מסכת בבא קמא דף ט׳ עמוד ב׳

שליש ביתו שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו:

בהידור מצוה עד שליש במצוה שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה:

שליש מלגיו וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור:

או שליש מלבר הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה:

עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג.):

מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו:

מתני' שחבתי בשמירתו שנתחייבתי לשומרו:

הכשרתי את נזקו כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי:

אילימא שליש ביתו משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז:

אילו איתרמיא ליה אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ"מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך:

עד שליש במצוה פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו:

משל הקב"ה אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב:

בשור קשור ובור מכוסה פי' כראוי דאי בשלא כראוי לאו כלום היא ועוד מדפריך מ"ש הכא כלומר ובשניהם היה להם ליפטור מדהדר מוקי לה בשור מותר ובור מגולה:

שור עביד לנתוקי פרש"י אפי' בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכו לנתורי מאליו וקשה דע"כ בקשרו ובכסהו כראוי מיירי כדפירש ולקמן (בבא קמא דף נב.) תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע"י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ"כ דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור דכמה דשביק לה חרש מעמיא עמיא ואזיל:

ולרבי יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור כו' תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לר"ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר"ל וי"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו ואין הקטן עושה היזק אלא אדרבה עושה שמירה והשתא ניחא דלא תיקשי לרבי יוחנן דמוקי לה בשור מותר ובור מגולה אמאי נקט שמסרו לחש"ו והא בלא מסרו נמי חייב דנקט מסרו לרבותא אע"פ שעשה שמירה קצת ובהאי סברא פליג אריש לקיש:

חומר בשור האי שור היינו קרן כדמוכח בכולה שמעתין:

בעי רב אשי שליש מלבר שיהא הוא והשליש שלשה כגון שהוספתה על הכסף חצי נמצאו דמי לולב ג' חצאי כסף שהוא כסף וחצי. או שליש מלגיו שהוא כסף ושליש כסף ועלתה בתיקו. ועבדינן לחומרא מלבר.

במערבא אמרי עד שליש משלו כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו ואין הקב"ה מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו. משל הקב"ה שנאמר מלוה ה' חונן דל ופשוט הוא. ד"א מכאן ואילך משל הקב"ה שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה [אינו חייב] כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה [שבת כא:] והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו':

פירוש כל שחבתי בשמירתו הכשרתי וכו' ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב מה שאין כן באש.

ולר' יוחנן אפי' מסר לחרש שוטה וקטן שלהבת והזיקו פטור המוסר מאי טעמא צבתא דידהו גרים:

פי' לנתורי יסר העפר והקירוי ויפתח פי הבור:

ת"ר חומר בשור [מבבור] שהשור משלם הכופר ול' של עבד נגמר דינו אסור בהנאה ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. חומר בבור [מבשור] שהבור תחילת עשייתו לנזק ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור.

מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימא האיך לא נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו (פסחים קיב, א וע"ש) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש מאמר הרב שלא אמרינן אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

עד שליש משלו מכאן ואילך משל הב"ה כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה.

אילימא בשור קשור ובור מכוסה כלומר קשור כראוי ומכוסה כראוי דאי לא מאי עביד ואמאי פטור ומאי (קאי) [קא] מתמה דכותה גבי אש שמסר לו גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כלומר דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה ומוקי בשור מותר ואש שמסר לו שלהבת וא"ת אי קשור ומכוסה כראוי היכי מסיק משום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי והא אנן תנן (נב, א) כסהו כראוי פטור וי"ל דדרכיה לנתוקי ולנתורי לא מעצמן קאמר אלא ע"י אלו שמסרן להן שמשמשין להן דדרכן לשחק בהן משא"כ בגחלת שאין דרכן ללבותה (וכשמסרן) [וכשמסרה] לאו מגרע גרע (בשמירתן) [בשמירתה) לדעת ר"ל ואפילו לר' יוחנן דפטר אפילו כשמסר לו שלהבת משום דצוותה דחרש קא גריס וה"ה בשור קשור ובור מכוסה דפטור משום דמעשיהן של אלו גרמו אבל בשור מותר ובור מגולה חייב שהוא לא שמרן יפה ושמירתן של אלו אינה כלום וכי נקט שמסרן לחרש שוטה וקטן כ"ש אם לא מסרן להני כיון שהשור מותר והבור מגולה.

חומר בשור מבבור האי שור דכולה שמעתין היינו קרן ולא רגל ושן ותדע לך מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחלתה משא"כ בשור ואלו רגל ושן מועדין הן מתחלתן ועוד מדלא תני בחומר בבור וחייבת ברשות הרבים ועוד מדקאמר שהשור משלם את הכופר ושלשים של עבד ואלו ברגל פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מא, א).

הא דקאמר חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר משא"כ בבור. איכא למידק מאי טעמא לא ניליף משור מה שור שאינו מועד מתחלתו משלם בור שמועדת מתחלתה לא כ"ש וא"ת איכא למיפרך מה לקרב שכונתו להזיק רגל יוכיח דאסיקנא לקמן בפרק כיצד הרגל בסופו (בבא קמא כו, א) דאיכא כופר ברגל וא"ת דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן בעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק הא ליתא (דהא משמע דילפינן כופר כופר ולא פרכינן) דהא כופר ברגל מקרן ילפינן לה בכיצד הרגל ולא פרכינן מה לקרן שכן כונתו להזיק וה"נ לא לפרוך ליה מכונתו להזיק ולא מדרכו לילך ולהזיק. תי' התוס' דהיינו טעמא באש ובור שאי אפשר לחייב בהן את הכופר דכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על הבור ולא על האש כדדרשינן מיניה בסוף כיצד הרגל (שם) ולא על האדם וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב עליו ל"ל בבור שור ולא אדם ת"ל מעליו וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמי' השור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מג, א, ב) ועוד י"ל דאצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל וע"כ צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דדרשינן (נא, א) שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאינו שלו דאסור להאכילו לכלבים ואדם מת נמי אסור בהנאה כדאמרינן במס' ע"ז פ' אין מעמידין (ע"ז כט, ב) מדכתיב גבי מרים ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה אלא שיש לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוס' דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשוורים קא משתעי קרא דקאמר ישלם שור תחת השור ובההוא דקאמר שור תחת השור הוא דקאמר והמת יהיה לו כלומר באיזה אני מחמיר בשור שהוא לאחר מיתה של בעלים לאפוקי שור פסולי המוקדשין ותדע מדפריך עלה בפרק הפרה (נג, ב) ואיפיך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דכתיב גבי שור נדרוש למי (שהמיתה) [שהמת] שלו והמת יהיה לו דכתיב גבי בור נדרוש ללמד שפחת נבלה לבעלים והיכי מצי למימר הכא שיהיה השור פטור בכל מי שאין (המיתה) [המת] שלו והלא בדידיה כתיב בהדיא דמשלם ביה האי קרא קאי ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) א"ר הילא (צורך) [צריך] הוא שיאמר בכל אחד ואחד השור מלמד על כלהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא ר' ישמעאל אומר יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה ממתו.

ולעולם יחזר אדם במצות אחר ההדור לולב נאה סכה נאה וכן בכלם ועד כמה יטרח כדי להדרה עד שליש ר"ל שאם ימצא לולב שאינו נאה בדינר יוסיף עוד שליש כדי לקנותו מהודר ושליש זה נסתפק להם אם מלבר אם מלגאו ושליש מלבר הוא חצי החשבון הראשון עד שיהא הנוסף ושני חצאי החשבון שלשה ושליש מלגאו הוא שליש החשבון הראשון עד שהנוסף הוא רביע החשבון ואם הוסיף בהדור זה יתר משליש הרי זה מדת חסידות וכבוד גדול למצוה ולמי שנתנה ומקומו מושכר לו:

המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בה דרך כלל מה שכתב בשלפניה דרך פרט והוא שכל שחייב בשמירתו חייב בנזקו ואמר על זה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו אמר הר"ם הכשרתי זה של משנה זו שם נופל על תקון הדבר והכנתו לקבל דין מן השלשה הדיינין כמו שביארנו בתחלת ערובין ואמר שכל מה שיתחייב האדם בשמירתו שלא יזיק לאדם אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומין כיון שלא שמרו וזהו טעם אמרו הכשרתי וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהוא עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה לפי שכיון שהכינו להזיק הנה הוא כאלו חפרו מתחלתו וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו:

אמר המאירי כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו והוא נמשך למה שאמר במשנה ראשונה כלומר נמצא ממה שנאמר שכל שאני חייב בשמירתו כגון אבות שהזכרנו ותולדותיהן אם לא שמרתים כראוי והזיקו אע"פ שלא גרמתי היזק זה בכוחי מ"מ אני זמנתי אותו הנזק ועלי לשלמו וחדש עוד ענין אחר והוא שאע"פ שלא עשה הוא כל הנזק ר"ל שהתחיל אחר בעשייתו הואיל ועל ידו נגמר הרי הוא כאלו עשאו כלו והוא שאמר הכשרתי במקצת נזקו וכו' כלומר שזמנתי אני מקצת נזקו נתחייבתי בתשלומי נזקו כאלו זמנתי את כלו ופרשו הענין בגמ' שהוא סובב על מה שידעת שהחופר בור תשעה נתחייב על נזקיו ולא על המיתה שאין בור ראוי להמית אא"כ הוא בכדי עשרה ואם בא אחר והשלימו לעשרה ונפל שם שור ומת חייב זה השני ואע"פ שאחר התחיל בהכשר ובזמון מיתה זו הרי הוא כאלו זמנו הוא מכל וכל הואיל ובמעשה שלו נגמר ענינו להיות אב לאותו הנזק:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה עניני החלק השני והוא לבאר על אלו נכסים הוא חייב ועל אלו פטור ובאיזה מקום נכסים שאין בהם מעילה ונכסים שהם של בני ברית ונכסים המיוחדים חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אחר כן התנה חמשה תנאים ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים האחד שלא יהיו אותם הנכסים הקדש לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר וזהו ענין שאמרו נכסים שאין בהם מעילה כי הקדשים מי שיהנה בהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה והשני שיהיה הניזק בן ברית אבל אם נגח שור של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר והשלישי שיהיו אותן נכסים שהגיע מהם ההזק מיוחדים והבעלים מיוחדים אבל אם אמר שורך הזיק ולא יתברר אי זה משני השורים הזיק או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההזק לא יתחייב על אותו ההזק תשלומין אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר והרביעי שיהא ההזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון לא יתחייב שמעון שום דבר לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו יתחייב לשלם לפי שיאמרו לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא והחמישי שיהא ההזק נופל ברשות שניהם כגון שהיה חצר משותף לניזק ולמזיק וכשהזיק שורו באותה חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר ובלבד שתהיה הרשות המשותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים אבל אם היה מיוחדת לפירות ועבר אחד מן השותפין והכניס בה שורו והזיק בשן ורגל חייב ואע"פ שהוא רשות לשניהם וכשישלמו אלו התנאים כלן והזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

אמר המאירי נכסים שאין בהם מעילה כלומר נכסים שהמזיק חייב עליהם דוקא בשאין בנכסי המזיק והניזק לנהנה מהם קרבן מעילה ר"ל שאינן של הקדש הא אם היו של הקדש פטורין הרי גילה בקרן רעהו ולא של הקדש והוא הדין לאחרים ואפילו שן ורגל ויש חולקין לחייב שן ורגל אף בהקדש כמו שכתבנו למעלה ומ"מ כל שאין בו מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אע"פ שהוא קדוש כגון קדשים קלים הרי הוא בכלל דיני הנזקים כמו שיתבאר וכן דוקא שיהו נכסי הניזק של בני ברית ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור כמו שיתבאר וכן שיהו נכסי המזיק והניזק נכסים המיוחדים פרשו בגמ' שהם מיוחדים לאדם אחד ר"ל שיהא להם בעלים הא אם היו של הפקר בשעת נגיחה אם קדם אחר וזכה בו אין הניזק גובה ממנו אע"פ שהתם משתלם מגופו שלא זכה בגופו הואיל ובשעת נגיחה לא היו לו בעלים הא אם לא זכה בו אחר הרי זה בא ונוטלו:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק כלומר זה שהטלנו שמירת הבהמות על הבעלים ואם לא שימר שחייב לשלם דוקא חוץ מרשותו הא ברשות שלו כגון שנכנס שורו של שמעון בבית ראובן והוזק שם על ידי שורו של ראובן פטור ראובן וכן אם הכניס שמעון פירותיו לחצר של ראובן ואכלן שורו של ראובן שהרי אומר לו תורך ברשותי מאי בעי הא כל שהזיקו הוא בידים חייב אף ברשותו להוציאו נתנה לו רשות אבל לא להזיקו:

וכן רשות המשותף לניזק ולמזיק פטור בו המזיק ודבר זה דוקא בשן ורגל שאינו חייב אלא ברשות הניזק שהרי נאמר בו שדה אחר וחצר זה הואיל ומשותפת ביניהם לכל דבר אינו נקרא שדה אחר לגמרי הא מן הקרן חייב חצי נזק לתם ונזק שלם למועד כחצר שאינה של שניהם או רשות הרבים שחצר של שניהם או שאינה של שניהם הכל אחד נמצא שאין חיוב למזיק אלא בחמשה תנאים ולקרן בארבעה:

וכשהזיק חב המזיק וכו' אע"פ שכללו במשנה ראשונה החזירו בכאן לשמואל שלא נשנה לדעתו קרן במשנה להביא קרן ואע"פ שכבר רבהו במשנה ראשונה ממה שאומר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפין ולדעת רב לרבות ארבעה שומרין שהזיקה הבהמה שנמסרה להם על הדרך שיתבאר:

תוס' בד"ה ולר"י דאמר כו' לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' ומשום דחרש עביד לנתוקי כו' עכ"ל ובדלא עביד לנתוקי כו' בפשיטות בבור מגולה ושור מותר ל"ק להו לפום סברתם דהשתא דשלהבת לר"י הוה כמו גחלת לר"ל ולא הוה רבותא אלא שור קשור ובור מכוסה ודו"ק:

בד"ה משא"כ בבור כו' וכן אש וכו' וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר כו' וא"ת שור ולא אדם כו' עכ"ל בבור איכא למימר קושטא דאימעיט משור ולא אדם אבל עיקר קושייתם מעיקרא אאש והוצרכו לתרץ דאימעיט מעליו וממילא דאימעיט נמי מיניה בור ולזה הקשו שור ולא אדם ל"ל כו' וק"ל:

ד"ה אלו איתרמי ליה אפילו מיירי בעישורייתא דרבי וכו' מ"מ ידוע הוא שאין חייב לבזבז כל כך. צריך לומר דההיא דעישורייתא דרבי קאי אעישור נכסים לבתר דקאמר רבי באם יש לו עשר בנות ובת הראשונה נוטלת עישור נכסיו והשניה נוטלת עישור ממה ששיירה הראשונה וכן נמי הכא במצוה ראשונה נותן שליש ביתו ובשניות שליש מהנכסים שנשארו לו וכן בשלישית דהשתא ישאר לו חלק מה מהנכסים:

ד"ה ודרכו לילך ולהזיק וכו' וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. ר"ל דכיון דכבר נכלל ממה שאמר דרכו לילך ולהזיק שזה ב"ח ובור אינו ב"ח לא שייך למתני' תו לומר שהבור שאינו ב"ח אין כוונתו להזיק דפשיטא הוא כן נראה לי לפרש דאי לא תפרש כן תיקשי לך הא חמור דדרכו לילך ולהזיק ובעל חי נמי לא שייך גבי בור ואפילו הכי קתני לה וק"ל:

ד"ה משא"כ בבור וכו' וא"ת נילף משור וכו' נ"ל דהתוס' לא סבירא להו כפירוש רש"י דפירש על משא"כ בבור דפטור מטעם דכתיב שור ולא אדם דהתוס' סבירא להו כמו שכתבו בסוף דבור זה דשור ולא אדם לא אתי אלא למעוטי עבד וכנעני הקנוי לישראל וכן מה שפירש רש"י דבאש פטור מהכופר מטעם דקים ליה בדרבה מיניה לא סבירא להו להתוס' כן דכופר לא שייך לפטרו מטעם קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבו התוס' לעיל (בבא קמא דף ד') ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר ובו' ועיין במה שכתבתי שם:

עד שליש משלו פירוש בהידור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה אבל יותר משליש לפי מה שיתן לו הבורא עושר ונכסים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין כל שחבתי בשמירתו ללשון שני כל שחבתי פירושו פשעתי בשמירתו והכי מוקמינן לה בגמרא בשור קשור וחייב משום שפשע שמסרו לחרש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

גמרא כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא פירש הקונטרס דשביק לה בלא חרש מעמיא עמיא. ומשמע שרצה לומר דהא דקאמר שור דרכו לנתוקי ובור עביד לנתורי רצה לומר אפילו בלא חרש דרכו לנתוקי ולנתורי מאליו. ולא נהירא דאם כן מאי איריא מסר אפילו לא מסרו נמי. וכי תימא דהכי נמי דחייב. זה אינו דהא תנן כסהו והתליע פטור. וכי תימא דהכא מיירי שלא כסהו כראוי אם כן אמאי קרי ליה מכוסה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

הגליון בור מכוסה דעת רש"י ז"ל שכסהו קצת וכן משמע מתוספי התוספות. וקשה כיון שלא כסהו כראוי אם כן בלא מסרו לחרש שוטה וקטן ליחייב. ויש לומר משום הכי אין אנו יכולין לסתור פירוש רש"י ז"ל דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש דאף על פי שמסרו לחרש שוטה וקטן דגרע בהכי אפילו הכי פטור באש משום דמעמיא. ע"כ. ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהכי פירושו שור דרכו לנתורי על ידי משמוש הקטן או החרש ופשע למסרו להם אבל גחלת כמה דשביק לה כלומר מיד שהניחן בידים אם ממשמשין בה מעמיא עמיא. ע"כ לשונו.

בשור קשור ובור מכוסה קשור ומכוסה שלא כראוי קאמר והיינו דומיא דגחלת שאין היזקה מזומנת כל כך. צבתא דחרש קגרים שמזמין לו העצים. הראב"ד ז"ל.

שור דרכו לנתוקי פירש רש"י אפילו בלא חרש. והקשו עליו בתוספות דעל כרחך בקשרו וכסהו כראוי מיירי ואם כן אמאי חייב והא תנן לקמן כסהו כראוי פטור. ונראה למורי לתרץ שדעת רש"י ז"ל שהחרש שומר קצת והבעלים לא כסהו כראוי ואשמועינן רבותא אף על פי שהחרש שומר קצת אפילו הכי חייב כיון דבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה. וקשה על זה אם כן מאי מקשה התלמוד לרבי יוחנן מאי שנא התם ומאי שנא הכא והרי על כרחך שלהבת לרבי יוחנן מעמיא כמו גחלת לריש לקיש וכי היכי דבגחלת פטור לריש לקיש הכי נמי בשלהבת פטור לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך מאי שנא התם דמשמע שהיה ראוי להיות חייב בשלהבת. לכן נראה שכך הוא הענין כי דרך החרש כפי מה שרואה הענין כך מוליך אותה כשרואה שמוסרין בידו גחלת דמעמיא הוא מניח אותה כך שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו ואם מסרו לו שלהבת הוא מלבה אותה שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו כיון שמסרה לו דליקה. לכן מקשה מאי שנא התם שראוי להיות חייב מטעם דפרישית אבל בגחלת ראוי להיות פטור. עוד כתבו בתוספות אבל גחלת לא גרע כל כך שאין דרכו וכו'. וקשה אם כן מה צריך טעם דמעמיא ואזלא תיפוק ליה משום דאין דרכו ללבות. ויש לומר דצריך טעם דמעמיא דהא בהא תליא דמשום שרואה דמעמיא אין דרכו ללבות אותה אלא מניח אותה כמות שהיא. והר"י אומר שהפירוש כן שור ובור אם חרש שוטה וקטן לא ימצא להזיק עכשיו יעשה אחר שעה כי בכל פעם לא יעשה מיד אבל גחלת מעמיא ואם ימתין שעה שוב לא יעשה היזק. עוד כתבו בתוספות בד"ה ולרבי יוחנן תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לריש לקיש וכו'. וקשה איך יכול להיות זה שהרי גחלת אנו רואין דמעמיא ושלהבת לא מעמיא. וי"ל שכך דעת התוספות שרבי יוחנן מחייב היכא שמסר ליה סלתא וגווזא שאם היה רבי יוחנן פוטר בכל ענין אפילו בסלתא וגווזא אם כן יאמר אפילו מסר לו סלתא וגווזא פטור אלא כיון דמחייב בסלתא וגווזא שמע מינה דבשלהבת שהיא מדרגה אחת למטה סבירא ליה דמעמיא ואזלא כמו גחלת לריש לקיש. גליון. עוד הקשה תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל דמנא לן דרבי יוחנן דפטר גם בשלהבת והלא מזומן האש להזיק בלא לבוי החרש. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דאף על גב דמזומן להזיק מכל מקום יש לסמוך על שמירת החרש דאין החרש מקרב ההיזק אלא אדרבה עושה שמירה וכו' ככתוב בתוספות. ופריך מאי שנא הכא וכו' כלומר אכתי כי היכי דבשלהבת פטור אף על גב דמזומן להזיק לפי שיש לו לסמוך על שמירת החרש הכי נמי בשור ובור. ומשני דלא דמי דהתם בשלהבת צבתא דחרש גרים כלומר אחיזת החרש גורם ההיזק כשמזיק דהא אינו יכול להזיק אלא אם כן על ידי מעשה החרש שמוליכו לגדיש דאלו מניחו לא מזיק ולכך אמר דיש לו לסמוך על שמירת החרש בכך שיניחנו ולא יוליכנו לגדיש אבל בשור מותר ובור מגולה לאו צבתא דחדש גרים דהא כי נמי מניחו הוא מזיק אלא אם כן עושה מעשה לשמרו שקושרו ומכסהו ובהא ודאי לא היה לו לסמוך על שמירת החרש. ע"כ. ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולרבי יוחנן דאמר פטור אפילו שלהבת. תימה מאי פריך לימא דלרבי יוחנן לא ברי היזיקא כמו גחלת לריש לקיש ואם כן דכוותה בשור קשור ובור מכוסה. וי"ל דהוה סלקא דעתיה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום דלאו ברי היזיקא אלא משום דכיון דלקחה החרש והוליכה סלק מעשיו ולאו אשו הוא אלא גרמא בעלמא. אי נמי הוה סבר דאדרבה חרש שוטה וקטן שומרים אותה והיינו דקאמר דכוותה בשור מותר ובור מגולה. ומשני התם צבתא דחרש גרים לה שהוא ממשמש בהן ומגרה השור להזיק והבור לנתר הכסוי והוי ליה ברי היזיקא אבל הכא לאו צבתא דידהו קא גרים ולאו ברי היזיקא הוא. ע"כ לשונו.

ותירץ בתוספות די"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו וכו'. ופשיטא ליה לרבי יוחנן לא הוי כגחלת לריש לקיש דלא שייך ביה למימר כמה דשביק ליה מעמיא עמיא. הרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות אמאי נקט שמסרו לחרש שוטה וקטן וכו' תימה נימא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא מה שאין כן באש כמו שתירצנו לדעת רש"י ז"ל. וי"ל דבשלמא לדעת רש"י ז"ל נוכל לתרץ כן בדרך דחייה כדי שלא נסתור פירושו אבל התוספות רוצים לפרש בענין שישמיענו חידוש ברישא דקתני כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן נקט חרש שוטה וקטן משום חידוש דרישא ולא משום חידוש דסיפא. ואין להקשות דנימא דמיירי בשור מותר קצת והחרש מגרע שמירתו דאם כן שלהבת אמאי פטור. גליון. ח"מ תי"ח גדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אף על פי שהוא מכוסה חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אף על פי שקשור חייב הואיל ודרכו להנתק. ומכל מקום יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואף על פי שבענין שלהבת פסקו כריש לקיש וכנגד רבי יוחנן סומכין על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של רבי יוחנן. ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו. ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואף על פי שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעים בניתוק הקשר וגילוי הכיסוי. וכן נראה דעת גדולי המחברים. הרב מאירי ז"ל.

בפרש"י בד"ה שור דרכו לנתוקי וכו' הלכך שמירה רעועה היא וכו' עכ"ל עיין בת"ח שהאריך בזה ודבריו לקוחים מס' מלחמות להרמב"ן בפ' הפרה לפרש אפילו לרש"י דאיירי בקשרו וכסהו כראוי ע"ש באריכות אבל האמת יורה דרכו דל' רש"י לא משמע כן דהא נקט בהדיא הלכך שמירה רעועה היא ומה שפירשו דמ"מ חייב שיש לו לילך ולראות בכל עת אם לא נפחת זהו דוחק שלא נזכר כן בסוגיא לכך נ"ל לפרש דלפרש"י איירי בשקשרו וכסהו שלא כראוי וכן נראה מלשון סוגית ש"ס מדקאמר בשור קשור ובור מכוסה דכוותיה גבי אש גחלת וגחלת באש לאו שמירה מעולה הוא כדאי' בכמה דוכתי שצריך לשמור גחלת ועוד דבשור גופא לא מצינו דהוי קשירה שמירה מעולה אלא צריך לנעול בפניו כראוי א"ו דכל הסוגיא איירי בשלא כסהו כראוי וכן פי' הראב"ד דאיירי בכסהו שלא כראוי ע"ש ומה שהקשו תוספות דשלא כראוי לאו כלום היא נראה דלק"מ דס"ד דמועיל עכ"פ לענין זה בשמסרו לחש"ו שיפטר כיון דלא ברי הזיקא שהשור קשור ובור מכוסה ואף שהיא שמירה פחותה ס"ד שיועיל לענין זה כיון שסוף סוף לא ניתר השור ונתגלה הבור אלא ע"י חרש וקס"ד הכי מדמצינו דפטור גבי גחלת דהוי ג"כ בחזקת שמירה פחותה ואפ"ה תנן בהדיא דפטור והיינו כיון דלא ברי הזיקא ומשני ע"ז דלא דמי דשור דרכו לנתוקי והוי תחילתו וסופו בפשיעה וחייב אבל גחלת מעמיא עמיא ואזלא ופרש"י דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ואין כאן פשיעה כלל ומה שהקשו בתוספות עוד מדפריך מ"ש הכא וכו' משמע דאידי ואידי לפטור וכו' איברא דהכי הוא דלא מצי למימר אידי ואידי לחיובא כיון דבגחלת תנן בהדיא לחיובא ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר' יוחנן דאמר וכו' וי"ל דמשמע ליה דטעמא דר"י משום שהקטן שומרו עכ"ל. פי' כיון דבשלהבת לא שייך מעמיא עמיא ע"כ הא דפטור לפי שהקטן שומרו וק"ל:

בתוספות בד"ה משא"כ בבור וא"ת ונילף משור וניחייבו בכופר וכו' וי"ל דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל ת"ל מעליו עכ"ל. עי' במהרש"א ומהר"ם ול"נ דבתחילה מקשו התוס' דנילף משור היינו כיון שמצינו גבי שור שיצא אדם לידון בפני עצמו לחייב בכופר לא שייך למעטו משור ולא אדם כיון דלא איירי שם מכופר אלא מדיני נזקין וא"כ יש לנו לדרוש שור למילי אחריתי במידי דדמיא ותירצו דממעטי מעליו לכך הקשו א"כ שור ולא אדם ל"ל כיון דלא שייך באדם בן חורין נזק אלא כופר ושפיר ממעטי' מעליו וק"ל:

בא"ד ואף על גב דאיכא למימר וכו' ולא פרכינן וכו' עכ"ל ובאמת שם בפרק כיצד הניחו תוספות דבר זה בתימא מהיכא תיתי נלמוד החיוב כופר מקרן כיון דאיכא למיפרך ואני כתבתי שם דנראה דלק"מ משום דחיובא דכופר אינו דבר חדש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דשור שהמית אדם שוה לשאר נזקי ממון ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד דבנזקי ממון קרי ליה חיוב דמים ובנזקי גוף אדם מיקרי כופר וא"כ דגילוי מלתא הוא לא שייך שום פירכא ועפ"ז הם דברי תוס' כאן. אמנם כתבתי שם עוד תירוץ אחר ע"פ לשון הרא"ש ולאותו תירוץ לעולם דשייך למיפרך ואם כן לא מקשו התוס' מידי ע"ש:

בא"ד ויש לומר דאש ובור פטורים דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל וכו' ויש לומר דאצטריך לפטור עבד וכו עכ"ל. וקשה דא"כ מנ"ל דבאש פטור משלשים של עבד ויש ליישב דבאמת לא מצרכו שום קרא לפטור משלשים של עבד דכיון דממעטי' להו מכופר בבן חורין ממילא אימעטו משלשים של עבד דכל שחייב בבן חורין כופר חייב קנס בעבד וכו' והא דמצריכין בבור שור ולא אדם לפטורא דעבד לאו מל' של עבד איירי אלא לפוטרו מתורת דמים של עבד וא"כ לא שייך להקשות באש מנ"ל לפוטרו מתורת דמים דאי למ"ד אשו משום חציו לא איצטריך שום קרא לא לכופר ולא לדמים דהיינו אדם המזיק ואי למ"ד אשו משום ממונו באמת בעי רבא לקמן בפ' שור שנגח דף מ"ג דאש שלא בכוונה אי משלם דמים וכתבו התוספות שם דה"ה בכוונה נמי איבעי' ליה וסלקא בתיקו שם ע"ש בתוספות ובחדושינו. אבל מ"מ קשה דלקמן משמע דל' של עבד לא אתיא מכופר דליתא להאי כללא אלא כדמפרשינן בפ' שור שנגח דהא ר"ע מצריך קרא דבעל השור נקי לל' של עבד דתם פטור מהם ולא יליף לה מכופר כדאיתא בברייתא פ' שור שנגח דמחמרינן בעבד יותר מבן חורין וכו' ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

בָּעִי רַב אַשִׁי שְׁלִישׁ מִלְּגַו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר. מקשים אי אמרת שליש מלבר למה אמר רב הונא 'עַד שְׁלִישׁ' שבזה יש צד להסתפק אי מלבר או מלגיו, לימא עד חצי שהוא רצונו לומר אם הראשון בששה ונזדמן אחר בתשעה שיתר על הראשון שלשה שהם חצי הששה יקנהו ויותר מזה אינו מחוייב לקנות? ונראה לי בס"ד דיש לומר לעולם הוא שליש מלבר והא דלא נקיט עד חצי אלא אמר 'עַד שְׁלִישׁ' ללמדינו לפי דרכו דבר אחר שהוא יסוד גדול בעבודת שמים בקיום המצות והוא שצריך האדם לעבוד הבורא לקיים מצותיו בכל כוחו ואפילו אם היתה עבודתו מעט כיון שעובד בכל כוחו שלא היה לו יכולת לעשות יותר ממה שעשה הרי זה מכבד את השם יתברך בעבודה זו ורצויה היא לפניו יתברך ואם אחד עשה הרבה ועדין יש ביכלתו לעשות יותר כי לא עבד בכל כוחו אין עבודתו רצויה ולא נחשב מכבד את השם יתברך בעבודתו. ובדרושים אמרתי משל על זה לאחד שהביא עשרה קבין ענבים בכלי מהודר דורון למלך אך הכלי לא היה גדוש אלא מחוק שהיה אפשר לתת בתוכו עוד שלש קבין ענבים בגודש שלו ואמר המלך לעבדיו שיתנו לו תמורת ענבים דמים כפי מה ששוים הענבים ההם בשוק והשני הביא דורון למלך בכלי קטן מהודר ויפה והיה גדוש ומלא עד שאי אפשר להניח בו עוד יותר אפילו גרגיר אחד וכל הענבים שבאותו הכלי היה משקלם ששה קבין מחמת כי הכלי היה קטן ויאמר המלך שיתנו לו תמורת הענבים ההם מאה זהובים. אמרו לו עבדיו אדונינו! זה הביא עשרה קבין נתת לו תמורתם דבר מועט כמו ששוים בשוק וזה הביא ששה קבין ואתה נותן לו מאה זהובים? אמר להם זה שהביא עשרה קבין לא כבדני בזאת המנחה אלא אדרבה זלזל בכבודי שהראה לעיני הכל שאין כבודי שוה יותר מעשרה קבין יען כי הכלי שהביא בו הענבים יכיל עוד ענבים יותר משלש קבין אם היה גודשו, ולמה לא גדשו והניח בו יותר? אלא ודאי שיער בדעתו זה הוא כבודי בעשרה קבין דוקא ולא יותר! אבל השני מה שהביא ששה קבין לא נגע בכבודי בזה כי הוא מילא הכלי ההוא בגודש כאשר יכיל ואם היה אפשר לתת לתוכו יותר היה נותן והוא לא מצא כלי מהודר וחשוב גדול מזה הכלי כדי שיביא בו את המנחה ואם היה מוצא היה מביא בו וגודשו! נמצא זה לא זלזל בכבודי לכן אנוכי כבדתיו בתמורת מנחתו במאה זהובים. וכן הענין כאן בנמשל בעבודת הבורא יתברך בהפרש שיש בין העושה בכל כוחו ובין שאינו עושה בכל כוחו שהיה לו יכולת לעשות יותר ולא עשה. והנה ידוע מה שאמרו בגמרא דעירובין (עירובין יד:) דמדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש, וכתבו התוספות דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כל המדה עיין שם. נמצא שיעור הגודש היא יתר שליש על שיעור המחק ולפי המשל הנזכר נמצא העבודה שיעבוד האדם להשם יתברך בכל כוחו נמשלה לגודש אשר בזה הוא נחשב מכבד את השם יתברך ומי שאינו עובד בכל כוחו ויכלתו נמשלה עבודה שעובד למדה מחוקה שאין בעבודה זו כבוד להשם יתברך. ולכן בהידור מצוה שעושה האדם לכבודו יתברך נקיט חשבון שלה ואפקיה בלשון 'שְׁלִישׁ' לומר דאין האדם מכבד את השם יתברך בעבודתו אלא אם כן עושה העבודה בכל כוחו אשר עבודה זו נמשלה לגודש שהוא שליש ולא שיעשה העבודה חסירה מכדי יכולתו שאז נדמית למדה מחוקה. ועוד נראה לי בס"ד דאפילו אם נאמר שליש מלבר דהוה מצי למנקט עד החצי עם כל זה נקיט עד שליש לרמוז בזה דבר אחד והוא לומר דאין הידור מצוה מקובל ומרוצה לפניו יתברך אלא אם כן עושהו בשלימות הלב. והנה תמצא דהלב נרמז באותיות שהם עומדים בתוך אותיות מצוה והיינו כי בתוך אותיות מ צו ה יש 'צו' ושליש צ' הוא ל' [3÷90=30] ושליש ו' הוא ב' [3÷6=2] הרי לב [32] וזהו שאמר עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה דהיינו שליש אותיות שהם עומדים בתוך מצוה. או יובן בס"ד רמז לפי דרכו בלשון זה שצריך לעשות כל זה בדחילו ורחימו שיכוין בזה בשילוב הוי־ה אהי־ה כי דְחִילוּ הוא הוי־ה שהוא סוד חכמה וּרְחִימוּ אהי־ה שהוא סוד בינה והנה שילוב זה של הוי־ה אהי־ה [47] שהוא דחילו ורחימו עולה מספר מ"ז והוא שליש מספר מצוה [141] שעולה קמ"א כי שליש קמ"א הוא מ"ז [3÷141=47] ולזה אמר 'שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה' רצונו לומר שליש המספר הרמוז באותיות מצוה שהוא מ"ז מנין שילוב הוי־ה אהי־ה שהיא דחילו ורחימו.

עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נראה לי בס"ד הכונה עַד שְׁלִישׁ אוכל בעולם הזה הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁלּוֹ דהיינו מן הקרן עצמו אבל אם עשה יותר משליש אז גם הקרן של ההידור יהיה שמור לעולם הבא ויאכל בעולם הזה מן פירות הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר מן הפירות שנותן הקדוש ברוך הוא ולא מן הקרן שהוא משל האדם והרי זו טובה מרובה דלא כליה קרנא בעולם הזה.