מסכת בבא מציעא דף קט״ו עמוד א׳

למה חוזרין וממשכנין הרי עליו להחזיר לו למחר:

שלא תהא שביעית משמטתו דלהוי משכונו בידו והמלוה על המשכון אינו משמט:

ולא יעשה מטלטלין אצל בניו שלא ימות בעוד המשכון מוחזר לו ויהא מטלטלין אצל בניו:

טעמא דהדר משכניה שהיה בידו כשמת לוה:

למה ממשכנין מעיקרא דבר שעליו להחזיר מה מועיל לו:

שלא תהא שביעית משמטתו וכו' דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוה פקדון גביה:

בני אם ערבת לרעך או אם נוקשת באמרי פיך שהוניתו בדברים:

עשה זאת והנצל התרפס יד אם ערבת ואם לא ערבת אלא נוקשת באונאת דברים רהב רעיך הרבה עליו רעים לבקש מחילה:

למה ממשכנין מעיקרא הקשה ה"ר אלחנן ולמה חוזרים וממשכנין וי"ל כדי שלא יוכל הלוה לכפור וגם ימהר לפרוע חובו ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו ומ"מ לא רצה הגמרא לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני ליה:

אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה וא"ת אמאי לא פריך מהכא לשמואל דמשמע הא אחרים ממשכנין וליכא למימר דהאי אין ממשכנין דהיינו אין מנתחין הא אחרים מנתחין דהא לא תחבול כתיב דמשמע בבית ומנלן לאסור ניתוח דמדרבנן ליכא למיגזר בשליח ב"ד גזירה שמא יכנס בביתו דבשליח ב"ד ליכא למיגזר מדשרי בעלמא לנתח ולא גזרינן ואין סברא לגזור באלמנה יותר משום דאית בה תרי לאוין וי"ל דלכך לא פריך ממתניתין דהכא משום דאיכא למידחי אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו האי לאו לכך עדיפא ליה למיפרך מברייתא ור"ש דקאמר בגמ' עשירה ממשכנין אותה איכא למימר נמי דסבר כשמואל וממשכנין היינו מנתחין דלדידיה ענייה דקאמר אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין דטעמא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה שייך אפילו בניתוח והא דכתב רחמנא לא תחבול ולא כתיב לא תנתח היינו כדי לחייב על משכון שני לאוין אבל קשה דאי סבר ר"ש כשמואל ולא שרי בעשירה אלא ניתוח ות"ק שרי ניתוח בין בעשירה בין בענייה א"כ מחמיר ר"ש יותר מת"ק ולשון הברייתא משמע שבא להקל ולהתיר בעשירה מה שאסר ת"ק לכך נראה דר"ש לית ליה דשמואל ומתיר למשכן עשירה ושאר בני אדם וה"מ למפרך שפיר לשמואל מר"ש אלא דלא איירי ר"ש במתני' אלא בבריית' ושפיר פריך מברייתא אחריתי ועוד נראה לפרש דלכ"ע לא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אתא קרא לאסור בה ניתוח דשרי בעלמא והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון בשני לאוין ולהכי לעיל כי אקשינן מינייהו לשמואל איצטריך לשנויי לעבור בשני לאוין ולא קאמר לאסור ניתוח משום דהוה קשה ליה אמאי אפקיה בלשון חבלה ואע"ג דאיצטריך לשני לאוין לשמואל מ"מ מיסתבר דעיקר קרא אתא לאסור ניתוח דשרי בעלמא ולא ללאו יתירא לחוד והשתא לא קשה לשמואל מידי מפלוגתא דרבי יהודה ור"ש דהשתא אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין אותה ולהכי לא פריך מיניה דפשיטא דכי היכי דמשנינן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו דה"נ איכא לשנויי הכא ופי' זה נראה עיקר דאסור גם לשמואל ניתוח אפי' בכלים שעושין בהן אוכל נפש דלפי' קמא דלא אתא לשמואל אלא ללאו יתירא ולא לאסור ניתוח לא אתי שפיר דלמאן דפליג עליה נראה דבריחים ורכב אסור אפי' ניתוח דכיון דשליח ב"ד בדברים אחרים מותר אפילו למשכן ובריחים ורכב אסור ה"ה אפילו ניתוח דשרי בעלמא אפילו למלוה דאסור בריחים ורכב דמיסתבר לאסור כל משכונה שמישכן בשוה אבל לשמואל שאינו מתיר למשכן לשליח ב"ד בדברים אחרים אלא ניתוח יש לנו לומר דבריחים ורכב נמי דוקא משכון הוא דאסור כמו שכתוב ולא ניתוח ונמצא ששמואל דמשמע דבא להחמיר מיקל יותר לענין ריחים ורכב שמתיר לנתח ומאן דפליג עליה אסר כדפרישית:

וחייב משום ב' כלים פי' אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת ריחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול ריחים ורכב לוקה שתים דאי בשתי התראות אפי' ריחים וריחים חייב כדאמר גבי נזיר (מכות דף כא.) אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד ואין לומר לעולם איירי בשתי התראות וקא משמע לן דריחים ורכב אינם כלי אחד שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם דא"כ ה"ל למיתני החובל ריחים או רכב בלא תעשה כו' ותו לא אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמ' דחייב שתים בריחים ורכב בהתראה אחת דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' והיינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות לוקה שתים על הריחים ושתים על הרכב וכיון דבהתראה אחת איירי א"כ חייב שתים דקתני היינו שתי מלקיות ותימה דהיכי לקי והא חשיב לה בגמרא (דף קטז.) לאו הניתק לעשה מדאמר ליה אביי זיל אהדר וכי תימא דמש"ה א"ל לאהדורי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא אביי גופיה קאמר בפ"ק דתמורה (דף ד:) דאי עביד מהני ואין לומר דהאי דלקי היינו כגון ששבר הריחים ואת הרכב דשוב אינו ניתק לעשה שאינו יכול להחזיר הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאם הרג את האם שוב לא חשיב ניתק לעשה ולקי הא ליכא למימר דשאני הכא כיון דמפסיד בחובו כנגד הריחים הרי כאילו החזיר הריחים עצמו והוי לעולם ניתק לעשה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף טז.) אהשבת העבוט דהוי ניתק לעשה אפילו נאבד לו העבוט משום דכיון דאיתיה בתשלומין לא לקי ועוד דלא משכחינן במכות ביטלו ולא ביטלו בשום לאו הניתק לעשה כמו בשילוח הקן ובפאה שלא הפריש ואכל הכל ואם הלאו דחבלת ריחים חשיב ניתק לעשה ואם שיבר לוקה ה"ל למיחשבי' נמי התם וע"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכתוב כדאשכחן גבי השבת העבוט דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דהתם ודאי נתקו הכתוב דכתיב השב תשיב מ"מ אפי' משכנו באיסור ולהכי חשיב בפרק בתרא דמכות (שם) לאו הניתק לעשה וי"ל דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי משום דאי עביד לא מהני כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו והוה ליה זכייה בטעות וחוזרת:

מתני' אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב, וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש (הל' מלוה ולוה פ"ג, ה"א), אינו מחוור כלל, וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה, ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין, וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו, שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם, ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו, ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין, וכדאיתא לעיל (בבא מציעא קיג, א). (שיטמ"ק).

ערב אינו בכלל איסורין אלו אלא כל שבא מן הדין לתבוע חובו מן הערב רשאי הוא ליכנס לביתו וליטול המשכון שנאמר לקח בגדו כי ערב זר ונאמר בני אם ערבת לרעך וכו' וכן מי שיש לו אצל חברו חוב של שכירות הן שכר גופו הן שכר בהמתו וכליו הן שכר בתים ופונדקאות נכנס לביתו וממשכנו ואם זקפן עליו במלוה אסור שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה:

המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי גם כן ואמר אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה אמר הר"ם ואסור למשכן האלמנה מפני חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה אולי יארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העשירה והעניה:

אמר המאירי אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין שנאמר לא תחבול בגד אלמנה ולא הפריש בין עניה לעשירה וכן הלכה ואם משכן מחזירין לה על כרחו ותובע חובו מצד אחר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ידעת שהמלך נאסר שלא להרבות לו נשים שנאמר לא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו ופירשו במסכת סנהדרין שרשאי לישא עד שמנה עשרה בין נשים ופלגשים ובלבד שלא יהו מסירות את לבבו שאם מסירות את לבבו אפילו אחת אסורה לו הא לא נאמר לא ירבה לו אלא אפילו הם כאביגיל:

המשנה החמש עשרה וענינה גם כן בביאור החלק השלישי והוא שאמר החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב ולא ריחים ולא רכב בלבד אמרו אלא על כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל אמר המאירי החובל את הריחים הואיל והוא מכלים שעושין בהם אוכל נפש עובר עליו וחייב משום שני כלים שהרי הריחים שני כלים הם אחת העליונה ואחת התחתונה והתורה הזכירה את שתיהן וקרא את התחתונה ריחים והעליונה רכב והרי שהיינו למדים אחת מחברתה ולא הזכיר את שתיהן אלא לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אע"פ שאין שניהם משמשין אלא למלאכה אחת ולא ריחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש כגון ערבות ויורות וסכינים ונמצא לפי המשנה שאם חבל הרבה מכלים אלו לוקה על כל כלי בפני עצמו ואפילו חבל שני כלים ששניהם צריכים למלאכה אחת לוקה על כל אחד מהם על הדרך שביארנו בריחים ורכב מעתה חבל זוג של ספרים והם של פרקים עד שכל אחת קרויה כלי בפני עצמו ומ"מ אין המלאכה אלא בשניהם וכן צמד של פרות והוא שהיה ביניהם עשוי פרקים פרקים וכל אחד כלי בפני עצמו אלא שלא היתה החרישה נעשית אלא בשניהם שהיו מחברים אותם בכל אלו וכיוצא בהן לוקין על כל כלי בפני עצמו ונמצא לוקה שתים:

ולאו זה של שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש יוצא לנו מכי נפש הוא חובל כלומר לא יחבול שום כלי שבחבולו יהא נמצא חובל כלי שעושין בו אוכל נפש שמא תאמר והלא לאו שבכללות הוא והיאך לוקין עליו תדע שענין לאו שבכללות מבולבל הרבה ביד המפרשים ולפי מה שראינו לרוב פוסקים יש מהם שאין לוקין עליהם כלל ויש מהם שאין לוקין עליהם אלא אחת על כל אותן שנכללו באותו הלאו ויש מהם שלוקין על כל אחד מהן כיצד היה לאו זה כולל ענינים הרבה חלוקין ושאין זה ממין זה ולא נזכר אחד מהם בפרט באותו הלאו כגון לא תאכלו על הדם שיש בו אזהרה להרבה דברים כמו שיתבאר במסכת סנהדרין אינו לוקה על אחת מהן כלל המשל בזה הרי אחת מאזהרותיו על בית דין שהרגו את הנפש שלא יטעמו כלום באותו היום אם טעמו אין לוקין וכן אחת מאזהרותיו שלא לאכול שחרית עד שיתפללו כמו שדרשו לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אם עשה כן אפילו לדעת האומר תפלה מן התורה או שלא ייחד את השם אין כאן מלקות וכן יש בו אזהרה שלא להברות קרובי הרוגי בית דין אם עשו כן אין כאן מלקות וכן יש בו אזהרה לבן סורר ומורה שלא יאכל אכילה המביאתו לידי שפיכות דמים שאלמלא כן לא מצינו אזהרה לבן סורר ומורה ותורה לא ענש אלא אם כן הזהיר ואעפ"כ אינו לוקה על אכילה זו אלא יעשו אב ואם המוטל עליהם ויסקל והפקעת מלקות זה מטעם לאו שבכללות ואפילו לא היה בידינו הפקעתו מצד שניתן לאזהרת מיתת בית דין וכן היא אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה עשה כן אינו לוקה וכן יש בו אזהרה לאוכל בהמת קדשים קודם זריקת הדם כלומר לא תאכל הבשר ועדין הדם במזרק ואע"פ שהעושה כן לוקה לא מכח לאו זה אלא מאחר והוא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם זריקת הדם ועל דרך זה הלאו ענין ולפני עור לא תתן מכשול וכן לא תשא שמע שוא ואין במין זה לא תאכלו כל נבלה אע"פ שכולל נבלת בהמה חיה ועוף וכן אל תשקצו שכולל כל השקצים שהרי אלו הוזכר בהם שם האיסור שהם נבלה ושקץ ושם נבלה אחת היא וכן שם שקץ וכן לא תעשה כל מלאכה האמור ביום טוב שלוקין על כל המלאכות ששם מלאכה אחת היא ויש מפרשים בה מפני שכתובים בה מלאכה עבודה ואין זה כלום שאף מלאכת עבודה כולל הוא אלא שהטעם כמו שכתבנו אלא שיש מקום עיון ממה שנאמר בסנהדרין והמגפף והמנשק והמכבד והמרבץ לפניה והסך והמלביש והמנעיל הרי הן בלא תעשה ואמרו עליהם שאין לוקין עליהם כלל מפני שהם לאו שבכללות והוא לא תעבדם והרי שם עבודה אחת היא ואין אלו ראויים ליקרא שמות משתנים והענין בהם כשם מלאכה לגמרי וראיתי מי שתירץ בה שמה.... לאו שבכללות הוא שמאחר שאינן.... ולא כעין פנים אין זה עבודה ועוד אני אומר בה שכל אלו עבודות גופניות הם ואין לטעות בהם לאחרים מצד קבלת אלהות שהרי אי אפשר בכיוצא בהם כצבא השמים שהם הציר שעליהם סבבה תורה ואינם בכלל עבודה לחיוב אלא ללאו גרידא כדי להפליג בהרחקה ואחר שכן אין שם עבודה מונח עליהם ולא בא אלא להרחיק ומפני זה סמכו עליו להיותו לאו שבכללות אבל לא ישמע על פיך שהיא אזהרה למדיח ולנודר ולהשבע הרי היא כשם מלאכה שכלם השמעת פיו הם ואינו לאו שבכללות וכן בכלם למד סתום מן המפורש:

בגמ' למה חוזרין וממשכנין שלא כו' הא דמשכנו מעיקרא נמי ע"כ מטעם זה אלא דלא סגי ליה אם משכנו מעיקרא והחזיר לו ולא חזר ומשכנו וק"ל:

תוס' בד"ה למה ממשכנין כו' ומ"מ לא רצה התלמוד לתרץ כן כו' עכ"ל אף דברי התנאים הנאמרים בלשון שואל ומשיב נקרא תלמוד דוק ותשכח וק"ל:

בד"ה אלמנה בין כו' לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דהתוס' סוברים הא דמתיב רב יוסף לא יחבול ריחים ורכב הא דברים אחרים חבל וכן לא תחבול כו' כולהו ברייתא נינהו כו' ואפי' הכי דחי ליה דה"ק ריחים ורכב אית בהו תרי לאוין הא דברים אחרים יחבול כלומר כו' עכ"ל והאריך ע"ש ודבריו דחוקים ותמוהים הם דמי הכריח אותן לפרש דברייתא היא בלישנא דחיקא כיון דאיכא לפרושי בלשון ברור והוה דברי רב יוסף מדיוקא דקרא דהשתא לית כאן קושיא כלל מעיקרא דעדיפא ליה למפרך מקרא גם מה שדחק לפרש בדברי המתרץ דה"ק בברייתא הא אחרים יחבול כלומר ואינו עובר לאו יתירא אבל לאו דלא תבא עובר א"כ הוא מאי קשיא להו מר"ש דקאמר בברייתא עשירה ממשכינן והוצרכו לדחוק ממשכנין היינו מנתחין כיון דאיכא נמי לפרושי הכי דממשכנין אותה ואינו עובר לאו יתירתא אבל לאו דלא תבא עובר אבל הנראה דודאי רב יוסף לא פריך ליה אלא מדיוקא דקרא ומשני ליה שפיר רב פפא בריה [דר"נ] לעולם בב"ח קאמר ולעבור עליו בב' לאוין ולא תידוק מיניה הא אחרים חבל כפרש"י שם אלא דהכא קשיא להו אמאי דמסיק שם למפרך אדשמואל מברייתא דאם חבל תחבל שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי היא כו' ולא פריך עליה ממתני' דהכא ואהא תירצו דמתני' דהכא נמי איכא למדחי אין ממשכנין אותה כו' הא אחרים לית בהו האי לאו כדדחי נמי דיוקא דקרא דפריך מיניה רב יוסף לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא דאם חבל כו' בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי כו' אבל מלתיה דר"ש דאמר ממשכנין משמע שפיר דליכא איסורא כלל וליכא לדחויי הכי ולכך הוצרכו למימר ביה דממשכנין היינו מנתחין ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד דאסור גם לשמואל אפי' נתוח בכלים שעושין בהן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וחייב משום כו' וכן משמע בהדיא בגמרא כו' דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' כו' עכ"ל בפשיטות מרב הונא דאמר לוקה לא ניחא להו להקשות אדאמר אביי זיל אהדר דאימא דרב הונא פליג ולא ס"ל דמהדר א"נ דס"ל דמהדר וכרבא דפ"ק דתמורה דאי עבד לא מהני ולא מייתי מרב הונא אלא אהך סברא דאינה תמוה לומר דאף בהתראה א' חייב שתים וק"ל:

בא"ד וכיון דבהתראה אחת איירי א"כ חייב שתים דקתני היינו ב' מלקיות ותימה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאי הוה מצינן למימר דמתני' איירי בב' התראות למאן דאית ליה לוקין הוה מצינן לאוקמי נמי לאביי שחבלן בב' פעמים ולא דלוקין בב' מלקיות דהא ניתק לעשה הוא אלא דאשמועינן שאינן כלי אחד אלא שהם ב' כלים ובפעם ראשון נמי עבר בלאו אבל כיון דכבר דחו התוס' זה דא"כ ה"ל למיתני החובל ריחים או רכב בל"ת אלא דע"כ איירי בחבלן בפעם אחת וא"כ מאי נ"מ חייב משום ב' כלים דקתני אי לאו דהיינו ב' מלקיות ודו"ק:

למה ממשכנין מעיקרא ואם תאמר ולמה חוזרין וממשכנין דכיון שמשכנו פעם אחת שוב אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. ויש לומר כדי שלא לוכל הלוה לכפור וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש.

אבל אתה נכנס לביתו של ערב דכיון דלא רצה להלוות לו אלא על ידי ערב כאלו משכנו בשעת הלואתו דמי. הרב רבי יהונתן ז"ל. ונראה לומר דאפילו שלא בבית דין עביד דינא לנפשיה אי שביק ליה האיך לאפוקי משכונא מרשותיה וכן נמי שרי ליה לנתוחי משכונא מיניה אפילו שלא בבית דין אי משכח ליה בשוקא וכלים בידו או בהמה לפניו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות מלוה. הרמ"ך ז"ל.

ואם לאו הרבה עליו רעים דריש ורהב הפוך במקום הרבה. אי נמי ורהב שתגדיל רעיך ותודה לו במעלתו עליך כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד לומר משאת מאומה פירוש כאלי אמר כל מאומה כלומר כל משאת שבעולם אף על פי שאינו משאת מעיקרא כיון דהשתא משאת היא לא תבא אל ביתו. ה"ר יהונתן.

ונראה שהיה גורס תלמוד לומר משאת מאומה כל מאומה וכן מצאתי בנוסחא אחת מכתיבת יד. וזה לשון הראב"ד: דאמר מאומה ואמר כל מאומה. פירושא דמילתא היא עד כאן. וכן מצאתי בנוסחא אחרינא בגמרות מכתיבת יד תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה אמר מאומה ואמר כל מאומה. עד כאן.

אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו אבל זקפן אינו רשאי שנאמר כי תשה ברעך וזה משא הוא. עד כאן.

בהלכות תנן בערכין וכו' היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרים למכור את המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לי שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט עד כאן והיכא דאית ליה מחד מיני או מתרי מיני טפי וממינא אחרינא דצריך לההיא אומנותא לית ליה כלל נראה לומר דיהבי ליה מההוא מינא תרי מאני דאי לא תימא הכי אדאשמועינן במין אחד מרובה ומין אחד מועט לשמעינן בהאי דאף על גב דלית ליה מההוא מינא כלל לא יהביה ליה אלא ודאי מוכר מן המין שיש לו ממנו הרבה ולוקח שני כלים מאותו המין שאין לו כלל וכן נראה וצריך עיון. הרמ"ך. היכא דלא בעי מלוה לאפרועי ממקרקעי אלא מזוזי או ממטלטלי ולא צאית לוה דינא ושמתיה מעיקרא כדין סרבן ועברו ליה תשעים יומין עדיין יעמוד באותו נדוי ובאותו חרם על שיטרח וימכור קרקעותיו ויפרענו מעות או מטלטלין כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואף על פי שעומד בנידויו עדותו כשרה כיון שלא נתנצה על פיסול אחר. עד כאן. וכתב רבינו הגדול בתשובה ואיכא מאן דאמר דדוקא בדידוע לן דזוזי אית ליה וקא מערים ותלי להו בגוי או באחר הוא דאמרינן הכי אי נמי דאית ליה מטלטלי ולא בעי למיתב ליה. הרמ"ך.

מתניתין אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש אינו מחוור כלל וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון כלל וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין וכדאיתא לעיל. הרשב"א ז"ל.