לאו דרבית וזה נראה דוחק לומר דהתנא חוזר ממה שאמר בתחלת דבריו לכך פי' התוס' דלמסקנא של התנא יליף נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ויליף גם כן בין רבית בכסף בין רבית באוכל מחד נשך באם אינו ענין ונשך דכתיב גבי אוכל אתי לגזרה שוה. ולפי זה נוכל ג"כ לישב רישא דברייתא דקאמר התנא נשך באוכל מנין וכו' ת"ל נשך אוכל דר"ל דבין נשך בכסף ובין נשך באוכל ילפינן מלא תשיך בלוה ומנשך דכתיב גבי אוכל בלוה ילפינן מיניה בגזרה שוה מלוה והא דקאמר וז"ל נשך אוכל אינו ר"ל דמנשך אוכל ילפינן ליה אלא הוי כאלו אמר ת"ל נשך אוכל דמיותר הוא ואתי לגזרה שוה דילפינן מיניה מלוה וא"כ לפי זה לא צריכין לדחוק ולומד דהתנא חזר בו בסוף דבריו ועולה הכל כהוגן הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דמשמע דהכל כתיב גבי לוה וגם הא דקאמר לעיל ת"ל נשך אוכל הכל אתי שפיר והיינו מה דמסיימו התוס' והיינו הא דקאמר בסמוך וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו' לא מנשך אוכל מפיק לה וכו' וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובגזרה שוה מפיק ליה במלוה וד"ל דלגזרה שוה אייתי התנא ת"ל נשך אוכל לא שמפיק מיניה גוף הלימוד נשך באוכל והוי כאלו אמרו התוס' דהשתא לפירושינו אתי הכל שפיר תחלת וסוף דברי התנא מה שאין כן לפי' רש"י כן נראה לי כוונת התוס' בדבור זה ודו"ק:

ד"ה אמרי הכי נמי וכו' וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא ר"ל ואין לוקין עליו ולכך אין צריך אזהרה ואתי שפיר מן הדין:

ד"ה אלא לאו דגזל למה לי וכו' דאין אונאה לעבדים כדאמר לעיל רוצה לומר בפרק הזהב:

בא"ד דהא קרקע אינה נגזלת וכו' נראה לי דצ"ל דהא דקרקע וכו' דלי"ת בתחלת התיבה ור"ל וכי תימא דלא נוכל לאוקמי הלאו דגזל לגוזל עבדים שיתחייב בלאו דגזל משום דעבדים הוקשו לקרקעות וק"ל דקרקע אינה נגזלת זה אינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא וכו' ולכך לא שייך בזה לומר דבשביל שעבדים הוקשו לקרקעות לא יתחייב בהם משום גזל בשביל דגזל לא שייך גבי קרקע דלא שייך לומר הוקשו לקרקעות אלא במידי דשייך ג"כ גבי קרקע אלא דמקרא ממעטינן ליה כגון לענין שבועה ואונאה בזה אמרינן דעבדים הוקשו לקרקעות כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה ויש ספרים שכתוב בהן וי"ל דהא קרקע אינה נגזלת וכו' ונ"ל דגיר' משובשת היא:

ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וכו' וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל וכו'. ר"ל ומשום הכי ליכא לאוקמי בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין דאין נפקותא בגזל בין לאו אחד או שני לאוין כיון דאין לוקין עליו דלא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין אלא לענין שילקה שתי פעמים וזה לא שייך גבי גזל ועיין במה שנכתוב לקמן בדף ס"ב גבי הא דקתני ר' נחמיה וראב"י פוטרי' את המלוה ואת הערב מפני שיש בה קום עשה:

רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קראי פירוש לא צריכי ללמוד מן הלוה למלוה דהא במלוה גופיה כתיב את כספך לא תתן לו וגו'. פירוש דלהכי רמא רחמנא נשך ותרבית ביחד בין כסף ואוכל כדי שיהא נדרש על שניהם ודכוותיה דרשינן גבי מפני שיבה תקום וכן גבי לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' דנתינה ומכירה קיימי בין לגר בין לנכרי ומאן דפליג התם היינו משום דמשמע ליה דאו מכור בא לחלק ומאן דפליג בההוא דקימה והידור לא פליג אלא משום דסבירא ליה דלישנא דמפני משמע אקימה דוקא ולישנא דפני משמע אהידור דוקא. ואם תאמר וכיון שכן מה חידש לנו רבינא בכאן והיכי סלקא דעתיה דתלמודא למפליג עליה דרבינא. יש לומר כיון דבקראי אחריני חילק הכתוב בין נשך לרבית סברינן דהכא נמי כל חד וחד קאי אחבריה קמשמע לן רבינא דהכא נמי דרשינן כדדרשינן בעלמא מכיון דגבי לוה גם כן לא חלק בהם הכתוב. הריטב"א.

דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית כדקאמרת. ואף על גב דעדיין הוה מוקמינן תרי לאוי באוכל דאי ליכא אלא חד לכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך ולשתוק. מכל מקום לאו דרבית לא הוה מצי למימר דקאי נמי אכספך. עד כאן משאנץ.

הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו' הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהם בשמות חלוקים כדאמרינן ברבית דכסף ורבית דאוכל וכל שכן הנך שהן ענינים חלוקים לגמרי. אלא דאשכחן בהו פלוגתא בינייהו ומצריך צריכי הילכך כי מזהרי האי לאו אאידך לא מחייב עליה דלא דמו להדדי ולא ילפי מהדדי. אבל לאו דגזל כיון דאתי מבינייהו אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו בשם גזל הוא. צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר הלמוד מענינו הוא. ובפרק המקבל נמי אמרינן כובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו ואמרינן התם איזהו עשק ואיזהו גזל וקא מפליג להו מהדדי בלישנא בעלמא מיהו בכל ענין עובר עליו בשני שמות הללו. הא דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן ברבית משום דחידוש וכו' ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דניחול. פירוש פעמים אינו יכול לבא לידי מחילה שאם לא ידע לעולם לא יהיה לו מחילה ועון האונאה במקומה אבל גול ורבית יכולין לבא לידי ממילה. וכל הנך לאוי לאו מלקיות נינהו דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסורא דלאוין קאמרינן. הראב"ד ז"ל.

שכן חדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא פירוש וזה היה לנו לראיה שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחבוב ממון דאם כן היאך אסריה על הלוה אלא ודאי גזרת הכתוב היא. מה להנך שכן שלא מדעתו. פירוש תאמר ברבית שהוא מדעתו קמשמע לן דאף על גב דמדעתו הוא וידע ומחיל אסור. ומכאן נראה דלא מהניא מחילה ברבית קודם פרעון דאלו מהניא אין לך רבית שאינו נמחל כדאמרינן הכא דידע ומחיל. ומיהו אם מחלו לאחר שגבאו ממנו המלוה אין ראיה מכאן דהשתא מחילה מדעת שלמה היא שמחל לו תביעת ממון שהיה לו אצלו מה שאין כן במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמחילה דלאחר פרעון מהניא ובשם הגאונים ז"ל כתב דלא מהניא וכן דעת הראב"ד ז"ל. ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהן בלבד ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא ובענין חוב למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו וכן עיקר. והוי יודע שאף לדברי הרמב"ם דוקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מהניא ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשו להם מחילה לאחר הפרעון כי עבדי לה נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלין בלב שלם ואפילו שלא מחמת שבועה. וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום שזה כמסירת מודעה וגלויי דעתא שנותן באונס ואין צריך לומר דבגט כיוצא פסול. הריטב"א.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אלא לאו דגזל למה לי וכו'. ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים וכו'. ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע לאו דמשיג גבול אתי שפיר דלית לן לאוקמא לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין כיון דלא לקי דהוי ניתק לעשה. גירסת תוספות.

לעבור עליו בשני לאוין פירוש משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכל שכן גזלן דעלמא שהוא בכלל. והכי גרסינן ולוקמיה אגזל. פירוש כפשטו של מקרא. ומאן דגריס ולוקמיה ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעושק מאידך. הריטב"א.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף שי"ט וזה לשונו שאלת ממני אבאר לך דיבור התוספות פרק איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בשני לאוין ואם תאמר לוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו'. עד לקי שפיר. וקשיא לי וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות ויש לומר דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמועינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אף על גב דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מכל מקום הרי ניתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפילו אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי וכן הסכימו רוב המפרשים דלא לקי. ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמוך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי גוי ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטרכינן ליה דמהיכא תיסק אדעתין דגזלה של גוי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסלקא דעתך אמינא כיון דטרח הגוי יהיה אסור לעשוק שכירותו קמשמע לן רעך ולא גוי וחד רעך קאי אתרווייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן לה דפשיטא דגזל הגוי מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט גוי איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגזל אלא תרווייהו בעושק דלמעט גזל הגוי לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דסבירי להו דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחידושא כדכתיבנא לעיל. והראב"ד פירש וזה לשונו: אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו. וכל הנך לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן. עד כאן לשונו. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכא תיסק אדעתין דגזל הגוי אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות והנראה לעניות דעתי כתבתי. ע"כ. כתוב בתוספות ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה. ויש לומר משום דלא לקי וכו' אבל כי מוקמת לה בכובש וכו' לקי. נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה מלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמייתורא דנשך נשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאוי יתירי אי לאו דגלי לן בהדיא דאיכא תרי לאוי בנשך ובמרבית. גליון.

כתוב בתוספות ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דגזל הגוי אסור וכו' ויש לומר דהוי אסרינן גזל הגוי וכו' והרא"ש תירץ להלן בפרק המקבל דאי לא שרייה קרא לגזל הגוי הוה מוקמינן לא תגזול בגזל הגוי ולא בישראל ללאוי יתירי. עד כאן.

בגמרא אם אינו ענין לנשך כסף כו' תנהו ענין לריבית כסף וקשיא לי דכל האריכות בזה הוא ללא צורך דכיון דכל עיקרא דברייתא לא בא אלא לאשמעינן דלוה עובר בשני לאוין בכסף אם כן מה לי אם יהא שני לאוין דנשך או חד דנשך וחד דריבית דסוף סוף איכא תרי לאוין חד לא תשיך סתמא ואידך נשך כסף וכבר כתבתי מה שכתב בעל תורת חיים בזה. מיהו בלא"ה קשיא לי על שיטת רש"י ותוספות דמשמע מדבריהם דברייתא איירי לענין לעבור בשני לאוין ולקמן בד"ה לעבור כתבו התוספות דהיכא דליכא מלקות לא שייך שני לאוין וא"כ צ"ל לדבריהם דאיכא מלקות בלאוין דריבית וזה תימה דלקמן בגמרא דף ס"ב קאמרינן להדיא דלמ"ד ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דהכי קי"ל ה"ל לאו דריבית לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו בשלמא מאי דקאמר רבא לעיל לא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאוין וכן לקמן משמע הכי גבי ולוקמי בריבית ואונאה יש ליישב לשיטת התוספות שכתבו לקמן ע"ב בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ואם כן לא ה"ל ניתק לעשה כדאמרינן לקמן אבל מברייתא דהכא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס מינה עליה דמ"ד יוצאה בדיינים והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' מלוה כתב להדיא דליכא מלקות בלאוין דריבית דה"ל ניתק לעשה והא דקאמר לעיל לעבור בשני לאוין היינו שני איסורים אלא דגם על דבריו קשיא לי דלגבי איסורי דמלוה שכתב עובר בששה לאוין קא חשיב לנשך ותרבית בשנים ולגבי לוה כתב עובר בשני לאוין משום לא תשיך ולפני עור כו' ובברייתא דהכא משמע דבלוה נמי שייכי שני לאוין בקרא דלא תשיך גופא חד משום נשך וחד משום ריבית דהא מוקמינן לנשך כסף באם אינו ענין על ריבית ואולי יש לומר שהרמב"ם ז"ל סובר דלא שייכי תרי לאוין בכה"ג אלא דווקא במלוה דכתיב תרי זימנין לא תתן וכמ"ש לעיל אבל בלוה אף על גב דמוקמינן לה באם אינו ענין אפ"ה אין למנותו בשנים. ולפ"ז צ"ל דברייתא דהכא לא איירי כלל לענין מנין הלאוין אלא לענין התראה לחוד שאם התרה בו בין משום נשך בין משום ריבית חייב דחדא מילתא היא ומ"מ צ"ע בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דלאוין דלוה נמי ה"ל ניתק לעשה ולקמן בפלוגתא דר' נחמיה וראב"י ורבנן משמע דלא פטרי אלא המלוה וערב דלגבייהו ה"ל ניתק לעשה שבידו להחזיר הריבית משא"כ בלוה אין בידו לקיים העשה וצ"ע:

בתוספות בד"ה אם אינו ענין כו' ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באא"ע כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק הא האי נשך כל דבר לא מייתר דהא איצטריך לענין שעובר נמי משום ריבית בכל דבר אפי' במידי דלאו כסף ואוכל דאי הוי כתיב כל דבר אשר ישוך ה"א דדווקא בכסף ואוכל חייב משום ריבית אבל בשאר דברים אינו חייב אלא משום נשך כדכתיב אשר ישוך לכך הוצרך לכתוב נשך כל דבר ומוקמינן נמי להאי נשך באא"ע לענין ריבית ואפשר דמשמע להתוספות דאף אי לא הוי כתיב נשך גבי כל דבר אפ"ה הוי ידעינן דעובר ג"כ משום ריבית דנשך דכתיב גבי כסף ומוקמינן לה אריבית ע"כ אכולהו מילי דכתיבי בהאי קרא קאי דאל"כ ה"ל למיכתב איפכא לא תשיך כל דבר אשר ישך ונשך כסף ואוכל ממילא הוי ידעינן דבכל דבר אינו חייב אלא משום נשך ובכסף ואוכל אף משום ריבית ומדלא כתיב הכי ע"כ דהאי נשך דמוקמינן אריבית אכולהו קאי וא"כ מייתר האי נשך דכל דבר וע"כ מוקמינן ליה אמלוה באא"ע וכה"ג יש לפרש לענין כסף ואוכל דמחד נשך ידעינן תרווייהו אלא דשם יש ליישב בלא"ה וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון דכתיב כו' א"כ כסף אוכל ל"ל ולכאורה קשה דהא כיון דאיצטריך למיכתב נשך כסף לעבור אף משום ריבית באא"ע ונשך דאוכל איצטריך לג"ש א"כ ממילא צריך לכתוב כסף ואוכל דלא שייך לכתוב שלשה פעמים נשך גבי הדדי בלי שום הפסק תיבות ואפשר ליישב קושייתם להיפך דקשי' להו נשך דאוכל ונשך דכסף למה לי דאף מכסף ואוכל לחוד הוי ידעינן הנך דרשות כיון דמייתרי דלגופייהו מכל דבר נפקא וק"ל:

בא"ד וי"ל למדרש כופ"כ כו' יצאו קרקעות כו' ויצא פחות מש"פ כו' עכ"ל. נראה דלמעט שני אלו איצטריכו תרי פרטי כיון שאין הני שוין והא דאיצטריך למעט פחות מש"פ בריבית טפי מגזל ואונאה י"ל משום דריבית לא תליא בממונא דהא אפי' בלוה אסרה רחמנא ואם כן ס"ד דאפי' פחות מש"פ קמ"ל דלא:

בגמרא רבינא אמר לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכי קראי כו' והקשה בספר תורת חיים דא"כ גבי לוה אמאי איצטריך נשך כסף נשך אוכל ללמד שעובר אף משום ריבית ותיפוק ליה דנילף לוה ממלוה בג"ש דנשך נשך ומחמת זה הכריע כפירוש התוספות בההיא דרשא דנשך כסף ע"ש באריכות. ולענ"ד לא קשה מידי דבלא"ה קשה אף לשיטת התוס' אהא דמסקינן לקמן סוף פירקין דמלוה עובר בששה לאוין ולוה אינו עובר אלא בשלשה ואמאי לא ילפינן בג"ש דלוה נמי עובר בששה לאוין כמו המלוה אע"כ יש לנו לומר באחד משני פנים או שנאמר דלא שייך ג"ש בכה"ג לענין ריבוי הלאוין דמלקות לא תליא אלא במנין הלאוין ודבר זה צ"ע בסוגית הש"ס ואף את"ל דמצינו ג"ש בכה"ג אף לענין ריבוי לאוין היינו היכא דליכא לאוקמי הג"ש למילתא אחריתא משא"כ כאן דעיקר הג"ש איצטריך לענין כל דבר לא מוקמינן לה ללאוי יתירי כיון שהלאוין לא נאמרו בפירוש גבי לוה והא דאמרינן לעיל מה נשך האמור בלוה לא חלקת אף במלוה כו' היינו משום דהתם נאמרו הלאוין בפירוש ואין כאן אלא גילוי מלתא דלשון נשך ולשון תרבית האמורים במלוה שייכי בין בכסף בין באוכל כמו בלוה משא"כ הכא לא שייך לומר כן או שנאמר דלעולם שייך ג"ש אף בכה"ג אלא מדחזינן שכתבה התורה גבי לוה נשך יתירי לאוקמי באם אינו ענין ללאוי יתירי לענין ריבית אם כן ע"כ שהתורה סותרת הג"ש לענין ריבוי הלאוין דלא נילף לוה ממלוה דאל"כ כל הני נשך למה לי וא"כ איך שיהיה נתיישבה קושית הת"ח בא' משני הפנים הנזכרים או דלא שייך ללמוד ג"ש שיעבור הלוה בשנים משום נשך ומשום ריבית אי לאו דכתיבי תרי לאוין בהדיא והיינו האי דנשך יתירא דמוקמינן לה באם א"ע או שנאמר להיפך דאיצטריך נשך יתירי דלא נילף מג"ש שיעבור הלוה בכל הלאוין שנאמרו במלוה לכך איצטריך נשך לסתור הג"ש לענין זה ודו"ק:

בתוספות בד"ה קרי ביה הכי כו' וא"ת בפ"ק דקידושין לא בעו רבנן למידרש כר"י כו' עכ"ל. ולולי שיטת התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דהכא בשמעתין לאו מסידור הלשון לחוד קא דייק אלא משום שיש אריכות ל' בפסוק דאי ס"ד דנשך לא שייך אלא בכסף וריבית לא שייך אלא באוכל ובכל חד מינייהו ליכא אלא חד לאו אם כן לכתוב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית ותרי זימני לא תתן למה לי דבחד לא תתן סגי ליתן לאו על כל אחד ואחד כדמצינו בכמה דוכתי אלמנה וגרושה וחללה לא יקח דהאי לא יקח קאי אכל אחד ואחד וכן לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך לא יחבול רחים ורכב זג וחרצן לא יאכל וכהנה רבות וליכא למימר דאיצטריך תרי זימני לא תתן לענין שאם נתן כסף ואוכל בהתראה אחת ליחייב שנים הא ליתא דאף אי נילף תרווייהו מחד לא תתן אפ"ה יש לחייבו שפיר שנים כדמצינו לענין ריחים ורכב וזג וחרצן ואף על גב דבאלמנה שהיא גרושה איצטריך קרא לחייבו שנים היינו משום שהאיסור גוף אחד וכן בחלב שור וכשב איצטריך קרא יתירא דאף על גב שאוכל שני גופין מ"מ אינן אלא שם אחד דשם חלב אח' הוא שהרי א"צ להתרות בו אל תאכל חלב שור אלא אל תאכל חלב גרידא כמ"ש הסמ"ג זה הטעם בסימן שי"ח הובא בספר שני לוחות הברית דף רס"ו ע"ב משא"כ הכא גבי כסף ואוכל אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו שזה בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן אף אי כתב רחמנא חד לא תתן אתרווייהו אפ"ה אם נתן שניהם בהתראה אחת חייב שנים שהרי הם גופין מוחלקין שעשה שני מיני איסור ונתן שני פעמים וגם בשמות מוחלקין שזה נשך וזה ריבית שהרי לסברא זו היה צריך להתרות דווקא באוכל משום ריבית ובכסף משום נשך ולא להיפך אע"כ מדכתיב תרי זימני לא תתן מוכח דנשך ותרבית חדא מילתא הוא ואם כן איצטריך שפיר תרי זימני לא תתן לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו א"כ אם נתן כסף ואוכל בהתראה א' חייב שנים שהן ארבע בכל א' משום נשך ומשום ריבית כדכתיב קרא להדיא משא"כ אי הוי כתיב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית אכלך אף אי הוי דרשינן לנשך ומרבית לפניו ולאחריו אפ"ה לא הוי ידעי' שאם נתן כסף ואוכל לחייב ארבע דאע"ג שהגופין מוחלקין לענין כסף ואוכל אפ"ה אינן אלא שם א' שהרי א"צ להתרות בו דווקא משום כסף אלא אל תקח נשך או ריבית לכך איצטריכו תרי לא תתן ועוד דלא שייך כלל לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו אי לאו בתרי לא תתן דוק ותמצא ועיין בתוס' פ' המקבל דף קט"ו ודוק היטב. ובמאי דכתיבנא נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי לפי המסקנא דנשך ותרבית חדא מילתא היא לערבינהו וליכתבינהו את כספך ואכלך לא תתן בנשך ובמרבית וממילא הוי ידעינן שהם שני לאוין דהא כתיב בהדיא בנשך ובמרבית ולפמ"ש א"ש דאיצטריך תרי לא תתן לחייבו שנים שהן ארבע בכסף ואוכל ויש ליישב עוד בע"א ועי' עוד בסמוך:

בד"ה גזירה שוה לא צריך וא"ת קרא ל"ל וי"ל דאין שום אריכות ל' כו' עכ"ל. לכאורה יקשה מכאן על מה שכתבתי בסמוך לפרש זולת שיטת התוס' דעיקר דיוקא דרבינא מדכתיב תרי זימני לא תתן וא"כ קשה קושית התוספות דהכא השתא דכתיב ג"ש תרי זימני לא תתן למה לי אלא דבאמת לק"מ לפמ"ש בסמוך דעיקר מילתא דרבינא ה"ק אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו דזה לא שייך אלא בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן ממילא נמי דכסף ואוכל תרי איסורי נינהו שזה משום נשך וזה משום תרבית א"כ קשה תרי זימני לא תתן ל"ל אבל אי נשך וריבית חדא מילתא היא שפיר איצטריך תרי זימני לא תתן לחייב שנים אכסף ואוכל דהיינו שנים שהן ארבע וזה לא שייך למילף מג"ש דבלוה גופא לא ידעינן לחייב שנים אכסף ואוכל דהא שם אחד הוא וחד לאו בתרווייהו וה"ל לגמרי כמו חלב שור וחלב כשב דאיצטריך קרא יתירא לחייבו שנים משום דשם א' הוא וה"נ כיון דנשך וריבית חדא מילתא היא אם כן כסף ואוכל נמי שם אחד הוא. ובזה נתיישב היטב עיקר מילתא דרבינא למה הוא בא כיון דברייתא אתי שפיר כפשטה ולמה נדחק בפירוש הברייתא ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לדינא דרבינא סובר דלקושטא דמילתא בכסף ואוכל נמי חייב שנים דאף ע"ג דלא מצינו למילף הא מילתא מג"ש אפ"ה יליף לה מדכתיב תרי זימני לא תתן ואם כן קשיא לי השתא דאתיא להכי ג"ש למה לי אע"כ צ"ל דאילו לא נאמר קאמר כל זה נ"ל לפרש זולת שיטת התוספות ומה שהביאני לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע כן דקאמר דאי כתיב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת ולא קאמר ואכלך לא תתן במרבית אע"כ דהיא גופא קשיא ליה תרי זימני לא תתן למה לי ועוד שכל הסברות שכתבתי בענין הלאוין סברות פשוטות הן לפי שיטת הקדמונים ודו"ק:

בד"ה אמרי ה"נ כו' ומטעם דאין מזהירין המ"ל לעיל דלא ילפינן כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם דס"ל דאיכא מלקות בריבית ואונאה אע"ג דבאונאה פשיטא לן דחייב להחזיר האונאה אפ"ה משמע להו דלא מיקרי ניתק לעשה אא"כ העשה כתוב בפירוש גבי הלאו אלא לענין ריבית ודאי קשה דהא למ"ד יוצאה בדיינים יליף לה מוחי אחיך עמך דכתיב בתר לאו דלא תקח וה"ל לאו הניתק לעשה והכי אמרינן בהדיא לקמן בגמר' בדף הסמוך. ואפשר דגם בזה התוספות לשיטתם דהכא אליבא דרבא קיימי ולקמן ע"ב בד"ה רבא אמר כתבו התוס' דרבא ס"ל כר' יוחנן דאינה יוצאה בדיינים ודו"ק. וכבר כתבתי שהרמב"ם חולק וס"ל דליכא מלקות אף בריבית ואונאה ע"ש. אח"ז עיינתי במהרש"א שהרגיש בזה וכתב דאף למ"ד יוצאה בדיינים אפ"ה לא מיקרי ניתק לעשה ודבריו תמוהים בעיני דכיון דיליף לה מוחי אחיך עמך ה"ל לגמרי לאו הניתק לעשה ועוד דהא בש"ס בדף הסמוך אמרינן להדיא דר' נחמיה וראב"י פוטרים ממלקות כיון שיש בו קום עשה משמע להדיא דה"ל לאו הניתק לעשה ורבנן נמי דפליגי עלייהו היינו משום דס"ל לאו בני אהדורי נינהו או כמ"ש התוספות שם דאלאו דלא תשימון קאי אבל כ"ע מיהו מודו דלאו דלא תקח ה"ל לאו הניתק לעשה למ"ד יוצאה בדיינים והכא א"א לומר דקאי נמי אלאו דלא תשימון דאל"כ לא שייך למילף מריבית ואונאה וצ"ע:

תוס' ד"ה גזירה וכו' וא"ת קרא למה לי עיין נדרים ד' ג ע"א בר"ן ד"ה לנדור נדר:

תד"ה אם אינו ענין, ויצא בפחות משוה פרוטה, בפשוטו היה נראה דהיינו דוקא היכא דהלואה והריבית יחד לא היה בו ש"פ כגון שהלוה לו חצי פרוטה בעד ג' רביעי פרוטה או חצי פרוטה בפרוטה אבל בהלוה לו פרוטה בעד פרוטה וחצי אף דהריבית הוא פחות משוה פרוטה אסור, דכמו דהמיעוט דקרקע הוא רק קרקע בקרקע אבל במעות והריבית קרקע הוי ריבית כדמסקו תוס', וכן בהיפוך היכא דהלוה קרקע בקרקע והריבית מעות הוי ריבית כמ"ש הסמ"ע, וא"כ י"ל דהמיעוט פחות מש"פ הוא רק באופן זה דהלואה היא פחות מש"פ, אבל באמת נסתר זה מדברי תוס' כתובות דהוכיחו דאין ריבית פחות מש"פ מדאמרי' דלא לכתוב ריבית ותיתי מגזל ואונאה, הא מ"מ צריך לריבית פחות מש"פ ע"ש. ואם נימא דבהלוה פרוטה בפרוטה ומחצה הוי ריבית עדיין יקשה דאיך נלמד זה מגזל ואונאה הא מה שמחסר ממון חבירו הוא רק חצי פרוטה דא"ב משום גזל ומה בכך דהלוה לו פרוטה הא ילפי' מגזל דהוא רק על לקיחת ריבית דמחסר ממון חבירו, אע"כ מוכח דגם בכה"ג ליכא ריבית, אבל מ"מ לקושטא דמלתא לא ידעתי היטב איך מחלקים הלמוד כלל ופרט לחצאין דלגבי קרקע ממעטים רק דהלואה וריבית הכל קרקע ולגבי פחות מש"פ ממעטים אף דהלואה הים פרוטה והריבית חצי פרוטה:

תד"ה אם וכו' והא דאמר בערכין גבי בתי ערי חומה קשה לי דהא לשיטתם לקמן (דף סז ע"ב) ד"ה ולא ישכור דהא דאמרי' בערכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא, דלא גרע ממשכנתא בלא נכייתא דליכא רבית דאורייתא, א"כ אזדא לה ראיית תוס' דהכא, דשפיר י"ל דבהלואת מעות ורבית קרקע אינו דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור וכדמשמע להדיא בר"ן כתובות, וביותר דעדיפא הו"ל לאתויי ראיה מסוגיא דלקמן והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים וכו' ומאי פריך הא שפיר דבדינינו אין מוציאין מטעם רבית קרקע דע"ז ודאי ל"ש הכלל דכל שבדיניהם מוציאין, דא"כ בקיצור ליפרך והרי רבית קרקע, אלא ודאי דרב ספרא בא ליתן כלל רק לידע מה דהוי קציצ' ומה דלא הוי, אבל מה דל"ש גבי קרקע דין רבי' אינו בכלל דבאמ' הוי רבית קצוצה אלא דהתורה התירה א"כ מאי פריך ממשכנתא הא מדין קרקע בדיניהם אין מוציאין, וזהו לכאורה ראיה ברורה, ואולי י"ל דהדין אף אם דבקרקע א"ב רבית דאורייתא אפ"ה מוציאין, דאף דבאבק רבית אין מוציאין היינו היכא דבעצמותו א"ב רבית גמור כגון דהוי דרך מקח או שאר קנין וכדומה, אבל היכא דהרבית הוא רבית מעליא כגון רבית קרקע אלא דהתורה התירה בזה כיון דחכמים תקנו גם בקרקע רבית כעין דאורייתא תיקון, ודין רבית קרקע כדין רבית מטלטלין לכל מילי. וא"כ אין ראיה מזה דשפיר פריך הש"ס ממשכנתא דמדין קרקע יהא הדין בדינינו מוציאין, ויש תבלין לסברא זו ממה דמבואר בב"י (סי' קס"ט) בשם הרמב"ם בההוא דאם העמידו אצל ישראל ס"ל כשיטת רש"י דאף בלא נשא ונתן ביד אסור ע"כ משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ הדין דיוצא בדיינים והיינו ע"כ כנ"ל כיון דבעצמותו הוי רבית מעליא אלא דהחסרון דאין שליחות לעכו"ם בזה כיון דאמרו חכמים דיש שליחות יש לו כל חומרי דשליח ישראל, ה"נ י"ל בקרקע. ומ"מ אין ללמוד מזה לדינא דס"ל להתוס' כן לקושטא דמלתא ויהיה הדין לפי ההלכה דבהלוה קרקע בקרקע והרבית קרקע דמוציאין, די"ל דלדינא ס"ל בכל רבית דרבנן אין מוציאין, וכדחלקו כמעט כל הפוסקים על הרמב"ם וכדקיי"ל בש"ע שם, וביותר דאף לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא בההוא דאין שליחות לעכו"ם דמה שהחמירו דיש שליחות לא אמרו כן דוקא על רבית רק דזהו כלל בכל מילי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. מש"ה לא מקרי רבית דרבנן דמכח הכלל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ממילא נעשה בו רבית גמור, משא"כ ברבית קרקע דחכמים החמירו לענין רבית והם אמרו שיהיה בזה דין רבית ואינו שייכות כלל לדין אחר רק תקנתם היה על הרבית ונכלל זה בכלל רבית דרבנן. וכעין זה חילק בת"ה, אלא דהתוס' לא רצו לעשות מזה הוכחה, דאפשר לדחות דברבית דרבנן כי האי מוציאין, אבל לדינא י"ל שמודים גם ברבית קרקע א"י בדיינים והכי משמע להדיא בדברי האחרונים לדינא (רסי' קס"א):

גמרא לכובש ש"ש מכאן משמע להדיא דקרא דלא תעשוק את רעך מיירי ג"כ משכיר, מדלא קאמר דל"ת קאי לכובש מה שבידו מחבירו בהלואה או פקדון וכובש ש"ש מאן דכר שמי', וגם מדאמרי' בענינא דשכיר כתיב משמע להדי' דה"נ קרא מיירי בשכיר והיינו כפירש"י בחומש אהך קרא דלא תעשוק דמיירי בשכיר, אבל מדברי הרמב"ם ריש הל' גזילה, ובסמ"ג מבואר דכובש הלואה או פקדון היינו עושק, וצ"ע, והנה לשיטת רש"י הנ"ל דמיירי רק בשכר שכיר הא דבאמת לא מוקמי' דלא תגזול לכובש הלואה ופקדון דאף דאינו מענינא דקרא דלא תעשוק, הא מ"מ נראה דלא נצריך לאוקמי' לעבור עליו בב' לאוין, והיינו דכובש הלואה או פקדון נפקא ג"כ מרבית ואונאה דדוקא בכובש ש"ש לא נפקא כיון דלא מטי לידי' מעולם, אבל הלואה ופקדון אף דבהיתרא אתי לידיה מ"מ כיון דמטי לידיה דחבריה ילפי' מרבית ואונאה וכדדייק לישנא דרש"י בשמעתין ה"נ משמע לקמן (דף קי"א) ואי אשמעי' עושק דלא אתי לידיה ול"ק דבהיתרא אתי לידיה (משמע בזה). ובזה יש לכוון בקושית תוס' לעיל (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אינו עובר אי משום דבהיתרא אתי לידיה הא בכובש ש"ש איכא לאו וכו' ודבריהם לכאורה תמוה דהא מש"ש ליכא ראיה דהתם טרח בה. ואי ס"ל דקרא דלא תעשוק מיירי בכל עושק לא הו"ל למנקט ביה דוקא לכובש ש"ש. וגם הלשון הא בכובש דמשמע דבא ללמוד זה מזה יהיה בפשוטו. הא באמת מ"מ בכובש פקדון איכא לאו משום דלא תעשוק. ואולי י"ל דכוונתם דיש ללמוד כובש בפקדון מבינייהו מגזל וכובש ש"ש דאם נפרוך מה לגזל דבאיסורא אתי לידיה כובש ש"ש יוכיח. ואי דכובש ש"ש טרח בהו. גזל יוכיח. ולפי הנ"ל י"ל בפשוטה דקושייתם כך היא דע"כ גם כובש פקדון דבהיתרא אתי לידי' וילפי' מרבית דאל"כ לוקמי קרא דלא תגזול לגופו בכובש פקדון. ואי דלשון גזל לא משמע אלא היכא דבאיסורא אתי לידי' דומי' דגזל את החנית כמ"ש רש"י. וע"ז הוכיח דהא באמת מוכח להך קרא דלא תגזול על כובש ש"ש דבהיתרא אתי לידי' א"כ חזינן דאפשר לפרש כן בלשון דגזל. וא"כ אף דמכובש ש"ש ליכא למילף דשאני התם דטרח ביה. מ"מ אדמוקי בכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין נוקמי לגופו בכובש פקדון. אע"כ דגזל נפקא מרבי' ואונאה. וק"ל:

תד"ה לעבור בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי וכו', ע' במהרש"א, בפשוטו היה נ"ל ע"פ מה דאמרי' בפ"ק דתמורה לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. א"כ כי מוקמי' לה בכובש ש"ש נ"מ דהוי ב' לאוין לקי אחדא. אבל אי מוקמי בגזלה לא לקי דחד לאו דלמדנו מרבית ואונאה הא אין מזהירין מן הדין וחד לאו ניתק לעשה. אח"כ ראיתי שרבים דשו בדרך זה בספרי האחרונים ומכללם בת' שאגת אריה. אמנם קושית המהרש"א לנכון למ"ש תוס' זבחים (דף קיז) דדוקא אם העשה סמוכה לב' לאוין כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק להב' לאוין. וא"כ הכא דוהשב את העושק אינו סמוך להב' לאוין מנתק להב' לאוין. ואף דתוס' חולין (דף פא) כתבו בע"א דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים. כבר כ' לנכון בשער המלך דדברי תוס' כפשטן תמוהין דהא לאו דלא תגזול ולא תעשוק הם באמת סמוכין זה לזה. אע"כ דליתא כלל. וצ"ל כמ"ש בזבחים דבעי שהעשה סמוכה. ובעיקר קושיא היה נ"ל לרבא לשיטתיה דס"ל לעיל בפ' הזהב דמעות אינו קונה וקרא מיירי ביחד לו כלי והפקידו וחזר ונטלו ממנו ותרי גווני פקדון. א"כ ליכא עשה בעושק דעושק דהתם הוי גזילת הכלי דכבר נקנה הכלי בעד העושק. אח"כ הראו לי שכ"כ הפ"י בהקדמתו. והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה. וכבר כתבנו לעיל מזה פ' הזהב ע"ש. והנה בעיקר היסוד דברי תוס' הנ"ל דהיכא דאין הלאוין סמוכים לעשה נתקו כולם. לכאורה ראיה ברורה לזה מדאמרי' לקמן דר"נ וראב"י פוטרים המלוה והערב שיש בהם קום ועשה ואמאי הוי רבית ניתק לעשה הא איכא כמה לאוין ונימא לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. ומצאתי בשאגת אריה שהוא נקט לדברי תוספות חולין הנ"ל כפשטן דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים זה לזה. וכ' זה לראיה ממה דרבית מקרי ניתק לעשה. אף דאיכא כמה לאוין והוא תמוה דהא גם ברבית ב' לאוין סמוכים דאת כספך לא תתן בנשך דדרשי' בנשך ומרבית אכסף וכן אאוכל. וא"כ איכא ב' לאוין סמוכים נשך ותרבית. אבל לדברי תוס' זבחים הנ"ל ניחא כיון דהעשה אינה סמוכה ללאוין. ואף דהעשה דוחי אחיך עמך סמוכה להלאו דואל תקח מאתו. מ"מ מלשון התוס' זבחים משמע דתלי באם הב' לאוין סמוכים משמע דסמוכים לכך שלא יהא מנותק שניהם. ואף אם נימא דעיקר הסברא דכאן דהלאוין סמוכים לעשה אמרי' דהעשה מנתק רק הלאו שבצדו וסמוך לו. אבל לא ללאו שלפניו ורחוק ממנו, אבל היכא דאין העשה סמוכה כיון דע"כ מנתק ללאו הרחוק מנתק לכולהו דמה בין זה לזה. וא"כ לכאורה גם ברבית דהעשה סמוכה ללאו אי נימא דנותק רק להלאו דסמוך ולא להרחוק. מ"מ י"ל דאם סברת תוס' בחולין אמת דבעי ב' לאוין סמוכות דע"י סמיכתן מאלמי אלומי זה לזה והיינו דתרתי בעי דב' לאוין וגם העשה סמוכים דאז אמרי' דהעשה מנתק רק להלאו הסמוך ולא לאידך לאו כיון דסמוך ללאו השני וא"כ ברבית דהעשה יכול לנתק לאו דאל תקח ולאו דאת כספך. דהא הנך לאוי' אינם סמוכים וכיון דניתק העשה לאו דרחוק ממילא הנך לאוין דנשך ותרבית אף דסמוכים מ"מ כיון דהעשה מנתק חד מהן נתקו שניהם כיון דאין העשה סמוכה להם. ואולם לאידך תירוצא דתוס' חולין דדוקא דומי' דתמורה דליכא עשה. א"כ כיון דאינו עושה מעשה בידים. אבל בעלמא אתי עשה ועקר ב' לאוין הקושי' במקומה עומדת אמאי הוי רבית ניתק לעשה: והנלע"ד דהרי באמת צריכים להבין למאי צריכים לומר דגזילה הוי ניתק לעשה ולא לקי הא בלא"ה כיון דכ' והשיב דצריך לשלם הגזילה ממילא קיימא הכלל דאינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהיינו אומרי' דוהשיב הגזילה מיירי רק בלא אתרו בי' וכמו שהדין בכ"מ דחייבי מלקות שוגגים חייבים. אבל באתרו ביה יהיה הדין דמלקי לקי ממונא לא משלם. ואולם לפ"ז לכאורה ליתא לקושי' תוס' חולין וזבחים הנ"ל דאמאי הוי גזל ניתק לעשה הא הוי ב' לאוין. הא י"ל דמכח דניתק לעשה וההכרח לתקן הלאו ממילא גם בהתרו בי' צריך להשיב הגזילה לתקן עכ"פ הלאו וממילא א"א ללקות על הלאו הב' דהא אינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהקושי' תוס' למה דקיי"ל בסנהדרין (דף עב ע"א) גבי מחתרת דדוקא בשברן אבל באיתנייהו בעינא צריך להחזירם דלא מקרי תשלומים כיון שהם בעין וממילא הם של בעלים א"כ שפיר קשה בגזילה דהא לוקה מחמת דלא אתי חד עשה ומנתק ב' לאוין ואף דמשיב הגזילה זה לא מקרי תשלומים כיון דהוא בעין. ולפ"ז ניחא דבנידן הרבית דמיד שקבל הרבית קנה הרבית וא"צ להחזיר בעין אלא דמצוה עליו להשיב דמי' מכח העשה דוחי אחיך עמך. וא"צ להחזיר בעין. כמבואר לקמן גבי גלימא מפקי' מיניה. דאף דתוס' בב"ק (דף קי"ב ע"א) כ' דלא קנה הרבית דהוי כמו מתנה בטעות היינו לס"ד דהש"ס. אבל למאי דמסקי' שם דהטעם דלדידי' אזהר לברי' לא אזהר אמרי' מדלא אזהר לברי' ע"כ דקנה הרבית כשלוקח וזה ברור. וא"כ כיון דהעשה בא לנתק ממילא אף בהתרו צריך להחזיר הרבית לתקן הלאו וממילא לא לקי על לאו הב' כיון דאינו לוקה ומשלם. דהרבית אף שהוא בעין הוי כמו אינו בעין כיון דמיד נקנה לו. וא"צ להחזיר בעין כנלענ"ד בעזה"י:

בא"ד וא"ת היכי ס"ד למימר דגזל גוי אסור וכו' ע' במהרש"א. ולענ"ד דגם לפי האמת יקשה הא מבואר בהמקבל דמקרא דרעיך ממעטים רק נכרי אבל לא גר תושב, וא"כ אצטריך לא תגזול לגר תושב. דמרבי' ליכא למילף דהא בגר תושב ליכא רבית כדאיתא לקמן (דף עא) ויעויין ברמב"ם ריש הל' גזילה איזה גזל וכו' איזה עושק וכו'. ותמוה עליו מסוגיא דמסקי' דכולה בעושק ולעבור בב' לאוין. ולענ"ד י"ל דלכאורה קשה למאי דאמר רב כהנא לעיל (דף נה ע"א) זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. א"כ ליכא למילף בגזל מאונאה דהא אצטריך גזל על ש"פ דאינו באונאה. ובהכרח צ"ל דרבא ס"ל כלוי דס"ל התם יש אונאה לפרוטות. וא"כ לפי ההלכה דפסק הרמב"ם פי"ב מהל' מכירה כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות א"כ ממילא אצטריך קרא לגופא לגזל פרוטה: