מסכת בבא קמא דף פ״ט עמוד ב׳

ה"ג דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה:

אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא שכתב לבתולה יותר ממאתים ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה אמאי לא הפסידה:

נוקמא אכתובה דאורייתא משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה:

כ"ה סלעים והוא מנה מאה זוז כתובת אלמנה ופחותה שבכתובות נקט:

כשם שלא תמכור קס"ד הכי קאמר כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו:

כתובת בנין דכרין בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' נב:) בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה ומתו שתיהן בחייו וירשן או אחת בחייו וירשה אעפ"כ לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב ואתם אל תטלו שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה וקיי"ל התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח אעפ"כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה משום דאמרי להו זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה:

בשן ועין לאשה הפילה היא את שינו וסימאה את עינו:

אבל לא לאיש סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו:

ואפי' מחלה לגבי בעל לא מיפסד קמפסיד וא"ת והא ודאי מיפסד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וי"ל כיון שעכשיו לא היתה נותנת לו כלום אפילו לא מחלה ממה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה:

בדנפישא כתובתה מחבלה וא"ת מעיקרא נמי איירי בנפישא כתובתה מחבלה דקאמר תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בחבלה וי"ל דבמקצת חבלה קאמר ואם תתאלמן או תתגרש יגבה השאר ממקום אחר:

כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא וא"ת והשתא היכי מתוקמא כר"מ והלא פוחת לה ממנה או ממאתים ובעילתו בעילת זנות לרבי מאיר (כתובות נד:) וי"ל (כגון) דהיא גורמת להפסיד לעצמה:

לא מפסיד עשרים וחמשה זוזי ל"ג זוזי דלמאי דגרס זוזי צ"ל דאיירי בכתובת בתולה וכ"ה זוזי צוריים הם מאתים זוז מדינה וליתא דבריש ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא ד' לו: ושם.) הוכחנו דמאתים של בתולה הם מאתים זוזי צורי (והכא ל"ג זוזי) ולא מפסיד כ"ה היינו כ"ה סלעים של אלמנה ואף על גב דכתובתה דרבנן אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא:

כשם שלא תמכור והיא תחתיו פרש"י כשם שאין יכולה למכור כתובתה בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו ואין נראה לר"י דהא לעיל אמר ובכל דוכת' תזבין לכתובתה בטובת הנאה ואפילו כשהיא תחת בעלה ונראה לר"י כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו כדאמר לעיל דלגבי בעלה ודאי מחלה כך לא תפסיד והיא תחתיו כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה בשביל שחבלה בו והא דנקט מכירה גבי אחרים והפסד גבי בעלה משום דלגבי אחרים אין יכולה להפסיד כשמוכרת להן בטובת הנאה של כתובה אבל לגבי בעל שמכרה לבעלה בטובת הנאה יגרשנה מיד וירויח הכל והיא תפסיד:

אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דכרין תימה דלא מייתי הך ברייתא בסוף נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי או לא מיהו התם נמי קאמר בתר דבעי הדר פשטה דכמוכרת לאחרים דמי ושמא מתוך ברייתא זו פשטה ולפי שאין כ"כ פשוטה לא הביאה שם:

כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דיכרין אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לרבי מאיר מ"מ יכולה היא למכור ואע"ג דאסור להשהותה לרבי מאיר בלא כתובה וכן קי"ל מ"מ השמיענו בברייתא את הדין דאם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין א"נ במכרה התוספת איירי:

מאי טעמא כדרבא כו' השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כמו שטר שחרור ותימה דביבמות פרק אלמנה (דף סו: ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה רבי אמי אומר הדין עמו וקאמר תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומה ראיה היא לר' אמי בהא אפי' רב יהודה מודה כיון דמחוסרת גוביינא אתי שחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר התם גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דמודה רב יהודה דקנייה מיתנא דכיון דמחסרא גוביינא אתי הקדש מפקיע שעבוד ושמא אותו שהביא תניא כוותיה דר' אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי:

אי נפיש כתובה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא לאו למימר דכתובה דאורייתא אלא שתקנו אותה כאילו הוא של תורה שלא לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה כל זמן שהיא תחתיו ואפילו לשלם לנזקין ולחבלותיה.

ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה יש מפרשים דהני זוזי הם סלעים של מדינה שהן מאה דינרין ובכתובת אלמנה קמיירי. והר"א אב"ד ז"ל פירש דהני זוזי הן דינרי צורי שהן מאתים של מדינה דבכל חד וחד איכא תמני דמדינה וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא לו, ב) ובכתובת בתולה קא מיירי.

האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתבתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתבתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתבה ומ"מ אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתבה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ולמדת מכאן שכל שיש לה כתבה אע"פ שיש לו תביעה עליה בכדי כתבתה מותר לשהות עמה ואע"פ שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים ואע"פ שלא אמרוה בפירוש שהרי מ"מ כתבו שאם אין לה אלא כתבת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול לו אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתבתה הראוי לו אלמא שכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה:

אלא שמ"מ יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתבה וחבלה כשיעור כתבתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתבה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקי לה דנפישא כתבה ומשום פורתא לא מפסיד כתבה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתבה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה ומוקי לה דלית לה אלא כתבת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתבה יותר מן החצי ואף לשטתם אין נראה כן ממה שאמרו בגמרא דאפורתא כלה כתבתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט ואחר שפרשוהו בגמ' בחלק אחד מעשרים וחמשה אין לנו לדון בו שומא אחרת:

ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו ברביעי של כתובות אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו היתה בכדי עקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל ומ"מ אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו:

המוכרת כתבתה לאחרים בטובת הנאה על הדרך שבארנו ומתה היא בחייו ונמצאו הלוקחים מפסידים שהרי נשאר הבעל בירושתו אין בניה של זו נפקעים אחר מיתת הבעל מדין כתבת בנין דיכרין ואין בני האחרת רשאין לומר היאך אתם נוטלים כתובת אמכם והרי אלו אמכם קיימת הפסידה הכתבה ובאה לה ביד הלוקחים שהרי הם אומרים מכל מקום הואיל ומתה בחייו לא הועילו מעשיה ואף היא לא להפסידנו נתכוונה אלא לצורך מעות וכן הדין במוכרת כתבתה לבעלה הא אם מחלה אין להם כתבת בנין דכרין שהרי אף אם מת בחייה אין לה כלום:

עבדים שהכניסה אותם האשה והם של נכסי מלוג אינם יוצאין בשן ועין ושאר אברים לא על יד האיש ולא על יד האשה לא על יד האיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא על יד האשה שאינם מיוחדים לה הא של נכסי צאן ברזל יוצאים בראשי אברים על ידי הבעל:

בד"ה ואפילו מחלה כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל כו' עכ"ל גם כאן יש לדקדק כיון דכי נמי לא תמכור השתא לא משתלם מידי כי תמכור נמי ותמחול לבעלה הא ודאי דלא מפסיד מידי דצריכה לשלם לו משום דינא דגרמי כר"מ ויש ליישב דהא אכתי לא מסיק אדעתיה למימר דאתיא כר"מ עד דמסיק בההיא דהיא שחבלה בבעלה כו' הא ודאי ר"מ היא כו' ולעיל שכתבו א"נ הא מוקמי לה בסמוך כר"מ כו' ר"ל למסקנא ניחא וק"ל:

אמרי כגון דנפישא כתובתה דמשום פורתא דחבלה לא מפסיד כתובתה אמרי ואי נפישא כתובתה מחבלא אכתי ניתיב ליה חבלא ותיקום אשארה שהרי לא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא איכא לה גביה כתובה טובא. דלא נפישא כתובתה טובא מחבלא דאי יהבא ליה חבלא משום ההוא יותרת לא ממנע לאפוקה. ואי דנפישא כתובתה משל תורה שהיא מנה מאתיים וכתובתה מאתים וחמשים וחבלה חמשים תיתיב ליה חמשים או אפילו תהיה חבלה כמה תיתיב ליה עד דתיקום אכתובה דאורייתא ולא תהא קלה להוציאה. הראב"ד ז"ל. כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל האשה שחבלה בבעלה אין לה בכתובה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתובתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומכל מקום אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתובתה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו. ולמדת מכאן שכל שיש לה כתובה אף על פי שיש לו תביעה עליה בכדי כתובתה מותר לשהות עמה ואף על פי שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין. כך נראה לדעת גדולי המחברים. ואף על פי שלא אמרוה בפירוש שהרי מכל מקום כתבו שאם אין לה אלא כתובת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתובתה הראויה לה אלמא דכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ובפרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה. אלא שמכל מקום יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתובה וחבלה כשיעור כתובתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מכ"ה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתובה כדי לגבות חלק אחד מכ"ה שבה. ומביאין ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשו אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה וכו' הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקים לה דנפישא כתובתה ומשום פורתא לא מפסיד כתובה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תיזבין ניהליה ומוקים לה דלית לה אלא כתובה מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד כ"ה סלעים שהן מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו. ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתובה יותר מן החצי. ואף לשיטתם אין נראה כי ממנה שאמרו בגמרא דאפורתא כולה כתובתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט אחר שפרשוהו בגמרא בחלק אחד מכ"ה אין לנו לדון בו שומא אחרת ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו בפרק ד' של כתובות. אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לרבי מאיר דקא אמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשיו קלה בעיניו להוציאה. ותירץ לו שהועיל מיהא בזמן שחבלה מועטת. ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למחול או למכור שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו בכדי עיקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספות וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבעה זוזי. ומכל מקום אם היתה לה תוספות או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה היינו טעמא דלא מזבנינן ליה לבעל גופיה בטובת הנאה דאי הדרא ומחלה לה ניהליה לית ליה פסידא משום דרבי מאיר דאמר אסור לאדם שישהה את אשתו וכו'. ודוקא כגון דלא נפישא כתובה מכתובה דאורייתא ונפישא טבי מחבלה אבל היכא דנפישא טפי מכתובה דאורייתא מחייבינן לה לזבוני טופיינא לבעל בטובת הנאה בחבלא דידיה ומוקמינן לה לכתובה אדאורייתא. וכן היכא דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא ולא נפישא טפי מחבלה מחייבינן לה לזבונה ניהליה בטובת הנאה דאי משום דרבי מאיר מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה סוף סוף השתא נמי מגרש לה וגבי לה לכתובה מינה בדמי חבליה אבל ודאי היכא דלא נפישא מכתובה דאורייתא ונפישא טפי מחבלה לא מחייבינן לה לזבוני ניהליה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מאי אמרת סוף סוף מגרש לה וגבי לה לכתובה בחבליה כיון דנפישא מחבליה משום פורתא לא מפסיד טובא. ע"כ. אלא לעולם דנפישא כתובתה מחבלה טובא מיהו לא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא והוי חבלה ארבעה זוזי וכתובתה כ"ה זוזי דמשום ארבעה לא מפסיד כ"ה זוזי. האי דאמר כ"ה זוזי קסבר כתובה דרבנן שכל סלע חוזר לחצי דינר. והא דאמרינן לעיל כתובה דאורייתא לאו דאורייתא ממש אלא שתקנו אותה כעין דאורייתא שלא לפחות ממנה בשביל חבלותיה ונזקיה כל זמן שהיא תחתיו. הראב"ד ז"ל. וכתב גאון ז"ל וז"ל הכי גרסינן השתא נמי מפיק לה בחבליה השתא נמי כי לא זבנה ליה ניחוש דילמא מגרש לה משום דבעי לאגבויי מינה חבליה דהא קיימא לן דלכי נתגרשה משלמת מה שחבלה. כתובה דאורייתא מאתן זוזי. אית ספרים דכתיב בהו משום ארבעה לא מפסדא כ"ה וסלקא אדעתין דהך ארבעה בדינרי קאי והנך עשרים וחמשה בסלעים קאי דארבעה פעמים כ"ה הוו מנה דהיינו מנה לאלמנה ובשיעורא דכתובה זוטא קא משמע לן דאף על גב דכתובה זוטרתי היא לא מפסדי לה אינשי. ואית דאמרי דכ"ה זוזי דאורייתא דנפקי לן מכמוהר הבתולות היינו מאתן זוזי מהנהו זוזי דמדינה דזוזי מדינה ישנו שמינית בזוז של צורי שהוא כמו זוז של תורה. אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דיכרין הך דקתני כשם שלא תמכור והיא תחתיו דהויא סיפא דהאיך דתני וכן היא שחבלה בבעלה וכדפירש עלה בברייתא. ע"כ.

סברוה קא סלקא דעתך הואיל דאמרינן דהלכה כריש לקיש דלכולי עלמא אית להו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. גאון ז"ל.

בא"ד וא"ת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה עכ"ל. והמשך קושיא זו לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה היה אפשר לומר דהתם כיון דלית ליה פסידא לבעל ורווחא דאיתתא הוא א"כ יכתוב ללוקח שטרא בשמיה ואז לא תוכל למחול משא"כ הכא גבי נחבל דפסידא דאיתתא הוא לא ירצה הבעל אבל עכשיו שכתבו התוספות בהכרח שאינו יכול לכתוב שטר אחר דא"כ יהיה אסור להשהותה מקשה שפיר וק"ל:

בגמרא וכ"ת זבינא ניהליה לההיא דחבלה ביה כו' דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד כו'. הקשו הקדמונים איך תוכל למחול דכיון דזבינתא לנחבל גופא הרי הבעל משועבד לנחבל מדר' נתן דנחבל בעל חוב הוא וקי"ל דבשיעבודא דר"נ אין הלה יכול למחול אם אין לו לשלם ממקום אחר עיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו באריכות ומה שתירצו בזה והוא ז"ל תירץ דשאני הכא דכל השקלא וטריא דגמרא דתזבין לכתובתה בטובת הנאה לא איירי כלל משיעבודא דר"נ דא"כ הרי לא יגבה הנחבל דמי נזקו אלא לכשתתאלמן או תתגרש ובכה"ג מתני' נמי קתני נתגרשה חייבת לשלם ואפ"ה קרי ליה פגיעתן רעה כיון שעכשיו אינו גובה כלום וע"ז מקשה בגמרא דתתן לו כתובתה עכשיו ע"פ השומא בטובת הנאה וא"כ הוי כגבוי ועומד דמי נזקו מאותו שעה כיון דלכשתתאלמן יטול הרבה יותר מדמי נזקו וא"כ לפ"ז תיכף כשנתנה לו האשה כתובתה הרי יצאתה ידי חובתה לגבי הנחבל ואין לו עליה כלום בין אם יגבה מבעל לבסוף או אם לא יגבה כגון שתמות בחייו או שיעני דעיקר הפרעון שלה בטובת הנאה גופא וממילא לא שייך תו שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ומעכשיו ה"ל כלוקח דעלמא וא"כ יכולה למחול כמו במוכר שט"ח לחבירו עכ"ל הש"ך ושפתים יישק משיב דברים נכוחים ודו"ק. אלא דאכתי יש להקשות על דבריו מתחלת הסוגיא דמשני מילי נינהו ומילי לא משעבדי מעיקרא מאי קסבר הא עיקר שיעבודא דר' נתן הוא בכה"ג ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין כתובה לשאר חוב כמ"ש הר"ן והרשב"א ואכתי תיקשה על הש"ך שהרי דחה דבריהם אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דמשני טובת הנאה מילי נינהו היינו משום שהוא בספק ולא דמי לשאר שיעבוד גמור א"כ יתיישב הכל לנכון בפשיטות גמור דהא דמשני הש"ס דלא מצי' מחלה היינו דמש"ה לא הוי מילי דמזבנא בדינרי וממילא דהדר ה"ל מילי ולא שייך שיעבודא דר"נ דמכר אין כאן שיעבוד אין כאן כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה ואפי' מחלה לגבי בעל לא מפסיד וא"ת והא ודאי מפסיד כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי יפסיד הא צריכה לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש תוספות לעיל עכ"ל. וע"ש באריכות ולפמ"ש ליישב קושיית מהרש"א לעיל ה"נ לק"מ דודאי יפסיד דכיון שתמחול כתובתה לבעלה א"כ כשתתאלמן או תתגרש נהי שצריכה לשלם לו מדינא דגרמי מ"מ לא יהיה לה ממה לשלם כיון שאין לה כתובה ולא נ"מ ונצ"ב והכל כדכתיבנא לעיל משא"כ אם לא תמכור כתובתה בטובת הנאה בודאי יגבה חוב דמי נזקו מכתובתה לכשתתאלמן או תתגרש ואין להקשות למה לא נאמר דאף אם לא תמכור לו כתובתה אפ"ה תמחול לבעלה כדי שלא יוכל הנחבל לגבות לכשתתאלמן הא ליתא דדוקא אם כופין למכור בטובת הנאה שאז מפסדת כתובתה לגמרי ע"י דמי טובת הנאה שהוא דבר מועט דמסתמא אין עולים יותר מדמי החבלה מדאמרינן דבכה"ג לא הוי פגיעתה רעה וגובה נזקו בכה"ג חיישינן שתמחול אבל אם אינה מוכרת בטובת הנאה מהיכא תיתי נאמר שתמחול לבעלה כיון שדמי כתובתה נפיש מדמי החבלה וטוב לה יותר שלא תמחול ותשלם לבסוף דמי החבלה שלא תהיה לוה רשע והמותר יהיה שלה וכ"מ להדיא מל' רש"י לעיל דהא דאמרינן שמוחלת לבעלה היינו משום דבע"כ כייפינן לה למכור וזה נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה כך מוכרת כתובתה כו' אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לר"מ עכ"ל. הכא אכתי לא איירי מטעמא דאסור להשהותה אלא בלא"ה נמי אין מחילתה כלום לר"מ מטעמא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה וכדאיתא בפ' אף על פי כנ"ל אלא דצ"ע שהרי כתבו דבכתבה לו התקבלתי מהני אפילו לר"מ וק"ל:

גמ' דאמר אסור לאדם שישהא עיין כתובות דף לט ע"ב תוד"ה טעמא: