מסכת בבא מציעא דף י״ח עמוד ב׳

חיישינן לשני שוירי אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין חיישינן שמא שוירי אחרת יש ויש בה יוסף בן שמעון אחר:

ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן:

כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר כל מילתא דאתא לב"ד לקיים דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן הרי זה יחזיר וזה מקוים בב"ד היה ולכך הובא שם:

כשמעתיה דבעינן תרתי והכא חדא הוא דהואי ואכשריה:

היכא דמזבני כיתנא דשיירות מצויות שם לבא ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו:

ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא במי המשרה שם נמצא הגט ומאי כשמעתיה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות:

בשלמא רבה דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני' דנזיקין:

לא אמר כר' זירא דרמא מתני' אברייתא:

חיישינן לשני שוירי וא"ת א"כ לרב הונא היאך יגרש כל אדם את אשתו לר"מ דאינו מוכיח מתוכו כיון דחיישינן לשני שוירי וי"ל כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכיח מתוכו ומ"מ כשנפל חיישינן:

נפק דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר פרש"י דההוא גיטא הוה כתיב ביה הנפק ופשיט שפיר ממתני' דמעשה ב"ד יחזיר אך מה שפירש כשנפל מן השליח קשה דא"כ מה מועיל ההנפק כיון שלא בא ליד האשה עדיין דאם יש לחוש לנמלך בלא הנפק הכי נמי יש לחוש להנפק ותו דבעל לא מקיים גיטא וי"ל דאי כתיב ביה הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו האשה ואומרת שהוא שלה וקא פשיט דיחזיר ולא חיישינן שמא משקרת ומאשה אחרת נפל אע"ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו כמו במעשה ב"ד דיחזיר ואע"ג דאשתכח בב"ד שהשיירות מצויות ולא חיישינן שמא מאחר נפל כיון דלא הוחזקו ואי מיירי שהשליח שואלו לגרש את האשה י"ל דלא כתיב בו הנפק ומוכיח נמי שפיר כיון דבמעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לנמלך דכיון שכתוב בו הנפק ודאי נעשה הלואה דלוה לא מקיים שטרא כדאמרינן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף כ:) ולא חיישינן נמי שמא מאחר נפל אע"ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו בההיא גיטא נמי דאשתכח שהשליח שואל הגט ולא שייך למימר נמלך כיון שהגט ביד השליח דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ולא ניחוש כמו כן שמא מאחר נפל אף על גב דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו וא"ת אביי דאמר פ' האשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) דחיישינן לתרי יצחק אפי' לא הוחזקו תקשי ליה ממתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר וי"ל דמוקי לה דאשתכח חוץ לב"ד שאין השיירות מצויות כר' זירא אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת אי נמי מוקי מתני' דאשתכח בב"ד ואפי' הכי לא חיישינן לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת:

אין הבעל מודה לא יחזיר אע"ג דנאמנת לומר גרשתני (גיטין דף סד:) הכא אינה נאמנת דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה:

ואפילו לזמן מרובה תימה כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר פרק יש נוחלין (ב"ב דף קלד:) אפילו נפל מאחר נחזיר לה לראיה בעלמא וי"ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה אבל הכא שאומר שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה:

מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד כו' ואומר הבעל שהוא אותו יוסף וא"ת והלא כשאין העדים אומרים כן אינו נאמן לומר שהוא שלו אלא אנו חוששין שמא מאחר נפל ועתה שעדים אומרים שלא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון למה יהא נאמן ליחוש שמא לאחר חתמו ולא לזה וי"ל דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו לפי שסבור שלא איבד אחר גט רק הוא לכך אומר שהוא שלו אע"פ שאינו מכיר אבל כשעדים אומרים שלא חתמו רק על גט אחד של יוסף בן שמעון במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ואית ספרים דגרסי אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה אתי שפיר טפי וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה דאי ראו החתימה שהיא שלהם א"כ הוה ליה למימר מהו דתימא דלמא אתרמאי עדים כעדים וחתימה כחתימה:

איכא דאמרי היכא דתרו כיתנא ואע"ג דהוחזקו דהא לא שכיחן שיירתא התם.

ר' זירא רמי מתני' אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד ממנו וכו' דברים פשוטים הם מיהו איצטרכינן לברורי דכר' זירא מסתברא וכלישנא בתרא דתני איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא נהדר ופליגא דרבא מדחזינן מתני' דפשיט מינה רבא כל מקום שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת יחזיר ועבד עובדא וסמך אהא דתני כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא סלקא שמעתא כטעמא דרבא אלא אוקמא ר' ירמיה כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון וכו' ורב אשי דהוא בתרא אוקמא כגון דאמר (עדים) נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מכלל דשינויא דרבא לא שינויא דסמכא הוא ואע"ג דעבד עובדא כשמעתיה איהו הוא דעבד ואחריני לא עבדו כוותיה וכי האי גוונא לחומרא עבדינן הא דאירכס ליה גיטא בבי מדרשא לרבה בר חנא ואהדרוה ליה ולא ידע אי בסימנא דאית ליה בגויה אי בטביעות עינא מסייעא להא דאמרנא.

לא מצאו לאלתר אלא לאחר זמן והוא אחר ששהה שם אדם לשטה ראשונה או אף שעבר לשטה אחרונה יש צדדין שהוא כשר ויש צדדין שהוא פסול ואף זו נחלקו בה הפוסקים לשתי דעות גדולי הפוסקים פסקו שכל שהשיירות מצויות באותו דרך אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ששמות נשותיהן שוין פסול שיש לחוש לעיר אחרת וכן אם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהם שוים בעיר אחת אע"פ שאין השיירות מצויות פסול ולא הוכשר אלא כשיבאו החתומים ויאמרו לא חתמנו מעולם אלא בגט אחד על שם זה ואע"פ שלא קיימו חתימתם שאין לחוש עוד שמא נזדמנו עדים כעדים ואין צריך לומר אם ראו חתימתם וקיימוה והעידו שלא חתמו מעולם אלא בגט אחד של שם זה או שיאמרו העדים או המביא נקב יש בצד אות פלונית שזהו סימן מובהק וכל שכיוצא בהם מכשירין אותו אף בשיירות מצויות והוחזקו הא כל שאין כאן אחד משני דרכים אלו פסול אלא אם כן במקום שאין שיירות מצויות ושלא הוחזקו ונמצאת למד לפי דרכך שעבר אדם אינו קרוי שיירות מצויות והזהר בזה שכבר דמו גדולי הדורות לתפוש בה גדולי הפוסקים ולדון את דבריהם כסותרים זה את זה ממה שכתב שכל שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו פסול וכתבו אח"כ שכל שלא הוחזקו אע"פ שעבר אדם כשר אלא שא' מפרשין שאם עבר אדם שם קרוי שיירות מצויות וכן עקר למדת מ"מ שכל שמצאו לאחר זמן אם לא נתן שם סימן מובהק או שלא אמרו עדים לא חתמנו אלא על גט אחד אינו כשר אלא בשני דברים שאין שיירות מצויות ושלא הוחזקו הא כל ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות פסול:

זהו דעת גדולי הפוסקים אלא שהוקשה עליהם מה שאמרו במסכת יבמות דבר זה נסחו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק ושלא להתיר את אשתו או לא ונחלקו שם אביי ורבא רבא שלא לחוש ולהתיר את אשתו והלכה כדבריו והרי בכאן מקרטבא לאספמייא שיירות מצויות הם והואיל ולא הוחזקו לא חששו בדבר ומתוך כך פסקו רבים שכל שאין שיירות מצויות אע"פ שהוחזקו או כל שלא הוחזקו אע"פ ששיירות מצויות כשר לא נפסל אלא בשיירות מצויות והוחזקו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים לדעת ראשון ושמועה שביבמות הם משיבים עליה בהרבה פנים:

גדולי הדורות תרצו בה שאין מחמירין לחוש במיתה בכל מה שאנו מחמירין לחוש בגט שהמיתה סתם נשים מדקדקות בעצמן שלא לינשא עד שיתברר להן שאם ינשאו על סמך מיתה ויבא הבעל אינה יכולה להכחישו לומר שכבר מת והרי קלקולה לפנינו אבל גט מורה בעצמה להנשא על סמך קל שאם יבא ויערער סבורה מכחישתו וראוי להחמיר ולחוש עד שיהא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו אלא שיש לדחות פירוש זה שהרי אביי למדה שם מגט כמו שאמרו שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא וכו' כמו שיתבאר בסמוך ואף רבא לא השיבו שאני מיתה מגט אלא בדרך אחרת כמו שהתבאר שם אלמא שמיתה וגט שוין בה וגם הם מרגישים בקושיא ונדחקים לומר שמ"מ וגם פסק יש לחלק ביניהם:

ויש מתרצין שאין לחוש לשם מופלג כזה וגדור בכמה גדרים יצחק וריש גלותא ובר אחתיה דרב ביבי ומ"מ אין שטת התלמוד מוכחת להפריש בענינים אלו שהרי שוירי ורכיס נהרא אין לך גדר גדול מזה וחשו עליו:

וגדולי המפרשים תרצו שמ"מ הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ולא הוחזקו בבבל אלא אחד אין לחוש שאין שיירות מצויות לבני בבל מקרטבא לאספמיא ומ"מ אין זה נראה שאם כי היאך חלק בה אביי והלא אף אם היו שיירות מצויות לבני בבל הרי מ"מ הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ובבל עצמה אין לחוש שאין שני ראשי גולה בזמן אחד אף בבבל:

ומתוך כך נראין הדברים שיצחק ריש גלותא זה לא היה מבבל ואומר אני שממקומו הוא מוכרע שאם היה מבבל והיה ריש גלותא לא היה צריך ליחסו להיותו בן אחותו של רב ביבי אלא כל שהיה ממונה בעירו מצד הנשיא הגדול שבבבל היו קורין אותו ריש גלותא במקומו אלא שמחלקת אביי ורבא מחלקת שניה היא והוא שדעת רבא שלא חששו לשני שמות בשני עיירות אלא בשנמצא שלא במקומו והואיל ונמצא שלא במקומו ושיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו בעיר הנזכרת בגט שמא יש עיר אחרת וששמה כזו ולא נודעה לנו ושוירי מתא לא עירו של רב הונא היתה ומתוך כך רצו לחוש אלא שרבא חלק אף בזו לומר שאין חוששין הא כי שנמצא במקומו ולא הוחזקו בעיר זו אין חוששין לעיר אחרת וזה הואיל וראוהו עדים יוצא מקרטבא והם הם שראו מיתתו ויש בקרטבא זה יצחק ריש גלותא ולא הוחזק שם אחר אין חוששין שמא אחר הוא יבבא מקרטבא או שיש קרטבא אחרת בעולם ויצחק ריש גלותא בתוכה ואביי סבור להחמיר אף בכיוצא בזו והוא שהביא אביי ראייה לדבריו מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא דכתוב בו בצד קלניא מתא אנא אנדרונילאי נהרדעאה פטר ותריך פלניתא איתתיה ואע"פ שנכתב ונמצא באותה העיר ובצד חירות שבה אמרו תבדק נהרדעא כלה שהיא הרבה עיירות כמו שאמרו עד היכן נהרדעא כל היכא דסגי קבא דנהרדעא אלמא אין אומרין כאן נמצא וכאן היה והשיבו רבא ואם איתא יבדק כל העולם מיבעי ליה אלא דאף נהרדעא לא צריך אלא דאחמרו בה משום כבודו של מר אבוה דשמואל שלא להחזיקו כשואל דבר שאינו צריך ונמצא לדברינו שכל שבמקומו אין לחוש אא"כ הוחזקו בעיר זו וכל שלא הוחזקו בעיר זו אין צריך בדיקה אף בעיר זו שאלו היו שם מוחזקין היו וכן אין חוששין לאחרת הואיל ובמקומו נמצא וכן נראה שכתבוה מקצת חכמי הדורות שלפנינו הא כל שלא במקומו חוששין אע"פ שלא הוחזקו על הדרך שכתבנו ובמסכת יבמות וגיטין יתבאר מזה גם כן:

ראוי לך לשאול מאחר שאנו עסוקים במשנתנו בגט שאין לחוש בו לגופו של גט והוא שמצאו לאלתר או לאחר זמן ושאין שיירות מצויות ולא הוחזקו לדעת גדולי הפוסקים במוצא גט אשה שבמשנתנו היאך המוצא יודע אם לאלתר אם לאחר זמן שבמביא גט ואבד הימנו ומצאו הוא שראוי לחלק בין לאלתר ולאחר זמן כגון שהרגיש באבדתו ויודע שמשעת אבדה לא עבר אדם שם אבל במוצא היאך ואשה ודאי אינה נאמנת וכן הבעל שמא מכוין הוא להכשירו משום פשיטי דספרא יפרשו בה גדולי המפרשים כגון שמוצא זה עבר לשם והיו עיניו מנטפין על אותן המקומות ולא ראה בהם כלום ובעוד שהיה עומד לנוח בקירוב מקום עבר לפניו זה המגרש על אותם המקומות ואחר שעבר אדם זה חוזר לאחוריו על אותם המקומות ומצא את הגט ואם ידע שלא עבר אדם אחר אותו המגרש עד שמצאו הוא הרי זה לאלתר ואם עברו הרבה קודם שחזר ומצאו הרי זה לאחר זמן ולדעתי אין אנו צריכין לכך שכל שבמוצא לאחר זמן הוא ואין מכשירין אותו אלא בשאין שיירות מצויות ולא הוחזקו וכן עקר:

יראה לי שכל לאחר זמן במקום שאין שיירות מצויות והוחזקו שנים שאם שאלנו לזה השני שהוחזק אם כתב גט לאשתו והוא אומר לאו שהוא כשר הרי זה מכאן ואילך כמי שלא הוחזקו:

בד"ה מעולם לא חתמנו כו' דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו כו' עכ"ל ק"ק מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר דודאי אם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן כדמסיק רב אשי אלא דהכא איירי שהבעל אין מכירו כלל אלא שהוא אומר שנאבד לו גט ששם הבעל יוסף בן שמעון והיה חתום בשמות עדים אלו ולהכי אם לא יאמרו העדים שלא חתמו אלא על גט א' יוסף בן שמעון יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יוסף בן שמעון כיון דהשיירות מצויות אבל כשאומרים שלא חתמו מעולם אלא על א' אין לחוש באחר דמתרמי שמא כשמא ועדים אחרים כאלו העדים ודו"ק:

ברש"י ד"ה אי ררבנן וכו' ונפשוט בעיין דלקמן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה נפק דק וכו' וי"ל כמו במעשה בית דין יחזיר וכו' כצ"ל:

ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' וי"ל וכו' אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו וכו' כצ"ל:

אמר רב הונא חיישינן לשתי שוירי וכו' דרב הונא אינו חושש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כיון שלא הוחזקו דאלו איתנהו קלא אית להו אבל חושש לעיר אחרת שיש בה יוסף בן שמעון דחיישינן דלא ידעינן לה וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל רש"י ז"ל ובתוספות כתבו דלרבותא נקט רב הונא דאפילו לשתי שוירי אית לן למיחש וכל שכן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת. וכן דעת רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל.

אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי מינך רב הונא. פירוש לנסותך וחיישינן דקאמר רצה לומר בפשיטות דחיישינן לשני שוירי במתא. אי נמי פירושו בלשון בעיא ולהכי קאמר דלאורתא בעי לה רב הונא ממך לידע האמת. תוספות חיצוניות. ועיין תוספות בתרא (דף קעב:).

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר קצת קשה מה שייך לחששא דשתי שוירי דאסתפק רב הונא אדרבה התם משמע שלא נגעו בה אלא משום נכתב ונחתם לשמה ושלא תתגרש בגט פסול על ידי שליח זה שנפל ממנו והתם לא נגעו בה אלא משום פרעון או כתב ללות ולא לוה וכשיש מחלוקת בין מלוה ולוה ולא ידעינן ממאן נפל אבל לאו משום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון דבממון פשיטא דלא חיישינן וכדאוקמוה בשטרי אחלטתא ואדרכתא ומשום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא קרעיה או כתב שטר אחר. ויש לומר דמתוך מתניתין נראה דבכל מעשה בית דין מיירי ואפילו שנמצא בבית דין בין דממונא בין דאיסורא. ולפי פירוש זה הא דקאמר והא בי דינא דרב הונא לאו דוקא אלא והא בי דינא דהא רבה ממעשה בית דין פירש ונמצא בבית דין סתם קא מייתי ראיה דכל בית דין מקום שהשיירות מצויות הוא. אי נמי דאיהו מסברא דנפשיה לא חייש אפילו בשיירות מצויות אם לא הוחזקו ודלא כרב הונא דחייש לשני שוירי ומאי דדק ואשכח היינו משום ספק כתובין ונמלך ורב חסדא לא אמר לה אלא אמעשה ולא סברת רב הונא או אפילו אמרה לו לא חשש לה ולא הזכיר אלא הראוי לספק בו לפי סברת עצמו. ומכל מקום קשה דהא הכא השליח הביאו ומאי נמלך איכא. שיטה.

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין יחזיר פירוש דמסתמא מיירי דנפל לבית דין דהיינו בשיירות מצויות. ואם תאמר היכי פשיט איסורא מממונא. יש לומר דמעשה בית דין משמע סתמא בין איסורא בין ממונא כדמוכח התם דקאמר שטרי חליצה ומיאונים משמע דמעשה בית דין מיירי דאיסורא. ואם תאמר שאני מעשה בית דין דמקויים ואין לחוש לנמלך אבל האי דאשתכח בי דינא דרב הונא לא הוה מקויים ואם כן ניחוש לנמלך. ותירץ הקונטרס דההוא דרב הונא הוה בבית דין ובא לקיימו וכתוב בו הנפק ונפל והשליח תובעו ואין לחוש לנמלך שהרי הוא מקויים. ולא נהירא דבעל לא מקיים והשליח הוא בשביל הבעל כדאמרינן בכמה מקומות מאן מקיים שטרא מלוה הכי נמי מאן מקיים גט אשה ולא בעל. לכן נראה לי דגבי ההוא דאשתכח בבי דינא דרב הונא מועיל אינו מקויים כמקויים דליכא למימר דנמלך שהרי השליח אומר שממנו נפל ורוצה ליתנו לאשה. וליכא למימר שמא הבעל בטלו דאינו יכול לבטל אלא בפני השליח. ואם תאמר נימא דכל מעשה בית דין רצה לומר לאלתר. יש לומר דכל מעשה בית דין רצה לומר בין איסורא בין ממונא וגבי ממון פשיטא דאפילו לזמן מרובה אם כן לענין איסורא רצה לומר אפילו לזמן מרובה. ואם תאמר בפרק האשה שלום אמרינן דלא חיישינן לתרי יצחק ומיירי התם בשלא הוחזקו ואמר רבא מנא אמינא לה ומייתי מהני שטרא דכתיב בהו חבו בר נאני ונאני בר חבו וקא מגבה בהו רבה בר אבהו ופשיט איסורא מממונא ואמאי לא מייתי ראיה מכל מעשה בית דין ואז פשיט איסורא מאיסורא. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מרבה בר אבהו שהיה קדמון. תלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות חיצוניות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י כל מילתא דאתי לגבי דינא לקיים ליכא עוד למיחש לנמלך וזה הובא לבית דין לקיים וגם פירש שמן השליח נפל וקשה וכו' ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים הגט כדאמרינן בסוף פירקין דלוה דלא מקיים שטרא ואפילו בלא קיום נוכל לומר דלא חיישינן לנמלך כיון דנפל מיד שליח דאין הבעל יכול לבטל הגט שלא בפני השליח. ונראה יותר לפרש מיד הבעל נפל ומייתי ראיה כדמפרש לקמן וכל מעשה בית דין דאשתכח בבית דין משמע ואף על גב שהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו ולא חיישינן לתרי שוירי. עד כאן.

כל מעשה בית דין וכו' ואם תאמר מהך משנה תיקשי לאביי דחייש לתרי יצחק וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמצי אביי לאוקמה מתניתין כגון שבדקו כל העיר כולה דלתרי יצחק בעיר אחת ודאי חייש אבל לא חייש לשני שוירי דאיהו נמי מודה התם דלא אמרינן יבדוק כל העולם משום דניחוש לתרי נהרדעי. ואם תאמר אם כן מאי קאמר דאי לא תימא הכי אם כן קשיא דרבה אדרבה דילמא לשני שוירי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון חיישינן אף על גב דלא הוחזקו. ויש לומר דעל כרחך רבה לא מפליג מדלא משני ההיא דאמר תנו נותנין בשבדקו כל העיר כולה. תוספות שאנץ.

איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא וכו' מיהא שמעינן דכל היכא דקרינן מקום שהשיירות מצויות במקום שנמצא הגט הא לאו הכי הוה ליה מקום שאין השיירות מצויות ואף על פי שהן מצויות בעיר במקום אחר. הריטב"א.

בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וכו' אין להקשות דנימא שאני הכא דהוי ספק ספיקא להיתרא שמא כבר גרשה ונחזיר לה אפילו אינו שלה ואפילו לא גרשה שמא זהו הגט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו. יש לומר באשת איש אין הולכין אחר הרוב כדאמרינן במים שאין להם סוף והוא הדין דלא שרינן בספק ספיקא. ועוד דאותו ספק שמא כבר גרשה לאו ספיקא הוא דהא העמד אשה בחזקתה שלא נתגרשה. גליון.

בפרש"י בד"ה כל מעב"ד כו' וזה מקויים בב"ד היה ולכך הובא שם עכ"ל. ונראה מפירושו דבב"ד דרב הונא גופא נכתב הנפק ע"ז הגט ויש לתמוה ע"ז דמלבד מה שהקשו התוספות על פירושו יש לתמוה עוד דא"כ שהב"ד של ר"ה היו מכירין חתימת העדים החתומים על הגט שהיה מעיר שוירי שהיו מכירין בו א"כ איך שייך לחוש לשוירי אחר שיהיה ג"כ שמותיהם כשמות אלו העדים שהרי חתימתן ניכרת להם ולחתימה כחתימה ודאי ליכא למיחש כמו שיתבאר בסמוך בלשון התוספות ואף אם נדחק לומר שיש לחוש שאלו העדים משוירי שהיו מכירים הלכו לעיר שוירי אחרת וחתמו שם גם כן על גט אחר באותו יום עצמו הכתוב בזה הגט שהשליח יודע האמת שחתמו ע"ז הגט שבידו והשליח גופא לא חשיד לן דמשקר אלא שהוא בעצמו טועה וסובר שזה הגט שלו. מ"מ יש לתמוה כיון שזה השליח הביא זה הגט לפני הב"ד לקיימו וא"כ צ"ל שהב"ד גופא נסתפקו שמא הובא לפניהם עוד גט אחר כזה וכתבו עליו ג"כ הנפק כזה וזו חששא רחוקה מאד ואם האמת כן היה שקיימו ב' גיטין שווין א"כ לא שייך לומר חיישינן לשני שוירי דודאי ב' שוירי נינהו כיון דבזו השוירי היו יודעין דליכא תרי יוסף בן שמעון ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בתוספות בד"ה נפק דק ואשכח כו' קשה דאם כן מה מועיל ההנפק כו' דאם יש לחוש לנמלך כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב קצת שיטת רש"י דאף על גב דבכל גיטין ביד שליח דעלמא לא חיישינן לנמלך כיון דאין יכול לבטלו אלא בפני השליח כמ"ש התוספות בסמוך וכן לא חיישינן למזוייף דהשליח נאמן אם אומר בפ"נ ובפ"נ או שאפשר לקיימו עוד מ"מ האי גיטא כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש כמ"ש התוספ' עצמן בסוגיין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא אזלי נמי נאמנות השליח דאמרינן אי ס"ד דגיטא מעליא הוי היה נזהר בשמירתו וממילא חיישינן לשמא נמלך והודיע לשליח בביטולו או שלא מסרו לידו כלל בתורת שליחות ולכך לא נזהר בשמירתו או שלא נפל מידו אלא מיד הבעל ויש לחוש ג"כ למזוייף ואפי' קיום בחותמיו אפשר דלא מהני כמ"ש התוספות לעיל דף י"ג ע"ב דשט"ח שאיתרע בנפילה לא מהני לקיימו אח"כ וכן יש לחוש ג"כ לשני שוירי כדחייש ר"ה ועל כל החששות אר"ח לרבה דליעיין ביה ופשיט שפיר ממתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר והיינו ג"כ ש"ח שיש בו הנפק מוכח מזה דלא חיישינן שזייף ההנפק גופא אף ע"ג דאיתרע בנפילה וכמו שהביאו התוספות זו הראיה עצמה לעיל ומוכח ג"כ דלא חיישינן לנמלך ולא לשני שוירי וא"כ ה"נ בהאי גיטא דכ' בו הנפק לא חיישינן למזוייף וכן לשמא נמלך ולא מסרו כלל לשליח בתורת גירושין או שנתנו ובטלו מיד בפניו דכיון שהיה ביד השליח בב"ד לכתוב עליו הנפק ודאי שליח גמור לגירושין הוא וכן לא חיישינן לשני שוירי ומ"ש רש"י חששא דנמלך היינו משום דחששא זו נזכר במשנתינו ועלה קאי האי דכל מעב"ד וממילא דתו ליכא למיחש נמי לכל החששות דמוכח גם כן מהאי דכל מעשה בית דין ובלא"ה צריך לומר כן מדלא הזכיר רש"י להוציא מידי חששא דשני שוירי שעלה נסתפק ר"ח ור"ה אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאי כתוב בו הנפק מיירי שנפל מיד האשה כו' עכ"ל פי' דההנפק מועיל להאמין האשה שמידה נפל שדרכה לקיים הגט ולא הבעל כדאמרינן לקמן דמלוה מקיים שטריה אלא שיש לחוש שמא לא ביד זאת האשה היה אלא ביד אשה אחרת ששמה כשמה בשוירי אחרת ופשיט לה מההיא דכל מעשה ב"ד וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן שמא משקרת כו' עכ"ל משום דהכא לא שייך לחוש שאינה משקרת אלא טועה שסוברת שזה הגט שלה דא"כ להימנה בכך דכיון שכבר היה הגט בידה מותרת לכך הוצרכו לחששא דמשקרת וק"ל:

בא"ד וא"ת אביי דאמר כו' עכ"ל ואפשר דעיקר קושייתם לתירוץ הראשון שכתבו דחיישינן שהאשה משקרת ושמא לא ממנה נפל ואפ"ה פשיט מההיא דכל מעב"ד אם כן קשיא להו מהא דחיישינן לשני יצחק אבל אי איירי שנפל מיד השליח א"כ לא דמי כלל דכיון שהשליח אבד בודאי גט כזה אלא שיש לחוש שמא נאבד עוד גט כזה במקום זה וזו חששא רחוקה היא משא"כ בשני יצחק ואפילו הכי משנו התוספות שפיר אפילו לתירוצם הראשון וק"ל:

בד"ה ואפילו לזמן מרובה תימא כיון שמודה כו' וי"ל דנאמן כו' ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים כו' עכ"ל. עי' מ"ש במהרש"ל וכן בת"ח האריך לתמוה על ל' התוספות דאיך שייך לומר דיחזיר לה עכשיו בתורת נתינה כיון שלא עשאו שליח ועוד דלישנא לא משמע כן ושאר קושיות ותירץ בע"א ע"ש שדבריו נכונים. ולענ"ד יש ליישב תירוץ התוספות דע"כ הא דנאמן לומר גרשתי לענין להבא היינו משום דבידו לגרשה מהיום אבל למפרע אינו נאמן כיון שאין בידו עכשיו לגרשה למפרע שאם יעשה גט מוקדם העדים לא ישמעו לו אבל בגט הנמצא בשוק קאמר שפיר דאם הבעל מודה נאמן אפילו למפרע שהרי בידו לגרשה עכשיו בזה הגט הנמצא ע"י המוצא שיעשנו שליח ותהא מותרת ממ"נ שאם מידה נפל הרי כבר נתגרשה ואם מידו הרי מתגרשת ע"י נתינה זו מיום הכתוב בו ואף דלכמה מילי אמרינן דאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה מ"מ אף אם יחזיר לידה ג"כ צריכה להביא ראיה אימת מט' גיטא לידה כדאמרינן בסמוך ומה"ט גופא יחזיר לאשה כמו שאמר הבעל דליכא למיחש למידי אבל אי הוי ס"ד דחיישינן ליוסף בן שמעון אחר א"כ הרי אין בידו לגרשה בזה הגט עכשיו א"כ כשאמר שכבר גירשה נמי לא יחזיר ואף אם אין לשון התוספות כן מ"מ הענין נכון בעצמו ובזה א"ש דאף למאי דקי"ל להלכה דאף להבא אינו נאמן לומר גירשתי היינו משום דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון שמחוסר מעשה הגט אבל הכא שהגט מוכן ובידו לצוות למוסרו לידה בתורת נתינה א"כ מדקאמר שכבר היה בידה ודאי קושטא קאמר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ודו"ק:

בגמרא ר' ירמיה אמר כגון דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו כו' ולכאורה משמע דר"י פליג וס"ל דאפילו באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אפ"ה לא יחזיר אלא היכא דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו וקשה דא"כ קשיא מתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דהתם לא שייך תירוצא דר"י דקשיא קושית התוס' דאכתי ניחוש שמא המעב"ד לא נכתב לזה אלא לאחר והוא משקר ובזה לא שייך תירוץ התוס' ואפשר דר"י סובר דלענין ממונא ודאי לא חיישינן לשני שוירי אלא לענין איסורא והיינו דוקא לענין איסור א"א משא"כ בשטרי חליצה ומיאונים לא חיישינן מק"ו דממון כסברת התוס' דלקמן וכמו שאפרש שם כדסבר ר' עמרם לקמן ועוד דרוב המפרשים הקדמונים כ' דר"י לא פליג אדרבה ור"ז לדינא אלא לענין פי' המשנה בלבד וק"ל:

בתוספות בד"ה מעולם לא' חתמנו כו' וי"ל כו' אף ע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי כו' עכ"ל. פי' דאף על גב שאמר מכיר אני הגט בטביעת עין דקי"ל בסמוך דלא מהימן אלא צורבא מרבנן דוקא אבל לא אינש דעלמא ומשמע לכאורה דמשום דחשדינן ליה דמשקר וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא קשיא להו להתוספ' א"כ בשינויא דר"י נמי ניחוש שהוא משקר לכך כתבו התוספות דהתם נמי לאו משום דמשקר אלא שאומר כן בדדמי שהוא מכירו אבל לא איירי התוספות כלל אם מכירו על ידי סימן וזה ברור ודלא כמהרש"א ודו"ק:

רש"י ד"ה חיישי' לשני שוירי, אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממנו נפל ופלוני הי' משלחו לאשתו וכו' ואין להקשות מנא ידעי' שזה הוא שליח לבעל זה דהא אין הגט בידו דהא משמע מפי רש"י דלא איירי כאן שהשליח עצמו מצאו, דאפשר לאוקמי שיש לו כתב שליחות משולש והגט אינו משולש, אלא אי קשיא הא קשיא אמאי לא פשט הכא ממתני' דמצא גיטי נשים דזה עדיף טפי לפשוט מגט אגט דאיהו מתרץ ליה למתני' דמצא גיטי נשים באין שיירות מצויות אע"ג דהוחזקו וה"ה איפכא בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו דומי' דסיפא דכל מעב"ד. ונראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה נפק, מקשו על פירש"י דפירש נפל מן השליח ומקוים מה מעליותא דהנפק כיון שלא בא ליד האשה ע"ש, וי"ל דאי כתב הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו וכו' וקפשיט דיחזיר ולא חיישי' שמשקרת ואי איירי שהשליח שואלו איירי דלא כתב ביה הנפק כו' ומוכיח שפיר עיי"ש. והנה לפי דרך א' של תוס' ודאי ל"ק קושיא זו דליכא למפשט ממצא גיטי נשים דשם ליכא אלא חדא ספיקא דהא הבעל אומר תנו, וליכא לאספוקי אלא אם זהו גיטה. אבל בההיא גיטא דאשתכח איכא תרי ספיקי חדא אם אשה זו נתגרשה, ואף אם נתגרשה אכתי לא ידעינן אם זהו גיטה, ואין להקשות מה איכפת לן אם זהו גיטה בין כך ובין כך יתנו לה לראי' דהא נ"מ לענין ממון כקושי' הגליון. ע"כ מוכרח רבה לפשוט ממתני' דכל מעב"ד דגם שם איכא תרי ספיקי, אבל לפי דרך שני של תוס' שהשליח שואלו, וכבר הוכחנו לעיל דמיירי שיש לו כתב שליחות, ולפ"ז גם בההיא גיטא ליכא אלא חדא ספיקא אם זהו גיטה, קשה דיפשוט ממתני'. אולם גם לפי דרך זה יש לתרץ, דלקמן (דף כ ע"ב) ד"ה היכי פשיט מר איסורי, מקשים בתוס' וא"ת הא ממונא חמור, עיי"ש ב' תירוצים. ותי' ב' הוא דמדאורייתא ל"ח לשני יב"ש. אלא מדרבנן משום לעז ובממון ל"ח ללעז: ולפ"ז אתי שפיר דממתני' היינו יכולים לומר, כיון דאומר תנו שוב לא יצא לעז עוד ומדאורייתא ל"ח לשני יב"ש, אבל בההיא גיטא דאשתכח חיישי' שפיר שמא יבא הבעל ויוציא לעז, לכך פשיט ממעב"ד דגם שם שייך לעז כשתקח בעל אחר ע"י חליצה, יבא היבם ויוציא לעז. אלא ודאי כיון דלא הוחזר ל"ח ופשיט שפיר, ואין להקשות מה מקשה הגמרא ממתני' דמצא, על מתני' דהמביא גט, הא כאן מיירי באמר תנו ל"ש לעז. אבל גבי המביא גט שייך לעז. דז"א דגם גבי גט ל"ש לעז דלא יוודע להבעל שנאבד דהשליח עצמו מצאו והוא לא אמר לבעל שנפל כיון שהוא יודע שהוא גיטה. ודוק:

תד"ה נפק דק ואשכח וכו' וי"ל דמוקי לה דאשכח חוץ לב"ד. ולא זכיתי להבין כל צרכו, דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה, ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג. ואולי גם להך תירוצם ס"ל בזה כעין מש"כ בתירוצם הב' כיון שזה האיש שואל וידעינן שאבד הגט, דקשה ג"כ תינח בגט דכיון דשואל הגט מוכח דאבד ממנו גט דאינו חשוד לשקר, אבל בחליצה דל"ש כן מנא ידעי' שאבד ממנה שטר חליצה, וצ"ל כיון שהאשה שואלת ואין אנו מכירים אחר, מחזיקים דכדין שואלה וממנה נפל, ממילא אף אם שטר זה דאחר הוא מחזירים לה לראי', ואף אם נדחוק דרבה לא ס"ל לסברא זו, ותוס' כתבו רק דאביי מצי סבר כרבה דאשתכח בב"ד, אלא דס"ל לאביי לחלק בכך, מ"מ תקשי דמנ"ל להש"ס דר"ז ס"ל דאשתכח לבראי, דלמא אף דר"ז פליג ארבה וס"ל דחיישי' בלא הוחזקו, מ"מ ס"ל באשתכח בב"ד ג"כ מחזירים כיון דשאלה ממילא מחזירים לה לראיה וצ"ל בכוונת תוס' דדוקא היכא דלפי דבריה באמת זהו שטר שנמצא היא שואלה, בזה נאמינו לה ע"י ששואלת בצירוף הרגלים לדבריה דהשטר בפנינו, אבל אלו היה הדין דבעלמא חיישי' לב' יב"ש דנפל גם מאחר, א"כ אף לפי דבריה שנפל ממנה שטר חליצה, מ"מ אין ברור שהשטר זה שלה דשמא גם מאחר נפל, וא"כ ממילא א"א לדון מכח זה השטר, והוי כמו אמרה שנחלצה ואין השטר לפנינו דלא מהימנה, וכיון שכן י"ל דגם בתירוצם א' ס"ל הך סברא דכיון ששואלה מהמנינן לה שנחלצה וממילא שטר זה שלה כיון דאין שיירות מצויות ולא הוחזקו, ודוק:

תוד"ה ואפילו לזמן מרובה וכו', ע' מהרש"ל ולכאורה תמוה. דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל דזיל חש לה הא דקתני בברייתא הכא דיחזיר היינו בתורת גירושין. א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו באו לחדש דלא נידוק מלשון יחזיר דמהמנינן ליה, אלא דיחזיר אפשר לפרש בתורת גירושין. והא זה צ"ל גם בקושייתם, גם יקשה בפשוטו על תוס' דאם הי' ס"ל בתחילה דיחזיר משמע חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמהמנינן ליה שכבר גירש, ולמאי הוצרכו להקשות מסוגי' דב"ב הא מיניה וביה קשה כיון דקתני יחזיר מוכח דמהמנינן ליה שגרשה, א"כ מה בכך דנפל מאחר נחזיר לה לראיה:

ונלענ"ד די"ל הא דקיי"ל זיל חש לה היינו כיון דאיכא קצת ריעותא דליכא קלא דגירשה חיישי' דחס הוא על פשיטא דספרא, אבל היכא דליכא חשש זה דחס אפשטא דספרא בודאי מהימן דהוי בידו לגמרי, וא"כ י"ל אף דיחזיר היינו לראיה מ"מ פריך שפיר הש"ס והיינו דהא דאמרי' דיחזיר לראיה ומהימן אף דקיי"ל זיל חש לה הכא עדיף כיון דבידו לומר תנו עתה לשם גירושין ויכול לגרשה בגט זה מבלי הוצאות פשיטא דספרא הוי בידו לגמרי. מש"ה מהימן דכבר גירשה ומחזירים לראיה בעלמא. והש"ס פריך דהיא גופה קשה דאם היה אומר תנו יהיה הדין דאין מחזירים מחשש דיב"ש אחר הוא וממילא אין בידו לגרשה בגט זה, ושוב לא נאמין ליה שכבר גירשה, ומש"ה הקשו רק מסוגיא דב"ב למ"ד דנאמן לומר גרשתי', אבל לפ"מ דתירצו דמכח דלא פלגי' א"א להאמין, הוצרכו לומר דיחזיר היינו לראי'. ובכוונת תירוצם נלע"ד דאין כוונתם דאתי' כמ"ד בב"ב דלא פלגי' דיבור', דהו"ל לפרש כן בהדי', ומה גם לפמ"ש המהרש"ל בקושייתם רק למ"ד דגרשתי נאמן, [והיינו דבעי לאסוקי דר"ז ס"ל ככ"ע אי משום דהי' קשה דהו"ל להש"ס לומר דרבה לס"ל כמ"ד דגרשתי נאמן] א"כ סוף סוף עדיין לא הרויחו כ"כ בתירוצם כיון דעדיין ר"ז לית' לכ"ע, ולזה צ"ל דכוונתם דאף למ"ד פלגי' דיבורי' היינו באמר גרשתי, דאמרי' דמה שאומר זה שלו שקר, ומה שאומר גרשתי אמת שגירשה עתה, משא"כ הכא שהגט שנמצא נתעכב ביד המוצאו הרבה, ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גירשה עתה דהא הגט לא היה ביד הבעל משעת המציאה עד עתה, וכיון דאין מאמיני' אותו מזמן הכתוב בגט א"א לו להתיר מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין, כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת גם למפרע. ובלשון תוס' בגיטין מפורש יותר כן: