מסכת בבא מציעא דף כ״ז עמוד א׳

בלוקח מן התגר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים:

דשן וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה:

איסמייה אסיר ברייתא זו מגרסתי:

אמר ליה לא תסמי תתרגם מתנית' כו':

מתני' בכלל כל אלו בגמרא מפרש לה:

למה יצאתה וכן תעשה לשמלתו: סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש:

גמ' שור וחמור שה ושמלה לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו:

בלוקח מן התגר פרש"י שלקח מאנשים הרבה ועירב פירות יחד ואינו יודע של מי הן ובאין בו סימן מיירי וא"ת אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי"ל דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח מן התגר כבר עירב התגר ועי"ל בלא טעם דמערב עם שאר הפירות לא שנו אלא בלוקח מן התגר שאינו יודע למי להחזיר או לתגר או לבעה"ב אפי' אם אינו הוה ליפול בתבואה כ"א בשעת דישה ואין להסתפק בתגר מ"מ אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר ולזה הפי' הו"מ למימר בלוקח שהוא תגר ומתייאש בעל הבית שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזיר אלא כמו כן משום דלא פסיקא ליה דאם התגר מצאה קודם ששהה כדי למכור לאחר לא נתייאש בעה"ב וחייב להחזיר:

מה שמלה מיוחדת שיש לה סימני' ויש לה תובעין במרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה מוצא) אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה וא"ת ואבידה גופה מנלן וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע"ג דצריך הסימנין דע"י זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו':

בעדי אוכף פי' אי סימנין לאו דאורייתא:

לגיזת זנבו וא"ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה:

חמור דבור לרבי יהודה הא דלא קאמר גם לב"ה קשה דלא חשיב אלא בהמות:

ושה דאבידה לדברי הכל קשיא מקשינן ונימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ותירץ הר"י כהן דכיון דנכתב שור לגיזת זנבו הוי גיזת שה בכלל כל אבידת אחיך:

פרט לשאין בו שוה פרוטה דס"ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך:

לקח פירות מחבירו ומצא בתוכן מעות או שילח לו חבירו פירות אם מתגר לקח או מבעל הבית שדשים לו פועלים הרי הן שלו ואם מצאן צרורין או אפי' מפוזרין ולקח מבעל הבית שם על ידי עבדיו הכנענים וכיוצא בהן נוטל ומכריז:

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל שיש לה סימנין ויש לה תובעין.

אמר רבא [חמור] דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא חמור דבור פי' חמור שכתב בבור אליבא דרבנן דאמרי שור ולא אדם חמור ולא כלים שפיר כתיב בקרא ונפל שמה שור או חמור אלא לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור חמור מה בא למעט קשיא. שה דאבידה שנאמר כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' אם השור שיש לומר הוא הניחו שרוב השוורים שעושים מלאכה בהן אין נמסרין לרועה הזהירה תורה להשיבן שה לא כל שכן שה דכתב רחמנא למה לי קשיא. פי' גללין צפיעי בקר. מלשון והיא בגללי צואת האדם:

ת"ר אשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה וכו' אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מנין לאבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' הא דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע הוא בפ' הגוזל בתרא הלכה אין פורטין מתיבת המוכסין.

אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר מסתברא דבעל הבית הלוקח מבעל הבית קאמר, אבל תגר הלוקח מבעל הבית לא, דיאושי מיאש מינייהו, כיון דאורחיה דתגר למזבן הכא ולזבוני הכא. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר, דהא קנתה לו חצרו, וכי מזבין איהו לא מיאש דהא לא ידע ליאש, כבר כתבתי למעלה (כה, ב ד"ה לא ושם תוד"ה לא) בדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, לפי שאינו (יאוש) [עשוי] לימצא לתגר. ואני אומר, לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא מכאן ומכאן, ואין לו פנאי לבדוק, ולפיכך מתיאש הוא בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא מפירותיו, כך נראה לי.

שור לגיזת זנבו ואם תאמר אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ויש לומר לעולם דאית ביה שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז.

אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה ואם תאמר, פשיטא, וקרא למאי אתא. יש לומר דאי לאו אשר תאבד, הוה אמינא דאפילו פחות משוה פרוטה יחזיר, דקא רבי רחמנא מלכל אבידת אחיך. ונראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה, וכן הוקרה ולבסוף הוזלה, דלכולי עלמא אין צריך להחזיר. ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה, למאן דדריש מומצאתה. ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא, למאן דדריש מאשר תאבד, אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה, וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון, ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה, ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. כך נראה לי.

איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן פירוש סימנין שאינן מובהקין, שמחזירין בהן אבדה קאמר, דאלו סימנים מובהקים, כנקב יש בצד אות פלונית (לקמן בבא מציעא כח, א) פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבדה לסימנים מובהקין. לא היא, דאי לסימנים מובהקין לא צריך קרא, דהרי הן כעדים, ולעדים לא צריך קרא, ואי שה לסימנים, סימנים שאינן מובהקין אתא לאשמועינן.

המשנה הששית ואף היא מענין החלק הראשון וכעין כלל עניני האבדה שבחלק ראשון איזו שלו ואיזו חייב להכריז ואמר על זה אף השמלה בכלל היתה למה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעין חייב להכריז אמר הר"ם נכלל כל אלו הוא מה שנאמר לכל אבדת אחיך כולל לשלמה וזולתה וכשיהיה לאותו הדבר סימנין ואין לו תובעין והוא שיתיאשו הבעלים ממנו ואינו חייב להחזיר וענין היאוש שיאמר מי שאבד ממנו אותו הדבר אוי לו שאבד כך וכך או שיאמר דבר שיהיה ענינו זה:

אמר המאירי אף השמלה בכלל היתה וכו' לשון הפסוקים לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשיבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם זהו לשון המקרא והרי שהשמלה אינה ממין אבדות שהוזכרו ר"ל אבדת בעלי חיים ומ"מ כבר היתה בכלל כל אבדת אחיך ולא הוצרך המקרא לחדש בפרטי אבדת מין אחר אחר שהתחיל דבריו באבדת בעלי חיים א"כ לא יצתה אלא לאיזה חדוש והוא להודיענו כלל שבאבדה להקיש אליה כל אבדות שבעולם ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין שאינו דבר הבא מן ההפקר אף כל דבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובעין הא כל דבר שאין לו סימן חזקתו שאין לו תובעין ואם יש בו סימן ונודע שאין לו תובעין כגון אלו שביארנו שנודע שנתיאשו בעלים או שחזקתו שנתיאשו אינו חייב להחזיר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שהתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אחר שדקדקנו בשמלה למה פרטה הכתוב יש לך לדקדק גם כן למה פירט שום אבדה בעולם שהרי היה יכול לומר לכל אבדת אחיך ודיו לכל אבדות שבעולם אלא שבא להשמיענו בפרט החמור שמחזירין החמור בסימני אכף אע"פ שהסימן כטפל לו ואין חוששין שמא שאל האכף שאין דרך בעלי בהמות לשאול אכף אחר שמא אינו עשוי כמדתו של זה ומפחיתו והשמיענו בפרט השור שאף דבר מועט שבו והוא גזת זנבו שהיו גוזזין אותה לעשות כמין כלים של קליעות חייב להחזיר ואין צריך לומר גיזת השה ומלת השה מיהא נכתבה שלא לצורך:

אע"פ שביארנו שבדבר מועט כגון גזת זנבו של שור חייב להחזיר לא נתחייב בדבר מועט ביותר כגון אם מצא הרבה בהמות וזבל בהם שדהו שהגללים אע"פ שנהנה זה בהם ולא עוד אלא שאפשר שהיה לוקחם ממקום אחר סתם כל אדם שהוא מפקירם בכל מקום שהם:

שור וחמור האמור בבור כדכתוב ונפל שמה שור או חמור כבר בארנו בבבא קמא שהשור בא למעט אדם והחמור בא למעט כלים בהדיא אמרו שור ולא אדם חמור ולא כלים:

אבדה שאין בה שוה פרוטה בשעת מציאה אע"פ שהוקרה או שאין בה שוה פרוטה עכשו כשהוא נזקק להחזירה אע"פ שהיתה בה שוה פרוטה בשעת מציאה אינו חייב להחזירה הא אם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה ואח"כ חזרה לאיתנה הרי זה חייב להחזיר או להכריז:

כבר בארנו על אבדת עובדי אלילים שאינו חייב עליה ולא סוף דבר שאינו צריך להשתדל עליה בהחזרתה אלא שאף אם הגיעה לידו אינו חייב להחזיר בפירוש אמרו ומצאתה דאתא לידיה משמע ואעפ"כ לא נאמר אלא אבדת אחיך והוא כל מי שהוא גדור בדרכי הדתות:

תוס' בד"ה מה שמלה כו' שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנין לאו כו' דע"י שיש כו' עכ"ל מה שהוצרכו לזה ולא ניחא להו בפשיטות אי סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבה עיין בתוס' בפרק מרובה:

בד"ה בעדי אוכף פי' אי סימנין לאו דאורייתא עכ"ל אבל אי סימנין דאורייתא לא איצטריך ליה לרבויי עדי אוכף דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנין כמ"ש התוס' לעיל ומזה שכתבו התוס' לקמן דאייתי ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל אבל רבא הכא ע"כ מספקא ליה וק"ל:

רש"י ד"ה דאתא לידיה משמע ואפ"ה אחיך ולא כותי ולמדנו שאבידת כותי כו' ולא תימא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מה שמלה וכו' וא"ת ואבידה גופא מנא לן וכו' יש לדקדק מה תלו התוס' קושיא זו במה דאיתא במרובה דילפי' גנבה מאבידה תיקשי ליה בלאו הכי דהא בכל פרקין עסקי' ואזלין וסוגיין רהטה באלו מציאות חייב להכריז ואלו אין חייב להכריז והן שלו משום דהוי יאוש בעלים וכל פרקין איירי בהכי וא"כ תקשי ליה מנא לן דיאוש קונה באבידה ויש לתרץ בדלא ההיא דמרובה היינו יכולין לומר דעיקר מלתא דאית לן דיאוש קונה לא הוי אלא תיקון מדרבנן מאיזה טעם כדבעי למימר התם במרובה גבי גנבה אבל התם במרובה משמע דבמציאה יאוש קונה דאורייתא דהא בעי למילף סתם גנבה דליקני גבה יאוש דאורייתא מאבידה כדאיתא התם א"כ ש"מ דבאבידה קני יאוש דאורייתא ולכך הקשו התוס' ובאבידה גופא מנלן (ועיין שם בתוספות):

ד"ה ושה דאבידה וכו' ותירץ הר"י כהן וכו' האי גיזת שה בכלל כל אבדת אחיך. ר"ל ולא אצטריך קרא כלל דממילא נכלל בקרא דכל אבדת אחיך והוי כאלו כבר כתב קרא בלא רבויא דשה:

לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום הכי מותרין הרי אלו שלו ואם צרורין נוטל ומכריז ואינו מחזיר למוכר דכיון דתגר זבין מהכא ומזבין להכא המוכר הראשון שנפלו לו המעות והן מותרין מתייאש מהם אמר ילכו מיד ליד ולא אדע למי אתבעם ואין לי בהם סימן. ואי צרורים נוטל ומכריז שאינו מתייאש מהם יודע כי התגר ימכור אותם ומחשב בלבו אולי לא ראה אותם על כן לא החזירם לי ומי שימצא אותם לא ידע למי יחזירם ויכריז עליהם ויש לי בהן סימן. אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר בין צרורין בין מותרין דודאי שלו היו. אמר ליה וכי בעל הבית בעצמו דשן הלא שכר פועלים ואימר מינייהו נפול ואם צרורין הם יטול ויכריז הראב"ד ז"ל.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית וכו'. פירוש ותגר אף על פי שלקחו מבעל הבית הרי אלו של תגר דבעל הבית מייאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרינן וכי בעל הבית בעצמו דשן הכי קאמר שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בעל הבית יודע ממי הן וכל שכן בבעל הבית העשוי למכור פירותיו ולפיכך אוקימנא בדש בעבדיו כנענים דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנענים שלו הוא דאיהו ודאי לא מייאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא. אי נמי הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבעל הבית מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא. ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידם כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בעל הבית מן התגר ואם כן מאי כנענים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנענים אבל בעברים לא והוא הדין לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידו. ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו במה דברים אמורים לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקחה מן התגר אבל אם בעל הבית דשן על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר. וזהו לשון רבינו. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן. כלומר דדילמא מפועלים נפל וכיון דליכא סימן איאושי מייאש ואפילו אם מצאן אחד מפועלים בתוך הפירות קנאן אלא אם כן אין כאן אלא פועל אחד דמידע ידע דהוא דבעל הבית שהוא חייב להחזיר. תתרגם מתניתך כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים פירוש שידם כידו וממונם שלו. עד כאן.

וכתב השר יהונתן וזה לשונו אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנענים דאי נמי נפלו מעבדיו הוי של בעל הבית. אבל אם אינו ידוע שאפשר שדשו עמו ישראלים אחרים אינו חייב להחזיר דהא אינו יודע של מי היו והבעלים נמי נתיאשו שאינם יודעים באי זה מקום נפלו מהן ועוד דהוי דבר שאין בו סימן וכל שכן אם לקחן בעל הבית מן התגר. עד כאן.

כתוב בתוספות מכל מקום אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר וכו' ואין להקשות ונשאל לתגר. דיש לומר דלא מהימן כדאמרינן לעיל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן. גליון. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר דהא קנתה לו חצרו וכי מזבין איהו לא מתיאש דהא לא ידו לייאש. ונראה לי לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא לוקח מכאן ומכאן ואין לו פנאי לבדוק ולפיכך הוא מתיאש בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא בפירותיו. הרשב"א. והר"ן כתב וזה לשונו: ואם תאמר אם כן תקנה לו חצרו לתגר ויתחייב בעל הבית להחזירן לו דתגר לא מייאש חדא דלא ידע ועוד דכיון דבעל הבית זבן לית ליה ליאושי. ויש לומר דכל דבר דאין דרכו להמצא אין חצרו של אדם קונה לו וכמו שכתבנו למעלה בשם התוספות הילכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות לעולם הרי אלו שלו אלא בבעל הבית דלוקח מבעל הבית ושדשן הוא בעצמו או בעבדיו ושפחותיו הכנענים. עד כאן. וכתוב בגליון תוספות דתגר עצמו היה חייב להחזיר דבאיסור אתא לידיה דבאותה שוה שלקחן ודאי לא מתייאש בעל הבית אי הוה ידו. עד כאן.

מתניתין מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין. פירש רש"י שאינה של הפקר דבידי אדם נעשית אף כל שיש לה תובעין לאפוקי היכא דידעינן ביה דמייאש. ולפי זה יאוש משמלה נפקא. ומיהו בירושלמי מפקי יאוש מאשר תאבד. לפיכך פירש יש לה תובעים שיש בה שוה פרוטה והכי איתא בתוספתא.

ולפי זה מאן דמפיק לה בגמרא מומצאתה פליג אמתניתין ולא מחוור הר"ן. והראב"ד פירט דסתם שמלה אין אדם מתיאש ממנה פרט לאחר יאוש. עד כאן. והתוספות האריכו בזה במרובה (דף סו ע"א).

חמור דבור כתוב בתוספות דלא חשיב אלא בהמות וכו'. והא דלא קאמר בבקר אליבא דבן בג בג גבי מעשר שני. יש לומר שהתוספות הוכיחו בעירובין ובשבועות דדוקא הבי"ת דבבקר אייתר ולא גופיה דקרא. גליון.

ואימא לגללים הוא דאתאי פירוש שיעמידנה במקום שלא ילכו הגללים לאיבוד. הרא"ש ז"ל.

גמרא ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו וקשיא לי דלמא הא דרבי רחמנא שה לגיזותיו היינו לשבח גיזה שהשביח אחר שנתייאשו הבעלים וסד"א דנהי דלענין גוף האבידה לא מהני יאוש אחר שכבר הוא ביד המוצא היינו משום דמעיקרא מיהא באיסורא אתא לידיה כדאמרי' בריש פירקין משא"כ לענין השבח גיזה ה"א דמהני היאוש לענין הגיזה בהשביח אח"כ דהא בהתירא אתא לידיה קמ"ל דאפ"ה חייב להחזיר ובשלמא למאן דס"ל בעלמא יאוש כדי קנה אפי' היכא דבאיסורא אתא לידיה א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא מהני באבידה כשמצא לפני יאוש ואח"כ נתייאש היינו משום דאף על גב דיאוש קונה בעלמא לענין גוף החפץ מ"מ צריך ליתן דמים וכ"כ התוספות בפ' מרובה דף ס"ו בד"ה ה"נ ע"ש היטב מוכח מזה דבאבידה נמי כה"ג זוכה המוצא בשבח שהשביח אחר היאוש וא"צ להחזיר אלא דמי האבידה מה שהיתה שוה לפני יאוש משא"כ למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה הדרא קושיא לדוכתיה ול"ל דאפי' למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה מודה הכא בשבח אבידה כה"ג דכתיבנא דזכה המוצא כיון דבהיתירא אתא לידיה דא"כ הקושי' קיימת על כל הפוסקים דלא לישתמע שום פוסק לכתוב כן ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י כו' עין מ"ש בזה בפרק הפרה לקשר הדברים ולפי מה דכתיבנא בסמוך היה אפשר לומר עוד דדוקא לרבא קשיא למאי דס"ל בפרק מרובה דיאוש כדי קונה לחד גירסא שהביאו התוספות שם אלא דנראה עיקר כגירסא שניה של התוספות דרבה גרסינן ורבא ס"ל דלא קנה ע"ש דף ס"ו:

בתוספות בד"ה בעידי אוכף פי' אי סימנים לאו דאורייתא כו' עכ"ל דבריהם מבוארים דקשיא להו אמאי נקט רבא בתרתי עדי אוכף וסימני אוכף דבשלמא לענין עדים וסימנים דגופא שייך שפי' למיתני תרתי בדרך לא זו אף זו משא"כ לענין האוכף אין רבותא בזה יותר מבזה דעיקר החידוש דמהדר החמור ע"י האוכף לכך כתבו התוספות דנקט עדי אוכף אי סימנים לאו דאורייתא ולצדדין קתני אי סימנים דאורייתא אתי קרא לסימני אוכף ואי לאו דאורייתא אתי לעדי אוכף כדאמרינן לקמן להדיא ודברי מהרש"א בזה אינן מבוררים לי וכן מ"ש דמשמע מדברי התוספות לעיל דא"א לאשכוחי עדים בלא סימנים כלל קשיא לי א"כ ל"ל דכתב שמלה למעוטי דבר שאין בו סי' דאינו חייב להכריז מה"ת יכריז כיון דא"א בשום ענין להיוודע ממי נפל ודוחק לומר דקרא אתי להיכא שראה ממי נפל אע"כ דיימנין דמשכחת לעדים בלא סימנים ע"י ט"ע כדפרש"י לקמן ומ"ש התוס' לעיל היינו לענין דמתייאשו הבעלים בדבר שאין בו סי' כיון דלא שכיח מלתא למצוא עדים כיון שאין בו סימן ודו"ק:

בגמרא ואידך הא דרבנאי מנ"ל הוי מצי למימר דסבר ליה כהני תנאי דס"ל בפרק המקבל דף קי"א גזל כו' וע"כ אייתר ליה קרא דומצאתה לאין בו ש"פ וק"ל:

שם נפקא ליה מומצאתה ופרש"י דוי"ו דומצאתה קא דרש ולכאורה יש לדקדק דא"כ ה"ל להקשות ואידך האי וא"ו מאי דריש ביה ולולי פרש"י היה אפשר לומר דהא דקאמר נפקא ליה מומצאתה היינו דיליף הכל מפשטא דקרא דומצאתה דממילא כיון דכתיב אחיך למעוטי כותי וכתיב ומצאתה בהאי קרא גופא דמשמע דאתא לידיה ממילא קאי עליה מיעוטא דאחיך אפילו בכה"ג וכן הא דבעינן ש"פ משמע ליה מפשטא דקרא מדקרי ליה מציאה משמע שהיא ש"פ אלא שרש"י לא פי' כן ואפשר דמשום דבלא"ה יש להקשות מנ"ל דהאי אחיך למעוטי כותי דלמא לאידך גיסא דבישראל בעינן דוקא שיהא שוה פרוטה משא"כ בכותי אפי' בפחות מש"פ חייב להחזיר כדקי"ל בעלמא דממונא הוא לגבי כותי אע"כ דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך ומצאתה דאתא לידיה למעוטי כותי אפילו היכא דאתא לידיה ואי בכותי חייב להחזיר אפי' בפחות מש"פ ועובר על לא תוכל להתעלם כ"ש היכא דאתי לידיה דחייב להחזיר לכותי אע"כ דאחיך למעוטי אתא נמצא לפ"ז ע"כ צ"ל דמייתר ליה הא דומצאתה לכדרבנאי דאי מפשטא דקרא היה אפשר לומר לאידך גיסא ודוק היטב:

שם ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה ויש לדקדק דלמא דריש ומצאתה לכדרבנאי וכן בסמוך דמקשה למ"ד ומצאתה הא בעינן אשר תאבד הו"ל מיבעיא ליה לכדר"י. מיהו לפמ"ש בסמוך דמפשטא דקרא שייך למילף תרווייהו כיון דגלי קרא דבעינן ש"פ ה"ה למאי דכתיב בסיפא דקרא ומצאתה א"כ א"ש ולפרש"י לעיל נמי י"ל דהשתא משמע ליה דכ"ע ילפי הא דרבנאי מוא"ו דומצאתה והא דר"י ילפי מממנו וק"ל:

שם איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים כו' פרש"י לאהדורי גט שאבד מן השליח המביאו כו'. ונראה לכאורה מפשטא דסוגיא דשמעתין ומפרש"י דהא דמספקא לן אי סמכינן אסימנים מדאורייתא היינו משום דאיכא למימר דלא חיישינן מדאורייתא שמא יש עוד אחר שנמצאו בו אותם סימנים עצמן ומש"ה מדמה לה הש"ס בסמוך להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיירי נמי בחששא כה"ג דאי אמרינן דהא דמהדרינן אבידה בסימנים דאורייתא ולא חיישינן כי היכא דאיתרמי סימנים לזה האיש שאומר הסימנים הכי נמי אפשר שיש עוד לאחד כמו כן באותן סימנים עצמן אם כן ממילא דה"ה לענין גט אשה ולעידי מיתה דלא חיישינן לחששא כה"ג דאין לחלק בין ממון לאיסור ולפ"ז יש לתמוה טובא א"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא אי הוי סימנים דאורייתא מהדרינן אפילו גט אשה ולעיל סוף פרק קמא משמע מסוגית הש"ס להדיא דבגט אשה הנאבד לית לן למילף איסורא מממונא כדאמר רב עמרם לרבה דלא חייש לשני שוירי היכי פשיט מר איסורא מממונא ונהי שהתוספות כתבו שם דמדאורייתא שפיר שייך למילף בגט איסורא מממונא בק"ו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כו' ע"ש מ"מ הרי תירצו שם בתוספות דהא דקאמר היאך פשיט איסורא מממונא היינו דנהי דמדאורייתא חמור ממון מאיסורא וילפינן בק"ו אפ"ה איכא למימר דמדרבנן מחמירין טפי בגיטין משום חומרא דאשת איש כמו שהחמירו במים שאין להם סוף כו' ע"ש ואם כן אמאי פשיטא לתלמודא הכא דאי סימנים דאורייתא לענין מציאה מהדרינן נמי גט אשה בסימנים והיאך פשיט איסורא מממון אכתי איכא למימר דבאשת איש החמירו חכמים דלא נהדר בסימנים. ומיהו לפי תירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דדוקא לענין חששא דשני יב"ש דלא הוי אלא לעז בעלמא אמר שפיר והיאך פשיט איסורא מממונא כיון דבממון לא שייך לעז כלל ולפ"ז הוי אתא שפיר הך דשמעתין דלענין סימנים דלא שייך לעז אלא עיקר הספק אי חיישינן מדאורייתא דזימנין דמיתרמי סימנים כמו סימנים ובזה פשיטא ליה לש"ס דשייך שפיר למילף איסורא מממון ולא משמע לן השתא הך סברא דבאשת איש החמירו אלא היכא דאיתמר בפירוש משום דלא דמי למים שאין להם סוף כמו שפירשתי בחידושי לעיל ספ"ק. אלא דלפ"ז קשה לי לאידך גיסא בהא דקאמר אי סימנים דרבנן לא מהדרינן גט אשה דהא שפיר מצינן למימר דאפילו הכי מהדרינן גט אשה כיון דאפילו בלא סימנים מהדרינן גט אשה מדאורייתא ע"י שמו ושם אביו ושם עירו שנכתב בגט ואפילו בהוחזקו שני יב"ש נמי מהדרינן מדאורייתא כדמוכח להדיא בסוגיא דריש פרק האשה שלום מהנך שטרי דחבי בר ננאי ע"ש דאפילו בהוחזקו איירי וכיון דלענין ממון סמכינן אשמו ושם אביו ה"ה לענין גט אשה למאי דקיי"ל השתא דמדאורייתא ילפינן שפיר איסורא מממונא מק"ו אלא משום לעז בעלמא לא מהדרינן ולפ"ז מצינו למימר בפשיטות דהיכא דאיכא נמי סימנים דמהני מיהו מדרבנן לענין ממון אפילו בלא שמו ושם אביו א"כ ממילא דה"ה לענין גט אשה שפיר סמכינן אסימנים בהדי שמו ושם אביו ושם עירו דע"י סימנים תו ליכא לעז ועיין מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ז. ונראה לע"ד בזה ליישב הסוגיא דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו התוספות בזה גבי ב' שוירי דהחמירו לענין שמו ושם אביו ושם עירו לחוד ומה"ט גופא איכא למימר נמי דלא סמכינן אסימנים לחוד דאפילו אי הוי סימנים דאורייתא לענין ממון אפ"ה באשת איש החמירו אלא דאפ"ה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דאי סימנים דאורייתא לענין ממון ממילא דמהדרינן אפילו גט אשה ולא החמירו באשת איש כיון דאיכא נמי שמו ושם אביו ושם עירו דמהני לענין ממון אפילו בלא סימנים ותרי חומרי כי הנך לא מחמרינן באשת איש כיון דאיכא תרתי למעליותא דכל חד וחד מהני לענין דאורייתא משא"כ אי אמרינן דסימנים דרבנן פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלא מהדרינן גט אשה אפילו בהדי שמו ושם אביו ושם עירו משום דבאשת איש החמירו כיון דמדאורייתא ליכא אלא חד למעליותא והא דמקשה הש"ס בסמוך ממתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יבואר לקמן בשמעתין כנ"ל ונכון ודוק היטב. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספות דלעיל ספ"ק גבי שני שוירי אמנם לולי דבריהם היה נראה לי לפרש בענין אחר דדוקא לעיל ספ"ק מקשה הש"ס שפיר היאך יליף איסורא מממונא ולא שייך האי ק"ו שכתבו התוספות מאותו הטעם שכתבתי שם עיין עליו אבל הכא לענין סימנים קאמר שפיר דאי מהני סימנים דאורייתא בממון מדרשא דשמלה או מדרשא אחריתי ממילא דמהני נמי באיסורין אפילו בגט אשה דהוי דבר שבערוה אפ"ה ילפינן שפיר בג"ש דדבר דבר מממון דמה להלן בדבר ברור אף כאן בדבר ברור וכי היכי דסימנים מיקרי דבר ברור כמו עדים לענין ממון כדאמרינן לקמן דעד אחד במקום סימנים לאו מידי הוא ה"ה דהוי נמי דבר ברור לענין דבר שבערוה דאין ג"ש למחצה משא"כ לעיל גבי שני שוירי לא שייך הך ג"ש כיון דבממון גופא לא אשכחן בהדיא דלא חיישינן מדאורייתא לשני יב"ש או לשני שוירי שהרי ענין השטרות גופייהו לא נזכרו בתורה כלל אלא מקרא דדברי קבלה ידעינן להו דכתיב וכתוב בספר וחתום ומש"ה מקשה שפיר היאך פשט איסורא מממונא כנ"ל נכון מאוד. ועוד היה נ"ל לפרש פי' אחר בכוונת הסוגיא דהא דמספקא ליה בסימנים אי דאורייתא או דרבנן לאו משום האי חששא לחוד דשמא איתרמי סימנים כסימנים מספקא ליה אלא דמספקא ליה נמי אי סמכינן אסימנים מדאורייתא ולא חיישינן לרמאי שכבר הכיר בסימנים או לא ולפי זה מספקא ליה שפיר נמי לענין גט אם אשה אומרת סימני גט אי סמכינן עליה ולא חיישינן לרמאות או לא וכן לענין שליח שלא נתפרסם שליחותו בעדים ולא ראינו הגט בידו קודם שנאבד אלא שהוא אומר שהוא שליח הגט ושיחזירו לו ע"י סימנים דבכה"ג אי חיישינן לרמאי ולא סמכינן אסימנים תו לא הוי האי שליח אלא כעד אחד בעלמא דלא מהימן בגט אשה והשתא לפ"ז א"ש דודאי לענין חשש רמאות לא מהני כלל הך מילתא דשמו ושם אביו ושם עירו וא"כ שפיר קמיבעיא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן ונ"מ לאהדורי גט אשה בשוק כנ"ל ולקמן בשמעתין יבואר יותר ודוק היטב בכל מ"ש בזה:

גמ' משמעות דורשין א"ב שבועות דף יט ע"א:

תד"ה מה שמלה וכו' אפי' אי סימני' לד"א נראה בבירור דברי תוס' דבלא סוגיא דב"ק היינו דנין דהא דיאוש קונה הוא מסברא ולא היה קשה דכיון דסי' לד"א א"כ האיך אמרה תורה להחזיר אבידה הא הוי יאוש בעלים כמו לדידן בא"ב סי', די"ל באמת לא מחזירים אבידה בעדים אלא ביש בו סי' מובהק דוקא דלא הוי יאוש, והא דמשנינן לקמן חמור בעדי אוכף היינו בסי' מובהקין דאוכף, אף דכיון דהוי סימ' מובהקי' הוי כמו עדי' להכי נקט עדי אוכף, אבל באמת עדים לחוד לא מהני דהוי יאוש, אבל למה דמשמע מסוגי' דב"ק דילפי' מקרא דיאוש מהני באבידה והיינו משמלה, ולזה שפיר הקשו דלמ"ד סי' לד"א היכי ילפי' מזה דין יאוש דהא ע"כ ל"ל דדרשי' מה שמלה דיש בו סי' מובהק דא"כ למאי צריכים לדחוק לקמן סימנים כדי נסבא, הא הדרש מדוייק היטב, מה שמלה יש בו סי' מובהק, אע"כ מדלא משנינן הכי דאין זה ברור כ"כ דסתם שלמה דיש בו סי' מובהק, מש"ה משני תובעין אצטריך לי' והיינו לענין דבעינן זה יש בו שוה פרוטה כמו שכ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים, וא"כ אף דמשכחת לה חזרת אבידה מה"ת ביש בו סי' מובהק, מ"מ כיון דלאו משמלה ילפי' לה, א"כ מנ"ל הדין דיאוש קונה: אמנם מ"מ דחיקי לי טובא לומר דבל"ז היה ס"ל לתוס' דמה דמשנינן בעדי אוכף היינו בסימנים מובהקים דאף דהרבה מראשונים כתבו כן דלאו דוקא בעדי אוכף דה"ה בסימנים מובהקי' דכעדים דמי, ע"מ שייך רק אם הדין אמת דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים דמהני, בזה שייך לומר דעדים לאו דוקא דה"ה בסימנים מובהקי', אבל לומר דעדים לא מהני דהוי יאוש אא"כ דיש בו סימנים מובהקי' וא"כ ממילא לא צריך לעדים, וא"כ עדי אוכף דנקט הוא דבר שאינו דהא לא משכחת מעליותא בעדים, וא"כ בלא סוגיא דב"ק הו"ל להקשות דאי סימני' לד"א דמהדרינן בעדי אוכף הא מ"מ הוי יאוש כמו לדידן בא"ב סי' ולזה מוכרחים להסכים לדברי מהר"ם לובלין דפי' בלא סוגיא דב"ק הי' מקום לומר דתקנת חכמי' הוא דיאוש קונה באבידה ומדאוריית' לא קני יאוש ודברי תוס' מרווחים:

בא"ד שיאמר להם מכירים אתם וכו' לכאורה קשה לרבה דס"ל דסי' העשוי לידרס לא הוי סי' היינו דמתייאשי' דסוברים שיושחת ויודרס הסי', הא מ"מ לענין זה יש תועלת הסי' להזכיר ולשאול את העדים מכירים אתם כריכות שלי שהיה בו סי' כך וכך והמה יכירו בטב"ע, בשלמא לפי אידך סברת תוס' דהמוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שנתן סי'. מש"ה בעשוי לידרס דלא יהיה בידו ליתן סי' ולא יוציא המוצא השמלה ולא יתברר בעדים, וכן למה שכ' השיטה מקובצת בשם הריטב"א דע"י סימנים שרואי' העדים מכירים אותו בטב"ע, אבל לפי סברת תוס' דע"י סי' יכול לחקור העדים אם מכירים שמלה שלו שהיה בו כך וכך סי', א"כ קשה כנ"ל, ואפשר לומר דתוס' לשיטתייהו דכ' לעיל (דף כד ע"א) ד"ה ומודה וכו' דהנך דמתני' אין שייך בהם טב"ע, א"כ בכריכות דליכא טב"ע בודאי נא ימצאו עדי' ומש"ה הוי יאוש:

גמרא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזר והוקרה וקשה לי דהא מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל ישל"מ הוי יאוש והכא בשעה שהוזל הוי יאוש בעלים דהמוצא בזמן ההוא יחזיק לעצמו ואף דל"י שנשאר מונח עד שהוזל ואולי כבר נמצא בעת היוקר, הא מ"מ אנו דנין בשעה שהוזל אלו הוי ידע שאבידתו עדיין לא נמצא היה מייאש, וביותר קשה למאי דאמרי' מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה, א"כ הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת, ואפשר לדחוק דמיירי בדברים שאינם חשובים ויש לחוש דלא נודע לבעלים עד שהוקר, אבל מ"מ לרבא דהוא מרא דשמעת' קשה, וצ"ע: