מסכת בבא קמא דף ט׳ עמוד א׳

עסיקין עוררין לומר שלנו היא:

חייתא דקיטרי שק קשורה מלא רוח:

ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי אפי' קבל אחריות עליו דיש לומר הואיל וסופו לחזור עליו עכשיו נמי יחזור ויטלנה אפ"ה אינו יכול לחזור בו:

דאמר ליה מוכר:

אחוי טרפך שכתבו לך ב"ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך:

רב הונא אמר לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור"ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל:

שוה כסף ואת אמרת כסף:

בדלית ליה לא כסף ולא שדות:

ויצאו עליה עסיקין פירוש עוררים אבל אין לפרש אנסים דא"כ: אפי' באחריות משהחזיק בה אמאי יכול לחזור לימא ליה מזלך גרם:

משהחזיק בה אין יכול לחזור בפ"ק דב"מ (דף יד:) פרש"י אע"ג שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וקשה אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר ועוד מאי קבעי מאימת הוה חזקה מתניתין היא בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מב.) נעל פרץ וגדר ועוד מאי קבעי הכא טפי מבשאר דוכתין ועוד דדייש אמצריה משמע דריסה בעלמא שהולך סביב המצרים ונראה לפרש דמיירי שקנאו בקנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה או רפק בה פורתא ודעתו של אדם אע"פ שקנאו בקנין גמור אם יצאו עוררין יכול לחזור בו כל זמן שלא הלך אמצרי השדה לארכה ולרחבה לראות ענייני השדה והיינו דדייש אמצרי ובלא נתן מעות איירי דאי בנתן מעות איירי אפי' באחריות נמי אמאי יכול לחזור בו משהחזיק בה וכי לעולם יכול לחזור בו וא"ת ולימא ליה שקול ארעא בזוזך וי"ל כגון שהוזלו אי נמי כיון שיצאו עליה עוררין אין שוה כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה:

רב הונא אמר או כסף או מיטב פ"ה שבא לתרץ קראי דלעיל וצ"ל שלא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ואית דגרסי אמר רב הונא וקאי אמתניתין דתניא במיטב הארץ ואמר רב הונא דלאו דוקא מיטב אלא או כסף או מיטב ובספר רב אלפס פירש דרב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דלעיל [בבא קמא ז:] פליגי אדרב הונא דהכא דאינהו סברי כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין ורב הונא סבר דלא הוי מיטב אלא או כסף או קרקע ופסק כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע שהם בתראי ור"ת אין סובר כן דמפרש שיש ג' דינין בנזקין או כסף או מיטב ואי לית ליה אפי' סובין וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה ואי לית ליה זוזי לא יאמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדאמר התם ולוקח שנמצא מקחו מקח טעות כמו כן דינו כדאמרינן לקמן בפרק הפרה (בבא קמא דף מו: ושם) ופועל אי לית ליה לבעל הבית זוזי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהבית והעלייה (ב"מ דף קיח.) דאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך:

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא וא"ת ואמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך בא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם ויתר וי"ל כשחלקו קרקע דוקא אית ליה דויתר דשניהם עומדים בספק זה כמו זה ועל דעת כן חלקו דמי שיפסיד יפסיד אבל הכא דבעל הקרקע בספק ולא בעל הכספים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח פשיטא דעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזור על בעל כספים:

וטרף חלקו של אחד מהם ואם תאמר והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהן ואין יכול ליטול חלק האחד כדקתני בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכד.) יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי:

ורב אמר בטלה מחלוקת משמע דלא מצי לסלוקי בזוזי מדקאמר בטלה מחלוקת ותימה מ"ש מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה ויש לומר דרב אסי סבירא ליה דאפילו הוו יורשים מצי לסלוקי בזוזי משום דאמר ליה אנא לבעל חוב נמי מסלקנא בזוזי ורב אין חושש לאותה סברא ואע"ג דמיירי בשעשאו אפותיקי לא מיירי כעין אפותיקי דהמקבל (ב"מ דף קי:) דמשמע התם דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואם תאמר מכל מקום יתן מעות ויפדה הקרקע מבעל חוב דקיימא לן פרק המפקיד (בבא מציעא דף לה:) דשומא הדרא לעולם ויש לומר דנפקא מינה היכא דזבנה או אורתא דאמר התם דלא הדרא:

כיורשים הוו דאי כלקוחות באחריות הוו אמאי בטלה מחלוקת ישלם לו מעות:

רב אסי מספקא ליה כו' בלשון ראשון פ"ה שנוטל חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין הוו אי כלקוחות שלא באחריות הוו וקשה מנ"ל לגמרא שמספקא ליה לרב אסי כלל ביורשים דלמא פשיטא ליה דלאו כיורשים נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות לכך נראה כלשון אחרון:

הני שמעתתא דאביי פשוטות הן פי' חייתא דקטירי נוד קשור מלא ולא ידוע אי מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא מים כך זה.

ורב הונא אמר [הא דאמרו ר"פ ור"ה בריה דר"י] כל מילי מיטב הוא לאו דוקא אלא או כסף או מיטב. ואותיב עליה רב נחמן ישיב לרבות שוה כסף ופריק ליה הכא במאי עסקינן בדלית ליה.

ואמר ליה רב נחמן בדלית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממרי רשוותך [פארי] אפרע [לקמן דף מו:]. ואמר ליה רב הונא מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח זבין ואייתי ליה [כסף] קמ"ל דלא. מהא שמעינן דלא מסלקינן לבעל חוב בארעא בשומא אלא היכא דקים לן דלית ליה ללוה מעות למיפרעיה אבל אי אית ליה מעות מחייבינן ליה למיפרעיה או לזבוני הוא ולאייתויי ליה מעותיו יש מי שאומר הני מילי בניזקין דכתיב בהו מיטב והאי דגרסי' בפרק הכותב לאשתו (דף פו.) אמר ליה ר"פ לרב חמא ודאי אמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה שקול מן ארעתא אמרי' ליה זיל זבין ואייתי ליה ואמר ליה לא התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי וכבר פירשנוהו בתחלת פרק המוכר פירות פי' יפה ומבואר. אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא לענין מיטב היינו דרב הונא אימא וכן אמר רב אסי. איתמר ג' אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ב' החלקים הנשארים לג' חלקים.

ושמואל אמר ויתר רב אסי אמר נוטל האחד שנוטל חלקו רביע בקרקע ורביע במעות. ר' אסי מספקא ליה אי כרב ונוטל חלק כאחד מן השנים אי כשמואל ואינו נוטל כלום וכיון דמספקא ליה קיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הלכך נוטל חצי חלקו המגיעו וזה החצי עוד מספקא ליה אי יורש הוי כרב וקרקע נוטל אי לוקח הוי כשמואל ומעות יש לו. הלכך זה החצי שנוטל מקבל רביע של חלקו מעות ורביע קרקע נמצא שני רביעים חצי ורב אסי תרתי מספקא ליה אי לוקח באחריות ואית ליה מעותיו אי לוקח שלא באחריות ולית ליה ולא מידי. טרינן כולי האי לפרושי טעמא דרב אסי אבל בהדיא פסקינן באחרית פרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והלכתא בטלה מחלוקת.

אמר ר' זירא להידור מצוה עד שליש במצוה פי' אם נזדמן לו לולב בכסף ולולב אחר מהודר בכסף וחצי יש עליך להוסיף שליש בדמיו ולהתנאות במצות בלולב נאה.

והא דאביי דיצאו עליה (עסיקני) [עסיקין] כשהחזיק אחר שיצאו עליה (העסיקני) [העסיקין] קאמר ומש"ה לא מצי למהדר ביה דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמיצרי לראות מה היא צריכה כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה אע"ג דאית עליה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אע"פ שדש אמיצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה בנעל וגדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, א) אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון.

ורב הונא אמר אי כסף או מיטב רב הונא לאיפליגי אההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אתא דאינהו אמרי כל מידי מיטב הוא ואתא הוא למימר דלעולם יהיב ליה מיטב שדהו או כסף כל היכא דאית ליה או האי או האי אבל אי לית ליה לא מחייבינן ליה למטרח ולזבוני.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא איכא למידק מאי פשיטא דהא אמר שמואל שאם נטל חלק של אחד מהם (יותר) [ויתר] וי"ל דשאני התם דכיון דכל חד וחד לקח קרקע (יותר) [ויתר] על חלקו דמימר אמר אי אתי וטריף מאחי לא הדר עלי והלכך גמרי לחלוק לגמרי ושלא לחזור אחד על חברו אבל הכא חד נטל כספים ואלו בא ב"ח לא מצי למגבי מיניה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אנן סהדי דלא עלתה על הדעת שיהא שעבודו של ב"ח על זה ולא על זה שאין אחד מהם מקבל על חלקו אחריות בעל חוב.

האי שמעתא ד שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דפליגי בה רב ושמואל ורב אסי כבר כתבתיה בארוכה בשלהי בית כור (ב"ב קז, א) בס"ד.

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם אם בכסף אם בשטר אם בחזקה על הדרך שהתבאר במקומו ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקים ונתגלה ללוקח שיצאו עסיקים וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר להחזיר לו מעותיו הואיל ונתברר להם כן ואינו בקללת מי שפרע אע"פ שקבל עליו הלה אחריות הואיל ואין חזרתו מחמת יוקרא וזילא אלא מחשש הפסד הכל ודכותה בפרק הזהב מ"ט ב' בההוא דזבן חמרא ובעו למינסי' בי פרזק רופילא שלא העמידוהו במי שפרע אבל אם גלה בדעתו שנוח לו בקנינו והתחיל אחר הערער בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו כדי להשוותו עם הקרקע שהיה לו כבר בסמוך לזה שקנה עכשו כדי לעשות את כלו שדה אחת אע"פ שאין ענין זה בגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר אחר שאינו בגוף הקרקע הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי הקניות אינו רשאי לחזור בו עוד ואין בית דין נזקקין לו בזו אפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות ומה שאמרו בבבא בתרא מ"ד ע"ב על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערער כשהחזיק אינו יכול לחזור כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש ואפילו קבל עליו הלה אחריות עליו מכל מקום הרי זה אומר לו כשיוציאוהו ממך בבית דין ותהא בידך מהם שטר טרפא הריני משלם אלא שבזו כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה דוקא בשזוזי ביד המוכר שאפשר לסמוך עליהם אבל אין לו אף זה טוען אדהכי והכי אכלת לזוזי ומפסידנא ומכל מקום אם לא פרעו עדין יראה לי שבידו לעכב מעותיו הואיל ובירר לפני בית דין שכן הוא שהרי רשאי לעכב פקדון במלוה על הדרך שיתבאר במקומו:

ויש שמעמידין שמועה זו בשלא פרעו ומשהחזיק אע"פ שלא פרעו אינו יכול לחזור הואיל וקנאו באחת מדרכי הקניות הא אם פרעו אע"פ שלא התחיל בעבודתה אם לא קבל עליו אחריות אין בית דין נזקקין לו כלל ושמועה של בבא בתרא כך היא מתפרשת לדעת זו ואם קבל אחריות אין בית דין נזקקין לו עד שיגמר הדין ויעשו לו שטר טירפא וכשלא פרעו כל שהחזיק בה בית דין מוציאין מידו ונראין הדברים כדעת הראשון:

זה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש בהם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אע"פ שלא החזיק אינו יכול לחזור שהרי מוכר בהמה לחברו ויש בה מומין ושהה כדי לראותן ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו ויש חולקין שלא לומר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר ועוד נראה לומר שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לו לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים:

אע"פ שיפה כח הניזקין מכח בעל חוב וכתובה לענין גביה מן הקרקע שהנזיקין גובין בעדית כמו שהתבאר מכל מקום הורע כחן לגוביינה אחרת ר"ל אם אינו פורע מן הקרקע ואע"פ שאין המדות שוות בענין זה ביד המפרשים מה שיראה לברור מתוך דברי הראשונים מתוך סוגיא זו ומתוך סוגיות שבתלמוד כך הוא לענין נזקין כל מילי מיטב הוא ואם רוצה לפרעו במעות מוטב ואם אינו רוצה לפרעו במעות פורעו בפחות שבמטלטליו אפילו סובין ואין אומרים או כסף או מיטב אלא כל שמטלטל מיטב הוא ואפילו יש בידו מעות נותן לו מן הסובין או מן התבן ומסלקו וכמו שאמרו למטה י' ב' שאף אם יש לו מעות נותן לו את הנבלה ולשון הגמרא בזה בקצת גמרות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב לה הא דידיה מבעיא ואנו מפרשין אף בשיש לו מעות ומכל מקום אם אינו רוצה ליתן לו אלא קרקע נותן לו מן העדית נמצא שאם יש לזה שתביעת הניזק עליו מעות ומטלטלין אפילו פחותים וקרקעות נותן לו אי זה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יתר הן חסר:

לענין בעל חוב אינו כן אלא כל שיש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כלל הא אם הוא אומר שאין לו מעות ולא נתברר לנו שיש לו נותן לו קרקע מן הבינונית ואין מטריחין אותו למכור ודבר זה יתבאר במסכת כתובות פרק הכותב פ"ו א' בשמועת האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלק ליה בזוזי לכתבה לא מסלק בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה כלומר האי כדיניה בזוזי אוזיף והאי כדיניה דארעא סמיכא וכן אם יש לו מעות אינו דוחהו אצל מטלטלין וזה יתבאר במסכתא זו בתחלת פרק שור ונגח את הפרה במה שאמר לשקול תורא בזוזי ותירץ לו בדאיכא לאשתלומי מניה ויש חולקין בה וגורסין בה גירסא אחרת הא אם אין לו מעות אין מחייבין אותו למכור את המטלטלין וכמו שאמרו שם ממרי רשותך פארי אפרע היו לו מטלטלין הפחותים וקרקע פורעו מן המטלטלין הן שירצה הלוה בכך על כרח המלוה הן שירצה המלוה בכך על כרח הלוה שכל המטלטל קרוב הוא למדרגת הכסף יותר מן הקרקע:

לענין כתבת אשה אפילו רצתה היא מעות ולא קרקע או רצה הוא לפרעה במעות והיא תובעת קרקע נותן לה קרקע בזבורית של נכסים וכך היא בכתבות פרק הכותב כמו שכתבנוה בסמוך ואם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין נותן לה מאיזה שירצה:

וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשין שמועת הנבלה בשאין לו כסף ואין דבריהם נראין ואע"פ שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקים לגבות לניזקין גובין מן המטלטלין תחלה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע המעולה שבנכסיו אין זה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק:

לענין שכיר אינו כן אלא אף אין לו מעות לשוכר טורח ומביא לו מעות אפילו אמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואין אומרים לו ממרי רשותך וכו' וזה יתבאר בבבא מציעא פרק הבית והעליה:

תוס' בד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת כו' ותימה מ"ש כו' באותה רביע שנטל מכח ירושה וי"ל דרב אסי ס"ל כו' עכ"ל כל זה ללשון ראשון שפרש"י דללשון שני קושטא הוא דאותו רביע מכח ירושה נוטל בקרקע וללשון ראשון הוצרכו לדחוק בזה דפליג רב אסי אהך סברא ולכך הקשו לקמן דלמא פשיטא דלאו כיורשים אלא מספקא ליה אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות דלא הוה לן לדחוקי דפליג רב אסי ארב בהך סברא ועיין עוד מה שכתבנו בזה ס"פ בית כור:

תוס' ד"ה משהחזיק בה אינו יכול לחזור וכו' ובלא נתן מעות איירי וכו'. ר"ל השתא דפרישית דאיירי כגון שקנאו בקנין בחליפין או בשטר וחזקה וכו'. וגם דש אמצריה לראות מה היא צריכה ע"כ צריך לפרש דבלא נתן מעות איירי וכו' וק"ל:

ד"ה רב הונא אמר או כסף או מיטב כו' וצריך לומר שלא הספיק לסיים דבריו וכו'. כוונתו בזה משום דכיון דהשתא מפרשינן דרב הונא בא לתרץ קראי דלעיל אם כן תקשה לך מה תירץ הקראי במה שאמר או כסף או מיטב לכך צ"ל שלא הספיק וכו' ועיקר תירוצו היה בדעתו לסיים דקרא דישיב איירי בדלית ליה כמו שהשיב לבסוף:

בא"ד ורבינו תם אינו סובר כן וכו' ר"ל דר"ת פסק כרב הונא ודלא כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע דלעיל וטעמו מבואר בדברי הרא"ש ע"ש דמפרש שיש ג' דינים וכו' בספר הישר כתב ר"ת כן:

ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהם. ר"ל וצריך הבעל חוב לטרוף מכל אחד ואחד חלק המגיע עליו לפרוע ואין יכול ליטול הכל מאחד מהם:

בא"ד ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי ויש לדקדק לפי מה שתירצו התוס' בדבור שלפני זה דדוקא כשחלקו קרקע אית ליה לשמואל ויתר דשניהם עומדין בספק זה כמו זה והא כיון דמיירי הכא כגון שעשאו אפותיקי אין שניהם עומדין בספק כי אם אותו שנפל בחלקו אותה קרקע שנעשית אפותיקי ואפילו אי נימא שיש לבעל חוב רשות שלא לגבות כל אותה של אפותיקי אלא ליטול מכל אחד המגיע עליו מ"מ אין שניהם בספק בשוה משום דאותה של אפותיקי יכול לגבות ממנה כל חובו ומחבירו אינו יכול לגבות כי אם חלק המגיע עליו ויש ליישב דר"ל דעשה שניהם אפותיקי שיהיו לו להב"ח רשות לגבות מכל אחת שירצה וק"ל:

ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת ופו' תימה מאי שנא מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה. ר"ל לפי לשון ראשון של רש"י שפירש רביע או בקרקע או במעות אבל ללשון שני אינו כן אלא שאותה חלק של ירושה צריך ליתן לו קרקע כדלקמן:

בא"ד לא איירי כעין אפותיקי דהמקבל וכו' ר"ל דהתם איירי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו והכא איירי באפותיקי סתם וק"ל:

ד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה משום שאין הספק מחמת טענתיהם אלא מחמת עצמו:

ויצאו עליה עסיקין לשון עסיקין משמע אנסין. אבל אין לפרש כן דאמרינן ואשר לא טוב עשה בעמיו וכו' ככתוב בתוספות מציעא אלא עוררין קאמר שלוקח שדה שיש עליו עוררין בשביל שהוא אלם ולא יערערו עליו ושמא הדין עמהם והכא האי עסיקין נמי עוררין קאמר ואין לפרש שמערערין ואומרים אנסה ממני דאם כן לא היה מחלק בין באחריות לשלא באחריות דבנמצאת שאינה שלו אמרינן דאפילו שלא באחריות חוזר עליו אלא צריך לפרש עוררין בעלי חובות. רבי ישעיה ז"ל.

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו כתבו בתוספות ונראה לפרש דמיירי שקנאו קנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה וכו' אבל בכםף לא אמרו משום דאז אם היה באחריות ומשהחזיק לא היה יכול לחזור בו כמו שאמרו התוספות בסמוך דדוקא היכא שלא נתן לה מעות דבאחריות והחזיק יכול לחזור בו אבל אם נתן מעות אינו יכול לחזור. והוא הדין נמי אם קנה בכסף היינו נתן מעות דאינו יכול לחזור בו והשתא שקנה בכסף ודייש אמצרי אינו יכול לחזור בו דהיינו נתן מעות. עוד כתבו בתוספות ובלא נתן מעות איירי וכו'. וקשה אם כן מאי קאמר אחוי טרפך ואשלם לך והרי לא נתן מעות והיה לו לומר אחוי טרפך ותהיה פטור. ומסתמא איירי איכא דאמרי בלא נתן מעות כמו לישנא קמא. גליון. וי"ל דהכי פירושו שאם מעכב לוקח דמים משום עוררין מצי אמר ליה הב לי זוזאי ואם יטרפוה ממך בחובי אחוי טירפך ואשלם לך. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עוד כתבו בתוספות וי"ל כגון שהוזלת וכו' וכתב הרא"ש ז"ל דא"נ יאמר קבל עליך אחריות אם תרצה שאקנה קרקע שלך א"נ אי אית ליה זוזי לא מצי למימר ליה הכי כדמוכח בפרק המוכר פירות. הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל פירש וז"ל הא דאביי ביצא עליה עסיקין כשהחזיק אחר שיצאו עליה העסיקין קאמר ומשום הכי לא מצי למיהדר ביה כיון דלא חש לעסיקין ודש אמצרא לראות מה הוא כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה ואף על גב דאית עלה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אף על פי שדש אמצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא בשלא החזיק בה חזקה גמורה כנעל גדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי. ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון. ע"כ. וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם בכסף בשטר ובחזקה ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקין ונתגלה ללוקח וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר לחזור לו מעותיו ואינו במי שפרע אף על פי שקבל עליו הלה אחריות וכו'. אבל אם גלה דעתו שנוח לו בקניינו והתחיל אחר הערעור בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו אף על פי שאין ענין זה אגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי ההקנאות אינו רשאי לחזור בו ואפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות. ומה שאמרו בבבא בתרא על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערעור כשהחזיק כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש. וזה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש להם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אף על פי שלא החזיק אינו יכול לחזור בו שהרי מוכר בהמה לחבירו ויש בה מומין ושהה כדי לראותם ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו. ויש חולקין שלא נאמר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר. ועוד נראה לו מה שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לה לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים. ע"כ. לענין פסק כתב ה"ר מאיר בר יצחק מסרקסטה ז"ל וזה לשונו ראובן שמכר שדה שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין שאמרו גזולה היא אצל ראובן והחזיק בה הלוקח חזקה כל שהוא תו לא מצי למהדר ביה. ואיכא מאן דמפרש דוקא חזקה כי האי דדייש אמצרי הוא דמעכבא עליה מלמהדר אבל חזקה נעל גדר פרץ לא מעכבא עליה לגבי האי דינא ואף על גב דלגבי מקנה היא חזקה מעליא הכא לא. ובודאי דהא מילתא דחיקא טפי דודאי כיון ששמע העסיקין והחזיק אחר כך אפילו כל שהו מיחזי דאחולי אחיל ואיתרצי בכל דהו ואפילו דייש אמצרי שלא החזיק בגוף הקרקע אלא שתקן במצר כל שהוא קודם שתבעו להחזיר לו מעותיו כיון שכבר שמע העסיקין הרי מחל. וצריך עיון. והיכא דלא החזיק בה כלל מכי שמע עסיקין ולא החזיק בה נמי מעיקרא מצי לוקח למהדר ביה לאלתר דמצי טעין נהי דאחריות דעלמא כגון אחריות דלוקח ראשון ודמלוה דעלך לא קבילת עלך אבל אחריות דנפשך דלא גזלתה קבולי קבילת אף על גב דפירשת דבלא אחריות זבינתה ניהלי וכיון דלא אחזיקי בה מעולם לא מקמי ערעור ולא בתר ערעור כמאן דלא זבינתה מינך מעולם דמי ומקחי בטל ועליך להחזיר לי מעותי. וטעמא הוא דכיון דאמר ליה מכרתי לך שדה פלונית ונמצאת שאינה שלו וזה לא החזיק בה לא נגמר המכר. וכתב גאון ז"ל אף על גב דקיימא לן דקרקע נקנה בכסף בלא חזקה הכא לענין עסיקין אצרכוה חזקה משום פסידא דלקוחות דלית לן לאפסודינהו בכהאי גוונא כיון דבלא אחריות זבנה. והיכא דזבנה ניהליה באחריות נמי אי אחזיק בה בתר דשמעינהו לערעורי או מקמי הכי מצי מוכר אמר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך ואי לא אחזיק בה כלל לא מקמי הכי ולא בתר הכי מצי כייף ליה דליהדר ליה זוזי לאלתר. איכא מאן דפריש לה להך שמעתא דאף על גב דהחזיק בה לוקח מקמי דניתי הנך ערעורי כיון דלא אחזיק בה בתר הכי כלל מצי הדר ביה. והא דאמרינן בבתרא נמצאת שדה שאינה שלו נמי אינו חוזר עליו מתוקמא בשהחזיק בה מששמע הערעורין ואתא הכא לאשמועינן דאף על גב דהחזיק בה קודם לכן כיון דהשתא בתר הכי לא החזיק בה כלל אפילו מי שפרע לית ליה לקבולי דלא שייך מי שפרע אלא על מי שחוזר ממקח שנתקיים ממוכר ללוקח אבל זה לא קנה כלל דאין אדם מוכר מה שאינו שלו. ולהאי פירושא הוא דאית לן לפרושי ומימר מכי דייש אמצרי הוא דהויא חזקה לגבי האי עניינא משום דכיון דערכה לההיא ארעא בהדי ארעיה גלי אדעתיה דבכל דהוא ניחא ליה לאתרוציי אבל נעל גדר ופרץ לאו חזקה מעלייתא היא לגבי האי מילתא כיון שיצאו עסיקין דחשו רבנן לפסידא דלוקח אבל אם לא יצאו עליה עסיקין כיון שנעל גדר ופרץ כל שהוא אין אחד מהם יכול לחזור בו. ולפירושא קמא דפרישנא דבשלא החזיק בה כלל מיירי פשיטא דכיון שלא החזיק בה מעולם יכול לחזור בו. ולא מצית למימר דאיצטריך לאשמועינן דלית ליה לקבולי מי שפרע דהא נמי פשיטא לן דאפילו במקח שנתקיים ורצה הלוקח לחזור משום דמסתפי מאונסין דמצי הדר ביה ולית ליה לקבולי מי שפרע. והכי אמרינן התם גבי ההוא דזבן חמרא ובעי מינסיה דבי פרזק רופילא כל שכן הכא דלא קנה כלום ממוכר בטל המקח שהרי גזלן היה וקרקע אינה נגזלת הילכך לא שייך הכא מי שפרע כלל ולא הוה צריך לאשמועינן הא מילתא אבל בדאחזיק בה הוא דאיכא לאוקומה ואיצטריך לאשמועינן דלא איצטריך לקבולי מי שפרע כדפרישית. מכל מקום האי דוקיא דדייקינא מצינא לדחויה דהאי לא החזיק בה בעי למימר שלא החזיק בה חזקת דייש אמצרי אלא נעל גדר ופרץ כל שהוא. אי נמי מוקמי לה בשנתן הכסף הילכך אף על גב דלא החזיק בה כלל הדין נותן שלא יחזור בו כיון שלא קנה בכסף. וכן פירש רב האיי גאון ז"ל. והיכא דאחזיק בה נמי כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה דוקא היכא דאית ליה למוכר ארעא אחריתי בההיא שעתא דמצי לוקח הדר עלה אי טרפי לה לארעאי מניה אבל אי לית ליה ארעא אחריתי מצי לוקח אמר ליה או אהדר לי זוזי מהשתא או זיל זבון בהו ארעא לאחריותי. עד כאן. והמפרש ז"ל כתב איכא דאמרי אפילו באחריות נמי מצי אמר ליה אחוי לי טרפך ואשלם לך ואף על גב דלא החזיק בה מעולם דאמרינן דיכול לחזור בו הני מילי כי ליטרפו לה מניה הוא דאמרינן דליהדר וליתבעיה בזוזי ודוקא בההיא שעתא אבל השתא כי נפקי עסיקין לא מצי למיתבעיה בזוזי אף על גב דזבן מניה באחריות וכל שכן אי זבן מניה בלא אחריות ודחיק וודאי דלהאי פירושא לא גרסינן דאמר ליה אלא אמר ליה הוא דגרסינן ע"כ לשונו. ורבינו תם מפרש עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפילו נתן את המעות וכגון באתרא דלא קנו בכספא וכו' ככתוב בתוספות פרק מי שהיה נשוי. והאי דנקט מאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי הוה מצי למימר נעל וגדר אלא תקון זה הגבהת המצרים היה רגיל ביניהם וקא משמע לן דכנעל וגדר דמי. תוספות שאנץ. ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל עד שלא החזיק בה לפום ריהטא משמע שלא עשה שום חזקה. ותימה מאי קא משמע לן לא ברישא ולא בסיפא. ותירץ רבינו תם דמיירי שנתן מעות בתורת פרעון ולא בתורת קנייה וחידושא דרישא דיכול לחזור בו כלומר מותר לחזור בו דליכא מי שפרע דאף על פי שנתן המעות לא גמר בדעתו לקנות עד שיחזיק ויראה הקרקע. עד כאן לשונו.

חיתא דקטרי כמו משל הוא כלומר נאד קשור מלא ולא ידע אם מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא של מים כך זה. ר"ח ז"ל. ורבינו יהונתן ז"ל פירש וז"ל כלומר שק קשור היטב בהרבה קשרים להראות שדבר חשוב יש בו ואין בו ממש והקונה לא בדק מה יש בו הניח מעותיו על קרן הצבי הכי נמי זה שקנה שלא באחריות וגם עתה כששמע לא הרגיש ועבדו כבראשונה הפסיד מעותיו בשתיקתו. ע"כ.

רב הונא אמר או כסף או מיטב כתבו בתוספות ורבינו תם ז"ל מפרש שיש שלשה דינים וכו'. וקשה איך מניח רבינו תם רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דאינון בתראי ואינו פוסק כמותן. וה"ר ישראל היה אומר דרב הונא נמי אית ליה כל מילי מיטב והכי פירושו או כסף או מיטב פירוש אם יש לו כסף יתן לו כסף ואם אין לו כסף יתן או סובין או מיטב מה שירצה. והכי פריך בגמרא לית ליה פשיטא פירוש לית ליה לא כסף ולא מיטב פשיטא שיתן לו סובין ע"כ אומר מ"ד אמר ליה זיל טרח וזבין כדי ליתן לו כסף קא משמע לן אבל לעולם היכא דלית ליה כסף יתן לו או מיטב או סובין דכל מילי מיטב הוא. אבל קשה על דרך זה הא דקאמר גבי רב אסי אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא משמע דרב הונא דוקא קאמר או כסף או מיטב דקרקע הרי הוא ככסף ממש ולא כמו שפירש הר"י דמיטב וסובין שוין. גליון. וז"ל גליונות אחרים ולדעת רבינו תם הפירוש כן כשאין לו כסף אז יכול ליתן כל מילי כמו מיטב וכשיש לו כסף צריך ליתן לו או כסף או מיטב. וקשה לי על זה מה הוצרכו לומר רב פפא ורב הונא כל מילי מיטב נימא דאיצטריך מיטב שדהו היכא דאית ליה כסף דיצטרך ליתן לו כסף או מיטב. ע"כ. ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל כתב וז"ל א"נ יש לפסוק דהלכה כרב הונא בכל ענין ואף על גב דפליגי מכל מקום אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהיינו רב הונא דהוא היה קדמון אבל מאביי ורבא ואילך לא סבירא לן האי סברא. עד כאן. ורבי ישעיה ז"ל כתב בפירוש הגליון וז"ל ורבינו תם אומר דלא פליגי דמודו דאי אית ליה כסף או מיטב יהיב ליה והא דאמר כל מילי מיטב הוא היינו בדלית ליה. ע"כ.

אי בדלית ליה פשיטא תימה דמאי פשיטותא איכא כיון דכתיב כסף הוה אמינא דוקא דהא גבי עבד עברי איצטריך קרא לרבות שוה כסף ככסף מישיב גאולתו ואי לאו ייתורא דקרא לא הוה אמרינן שוה כסף ככסף משום דכתיב כסף. וי"ל דהכי פריך פשיטא כיון דגלי קרא גבי עבד דשוה כסף ככסף אם כן לא איצטריך קרא להכי ומשני מהו דתימא אף על גב דגלי קרא דשוה כסף ככסף איצטריך נמי לאשמועינן הכא ישיב לרבות שוה כסף ככסף משום דכתיב מיטב והוה אמינא זיל טרח וזבין ואייתי כסף דבעי מיטב. ורב הונא לא סבירא ליה הכי דכל מילי מיטב הוא קא משמע לן קרא דהיכא דלית ליה יהיב אפילו סובין ואף על גב דכתיב מיטב לא אמרינן זיל וטרח וזבין ואייתי כסף. ועוד יש לומר דמסברא ודאי דשוה כסף ככסף ולהכי פריך פשיטא ואף על גב דגבי עבד איצטריך קרא היינו משום דכיון דיהיב דמי מקנתו הוי כבעל חוב ולא מצי לסלוקיה אלא בזוזי היכא דאית ליה זוזי כדמוכח בכתובות פרק הכותב גבי ההוא דהויא תולה מעותיו בגוי קא משמע לן ישיב דאפילו אית ליה כסף מצי לסלוקיה בשוה כסף. מהר"י כהן צדק ז"ל. ח"מ תי"ט ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לענין נזקים אם יש לזה שתביעת הנזק עליו מעות ומטלטלים אפילו פחותים וקרקעות נותן לו איזה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יותר הן חסר. וקצת חכמי הצרפתים חולקין לומר שבניזקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלים זקוק הוא ליתן כסף ומפרשים שמועת הנבלה והוא לשון הגמרא בקצת נוסחאות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב ליה הא דידיה מיבעיא כשאין לו כסף. ואין דבריהן נראין דאף על פי שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקין לגבות לנזקין גובין מן המטלטלים תחילה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע מעולה שבנכסיו אינה ראיה שאין הכוונה כדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק. ע"כ לשונו.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא הקשו בתוספות אמאי פשיטא ליה וכו'. וקשה למה לא הקשו התוספות מדרב אסי אדרב אסי דהכא משמע שנוטל חצי ממש ולקמן קאמר רב אסי שנוטל רביע בקרקע או רביע במעות. וי"ל שהתוספות שלא הקשו מדרב אסי לפי שהם עושים עיקר מפירוש שני שפירש רש"י ז"ל ולפי פירוש שני פירש כספים הרי הוא כקרקע דקאמר רב אסי היינו שבא להשמיענו שלא תאמר דוקא מעות. גליון. ואין לתרץ מה שהקשו בתוספות מדאמר שמואל ויתר דלקמן איירי באפותיקי ולהכי ויתר דהא קמן יותר דומה לאפותיקי כי אינן גובין מכספים כלל. גליון.

בתוספות בד"ה משהחזיק בה בפ"ק דמציעא פרש"י וכו' וא"ת ולימא ליה שקול ארעך בזוזך וכו' ע"כ. נראה להתוספות פשוט דבכה"ג יכול לומר שקול ארעא בזוזך אפילו היכא דאית ליה זוזי ללוקח ואף לפי מ"ש התוספות בסמוך בד"ה רב הונא כל היכא דאית ליה לב"ח זוזי לא יכול לסלקו בקרקעות ועוד גדולה מזו כ' הריטב"א שהלוקח דבר מחבירו אף אי לית ליה זוזי אמרינן ליה טרח וזבין ואייתי זוזי והביאו בש"ע סי' ק"א בלי שום חולק והטעם דאנן סהדי שלא מכר זה סחורתו אלא אדעתא דזוזי דוקא ע"ש מ"מ הקשו תוספות שפיר דשאני הכא כיון דאית ליה פסידא ללוקח שאם יטרפו השדה מידו יפסיד מעותיו לגמרי כיון שלקחו שלא באחריות וא"כ ודאי שאין כופין אותו ליתן מעות אלא יכול לסלקו באותו קרקע ממש וכן אית' להדיא בפ' מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ומת ואמר רבא שם אי פיקח אידך מגבי ליה ארעא וכו' וכתבו שם בתוספות דאע"ג דאית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע כיון דאית ליה פסידא אם יתן לו המעות וכן הוא בטוח"מ סי' ק"א אבל מ"מ צ"ע למה אמרו בגמרא כאן משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משמע שלא נתן עדיין המעות ולא אמרו גם כן אי פיקח הוא מגבי ליה ארעא דהיינו בדמי שווי' עתה ויש ליישב דכאן לא שייך לומר כן כיון שהדבר ספק אם יטרפו ממנו דאפשר שלא ירצה לוקח להפסיד ליתן הקרקע בפחות משוויה ודו"ק:

בגמרא דאזיל איהו ושקיל פלגא בכספא בהדי' וכו' ללשון שני שפרש"י בסמוך אליבא דר' אסי שנוטל רביע בקרקע וגם רביע בכספים א"ש לפ"ז מאי דקאמר דשקל פלגא בכספא כיון דהרי הם כקרקע אבל ללשון ראשון שפרש"י שנוטל רביע בקרקע או במעות וא"כ אין שייך לומר דשקל פלגא בכספא וקאמר נמי הרי הם כקרקע דשני אלו סותרים זה את זה וצ"ל לפ"ז דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך וק"ל ועיין בסמוך:

שם בגמרא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד לאידך גיסא וכו' לכאורה לשון הש"ס בכאן תמוה דאיך שייך להקשות פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מסברת א"ד ונ"ל ליישב לפמ"ש בסמוך דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך רביע בקרקע ורביע במעות וא"כ יהיה המשך הלשון כך דבתחילה פריך הש"ס פשיטא והיינו מדקאמרת דשקיל פלגא בכספא לפי שהרי הן כקרקע משמע דפשיטא לך כשחלקו קרקע שחוזר ונוטל החצי מחלק אחיו והיינו כרב דס"ל יורשים הוי וא"כ קשה פשיטא האי ברא והאי לאו ברא ומ"ש כספים מקרקע דכיון שהם יורשים לא שייכי סברות הא"ד כלל כמו שכ' הרי"ף לפסק הלכה ע"ש אלא דהאיכא דאמרי ס"ל די"ל הטעם כשחלקו קרקע אינו משום דיורשים הוו אלא כלקוחות באחריות והיינו דמסתמא תרווייהו ניחא להו באחריות כיון ששניהם לקחו קרקע וא"כ יש לומר באחד נטל קרקע וא' נטל כספים שהם כלקוחות שלא באחריות והטעם כדמסיק דיכול לומר אנא נטלי כספים דאי מיגנבי וכו' ועיין בסמוך ודו"ק:

שם בגמרא ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הם וכלוקח שלא באחריות וכו' כ' הרשב"ם בס"פ בית כור ואף על גב דקל"ל אחריות טעות סופר הוא הכא שאני דודאי ניחא ליה שאחיו לא יקבל אחריות כדי שגם הוא לא יקבל על אחיו וכו' עי' שם באריכות. ונראה שלא הוצרך הרשב"ם לטעם זה דהא אליבא דשמואל קיימינ' ושמואל סבירא ליה בהדיא דלא אמרינן אחריות ט"ס אלא בהלוואה ולא במקח וממכר אלא שסברת הרשב"ם צריכא אליבא דר' אסי ללשון ראשון דמספקא ליה אי הוי כלקוחות שלא באחריות ולר' אסי לא מצינו שיסבור דלא אמרינן במכירה אט"ס ואליבא דהלכתא ודאי אמרינן לכך הוצרך הרשב"ם לפרש דהכא שאני לפ"ז לעיל בסברת א"ד לאידך גיסא צ"ל דס"ל די"ל דר' אסי ס"ל ג"כ דלא אמרינן במכירה ט"ס דאל"כ מהיכא תיתי לחלק בין חלקו קרקע לחלקו כספים דאי טעם החיוב בקרקע הוא משום דיורשים הוו לא שייך לחלק כמו שכ' בשם אלפסי בסמוך ואם נאמר דכלקוחות הם כ"ש דלא שייך לומר כשנטל א' כספים וא' קרקע דהוי כלוקח שלא באחריות דהא קי"ל אחריות ט"ס הוא ותירץ הרשב"ם לא שייך אלא היכא ששניהם נטלו קרקע דמסתמא מחלו זה לזה האחריות אבל כשאחד נטל כספים וא' קרקע הוי כמכירה גמורה וסברת הא"ד לא שייך ג"כ דמה בין זה ללוקח ומוכר ממש שמוכר נוטל כספים ומקבל אחריות גניבת המעות והלוקח נוטל הקרקע אפ"ה אמרינן אחריות טעות סופר הוא והרי זה כמו שמוכר לאחיו ממש חצי שדהו ונוטל ממנו כספים ולמה לא נאמר אחריות ט"ס הוא וא"כ לפ"ז אף אם נאמר כשחלקו קרקע ויתר לפי שהם כלקוחות שלא באחריות יש לנו לומר בהכרח כשחלקו כספים נגד קרקע שהוא כלוקח באחריות וט"ס הוא ומכ"ש לסברת הא"ד דס"ל לר' אסי דבחלקו קרקע הוי כלוקח באחריות דהא קאמר הרי הם כקרקע משמע דבקרקע פשוט שחוזר על אחיו ומכ"ש שיש לומר כן בכספים שהוא מכירה גמורה שהוא כלוקח באחריות דט"ס הוא אלא ודאי דלסברת הא"ד יסבור ר' אסי דבמכירה גמורה ג"כ לא אמרינן אחריות ט"ס כשמואל וא"כ יש לומר להיפך דכשחלקו קרקע מסתמא הם כלקוחות באחריות דכל אחד ניחא ליה באחריות כדי שאחיו יקבל ג"כ על חלקו אבל אם א' נטל כספים ודאי דלא מקבל כמו סתם מוכר דלא מקבל ומכ"ש באחיו דאיכא יותר טעמא דמגנבא ודו"ק:

בתוספות בד"ה פשיטא האי ברא וכו' וא"ת אמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך ויתר עכ"ל. נראה שאין כוונת התוספות להקשות דלשון פשיטא לא שייך כיון דאיצטריך לאפוקי מדשמואל דהא אכתי לא שמעינן מר' אסי כלום לאפוקי מדשמואל דהא סתמא קאמר הרי הם כקרקע אלא משמע דבקרקע הדין פשוט בלאו המימרא דהכא וא"כ לא שייך קושיית התוספות אלא דהיא גופיה קשה לתוס' מדלא קאמר הש"ס פשיטא מ"ש קרקע ומ"ש כספים אלא נקיט פשיטא האי ברא וכו' משמע שגוף הדין שחוזר על נכסי אחיו הוא פשוט בין בקרקע בין בכספים והיינו מטעם האי ברא וע"ז מקשי שפיר איך שייך להקשות שגוף הדין פשוט כיון דשמואל לא סבירא ליה הכי וק"ל ולפי מ"ש בסמוך הוי מצי לשנויי דדוקא התם שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא גבי מכירה לא אמרינן אחריות ט"ס ולכך אמר ויתר אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר. והא דמקשו התוספות משמואל ולא מקשו מדברי ר' אסי עצמו היינו לפי שהם כתבו כלשון שני של רש"י דלר' אסי ג"כ נוטל כל החלק מאחיו בקרקע לכך מקשו בפשיטות משמואל וק"ל:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו וא"ת והא כל א' חייב לפרוע וכו' י"ל דמיירי שעשאו אפותיקי עכ"ל. הקשה מהר"ם דא"כ סתרו התוספות מ"ש לעיל ששניהם עומדים בספק ולפ"ז שעשאו אפותיקי אין השני בספק עכ"ל מהר"ם ע"ש אבל לק"מ דמ"מ הוא בספק בשעת החלוקה שמא ימצא איזה ב"ח אחר לכך ניחא ליה באחריות וק"ל:

בתוספות בד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך בזה המע"ה עכ"ל ולא ידעתי לפרשו למה לא שייך כאן המע"ה ומהר"ם כ' לפי שאין הספק מצד טענותיהם אלא מצד עצמו עכ"ל ולא דק דזו סברת סומכוס כמ"ש התוספות בר"פ שנים אוחזין ובכמה דוכתי אבל חכמים ס"ל דאפילו בכה"ג אמרינן המע"ה כדמוכח לקמן בר"פ הפרה ובב"מ בסוגיית המחליף פרה בחמור ואם נאמר דכוונתו לפרש בדברי התוספות דר' אסי ס"ל כסומכוס ודאי דלשון תוס' לא משמע כן דלא הוי להו לסתום אלא לפרש ועוד דלשון לא שייך לא משמע כן והנראה לכאורה לפ' בכוונת התוספות דאפילו חכמים מודו דלא אמרינן כאן המע"ה כיון דלר' אסי הוי ספיקא דדינא ואין הספק יכול להתברר לעולם ואיזה ראיה יביא המוציא לכך ס"ל חולקין אבל גם זה לית' לפי הסכמת הפוסקים בטוח"מ סי' כ"ה ובש"ע שם דאפילו בספיקא דדינא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והם דברי הרא"ש ממ"ש במסכת ב"ב הלכתא כוותיה דרבה בארעא וכו' ונ"ל עוד ראיה מסוגית הש"ס פ' השואל גבי יחלקו חודש העיבור ע"ש וצ"ע ועוד אפשר לפרש דהתוספות כ"כ לפמ"ש בסמוך דעיקר כל' שני של רש"י וא"כ אין הספק אלא באיזה ענין יהיה הפרעון אם בקרקע אם במעות ואפשר דבכה"ג לא שייך המע"ה אלא חלוקה עדיפא וגם זה דוחק ודו"ק אחר זה מצאתי בזה"ל בתוס' פ' המוכר את הבית דף ס"ד:

בתוס' בד"ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל לא ניחא להו לפרש כפרש"י דא"כ הדרא קושית הגמ' לדוכתא לפי מה שפירשו התוס' בסמוך דהא דקאמר אי אתרמי ליה תלתא מצוה לאו דוקא דאיירי כעשורייתא דרבי אלא דקשה לש"ס לומר שיבזבז אדם כל כך ממונו נמצא לפ"ז לא משני מידי לפרש"י דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ס"ת בזאח"ז כ"א נאה מחברתה ויצטרך להוסיף כל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפי' תוספות לא שייך השליש רק פעם א' וק"ל:

גמ' מספקא לי' אי כיורשים עי' ב"ב סב ע"ב תוספות ד"ה אתמר:

בְּהִדּוּר מִצְוָה, עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו בשער הפסוקים בפסוק (בראשית לא, יט) 'וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים' דספירת התפארת נחלקת לשלשה חלקים שליש העליון לוקחתו לאה ושליש התחתון לוקחתו רחל ושליש האמצעי משתמשים בו שניהם אך לפעמים תתעלה רחל ותקח כל שליש האמצעי כולו לעצמה ותסתלק לאה אחותה ממנו יעוין שם. וידוע דרחל מכונית בשם 'מצוה' והדורה של רחל הוא בעת שלוקחת גם שליש האמצעי מפני שבזה לא יוכלו החיצונים להתאחז באורות שלה וידוע כי באותיות 'מצוה' יש רמז לתפארת כי התפארת הוא שם הוי־ה בסתם ואותיות מצוה הם אותיות הוי־ה כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'י־ה' כמו שכתב מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות. וזהו שאמר הִדּוּר מִצְוָה היא רחל שנקראת בשם 'מצוה' כאשר מגעת ' עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה ' דהיינו שליש האמצעי שבתפארת שאינו נכנס לא בגבול לאה ולא בגבול רחל והתפארת רמוז באותיות מצוה כאמור ולכן גם למטה הדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה'. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' דידוע בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) דרחל הנקראת מצוה לוקחת שני שלישי החסד [72] שהם כַּדְכֹד [48] והם שלה אבל שליש הנשאר אינו שלה אלא תתהדר בו ולכן הדין הוא למטה 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' שהוא כנגד שליש החסד אשר תתהדר בו רחל העליונה הנקראת בשם 'מצוה'. או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות פרשת לך לך) בסוד שם הוי־ה שיש בו מ"ב אותיות שנחלקים לשלשה חלקים שהם ג' פעמים י"ד י"ד י"ד והנה י"ד אותיות הראשונים שהם דפשוט והמלוי הם בשליש העליון המכוסה ושני פעמים י"ד י"ד שהם של מלוי דמלוי הם שני שלישים המגולים עיין שם. ולכן 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' כדי שעל ידי הידור מצוה שהוא עד שליש נעורר שליש העליון שהוא מכוסה כי שני שלישים הנשארים הם מגולים בלאו הכי. ודע דאי אמרינן שליש מלבר יש לומר דיוכל האדם לקבל שכר הידור מצוה בעולם הזה אשר נבראת באות ה' שהיא שליש מלבר של יו"ד אשר נבראת בו עולם הבא.