מסכת בבא מציעא דף מ״ז עמוד ב׳

מרוקא כלי העשוי מגללי בקר:

למקניא משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר:

ביה משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר:

לא אצטריך למימר דלא קני:

הניתנות בסימן הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן:

פולסא מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא:

למעוטי קרקע מאונאה דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה:

מרוקא פירוש גרעיני תמרה שמחליקין בהם את הקלף:

לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה משמע דהלכה כרב ואמרינן נמי פרק השולח (גיטין דף לט: ושם ד"ה משום) גבי ההיא אמתא דאמר לה קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא עשה ולא כלום דהוה ליה כליו של מקנה:

וכי תימא פרושי קמפרש ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנות במרחץ:

נשרפו חטיך בעלייה הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנה דיאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה.:

אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר הדר ביה ולא לוקח פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא יחזור אם יוזלו וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר' שמעון דלקמן (בבא מציעא דף מט:) אמתניתין דר"ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזא אחמרא ובעו למנסבי' דבי פרזוק רופילא אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות משמע דאף לר"ש אית ליה דרב חסדא ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי מדלא א"ל זיל קבל עלך מי שפרע כדאמר ר' יוחנן לרבי חייא בר יוסף דזבין מלחא ואייקר כו' ולכך טרח מוכר ומציל שלא יחזור בו לוקח ולא יעמוד אפילו במי שפרע ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח פרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עד:) דקאמר כי קאמר ר"ש מוכר חוזר ולא לוקח בחד תרעא שעמד השער במקומו בתרי תרעי מי אמר לשם יודה דאף לוקח יכול לחזור דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה והא דקאמר בשמעתין דר"ש לית ליה דרב חסדא היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר דלרבנן ורב חסדא שניהם חוזרים ולר"ש מוכר יכול לחזור בו מפני שהכסף בידו ולא לוקח:

דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קוני במרוקא פי' מרוקא גרעינא של תמרה שמחליקין בה תפר הנייר. למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה קמ"ל למיקנא ולא לאקנויי. רב פפא אמר במנא לאפוקי מטבע. דכשר לאפוקי איסורי הנאה.

אבל מרוקא לא צריך דהא לית ביה מששא הא דרב ושמואל דחויות הן ורב נחמן ורב פפא תרויהו מודו במנא דקני.

אסימון קונה את המטבע מאי אסימון אמר רב מעות הניתנות סימן לבית המרחץ. פירוש מעות ידועות שרשום בהן שם בעליהן וכל עת שיכנס למרחץ נותן לבלן אחת מהן כדי שידע כמה פעמים נכנס ורחץ במרחץ ובאחרונה מוציא הבלן המעות הרעות הללו שניתנו לו בדרך סימן ומקבל כנגדן מעות יפות ונוטל הללו בעליהן. ומותבינן עליה אין מחללין מעשר שני על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ (מכלל דמחללין באסימון). ש"מ דאסימון אינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. וכי תימא מפרש הוא והכי קתני אין מחללין על אסימון ומאי ניהו מעות הניתנות במרחץ והא לא תני הכי דתניא מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין.

ושוין שאין מחללין על המעות הניתנות בסימן למרחץ.

אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא וזהו אסימון ר' דוסא סבר לה כר' ישמעאל דאמר וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר. ואע"פ שאין עליו צורה מחללין עליו מעשר שני. מטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה מטלטלין אלא לקבל מי שפרע. כל המטלטלין קונין זה את זה והוא ששמו כל אחד מהן בפני עצמו בשומא ברורה ובדמים ידועים שאם לא יעמידו כל אחת מהן בדמים ידועים לא סמכי ולא מקנו להדדי. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בשם רב המחליף אמכורוקולין באמכורוקולין קנה. כריכות של יריעות נקראות בלשון יון אמכורוקולין: מתני' כיצד המטלטלין קונין את המטבע משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו.

נתן לו מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול כו' אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה מעות לא כל שכן מפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי אמרינן לא קני לוקח עד דמשיך ואכתי בחזקתיה דמוכר קיימי טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל.

ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה שנאמר או קנה דבר הנקנה מיד ליד.

ור' יוחנן אמר לך מיד למעוטי קרקע דלית ביה אונאה ובין מוכר ובין לוקח תרוייהו אית להו אונאה.

מרוקא יש מפרשים עביט של מימי רגלים, ויש מפרשים כלי שעושין מגללי בקר. ור"ח ז"ל פירש גרעינה [של תמרה] שבה מחליקין חוטי תפר וכן פירש בערוך [ערך מרקא].

אמר ר' יוחנן מעות קונות דבר תורה פירשו ר"ח והרי"ף ז"ל, קל וחומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואיכא למידק, הא מטלטלין דאינן נקנין בשטר כדאיתא בריש פרק הספינה (ב"ב עו, א וכפי' בד"ה שטר) ואע"פ שגופו נקנה בשטר, כדתנן [קדושין יד, ב] עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וי"ל דשטר לא שייך במטלטלי משום דלא מסיימי. אלא ודאי [הא] איכא למפרך, נכרי לישראל יוכיח, שקונה גופו בכסף כדאיתא בקדושין (כב, ב) מדכתיב מכסף מקנתו, וממונו לא קני אליבא דר' יוחנן אלא במשיכה, ולעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, כדאיתא בבכורות (יג, א), ומה ישראל בחדא אף נכרי בחדא (מו, ב ד"ה סבר). ורש"י ז"ל פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר, (מו, ב ד"ה סבר) דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו. ואיכא למידק, דהדיוט מהקדש לא גמרינן, וכל שכן בזו דבהדיא אמעיט הקדש מקרא דלעמיתך, וכדממעטינן הקדש מאונאה (לקמן בבא מציעא נו, ב). אלא מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף, והיינו דלר' שמעון בן לקיש בעינן מאי טעמיה, ולא בעינן אדר' יוחנן.

מפני מה אמרו משיכה קונה כלומר, משיכה לבדה, ואין צריך למעות, שהיה בדין שלא יקנה אלא במשיכה ומעות, כי היכי דלא ליעקרוה לדבר תורה לגמרי, אלא דאי אמרת לא ליקני אלא במעות ומשיכה, פעמים שימשוך לוקח עד שלא נתן מעות, ויאמר לו למוכר נשרפו חטיך בעליה.

גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה וא"ת, אם כן חליפין היאך קנו, ליחוש נמי לכך. י"ל כיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנן. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא.

מעשר שני אין מחללין אותו על אסימון אלא בכסף מפותח או בצורה או בכתב ואם פדה באסימון לא עשה כלום שנא' וצרת הכסף כסף שיש עליו צורה והאסימון הוא כסף שאינו טבוע לא בצורה ולא בכתב ונקרא בלשון תלמוד פולסא ואע"פ שבמסכת שבת פרק במה אשה אמרו אי משום צורתא ליבעי פולסא לא שתהא צורה בפולסא אלא פירוש הדברים ליבעי פולסא שיעשה בה צורה ויש מפרשים שיש בו צורה שוקעת כמו שביארנו במשנה:

מעות שאין נעשין למטבע אלא לסמנין לעשות בהם מנין ונותנין בבית המרחץ לסמניות שידע בעל המרחץ כמה נכנסו לשם אין מחללין עליהם מעשר שני:

דבר תורה מעות קונות ופרשו הטעם בבכורות שהרי גופו קונה וכדכתוב מכסף מקנתו ממונו לא כל שכן וחכמי הצרפתים הביאוה מטעם אחר והוא שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שנא' בו ונתן הכסף וקם לו אם כן מה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ואתה צריך לפרש בזה שעיקר התקנה בחזרה זו לחזרת המוכר היא ר"ל שעיקר הכונה והתחלת התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור ואגבו נתפשטה התקנה שאף הלוקח אע"פ שהוציא הכסף מתחת ידו יהא יכול לחזור כדי להשוות את המדות אבל עיקר התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור כדי שאם יראה אונס בא עליהם יהא נותן עיניו ביוקר המתחדש בהם שהרי סתם מוכר כבעל הבית בשעת הזול הוא מוכר שהסוחרים לוקחים בשעת הגרנות ובשעת הבדים ואוצרים וכשיראה בעל הבית באונס הפירות יטרח ויציל ולא שתהא עיקר התקנה שיהא לוקח יכול לחזור כדי שאם יראה המוכר באונס יחוש שודאי יחזור הלוקח אחר האונס ונמצא מוכר מחזיר מעות ומפסיד פירותיו שאף לאחר התקנה אם נשרפו רשאי הוא לומר כן ר"ל נשרפו חיטיך והיאך יהא מחזיר מעות ופטור בכך ולא באה התקנה להרביץ ארי על המוכר להתחייב באחריותם אלא שתקנו לו שיהא יכול לחזור שאם לא יוכל לחזור פעמים שתפול דלקה על הפירות ולא יטרח בהצלתן הואיל ואין לו ריוח ביוקר המתחדש על הדרך שכתבנו ואע"פ שאם נפלה בפשיעה חייב הוא בהם כדין שומר חנם שכל שקבל מעות על מה שברשותו ודאי נעשה הוא שומר על אותו דבר עד שיגיע ליד בעלים מ"מ שמא תפול שלא בפשיעה ויפטר אבל כשאתה נותן לו רשות לחזור הרי הוא חושש להנאתו ושמא יתיקרו ומתוך כך טורח ומציל וכשיבא לקבל מי שפרע יניחם ללוקח ולא היתה עיקר התקנה שתהא רשות ללוקח לחזור שאין ראוי לומר דין חזרה ללוקח שהוציא את שלו מידו ושאין בידו לא פירות ולא מעות כמו שהיא ראויה לומר למוכר שהכל בידו ומ"מ כדי להשוות את המדות בדין תקנוה אגבה ללוקח והוא שאמרו למטה כדרך שתקנו משיכה למוכר ר"ל שיהא רשאי לחזור כל זמן שלא משך הלוקח ממנו כך תקנו משיכה ללקוחות ר"ל שיהא אף הלוקח רשאי לחזור אלמא שעיקר התקנה למוכר היתה אלא שאגבו ניתנה רשות חזרה אף ללוקח ומ"מ כל זמן שלא חזר בו אחד מהם של לוקח הם ואם נשרפו ללוקח נשרפו ואין מפרשים שעיקר התקנה לחזרת הלוקח היא כדי שיטרח המוכר בהצלתן מפני שאם נשרפו חייב הוא להחזיר המעות וכבר בארנו שעיקר התקנה למוכר ולהנאתו טורח ומציל לא מפני חשש אונסין שאינו חייב באונסין ולא עוד אלא שאף חזר בו לוקח אחר האונס לא הועיל והרי המוכר אומר החזר פירותי וקבל מעותיך וזה שאמרו בגמ' אי מוקמת ליה ברשותיה טורח ומציל פירושו שנעמידם ברשותו לענין חזרה ולא לענין אונסין ואתה למד דבר זה ממה שנאמר למטה ממעשה ההוא גברא דיהב זוזי לחמרא ושמע דהוה בעי למאנסיה בבי פרזק רופילא ואמר להו הבו לי זוזאי דלא בעינא ואם לא שאין המוכר חייב באונסין אף לאחר התקנה מה לו להקדים לחזור קודם האונס ולקבל מי שפרע יניחהו ברשות המוכר ואם נאנסו נאנסו למוכר ויאמר לו תן לי יינך או מעותי וכן אתה למד דבר זה ממסכת גיטין מבמה שאמרו יהוב יתמי זוזי אפירי וזול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ר"ל ומעות אין קונות בהדיוט והוא הדין בהקדש או ביתומים שדינם כדין הקדש איקור סבור מינה היינו דרב חנילאי שאמר בעיקר קניית היתומים שהיא בכסף וברשותיהו דיתמי קיימי ואין המוכר יכול לחזור ואמר להו רבא האי רעה הוא ליתמי דאי בעי אמר להו נשרפו חטיך בעליה ואם לא שהמוכר אינו חייב באונסין יהא היוקר ברשות היתומים והאונס ברשות המוכר ואין כאן רעה אצל היתום ואם נאנסו יחזרו המעות להם:

ושמא תאמר לדעת זה והלא במסכת חולין אמרו שבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו ופירשו שם שאם קבל מאיזה לוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את שורו וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ולפיכך אם מת השור קודם שיקחנו מת ללוקח ואומר לו מוכר טול מבשר הנבלה בדינר והקשו והא לא משך ותירצוה שמפני כבוד ימים אלו החזירוה לדין תורה להיות המעות קונות אלמא שאלו עמדנו בתקנתנו שלא להיות מעות קונות אם מת מת למוכר וחייב להחזיר לו דינרו ולמדת שהאחריות על המוכר והלוקח יכול לחזור אחר האונס תירצו בה שבאונס זה ראוי לומר שיהא הלוקח רשאי לחזור שעיקר המקח קיים הוא שהרי הלוקח לא לקח אלא בשר ואין בין בשר נבלה לשחוטה שנוי צורה ואין זה אלא כעין יוקר וזול או אפי' לקח כל הבהמה הרי כיוצא בזה אמרו בבבא קמא זיקא בעלמא שקלי מינך כלומר שעיקר המקח לא היה ברוח חיים שבבהמה אלא בגופה אבל כל שנאנס המקח עד שאינו בעולם אין הלוקח יכול לחזור ואבד מעותיו:

זו היא שטת חכמי האחרונים בשמועה זו וסוגית התלמוד מוכחת כן ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שכל שלא משך הלוקח ונאנס נאנס למוכר ומחזיר מעות ללוקח נראה שהם מפרשים שעקר התקנה בחזרה זו אף ללוקח היא שיהא המוכר טורח ומציל כדי שלא יחזור הלוקח אחר האונס ויפסיד הכל באונסיו ונמצא עיקר התקנה שוה לחזרת הלוקח ולחזרת המוכר למוכר בנתינת לב על היוקר וללוקח כדי שיתן לב המוכר על תשש האונס ומתוך כך יעמד המקח על מתכנתו וזה שאמרו כשם שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלוקחים יראה לי לפרשה לדעת זה כדרך שתקנו משיכה להנאת המוכר שיהא טורח להציל מצד ריוח היוקר המתחדש כך תקנוה לתועלת הלוקח להיות המוכר מתחייב באונסיה ומעשה האמור למטה בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא וכו' יראה לי שזה שחזר בו קודם האונס מפני שהיה מתירא שיהא המוכר משלחו לו בביתו ויאנסוהו מתוך רשותו או שמא מחמת לוקח היה אותו אונס בא וכיוצא בזה ודאי אין המוכר חייב או שמא כל שהפסידא בדרך שאין טרחו מועיל בה פטור וגדולי המפרשים תירצו בה שהיה מתירא שלא יחזירו לו מעותיו בשלום ושמא תאמר אם כן מה בא ללמדנו באותו מעשה אפשר שבא ללמד מה שכתבו גדולי המפרשים מכח מעשה זה שכל שחוזר מחמת חשש אונס אין עליו מי שפרע שהרי לא הזכירו שם דין מי שפרע כלל ומעתה אין צריך לומר בשנאנסו לגמרי שהלוקח תובע מעותיו ואין עליו מי שפרע שהרי אומר לו תן לי מקחי או תן לי מעותי ואף זאת שבמסכת גיטין יש לדון בה רעה ליתומים שהרי חכמים השוו מדותיהם בכח התקנה ואם לא היה המוכר יכול לחזור מצד ריוח היוקר אף הלוקח לא היה יכול לחזור אם נאנסו שאף הוא אומר עיקר התקנה להנאתי היתה וכל שלא נשארה התקנה אצלי היאך נשארה אצלך ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח היוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אלו נאנסו ברשות מוכר ושמא תאמר נאמר שעקר התקנה בחזרה ללוקח לבד שהרי המוכר מעתה על כרחו טרח ומציל מחשש האונסין אילו כן לקתה מדת הדין שיהא הלוקח שהוציא מעותיו מתחת ידו יכול לחזור ולא המוכר שהכל בידו ויש שתירצוה בפנים אחרים לומר שאלו כן פעמים שנתיקרו הפירות ולא נפלה דליקה אלא במקצתם עד שהנשארות שוות עדין כשיעור מה שלקחם ואלמלא שהמוכר רשאי לחזור וריוח היוקר שלו לא היה טורח ומציל ועכשו טורח ומציל ושמא לסוף לא ירצה לעמוד במי שפרע ויניחהו ללוקח ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ומ"מ לעיקר התקנה צריך אתה לשאול היאך לא חששו בכך בקנין פירות בפירות שהכל מודים בה שנקנית האחת במשיכת חברתה ומ"מ יראה לי שדבר זה אינו מצוי שכל המחליף דבר בדבר אין הדבר מצוי שימשוך האחד עד שימשוך חברו וכשאירע כן במקרה העמידוה על דין תורה אבל הלוקח במעות זו היא דרך כל העולם לפרוע מעותיו ולהניח פירות ברשות מוכר עד שיפנה אוצרו ויחזר אחר כתפים להביא את הפירות בביתו וחכמי הצרפתים תירצוה יפה בדרך אחרת אלא שאין אנו צריכין בה ואף בקניית חליפין שאלו היאך לא חששו בכך ותירצוה שלא לחלוק בין חליפין גמורים ר"ל פירות בפירות לחליפין שמתורת הקנאה כגון חליפין שבסודר ויש לתרץ בה עוד שקנין החליפין הואיל והמעות עדין ברשות לוקח אין צריך בכך שכל כיוצא בזה ודאי טורח מוכר ומציל אחר שלא קבל מעותיו שלא להכניס עצמו עליהם לדין ולטענה:

אע"פ שנחלקו המפרשים בנשרפו החטים אם אבדו המעות אינו כן אלא הואיל ויכול המוכר שקבלם להשתמש בהם נעשה עליהם שומר שכר וחייב באחריותם ולא שומר שכר לבד אלא הרי הם אצלו כהלואה גמורה שהרי משתמש הוא בהם כשלו והרי הם ברשותו והוא חייב אף באונסין ולמטה במעשה ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו' יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

מאחר שביארנו שהמעות קונות דבר תורה הרי שלקח ונתן מעות וחזר בו המוכר ובא זה ותפש וקדש בו את האשה חכמי הצרפתים פרשו שהיא מקודשת ומ"מ יראה לי שאינה מקודשת אלא מספק שהרי אמרו הפקר בית דין הפקר ומאחר שתקנו שלא קנה אין לו בהם כלום:

בד"ה אא"ב מעות כו' פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא כו' עכ"ל לרבנן דסברי דאף הלוקח יוכל לחזור ואם נשרפו הוא ברשות המוכר ניחא בפשיטות דתקנו משיכה משום שיטרח להציל אבל לר"ש לשיטת רש"י אין הלוקח יכול לחזור ואפילו נשרפו הם ברשות הלוקח הוצרך לפרש הא (דקתני) [דתקנו] שהמוכר יוכל לחזור כדי שיצילה ויאמר עדיין שכרי בהם באם יתייקרו אחזור בי אבל לשיטת ר"ת לר"ש נמי דאף הלוקח יוכל לחזור אם נשרפו ואפי' הוזלו ניחא נמי לר"ש בפשיטות כמו לרבנן וק"ל:

במרוקא פירש רש"י ז"ל של צפיעי בקר. ולא נראה דההוא לא מאיס כולי האי. והנכון כמו שפירש הראב"ד ז"ל עביט של מימי רגלים. הריטב"א ז"ל. ורבינו יהונתן ז"ל פירש במוריקה כלי העשוי מצפיעי הבקר שאינו ראוי להשתמש בו בחמין אלא בצונן. נוסח אחר במרוקא. עד כאן.

איכא דאמרי ביה אמר רב פפא וכו' תימה במאי משנה מילתיה ורב פפא דאהדרי באיכא דאמרי. גליון תוספות.

למקניא לאפוקי מדלוי מכאן משמע דאין הלכה כלוי. אף על גב דאשכחן בפרק המגרש דאתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליה ורב גופיה פוסק הלכה כרבי יוסי בפרק יש נוחלין. התם לרווחא דמלתא תקון הכי שלא נצטרך לדרבי יוסי משום שופרא דשטרא ולאפוקי ידה אמר היינו לאפוקי דלא צריכינן לדרבי יוסי אבל הכא לאפוקי מדלוי על כרחך היינו דאין הלכה כמותה דמאן דאמר בכליו של מקנה היינו דוקא בשל מקנה ולא בשל קונה. ולא כמו שפירש הקונטרס דכל שכן בשל קונה דאם כן הוה ליה למימר אף בכליו של מקנה. ועוד דכיון דמשמע קרא דגואל נתן לבעז כדקאמר רב יהודה אין לנו לומר כל שכן מסברא דנפשין כי היכי דלא ילפי פירות ממנעל ולא אמרינן נעלו וכל שכן פירות אפילו שוים אלף זוז. והא דאשכחן בפרק ב' דכתובות גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כוותיה כדכתבינן בכל כתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. וכן בראש השנה אמרינן גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דרבה סביר ליה כוותיה גבי האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. לא דמי להכא דהאי דקאמר התם לאפוקי היינו לפי שאותם ברייתות סוברות כמותם. ובפרק השולח בגיטין נמי משמע דאין הלכה כלוי גבי ההוא עובדא דאמתא דשקיל כומתא שדא בה ואמר לה קני הא וקני נפשך. ובנדרים בפרק השותפין נמי אמרינן דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. משאנץ.

דבר תורה מעות קונות פירשו רבינו חננאל והריא"ף קל ותומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן וקל וחומר זה מפורש הוא במסכת בכורות בגמרא בפרק ב' אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהיו המטלטלים נקנין בשטר מקל וחומר. ויש לומר מטלטלי כמאן דלאו בני שטרי נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אף על פי שסיים לא קנה. ומכל מקום איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכסף כדאיתא בקידושין מדכתיב מכסף מקנתו וממונו לא קני אליבא דרבי יוחנן אלא במשיכה ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא קל וחומר דגופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן בכהאי גוונא. ורש"י פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר דדייק לה רבי יוחנן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור דמהקדש לא גמרינן הדיוט. ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה. אלא מסברא קאמר לפי שרוב הקנינים נעשים בכסף והיינו דלא אמרינן הכא מאי טעמא דרבי יוחנן כדאמרי מאי טעמא דריש לקיש משום דרבי יוחנן לא קל וחומר ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וכן כתב הריטב"א דאין לומר דילפינן מהקדש דההיא לטיבותא דהקדש היא כדאיתא בפרק קמא דקידושין ולא ילפינן הדיוט מהקדש. ע"כ. והרא"ש פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: דבי תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות דקסבר דמהקדש לא ילפינן משום דלא שייכא ביה משיכה דבמשיכתו לא מפיק ליה מרשות גבוה דכל היכא דאיתיה בגזא דרחמנא איתיה הילכך אין בו קנין אלא כסף אבל הדיוט דשייכא ביה משיכה משיכה קונה ולא כסף. ומיהו קשה ונילף מהקדש שיקנה גם כסף בהדיוט. ויש לומר משום דתרתי לא מצי למיקני בהדיוט משום דאמרינן בבכורות פרק הלוקח דדרשינן לרבי יוחנן או קנה מיד עמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש מיד עמיתך במשיכה הא לגוי בכסף ואם הדיוט קונה במשיכה וכסף אם כן לגוי במאי וכי תימא הא לגוי בכסף דמיעוטא דעמיתך קאי אקנין דאיירי ביה קרא הא אמרינן התם מדגוי בחדא ישראל נמי בחדא. ועוד יש לומר דהיינו טעמא דדבר תורה מעות קונות משום דסתם קנין דקרא בכסף איירי כדכתיב אוכל בכסף תשבירני נתתי כסף השדה קח ממני שדות בכסף יקנו ואף על גב דכתיב נמי ואקח את ספר המקנה מכל מקום רוב קנינין בכסף והאי מוכיח שהוא כסף דכתיב אל תונו ואין אונאה אלא בכסף. הרא"ש. וקשיא לי לרבי יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוספות דמודה רבי יוחנן במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה. והרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות וגו'. הריטב"א.

ומה טעם אמרו משיכה קונה וכו' ואם תאמר למה עקרו לגמרי קנין כסף דהוי באורייתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשום תקנת השוק עשו כך שלא להצריך תרתי משיכה ומעות כדי שיגמר המקח ולא יחזרו בהם. וריב"ן תירץ וכו' ככתוב בתוספות. ואם תאמר אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך כמו שהקשו בתוספות בפרק קמא דקידושין בסוגיא כל הנישום ולעיל בפרק המפקיד. ויש לומר דלא שייך לומר במעות לא טרח ומציל שאין טורח להצילם. ועוד יש לומר דבמעות אין שייך לומר נשרפו דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן לעיל כספים אין להם שמירה וכו' וכמו שתירצו התוספות שם. ותימה לפי תירוץ ריב"ן היכי חיישינן שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה בשמשך ולא נתן מעות דנהי דלא קני במשיכה לחודה מכל מקום הוי עלייהו שומר שכר ואם אינו מציל משלם מהא דאמרינן לקמן ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי והדר ביה ואמר ליה שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב אתו לקמיה דרבא אמר כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי ומדקאמר הכי משמע דאי לאו דקאמר ליה שקול זוזך הוי שומר שכר וכי היכי דהוי שומר שכר לגבי זוזי הוא הדין נמי לגבי חטין. וקצת יש לחלק בין מעות לפירות דמעות שהמוכר יכול להשתמש בהן כי אדעתא דזביני יהבינהו לוקח שיוציאם אם ירצה ואף אם לא יגמר המקח כך הוא חפץ במעות אחרים כמו בשלו הילכך בשכר שימוש הוי עלייהו שומר שכר כרב נחמן דלעיל בפרק המפקיד אבל פירות אין דעת המוכר שיוציאם עד שיגמר המקח שמא לא ישלם לו פירות אחרים כאלו שאין כל הפירות שוין הילכך לא הוי עלייהו שומר שכר ולקמן נדקדק בו. הרא"ש. ובתוספות שאנץ מסיים ואף על גב דבמפקיד מעות אצל בעל הבית תנן בפרק המפקיד דלא ישתמש בהן גבי מוכר יכול להשתמש אף על גב דלא קנה עד שימשך דאדעתא דהכי יהיב לוקח למוכר שיוציאם אם ירצה. אבל פירות לא קני להו אלא במשיכה לא היה יכול להוציאם דאי אפשר לשלם תחתיהן אחרים כמותן דאין כל הפירות שוות. ומיהו יש לומר דמאי דחשיב להו שומר שכר במעות כההוא עובדא דשומשמי לאו משום דיכול להוציאם דלקמן בסוף שמעתין משמע דאין יכול להוציאם כל זמן דלא נגמר הקנין דמייתי סייעתא לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה מהא דתנן נתן לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות היה לו למעול מיד אבל אם אין קונות ניחא דאינו מועיל ואם היה לו רשות להשתמש שהיה לו למעול אף על גב דלא קנאם כדמוכח בפרק המפקיד דדייק מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל גזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. ומיהו מצי למימר דריש לקיש יסבור כרב נחמן דלא חשיב ליה שואל במה שיכול להשתמש אלא שומר שכר ומשום הכי לא מעל עד שמשך. אבל יש עוד לדקדק דרב הונא סבירא ליה דרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות כדאמר לעיל ורב הונא גופיה הוא דחשיב ליה שואל במאי דשרי להשתמש ואם בן אמאי לא מעל ספר עד שמשיך על כרחך הוה מוקי לה בספר גוי אלמא ספר גוי שקנינו במשיכה אין יכול להוציא המעות עד אחר משיכה ואם כן הוא הדין לרבי יוחנן כשבטל קנין המעות לא יוציא. ונראה לי דלעולם לא הוי שומר שכר והא דקאמר בההוא עובדא דשומשמי כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי הכי פירושו לא מיבעיא היכא דנתן לו שכר ואמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכהאי גוונא לא צריך לפרש על כרחך באידך עובדא דהתם דאמר ליה ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דחשבה לי אמר ליה הא ביתא קמך ואסיק ולה לא מיבעיא שומר שכר לא הוי והיינו על כרחך בנותן לו שכר קאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דלריש לקיש בשלא קנה המעות אין יכול להוציאם לרבי יוחנן אף על גב דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים הוא טפי שיכול להוציא המעות אף על גב דתקון רבנן דלא ליקני אלא במשיכה. והא דנקט לא מיבעיא שומר שכר לא הוי לאו דוקא נקט לישנא דשומר שכר דאי לא אמר ליה שקול זוזך אפילו שואל הוי וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם אלא משום דלענין גנבה איירי נקט שומר שכר. ומיהו כלוה ממש לא חשיב דכל זמן שהיו בעין ולא הוציאם יכול לפטור עצמו במה שאומר שקול זוזך ואם היה לוה ממש לא היה יכול לפטור עצמו בכך עד שיביא המעות לידי מלוה דבגיטין בריש הזורק גבי זרוק לי חובי ותפטר דאמר קרוב למלוה זכה מלוה אבל קרוב ללוה לא זכה מלוה ואיכא מאן דאמר דאי לא אמר ליה והפטר אפילו קרוב למלוה לא זכה מלוה ואפילו היכא דנתן לו בעל כרחו איכא למאן דאמר בפרק מי שאחזו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה גבי ההיא דבראשונה היה נטמן. ומיהו נראה דבפרע חוב אם נתן לו בחיקו בעל כרחו דודאי הוי נתינה ופטור כדתנן בהגוזל בתרא לוה הימנו בישוב לא יחזיר לו במדבר אבל בישוב מחזיר לו או אם אמר לוה במדבר מחזיר במדבר בעל כרחו ובנתינה בעל כרחו בעי למימר התם דלא הוי כנתינה משום דמיירי כגון שיש לו לנותן לזכית נגד המקובל בשום דבר על ידי אותה נתינה דומיא דגאולת בתי ערי חומה ונתינת מאתים זוז לאשה כדי שיהא הגט גט ולא מיירי התם מידי ברוצה לפרוע וחברו אינו רוצה לקבל אלא כשיפרע לידו על כרחו או זיכה לו דבר שיש לו לקבל כדי שיזכה הנותן נגדו בדבר אחר. ולהכי לא שייכא הכא מידי וכההיא גוונא דמיירי התם דהיינו שנתן לידו בעל כרחו. מיפטר הלוה בפריעת חוב דעלמא שאין לו זכות לשום דבר שכנגדו של מלוה בנתינה זו ואם זיכה לו על ידי אחר לא מיפטר בהכי מחובו אפילו אם נתינה בעל כרחו חשובה שם נתינה והוא הדין אם זיכה לו על ידי אחר כדמשמע התם דהתם נמי אם זיכה לו על ידי אחר בעל כרחו לא תחשב נתינה רק לענין שיזכה גואל הבית בבית והאשה תהא מגורשת אבל באחריות המעות יהא הגואל חייב כשמזכה לו שלא בפניו בלא רשותו ומאתים זוז של אשה כיון שגירשה על מנת שתתן לו מאתים זוז קבל עליו שיהא הגט בנתינת המאתים זוז כאלו הוא חייב לקבלם אם תתן לו. ובמה שפירשתי אם יכול להוציא המעות אף על גב שלא נגמר הקנין לא נפקא מינה מידי לדידן לפי מה שפוסק רבינו תם דאנן חשובים כשלחני דתנן בפרק המפקיד מותרין ישתמש בהן, עד כאן מתוספות שאנץ. והרמב"ן והרשב"א כתבו כתירוץ ריב"ן שבתוספות. ועוד כתבו שהוא בכלל דברי רבי יוחנן והכי קאמר מה טעם אמרו משיכה קונה בלא מעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחברו נשרפו חטיך בעליה. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ותלמיד הר"פ: ואם תאמר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו משיכה קונה אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה ובשלמא אי לאו האי תיקונא שפיר אמרינן דאין לחוש לכך וכיון דאין מעות קונות אין דרך למסור המפות אם לא ימשוך הפירות אבל כיון דפרישנא דאי הוה אמרינן אין משיכה קונה בלא מעות יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעליה כי משך ולא נתן מעות לא אמרינן כי אחרי שאין משיכה קונה לא יניח המוכר למשוך הפירות עד שיתן הלוקח מעות אם כן הדרא קושיא לדוכתיה. ויש מתרצים דבמעות שומר שכר הוא לכל הפחות דהא אית ליה רשותא להנפוקינהו כל כמה דלא הדר ביה דהא מסתמא לא בעי למהדר ביה ולקבולי מי שפרע. ואתרים פירשו דלית ליה רשות להנפוקינון עד שיתקיים המקח לגמרי ואינו עליהם אלא כשומר חנם ומיהו לגבי מעות בשמירת שומר חנם סגי להו ולא שכיחא בהו גנבה ואבדה ולא אונס כל שנעל עליהם כראוי או שנתנם תחת הקרקע בזמן שהגנבים מצויין כדין שומר חנם ולקמן נבאר יותר בסייעתא דשמיא. ואם תאמר בחליפין אמאי סגי במשיכה דחד מינייהו וכדאמרינן כיון שזכה זה וכו' ניחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. לאו קושיא היא דאי אמרת לא קנה עד שימשכו שניהם אף אותו שמשך יאמר לחברו נשרפו חטיך שמשכתי בעלייה. ואם תאמר בקנין סודר דליכא למימר הכי ליתקון ולא ליקני גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך. יש לומר דכיון דחליפין שוין ליכא לתקוני מידי וכדכתיבנא לא פלוג רבנן בחליפין. אי נמי יש לומר כמו שתירצו התוספות לעיל דיבור המתחיל: מטבע נעשה תליפין. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. ושכירות מקום שקונה אפילו בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פלוג רבנן בחצרות וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. הרמב"ן.

גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך וכו' וקסלקא דעתין ונשרפו חטיך בפשיעה קאמר ולהכי פרכינן ולאו שלומי בעי דהא לא סגיא שלא יהא בהם מוכר כשומר חנם כיון דברשותו הם ולקחו ממנו. ומהדרינן שמא יאמר לו נשרפו חטיך באונס ולאו אונס ממש אלא כעין אונס דהיינו גנבה ואבדה וכלפי שהיו סבורין דנפטר בפשיעה נקט הכא אונס והכין אורחא דתלמודא למנקט דבר והפוכו. הריטב"א.

שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ואם תאמר וליעבדו רבנן תקנתא דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר ובהכי סגי דאפילו אם נפלה דליקה באונס מוכר טרח ומציל על כרחו דהא יכול לוקח למהדר ביה ואי לא טרח ומציל יחזור בו הלוקח ונמצא מוכר מפסיד. יש להשיב דזימנין דלא נפלה דליקה אלא במקצת החטין והחטים שישארו יתיקרו וישוו כנגד כל הדמים שנתן בהם הלוקח ואם המוכר לא יוכל לחזור בו לא טרח ומציל דמימר אמר אפילו יחזור בו הלוקח לא איכפת לי הואיל וחטים הנשארים שוים כשיעור הדמים שנתן לי. אבל כי אמרינן דאפילו מוכר יכול לחזור בו טרח ומציל דמימר אמר המוכר שמא יתייקרו החטים ואחזור בהם ויהיה הכל לעצמי. רבינו יהונתן. והרמב"ן תירצה לקמן בענין אחר בדבור המתחיל: בשלמא לריש לקיש. עיין שם.

דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל פירש רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר לחורה טרח ומציל מפני שאם יוקירו יחזור בו ויהיה הריוח שלו וכו' כמו שכתוב למעלה בפירושי רש"י בשמעתא דכל הנשום. והוצרך לפרש כן שאם אומר דכי מוקמת ליה ברשותיה לאונסין טרח ומציל אם כן לא יוכל לחזור בו אחד מהם מחמת יוקרא וזולא ויהא חייב מוכר באחריות אונסין אלא ודאי כל כמה דאוקמת להו ברשותיה אף לחזרה טרח ומציל טפי. ותימה למה פרט רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר דהכי נמי מצי לומר אי מוקמת להו ברשות לוקח לחזרה טרח ומציל שאם לא יציל יחזור בו הלוקח. ויש לומר דלקמן אוקימנא לרבי יוחנן כרבי שמעון דמתניתין שאמר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דאף על גב דרבי יוחנן אף לרבנן אמרה ובהן הוא דפליג על ריש לקיש מכל מקום מכלל כייל בה לרבי שמעון לכך נקטה רש"י במאי דמודו כולי עלמא ואף רבי שמעון. כן נראה לי. הריטב"א. וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו על כרחך אנו צריכין לטעם הקונטרס ומשום דרב חסדא דקאמר וכשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ואם עיקר התקנה בשביל טובת הלוקח מאי קאמר כשם משמע מתוך הלשון דמועלת חזרת מוכר לענין שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומתוך כך טרח ומציל. משאנץ.

בגמרא אמר ר' י וחנן דבר תורה מעות קונות כו' פרש"י לעיל דילפינן לה מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו. והקשה עליו בנ"י דהדיוט מהקדש לא ילפינן וכן על מה שפי' הרי"ף דילפינן לה מק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש וכוונתו משום דעבד עברי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו וגם ע"ז הקשה בנ"י דק"ו פריכא הוא דכותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה כדאמרינן בבכורות פ"ה ופי' הוא ז"ל דמסברא ילפינן לה שכן כסף קונה בכ"מ וכוונתו דקונין בו קרקעות ועבד עברי וכן האשה נקנית בכסף אבל מ"מ יש לקיים נמי פירש"י דהא דאמרינן בעלמא הדיוט מהקדש לא ילפינן היינו היכא דאיכא חומרא דהקדש אבל הכא ודאי לאו משום חומרא דהקדש הוא דזימנין דקולא הוא לגביה כגון אם נתייקר אח"כ ובכל ענין אמר רחמנא ונתן הכסף וקם לו והא דאמרינן לא יהא כח הקדש קל מהדיוט היינו לאחר שתקנו חכמים משיכה בהדיוט וא"כ ילפינן שפיר דקנין גמור הוא וכן פי' הרי"ף ז"ל נמי יש ליישב עפ"י סוגיא דבכורות דגלי לן קרא דעמיתך דקנין הכותי אינו כישראל לענין מטלטלין אלא דלא ידעינן הי מינייהו בכסף והי במשיכה וא"כ שפיר יש לנו לאוקמי טפי קנין דישראל בכסף מק"ו ול"ל כותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה דאדרבא מה"ט גופא דממון דכותי במשיכה פשיטא לן יותר דממון ישראל בכסף ולהכי מהני הק"ו דלא תימא להיפך וניחא לן לאוקמי טפי הק"ו לענין ישראל מבכותי דבהכי איירי פשטא דקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וסמיך אהאי ק"ו משא"כ ישראל מכותי לא אתא אלא מדיוקא דקרא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אא"ב כו' דמכי מוקמית להו ברשותיה לחזור בו אם יוקרו כו' עכ"ל. משמע לכאורה מפירושו דאם לא חזר בו הלוקח ולא המוכר ונאנסו אכתי ברשותיה דלוקח איתנסו מדהוצרך לתלות הטעם דטרח ומציל מחמת דשמא יתייקרו וכן הבינו התוספות מפרש"י בד"ה אא"ב כו' וזה כשיטת בעל המאור ז"ל אלא דאיכא למימר דרש"י לא כתב אלא אליבא דרבי שמעון דאיירי השתא אליביה וכיון דס"ל דלא תקנו משיכה אלא במוכרים ולא בלקוחות ע"כ היינו דחזרה לא שייך כלל גבי לוקח ואם כן סובר רש"י דאפי' איתנסו נמי לא מצי למיהדר ואפשר דכ"ש הוא כמו שיתבאר משא"כ אליבא דרבנן דס"ל דתקנו משיכה נמי בלקוחות וא"כ אפשר דרש"י נמי מודה דלדידהו אי אתנסו מצי הלוקח למיהדר ביה ודלא כבעל המאור אלא דמפרש"י בסמוך בד"ה כך תקנו שכתב שם שמא יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי כו' אם כן משמע מזה דדעת אחרת עמו דדוקא כשיראה שהדליקה באה ולא נשרפו עדיין הוא דיכול לחזור בו בפירו' ולומר לו הרי הפירות שלך לפניך וחוזרני בי משא"כ אם לא חזר הלוקח בשעת הדליקה כגון שלא היה שם יסבור רש"י דאם כבר נשרפו תו לא מצי הלוקח לחזור בו דכיון שהפירות שוב אינן בעולם לא שייך חזרה בכה"ג אם כן כל כמה דלא הדר ביה ממילא ברשותיה קיימי ואפשר ששיטת בעל המאור ג"כ עד"ז אלא שהרמב"ן בספר מלחמות השיג עליו באריכות וכתב ג"כ דמלשון רש"י ז"ל בפרק הנזקין משמע להדיא דבכל ענין היכא דלא משך הלוקח ואיתנסו למוכר איתנסו ע"ש באריכות. ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י בסמוך שאם יראה הדליקה באה לאו דוקא אלא אפי' אחר שכבר נשרפו נמי יכול לחזור בו ואם כן מ"ש רש"י כאן דטרח ומציל היינו אליבא דר"ש דוקא ועי"ל דמשום דעיקר הטעם דאיתנסו למוכר היינו משום דאוקמי רבנן ברשותיה לענין היוקר כמ"ש הרמב"ן ומש"ה נקט רש"י עיקרא דמלתא ובזה נתיישב ג"כ דבדף הקודם פרש"י נמי דטרח ומציל משום דשמא יתייקרו אע"ג דהתם לאו אליבא דר"ש איירי אלא אליבא דהלכתא ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה אא"ב כו' ור"ת מפרש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח כו' בתרי תרעי מי אמר כו' עכ"ל. מיהו אין בזה סתירה לפירוש רש"י דהכא דמשמע מלשונו דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור בו כלל משום דרש"י כבר נשמר מזה ופירש בפרק איזהו נשך דתרי תרעי היינו דוקא היכא דבשעת הקנין התנה שלא לקבל הפירות עד זמן מרובה ובתוך הזמן הוזלו דבכה"ג אמרו שם דאף לר"ש יכול לחזור בו והטעם נ"ל מבואר כדאמרינן שם אליבא דרבנן לענין מי שפרע דדעתא דאיניש אתרעא זילא והיינו נמי ע"כ כה"ג דוקא שהתנה לקבלם בסוף הזמן מרובה ואם כן אמרינן דמסתמא היה בדעתו שאם יוזל השער באותו זמן שקבע לקבלם יקבלם כשער הזול אבל היכא שהיה לו לקבל הפירות מיד אלא שנשתהה מאליו והוזל השער בזה כ' רש"י שם להדיא דחד תרעא מיקרי ולא מצי למיהדר ביה לר"ש ע"ש וק"ל:

גמ' אי אמרת בשלמא כעין זה גיטין ד' יז ע"ב:

תד"ה נשרפו חטיך וכו' יאמר הלוקח נשרפו וכו' לכאורה קשה לי לרש"י כי היכי דבקנין מעות העמידו על ד"ת דהלוקח א"י לחזור כיון דהכסף ביד מוכר ידו על העליונה והמוכר יטרח ויציל משום ריוח יוקרא ה"נ בקנין משיכה כיון דמדאורייתא לא קני רק דחז"ל תקנו דליקני לוקמי על ד"ת לגבי לוקח דהכסף הוא בידו דיהא הוא יכול לחזור. ואעפ"כ יציל מחמת ריוח יוקרא. ואפשר לומר דבאמת אינו מהראוי לחלק בתקנתא שיהא קנוי לאחד ולשני לא, אלא דהטעם דבמעות אין הלוקח יכול לחזור דגם זה הוא מאלם התקנה דאם היה גם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח כ"כ ומציל דמחשש שיחזור הלוקח לא מסתפי כ"כ כיון דאחר השרפה שלא יהיה עוד בעולם א"י לחזור כמשמעות לשון רש"י ז"ל בשמעתין וזהו שיטת בעל המאור, וזהו חשש רחוק שיבא הלוקח בשעת התחלת השרפה לחזור, ועיקר מה שיטרח ויציל מחמת ריוח יוקרא, וזהו רק אם אין הלוקח יכול לחזור דהוי גבי מוכר קרוב לשכר ורחוק להפסד דהרי בזול א"י הלוקח לחזור, אבל אי היה הדין דגם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח ומציל מחמת ריוח יוקר דכמו שיש צד ריוח ביוקר ה"נ יש הפסד בזול דיחזור הלוקח, ואולם לשיטת הרמב"ן וסייעתו דאף לאחר שנאנס יכול הלוקח לחזור לרבנן דר"ש א"כ פשיטא דאם הלוקח יכול לחזור דצריך המוכר לטרוח ולהציל, וע"כ הא דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור היינו דלא היו צריכים חז"ל לתקן כ"כ וכל מה שיכולים לעמוד על ד"ת העמידו והאלימו כח המוכר כיון דהכסף בידו, א"כ יקשה כנ"ל דא"כ במשיכה אמאי עקרו לגמרי הד"ת ולא העמידו על ד"ת דהלוקח יכול לחזור, ואפשר לומר דבמשיכה א"א לתקן כן דמיד שיהא הדין דהמוכר א"י לחזור ממילא גמר ומקנה ויצאו החטין מרשותו דהא א"י לחזור וממילא נתחייב הלוקח בדמיו דעיקר חיוב הדמים על מה שהמוכר מוציא החטים מרשותו ומקנה אותם לו, וא"כ לא היה שייך כלל לומר דהלוקח יכול לחזור דמ"מ כבר נתחייב בדמים על הקנאת המוכר, משא"כ גבי מעות דאין המוכר נתחייב בחטים על מה שהוציא זה המעות מרשותו דאין על המוכר שום התחייבות אלא דהחטים נקנו לו בעד המעות דמעות קונות, בזה שייך לומר דאף דהלוקח א"י לתבוע מעותיו מ"מ המוכר יכול לחזור, דחז"ל אמרו דלא נקנה החטים בעד המעות, ודוק: