מסכת בבא מציעא דף ק״ח עמוד ב׳

ואי לא איערומי קא מערים אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה באמצע ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני אחרי כן לכל צד ולא יוכלו לסלקני מן המחצה ומן הנותר לכל רוח הלכך מהשתא מסלקינן ליה:

ואי כתב ליה אחריות כו' דודאי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה:

מוכר כל נכסיו לאחד בכל מקום שהן זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחת מהן וערערו:

לית בהו משום דינא דבר מצרא שלא תקנו חכמים ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המצר שהוא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך את ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקון דינא דבר מצרא כדאמר לקמן הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא:

אריא אברחי לך ואין לך ישר וטוב מזה:

עכו"ם לאו בר ועשית וכו' ואין לנו לומר על דינא דבר מצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר לו מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה:

שמותי ודאי משמתינא ליה למוכר לקבולי עליה כל אונסא דאית ליה מחמת העכו"ם:

משכנתא אם מכרה למי שממושכנת לו:

משמתינן ליה עד דמקבל כו' דוקא שישראל רוצה ליקח בדמים שנתן העכו"ם:

מזבנינן בלא אכרזתא אין לפרש כל הני מילי לצורך יתומים דא"כ הוה משמע דלשאר צורכי יתומים אין מוכרין בלא אכרזתא כי הנהו דחשיב פ' הנזקין (גיטין דף נב. ושם) מוכרים שדותיהן לקנות להן מגלה וציצית ושופר כו' וא"כ בפרק שום היתומים (ערכין דף כב. ושם) דפריך לרב. אשי דאמר אין נזקקין כו' מדתנן שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבוקר ובערב לוקמה במילי דיתמי שצריכי הכרזה אלא ודאי לכל מילי דיתמי אין צריכין הכרזה ובשמעתין מיירי בכרגא ומזוני וקבורה דאשה ובנות ואם תאמר לקבורה פשיטא דמזבנינן בלא אכרזתא דאטו יהיה מת מוטל באשפה כל ימי הכרזה וי"ל דאם לוו לצורך קבורה קאמר דמזבנינן בלא אכרזתא כדי לפדות אי נמי דה"א שממשכנין מחפצי יתומים עד שמכריזין קמ"ל:

שכיני העיר כו' הא מילתא בדין הקדמה קמיירי כששניהם מצרנים ושכן עיר מצרן מצד העיר שיש לו שדה אחורי ביתו הסמוכה לזו ושכן שדה שיש לו שדה רחוקה מן העיר הסמוכה לזו:

ארעא דחד ובתי דחד שהבית בנוי על גבי קרקע מרי דארעא מעכב שלא ימכור הלה עציו ואבניו כי אם לו אבל בבית אצל בית או קרקע שאינו עומד לזריעה לא שייך דינא דבר מצרא דלא שייך התם טעמא דקאמר בסמוך להכניס תלם אחד ודוקא בשדה של זריעה שייך הישר והטוב שיכול לחורשה בבת אחת וכן פר"ת בתשובה אחת המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים ולא מצאנו דין מצרנות בבתים:

משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא כלומר, אם זבנה למאן דשכונה גביה. ומיהו כי בעי למשכונה בתחלה איכא מ"ד דבעל המצר מעכב עליו וכו' ואיכא מאן דאמר דלא מצי מעכב וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל מסתברא כותיה, וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל דדינא דבר מצרא לא למוכר חייבו רבנן, והלואה מוכר הוא דשייך ביה, ומאי אמרת דילמא דעתיה לשקועה וערומי קמערים, כיון דליכא למיקם עלה דמילתא וכו' [ליכא משום ועשית הישר והטוב שנזקיק אותו לחרם ולשבועה] ]עפ"י נמוק"י]. (שיטמ"ק). עוד כתב הרשב"א ז"ל שאם אחד מבני המצר מכר שדהו למלוה, שאין שאר בני המצר יכולין לעכב עליו, שזה המלוה על השדה אע"פ שאינו שלו כבעל השדה הוא חשוב לענין זה. ויש מי שחולק.

נתן קרקע זה במתנה לאחד אין המצרן מסלק את המקבל מתנה כלל ומ"מ אם היה כתוב בשטר מתנה אחריות ר"ל שאחריות מתנה זו על הנותן יכול המצרן לסלקו אחר שיש בה אחריות מכירה היא ולא כתב לשון מתנה אלא דרך תחבולה להפקיע זכות בן המצר ורואין כמה שוה ומסלקו בכך וכתבו גדולי הפוסקים שאם הודה זה שדרך תחבולה כתבה מתנה ומכירה היתה ובכך וכך קנאה הואיל ואין עדים כמה נתן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השליח שכל הלוקח הרי הוא כשליח לזה שהוא מצרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא בשטוען דמים הראויים או יותר בכדי שהדעת טועה כן במכר אבל אם אמר על שוה מאה שבמאתים קנה וכן כיוצא בזה ממה שאין הטעות מצויה בכך אינו נאמן:

כתבו הגאונים שאם היה כתוב בשטר המתנה וקבלית עלי אחריות מתנתא דא דאי מפקין לה מרשותיה מחמתאי יהיבנא ליה מאתן אע"פ שאין הקרקע שוה אלא מנה נותן לו מאתים מה נפשך אי מתנה היא אין בה דין המצר ואם מכירה היא אין אדם עשוי לקבל על עצמו אחריות יתר ממה שלא נתנו לו:

מי שמכר כל נכסיו לאחד והיה לקרקע אחד שבו מצרן שרוצה ליקח אין לו דינא דבר מצרא ואינו יכול לסלקו הואיל וכל נכסיו מכר לו כאחד נוח לו משימכור לזה אחד ולזה שתים ויש אומרים שאם היה מצרן זה רוצה ליקח את כלם מסלקו ולא יראה לי כן אלא אם כן היה מצרן לכלם הואיל ואין הדבר מצוי סלקוהו מדין זה מכל וכל:

מכרו לבעלים הראשונים ר"ל שכבר קנאה הוא מאחד ועכשו חוזר ומוכרה לו אין המצרן מעכב ראויה היתה לו ואין זה אלא כמחזיר אבדה ומ"מ בעלים הראשונים אין כח בהם לעכב על המצרן או לסלקו ולא אף לאחר מן השוק שמכרו זה לו לא נתנו לו אלא שלא יהא מצרן מעכב עליו:

לקח מן הגוי אין למצרן עליו תביעה דיו שהבריח ארי מעליו וכן אם מכר לגוי אין לי על המוכר כלום שהרי ועשית הישר על הלוקח נאמר ואף אנו אין דנין על הגוי בכך שאין לנו לכופו בעשיית הישר והטוב הואיל ומן הדין אינו כן ומ"מ משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס ונזק הבא לו מחמת הגוי לפי דרכך למדת שעד שלא קבל עליו כך ונזדמן לו נזק מחמת הגוי אין זה חייב בכך ואף אין משמתין אותו עד שישלם שאם כן לא הוצרכו לשמתו שיקבל עליו כן:

משכונא אין משום דינא דבר מצרא ודבר זה נחלקו בפירושו הרבה מפרשים גדולי המחברים פרשוה שאם משכן בית או שדה לחברו ומכרה לזה שהוא ממושכן בידו אין בעל המצר מעכב ולא מסלק ולדעת זה אף אם מכרה למצרן אין בעל המשכון מעכב או מסלק וגדולי הצרפתים פרשוה שאף אם מכרה לבעל המצר בעל המשכון מסלקו שהוא נעשה בעלים עמו ולדעת זה אין נופל יפה לשון לית בה משום דינא דבר מצרא ויש שפירש לשני פירושים אלו דוקא במשכונא הממושכנת לזמן ואין יכול לסלקו אבל כל שיכול לסלקו אין לבעל המשכון בה שום זכות לענין מכר ויש מפרשים שאם משכן בית או שדה ואין שם מצרנים ובא בעל הקרקע ומכרו לאחר שבשוק אין בעל המשכון נקרא מצרן עד שיהא יכול לעכב ולסלק ויש שפרשו משכונה אין בה משום דינא דבר מצרא ר"ל שאם היה לזה קרקע ויש לו מצרנים ובא זה ומשכנה לאחר שבשוק הואיל ולא מכרה אין למצרנים לסלקו מן המשכונה לומר שימשכנה אצלם שאף זה אומר אין זו לקוחה בידו אלא ששכונה אצלו ואפרענו זוזא זוזא והוא נוח לי לקבל יותר ממך וגדולי המפרשים פרשוה כן אלא שהם פסקו כשתי לשונות אחד שממשכנה למי שירצה מן השוק והשני שאחר שמשכנה לו מוכרה לו ואין אחד מהם יכול לעכב:

לא היה זה המצרן מצרן בגוף הקרקע אלא ששדה זו שבמצרנותו ממושכן אצלו אין לו שום זכות בזה כלל ובעל הקרקע נקרא מצרן אע"פ שאינו מוחזק בה שהרי משכנה ומ"מ השתדל והוא האריס שאין אדם יכול לסלקו על הדרך שיתבאר למטה יש אומרים שאף הוא נקרא מצרן ויש חולקין בה ודבר זה יתבאר בבבא בתרא פרק ראשון:

המוכר לצורך דבר הנחוץ לו ביותר הן לריוח מצוי שנזדמן לו כגון שמוכר ברחוק מפני שנזדמן לו בקרוב ומתירא שמא יקדמנו אחר וכן שמוכר ברעה מפני שנזדמן לו ביפה הן לשאר דברים שהנחץ גדול אצלו כגון שהיה חייב למלך מס וסריסי המלך הגיעו או שהוא צריך למזון האשה והבנות או תכריכין לקבורה כל אלו אין בהם זכות לבעל המצר שאלו כן אף הלוקחים מתרשלים ואומרים היאך נקח ויבא פלוני ויסלק ולא ימצא למכור בשעה הצריכה לו ואין ראוי להיות סבה לעכב מכירתו אחר שהוא צריך לה בנחץ גדול כל כך כיוצא בזו אמרו בנכסי יתומים שמוכרין מהם למס ולמזונות ולקבורה בלא הכרזה ואין חוששין להפסד היתומים כמו שיתבאר במקומו כתבו גדולי המחברים שאם טען הלוקח שלאחת מסבות אלו מכר לו מוכר והמצרן טוען שאינו כן על המצרן להביא ראיה ואם לא הביא משביע את הלוקח היסת ואפילו היתה שם אמתלא בדברי המצרן אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכן אם טען לו לוקח אי אתה מצרן ושדה זו שאתה קורא עצמך מצרן בשבילה בתורת גזלה אתה מחזיק בו או אריס אתה או שוכר או ממשכן בכלן על המצרן להביא ראיה:

בד"ה מזבנינן בלא כו' דפריך לרב אסי דאמר אין נזקקין כו' עכ"ל פירוש אין נזקקין לפרוע לב"ח ולכתובת אשה אבל לצורכי יתומים מוכרין כההיא דהניזקין שהביאו התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה שכיני כו' וא"ת כששניהם מצרנים אטו כו' עכ"ל ובשכן ות"ח לא בעי למימר הכי בששניהם מצרנים דא"כ הל"ל שכן ות"ח שכן מיהו התוספות שפירשו גבי שכיני העיר כו' דמיירי כששניהם מצרנים ה"ה בכל הני בבי דקתני שכן ות"ח כו' וקרוב ות"ח כו' ושכן וקרוב מיירי נמי בכה"ג כששניהם מצרנים וכ"ה בהדיא בטור בשם ר"ת ולא חשו התוס' לקושית רש"י אטו משום דת"ח הוא משלח גלימא דאינשי דכיון דהת"ח ג"כ מצרן הוא קודם לכל מיהו ק"ק לדברי התוספות מי הכריח אותן לפרש שכן עיר מצרן מצד העיר כו' דהא איכא לפרושי בפשיטות שכן עיר ושכן שדה כפרש"י אלא שבשדה אחרת שניהם מצרנים דכה"ג מפרשי ליה גבי אינך בבי ויש ליישב כיון דהשכן עיר נמי שכן הוא בשדה באותה ששניהם מצרנים א"כ ליכא מעליותא כלל בההוא דשכן נמי עוד בשדה אחרת ודו"ק:

בד"ה שכיני העיר כו' עד שיש לו שדה אחורי ביתו כו' ר"ל שלא נקרא שכן העיר משום שדרים זה אצל זה בעיר אלא מפני שהא' יש לו שרה אחורי ביתו וסמוכה לשדה הנמכרת והוא מצרן לה והשני יש לו שדה סמוכה לשדה הנמכרת מצד האחר אבל היא רחוקה מן העיר והא דלא נקראים שכנים הדרים זה אצל זה בעיר הוא מפני שכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שום שייכות של אהבה וחברה כמו שכתב רבינו ירוחם ופי' הא דקאמר טוב שכן קרוב כו' דר"ל חברו הרגיל אצלו במשא ומתן ולפיר"ת יש לפרש שכן וקרוב פי' שכן בר מצרן וקרוב הוא ג"כ בר מצרן ודו"ק:

ד"ה ארעא דחד ובתי דחד כו' עד אבל בית אצל בית כו' יש לדקדק מה ענין זה שייך למה שכתב לפני זה דמרא דארעא מעכב שלא ימכור הלה עציו ואבניו כי אם לו דקאמר אבל ונ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם לאפוקי שלא תפרש פי' הגמרא דאמר מריה דארעא מעכב על מריה דבתים ר"ל שאם השכן הדר אצלם רוצה למכור ביתו ומריה דבתים אומר אני רוצה לקנותו כי אני המצרן לו ומריה דארעא אומר אני הוא המצרן מריה דארעא מעכב על מריה דבתים ר"ל מריה דארעא הוא המצרן המוחלט והוא מעכב על מריה דבתים מלקנות הבית או הקרקע שאצלו וא"כ מפי' זה היה נשמע שיש דין מצרנות בבתים וקרקעות שאינן של זריעה לכך פירשו שר"ל מריה דארעא מעכב על מריה דבתים היינו שלא ימכור עציו ואבניו לאחר מאחר שהם על הקרקע שהיא שלו אבל בבית אצל בית כו' לא שייך דינא דבר מצרא וכו' וק"ל נ"ל:

אי כתב ליה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ואף על גב דאמרינן בכתובות פרק נערה ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא כתב ליה אלמא אף על גב דלהערמה נתכוון מהני. לא קשיא דמי יימר דמהני דילמא לא מהני כלל אם יוודע הדבר שמתחלה כתב משום מכר אלא אמרינן אומדן דעתא הוא שלא נתכוון לבטל את הראשון אלא רצה להוסיף לו אם היה מועיל לו אבל מעולם לא יועיל לו משום דינא דבר מצרא והוא היה פקח לרשעה שכתב לו שטר מתנה בפני עצמו כדי שלא יוציא מתחלה אלא שטר המתנה לחודיה ולא יוודע שטר המכר לבית דין. ה"ר יהונתן. ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות מכירה ומתנה. בתשובה לגאון ז"ל אף על פי שיודעים הכל שערמה עשה שכתב לו מתנה אין בה דין בר מצרא והכי אמרינן גבי שני שטרות ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. נמצא עכשיו שאף על פי שיש בידו שטר מכר מתחלה כיון שחזר וכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא כל שכן הכא שאין בידו שטר מכר. ועיין בתשובות הריצב"ש ז"ל סימן שס"ט. ואי כתב ליה אחריות בההיא מתנתא אית ביה משום דינא דבר מצרא ויהיב בר מצרא למקבל מתנה כל מאי דשויא אי קביל עליה אחריות בסתם ואי לא כתב ליה אחריות מפורש אלא בסתם אי נמי אף על גב דלא כתב ליה אחריות כלל ואודי לוקח מנפשיה דמזבן זבנה מיניה במאתים והאי דכתב ליה לשון מתנה משום דינא דבר מצרא אף על גב דלא שויא אלא מנה משתבע ושקיל מאתים הואיל וכשליחא דבר מצרא הוא. אבל הר"מ ז"ל כתב פרק י"ג ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראוין או יותר מעט וכו'. מיהו היכא דלית בה אחריות נראה לי דמהימן למימר אין הכי נמי דזבנתה מיניה בהכי והכי ומהימן בטענת מגו דיכול למימר לא זבנתה מיניה מעולם הילכך אי בעי לה בר מצרא ליתיב ליה ללוקח כל מאי דקא טעין, כן נראה. הרמ"ך. נשאל ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש במי שנתן קרקע לחברו וקבל על עצמו אחריות דנפשיה בלבד אם יש בזה משום דין בן המצר הואיל ואין לו עליו זולתי אחריות זה שנתחייב לו במתנה. והשיב הואיל ולא קבל על עצמו כי אם אחריות דאתי מחמתיה בלבד לא נדון בה שהוא מכירה ונחייב בה דינא דבר מיצרא לפי שאם היתה מכירה היה מתחייב לו אפילו באחריות דאתי מעלמא כמו שמתחייבים בכל המכירות והואיל וראינו שלא נתחייב בו כי אם באחריות דאתי מחמתיה הנה זה מורה שאינה מכירה אלא מתנה אבל חזק אותה בשקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה. ומה שאמרו ואי כתב בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא אמנם הוא על האחריות המוחלט שדרך העולם לקבל אותו עליהם בכל המכירות אבל אחריות שהוא בצד מה בלתי מוחלט על הכל אינו נכנס בכלל מאמרם הואיל ואינו האחריות הנהוג בכל המכירות. עד כאן מועתק מלשון ערבי.

מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא נראה לומר דוקא היכא דהנהו ארעתא דזבין לא הוו כלהו בהדי הדדי הוא דאמרינן הכי וטעמא דמילתא דכיון דזבין ליה כל ארעתא דיליה לחד גברא לית לן למימר ליה ללוקח דמקבל עליה אחריות לגבי בר מצרא אפיש שטרי עלך וזבין הנך דקיימי אמצריה דהאיך אהאי גברא והנך דקיימי אמצרי זבין לבר מצרא דהא קיימא לן בעלמא דאיכא קפידא בהאי מילתא היכא דאמר לשלוחיה זבין כורא ואזל וזבין ליתכא דמצי טעין לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ומעביר על דבריו הוא והכא נמי אמר ליה זבין וזבין לתרי קפידא הוי. מכל מקום אי אמר ליה זבין סתמא לאחד ואפילו למאה מצי זבוני והכי איפסיקא הלכתא התם משום הכי אמרינן הכא דלית בה משום דינא דבר מצרא. אבל היכא דהוו כל ארעתא דיליה אחד מצרא והוו קריבי לארעיה דהאיך בהא ודאי נראה לומר דאית בה משום דינא דבר מצרא. וצריך עיון. בפירוש רש"י צריך לעיין זה כי הוא הלך בדרך זה ולא עוד אלא אף על גב דלא קיימי כולהו ארעתא אחד מיצרא ואמר בר מצרא ללוקח אנא זבננא להו לכולהו ארעתא דזבנת מיניה כיון דאנא בר מצרא בחדא ארעא ואי לא בעית דאיזבנינהו לכולהו ארעתא זבין לי מיהא הך דקיימא אמצרא דילי דינא קאמר. מיהו נראה לומר דהיכא דאתו כל בני מצרא בהדי הדדי בהא הוא דאיכא למימר דלית בה משום דינא דבר מצרא דמצי לוקח אמר לא בעינא לזבוני לכולהו כי היכי דלא ליפשו שטרי עילואי. והיכא דאמרי ליה זבון לחד מיננא או לכולנא בשטרא חדא נראה לומר דהדין עמהן ולא מצי אמר להו לא ניחא לי דליפשו בעלי דינים עילואי כיון דלא מפישי שטרי עילויה. וצריך עיון. ואפשר לומר שיותר טענה חזקה היא זו דלא ליפשו בעלי דינים כדאמרינן גבי אמר ליה זבין לחד וזבין לתרי וצריך עיון. ומיהו לפירוש הר"מ נראה דאף על גב דקיימי כל ארעתיה אחד מיצרא לית בה משום דינא דבר מצרא שהרי כתב בפרק ט"ו מהלכות שכנים המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחת. ע"כ לשונו. ואף על פי שמלשון זה יש להבין דוקא בן המצר של שדה אחת מאותן שדות שמכר הוא שאינו יכול לומר מכור לי שדה זו בלבד כיון שמכרה עם האחרות אבל אם אמר לו מכור לי כל מה שמכרת לזה כיון שאני בן המיצר שלך באחד מן השדות והלוקח לא היה בן מיצר שלך כלל הדין עמו וכן פירשו קצת מפרשים. מכל מקום מדברי הר"מ שכתב בפרק זה בסמוך נראה בהפך שהוא כתב בענין זה וזה לשונו: וכן המוכר רחוק וכו' ולמה אין בהם דין בן המיצר וכו' עד ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המיצר מעות ויקנה. עד כאן לשונו. וכן נראה שדעתו לומר לן גבי מאן דזבין כל נכסיו לחד גברא דודאי לא עביד איניש דמזבין כל נכסים אלא מפני צורך גדול ודוחק שעה ואי אמרת דמצי בר מצרא לאפוקינהו מיניה לא משכח לעולם מאן דזבין מיניה כי היכי דלא ליפקיה בר מצרא מהנהו נכסי וכל זה צריך עיון. והרב אל ברצלוני כך כתב דאף על גב דקיימי כולהו נכסי אמצרא דהאי גברא לית בה משום דינא דבר מצרא מהאי טעמא דכתיבנא. עד כאן. הרמ"ך.

לבעלים הראשונים וכו' מיהו אפילו הכי אי זבנה לבר מצרא לא מצו בעלים ראשונים לאפוקי מיניה דבר מצרא צריך עיון. הרמ"ך.

כתב הרב רבי יצחק אלפסי בתשובת שאלה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי. וששאלת יעקב היו לו שלשה בנים ראובן ושמעון ולוי ויש לו בירה גדולה נתן ממנה בית אחד לשמעון בנו ונתן שמעון הבית הנתון לו לשרה אשתו ונפטר שמעון והניח מאשתו בת ונשארה הבית לבת מצד ירושת אביה ונשאת לחנוך והוציאה לו הבית בנדוניא ונפטרה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב הנזכר שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפלוני ופלוני בניו של פלוני בני ולפלוני בן פלוני בני כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטוען חנוך הנזכר לי משפט בן המצר בכל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות. טענה זו שטוען חנוך מדין בן המצר על בניו של נותן היא טענה בטלה וגרועה ועל כיוצא בזה יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה שהעיקר בדין בן המצר הוא משום שנאמר ועשית הישר והטוב ואי זוהי הדרך הנכונה והישרה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד ועשית הישר והטוב. ולא אמרו לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מצרא לפי שראו שחזרתה לבעלים הראשונים היא יותר ראוי בעשיית הישר והטוב ממה שיקח אותה בן המצר. ועוד שאין דנים בדין בן המצר אלא במי שעמד בעת המכר לטעון דין בן המצר אבל מי שנשתהא ולא תבע בזמנו אין דנין לו בדין בעל המצר הלא תראה מה שאמרו הני צרו והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא וכל שכן וקל וחומר מי שתובע זה אחר הזמן הארוך וכן הדין. עד כאן.

דאמר ליה אריא אברחי לך ממצרך ולא מצי אמר ליה המצרן גם אני אם קניתיו הייתי מבריח הארי מעליך דאמר ליה אלמלא מהרתי לקנותו שמא היה מוכרו לגוי אחר. ומיהו תמיהא לי וכי בשביל שעשה עמו טובה אחת אינו מחויב לעשות לו אחרת אכתי איכא טעמא דהישר והטוב תמצא הרבה קרקעות לקנות במקום אחר ותן ליה זה שבמצרי אטו וני שהוא ערום ורעב וכסהו אינו חייב גם להאכילו אתמהא. הרא"ש. ונראה לי שכיון שבשעה שקנה לא חל עליו חיוב דין בן המצר כיון שעשה מצוה יותר גדולה להבריח ארי ממצר הישראלי תו לא מחייב בעשיית מה שאינו מוטל עליו. עד כאן.

שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה שמעינן מיהא דכל היכא דלא קיבל עליה אף על גב דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה מיהו בר שמתא הוא עד דמקבל עליה. הראב"ד. וכתב הרא"ה דהוא הדין לכל גרמא בניזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מיניה. הר"ן. לר' משה בר חנוך אם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונות וטרח על בר מצרן לקנות או הסמוכין לו ואם אינו רוצה לקנות ולא מצא ישראל אחר שיקנה מה יעשה זה שאין לו מה יאכל אם לא ימכור לגוי ויקבל עליו אונס הגוי. ועני שאמרו אצל מרחץ ובית הבד שירשו שני אחין אינו עני לגמרי אלא עני לאותו דבר. עד כאן הרמ"ך. נשאל הרמב"ם בשותף שהשכיר חלקו מהבית לגוי וחבירו טוען נדור יחד בבית או אני אדור בה לבדי ואתן לך השכירות כפי שומתה ולא יגיע היזק לבית והשיב שהוא חייב נמי לפי שעבר והשכיר לגוי וימנעו אותו שלא ישכירנה עוד לגוים ואמנם אין לחייבו בדבר ממה שהפסיד לשותפו בזה. עד כאן. מועתק מלשון ערבי. ועיין בתוספות בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א ע"א) דיבור המתחיל ולא לסופר ארמאי.

משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא כלומר אם זבנה למאן דשכונה גביה. ומיהו כי בעי למשכונה בתחלה איכא מאן דאמר דבעל המצר מעכב עליו וכו' ואיכא מאן דאמר דלא מצי מעכב וכו' וכתב הראב"ד ז"ל מסתברא כוותיה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל דדינא דבר מצרא לא למוכר חייבו רבנן והלואה מוכר הוא דשייך ביה ומאי אמרת דילמא דעתיה לשקועה וערומי קמערים כיון דליכא למיקם עלה דמילתא וכו' ככתוב בנמוקי יוסף הרשב"א.

כתב רבינו חננאל דשכונה גביה דאי זבנה ניהליה מיהא לא מצי בר מצרא מפיק ליה מיניה. עד כאן.