דף ביאור
מסכת בבא קמא דף נ״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף נ״א עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף נ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 30 קטעים ממוספרים, כ־544 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לא משום דלית ביה הבלא אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב:
ולטעמיך נעביד י' דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:
מיתה יפה שימות מהר:
דמנוול שנעשה אברים:
ממנו ולא לתוכו בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו:
גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו:
פטור מן המעקה:
ונפל מתוכו לתוכה כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 51a · Sefaria
תוספות
אמרי אין הבל למיתה כו' והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל:
נעביד פחותה מעשרה והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.:
בור של שני שותפין היכי משכחת לה ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל בבא קמא דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי:
בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן:
האחרון חייב דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:
Tosafot on Bava Kamma 51a · Sefaria
רשב"א
עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לא פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא הפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקרינן פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות מי' טפחים לאו בית הוא והתורה אמרה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ועוד נ"ל משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפטר בגובהה. אלא פטור וחייב בדיני שמים ומדכתיב ולא תשים דמים בביתך ויש מי שאינו גורם כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא ה"ג כיצד היתה ר"ה גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י ז"ל גריס ליה ופי' חייב במעקה ואין הגירסא הולמת פירושו.
הא דקאמר מכריסא לארעא כמה הוו ד'. לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מעשרה חייב וחיישינן ליה משום טרפה אלא משום דאורייתא דדלא עמיקא ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמה שעמוקה אמה ואמה בת ו' טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסא ועד ארעא רק ארבעה כנ"ל.
הא דאקשינן למה לי י' בו' נמי סגיא. נ"ל דאליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דמחייב אחבטה דאלו לרב לא חייבה משנתינו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה והא דגמרא פריק מתניתין דאגנדר אגנדורי אליבא דשמואל בלחוד היא מתניתין אגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגיא אליבא דשמואל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב ועוד דא"כ אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כגינדור וליחייב ועוד שהרי בור בור כתיב אחד למיתה ואחד לניזקין ואמרינן מה בור להמית עשרה אלמא בור של ניזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלין הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור אלא נ"ל הכי פירושא דמתניתין דלתשלומין ואיכא מגינדור דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי' שנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגונדר כנ"ל.
מתניתין היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק חייב. תוספתא כמה שיעורו להזיק כל שהוא למיתה עשרה טפחים סומכוס אומר לעמקו ג' טפחים לארכו ולרחבו ארבעה ר' אלעזר הקפר אומר כמלא של נופלים.
בור של שני שותפים ברה"ר היכי משכחת לה וא"ת לוקמה בשהפקירו רשותן ובורן י"ל דבכי הא לכ"ע פטור דליכא משום כי יכרה דהא ברשות קא עביד דאפילו חופר לאושין פטור ומשום ולא יכסנו ליכא דמכי הפקירו לא קאי ברשותיה ואינו חייב בשמירתו.
אין שליח לדבר עבירה כלומר דדברי הרב ודברי התלמוד אין מניחין דברי הרב ועושין דברי התלמיד קשיא דלמא דהוו שליח נכרי י"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך.
כגון שעקרו שניהם חוליא והשלימוה לעשרה ואע"ג דרבנן דרשי כי יכרה א' ולא שנים אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמר כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרים חוליא בבת אחת כאחד חשבינן להו וה"ה בשנתנו שניהם אבן ע"פ הבור והשלימוה לעשרה וכדאמר רבא לקמן וא"ת אמאי לא אוקמה בשזה חפר עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים דכולם חייבין לכ"ע כדאמרינן לקמן י"ל דמתניתין גבי בור עשרה קאי והוא של שותפין וכן היא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היאך עבידא בור של שותפין תפתר בשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בחפר בה זה עשרה וזה עשרה אי בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים ע"כ.
יצא זה שאין המיתה שלו ואע"פ שנפדה לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך והא דפטרי רבנן כורה אחר כורה אפילו לנזקין ה"מ באחד חופר תשעה ובא אחר והשלימה לי' שנסתלק מעשה ראשון שלא היה בהן אלא נזק ובא זה והוציאו מבור של נזקין ועשאו בור של מיתה אבל אחד חופר שמנה ובא אחר והשלימו לתשעה שניהם חייבים שהרי בורו של זה כשל זה והרי הוא כא' חופר י' ובא אחר והשלימו לעשרים ואחד לשלשים שכולן חייבין.
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Rashba on Bava Kamma 51a · Sefaria
מאירי
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ומפילים אותו משם לארץ וסוקלין אותו ואין עושין אותה נמוכה יותר משתי קומות מפני שצריך להשתדל במהירות מיתתו אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן אין מגביהין ביתר משיעור זה שמא יבא לידי נוול בבקיעת כרס ופירוד אברים זה מזה:
חייב אדם לעשות מעקה בגגו כל זמן שהוא בית דירה כמו שיתבאר במקומו כל שגגו גבוה מרשות הרבים עשרה טפחים שמא יפול הנופל מגגו לרשות הרבים וכן אפילו מגג לבית אפילו יש לו בור עמוק או כל דבר הראוי ליכשל בו אדם בכדי מיתה ואם לא עשה כן חייב בדיני שמים ומ"מ אם היה רשות הרבים גבוה עשרה יתר על גגו אינו זקוק לעשות מעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא לתוכו ואם נפל פטור אף בדיני שמים:
בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמ"מ אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומ"מ הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות ומ"מ יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזקים אם הוזק ולא מת פטור אף בדיני שמים ויש מפרשה לחיוב נזקים שחייב לשלמן בדיני שמים ומ"מ בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס בביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מ"מ אין זה בורו לחייבו עליו:
המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי אלא שנתערב בו מעט משאר החלקים ואמר על זה בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אמר המאירי בור של שני שותפין כגון שחפר האחד בור תשעה ובאו שניהם ועקרו כאחד חוליא אחת והשלימוהו לעשרה ששניהם חייבים בין למיתה בין לנזקים עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר עליו השני ולא כסהו השני חייב ופרשו בגמרא דוקא שהניחו ראשון לשני משתמש בבור וכל שכן אם מסר לו דליו ופרשו גדולי הרבנים בדליו כסויו ויש מפרשים דלי ממש ולפיכך נסתלק הראשון והשני חייב והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו ופרשו בו משהניחו משתמש הא אם לא הניחו משתמש חייב אף הראשון וגדולי הפוסקים גורסין הראשון חייב ופרשו בו אף הראשון ופירשו בשלא הניחו משתמש ומה ששאלו בגמרא מאימת מיפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופרשו עד שיניחנו משתמש או שימסור לו דליו והכל עולה לענין אחד:
כסהו הראשון כראוי ועבר עליו השני ומצאו מגולה ולא כסהו חייב השני ולא הראשון ומ"מ פירשו בגמ' שאם נודע לזה כגון שהודיעוהו עדים ושהה אחר הודעתם בכדי שילך ליער ויכרות ארזים לכסותו ולא עשה חייב אף הראשון:
כסהו כראוי ונפל עם כל זה לתוכו שור או חמור כגון שהתליע הכסוי מתוכו פטור שזה אינו אלא אונס שלא חייבוהו לרמוס עליו ולנקש עד שיראה מתוך ניקושו אם התליע אם לאו אבל אם לא כסהו כראוי חייב שאין זה כסוי:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
חצר של שני בני אדם שהיה שם בור והפקירו רשותם אף זה בור של שותפין הוא ושניהם חייבין אבל אם כרה זה חמשה וזה חמשה אחרון חייב שהרי נסתלקו מעשי ראשון הרי אמרו החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 51a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוספות בד"ה אמרי אין כו' והמקשה היה סובר דלענין חבט כו' עכ"ל ולעיל לא הוצרכו לזה כיון דסברת המקשה הוה דאיכא בפחות מי' הבל וקשיא לתרוייהו דלא חייבה התורה אהבל כלל איכא למימר היינו דוקא לגבי מיתה אבל לנזקין חייבה התורה כיון דאית ביה הבל וכדמשני ליה דליכא גם הבל פריך ליה א"ה אם הוזק כו' אבל הכא ליכא למימר הכי דאי הוה סברת רבא אע"ג דאית ביה הבל לא חייבה התורה דוקא למיתה אבל לנזקין חייבה התורה א"כ מאי קא קשיא לדברי המתרץ דלית ביה הבלא הא כיון דחבטה אית ליה אלא דלא חייבה התורה אחבטה כרב נימא דלניזקין מיהת חייבה התורה אחבטה ועוד נראה דהכא ע"כ סברת המקשה רבא הוה דליכא חבט וליכא נמי הבל דאי הוה סבר דאיכא הבל אע"ג דליכא חבט א"כ הוי סברתו הפוכה מדרב נחמן דמתרץ ליה דליכא הבל ואיכא חבט ודו"ק:
בד"ה האחרון חייב כו' ראשון ח' וזה ט' כולן חייבין בנזקין כמו זה עשרה כו' עכ"ל נראה דאפי' למאי דמוקמי להך דזה י' וזה כ' כרבי מ"מ מרבי נשמע לרבנן דהא רבי מודה דאחר אחרון למיתה ואפ"ה הכא כיון דכ"א עשה שיעור מיתה כולן חייבין ה"נ לרבנן בניזקין היכא דכ"א לא עשה אלא שיעור נזק יש לחייב כולן ולא פליגי עליה דרבי אלא בשעשה האחרון שיעור מיתה וק"ל:
בד"ה בור עשרה כו' וה"ה לי"א כו' ומשני הא רבי והא רבנן עכ"ל פירוש דלהאי אוקמתא דהא רבי והא רבנן אתיא הך ברייתא כפשטה דעבד קמא שיעור מיתה שהיה בו הבל למיתה והשני שסייד וכייד הוסיף הבל קצת ואפ"ה מוקמי לה כרבנן אבל לרבי גם השני חייב וא"כ באידך ברייתא דמוקי לה כרבי ה"ה לי"א דאע"ג דעשה הראשון שיעור מיתה כיון דהשני הוסיף בה קצת חייב גם הוא וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 51a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה בור של שני שותפין ולא בעי למימר וכו' דפטור לכ"ע וכו' דהתוס' פליגי ארש"י דפירש לעיל ריש דף נ' דהפקיר רשותו ובורו ה"ל בור ברה"ר אבל התוס' לא ס"ל הכי ועיין לעיל פרק המניח טעמם של התוס':
בא"ד דאבור עשרה דמתני' קאי ר"ל דמתני' זו דבור של שני שותפין קאי אמתני' דלעיל מינה דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים:
ד"ה בור עשרה וכו' וה"ה לי"א וכו' מלשון ספר החש משמע שהוא מפרש כונת התוס' בזה דלפי דעת המקשה דפריך עלה מסייד וכייד והיה ס"ד דקודם שסייד וכייד היה בו ג"כ הבל למיתה אלא שזה בא והוסיף הבל קצת והוי כאלו חפר זה י' ובא זה והשלימו לי"א ואפי' הכי קתני האחרון חייב ולא אמרינן שהראשון לבדו יהא חייב וה"ה לרבי שכולן חייבין לאפוקי לפי מה דמשני דלא היה ביה מתחלה הבל למיתה אינו דומה לבור עשרה ובא זה והשלימו לי"א זה העולה מדבריו אבל לפי ע"ד אינו מיושב דזה אינו תלוי מידי במאי דדמי אהדדי התרתי ברייתות דמההיא דסייד וכייד לחודיה הוה מצי התוס' לאתויי והכי ה"ל להתוס' למימר וה"ה לי"א למאי דהוה ס"ד דהאי דסייד וכייד איירי שהיה בו מתחלה הבל למיתה ועוד למה להו להתוס' לאתויי הא דמשני עלה הא רבי הא רבנן לכך נראה לפרש דכונת התוס' כך הוא ר"ל דהא דקתני ובא אחר והשלימו לעשרים וה"ה לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן דברייתא קמייתא אתיא כרבי והואיל ואתיא כרבי א"כ לאו דוקא השלימו לעשרים אלא ה"ה לי"א דלרבי לא תלי חיובא בהאי דעביד שיעור מיתה אבל לפי מאי דמוקי לה הא והא רבנן וברייתא קמייתא אתיא נמי כרבנן דהיכא דעביד קמא שיעור מיתה מודים רבנן דחיובא תלי בשיעור מיתה צ"ל נמי דבתרא נמי עביד שיעור מיתה וא"כ עשרים דוקא וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 51a · Sefaria
שיטה מקובצת
לא משום דלית ליה הבלא וכו' לישנא דתלמודא הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ואידך דפרכינן מההיא דסנהדרין ומתרצינן אלא אמר רב נחמן אמר רב וכו' לאו הכא איתמר ההוא תירוצא אלא עלה דההיא דבלאו הא נמי מצטרך ההוא תירוצא. הרא"ה ז"ל.
תא שמע בית הסקילה היה גבוה וכו' ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש. וקשה לי בלא הך דתני עלה הוי מצי למפרך ממתניתין גופה דאי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי כולי האי היינו שתי קומות דקתני מתניתין. ושמא יש לומר דאי לאו הך דתני עלה הוה אמינא שתי קומות דקתני מתניתין אחת מהן קומה שלו ומשום קומה אחת בעלמא ליכא למיפרך למה לי כולי האי ומשום הכי מייתי הך דתני עלה לאלומיה לפרכיה. שיטה. ח"מ תכ"ו עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לאו פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא אפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקריה פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו. ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות וכו' והתורה אמרה כי תבנה בית חדש וכו'. ועוד נראה לי משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפוטר בגובה אלא פטור וחייב בדיני שמים מדכתיב ולא תשים דמים בביתך. ויש מי שאינו גורס כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא הכי גריס כיצד היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה טפחים חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י גריס ליה ופירש חייב במעקה. ואין הגירסא הולמת פירושו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תא שמע כי יפול הנופל ממנו ולא לתוכו וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש אם נפל אדם מתוך רשות הרבים לתוך גגו פטור מלא תשים דמים בביתך ואם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים אם נפל מתוכה לתוכו חייב בעונש לא תשים דמים וכו'. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל תא שמע כי יפול הנופל וכו' עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש ונפל לאו דוקא אלא שהנופל ראוי ליפול בענין זה. ופטור וחייב כלומר פטור מלעשות מעקה או חייב או מלאו דלא תשים דמים בביתך. ואי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי עשרה. ומתרצינן אמרי שאני בית וכו'. ולישנא דתלמודא נמי הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית. ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו. אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמכל מקום אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם. ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומכל מקום הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג. ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקין אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות. ומכל מקום יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב. ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזיקין אם הוזק ולא מת פטור אף מדיני שמים. ויש מפרשה לחיוב נזיקין שחייב לשלמן בדיני שמים. ומכל מקום בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס לביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מכל מקום אין זה בורו לחייבו עליו. ע"כ. מכריסה לארעא כמה הוו ארבעה לאו דוקא דטפי מארבעה ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מששה חייב וחיישינן לה משום טרפה אלא משום דאריתא דדלאי עמוקה ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמת המים שעמוקה אמה ואמה בת ששה טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסה ועד ארעא רק ארבעה. הרשב"א ז"ל.
אשתכח דכי קא חביט מעשרה קא חביט ואם תאמר גבי מעקה למה לי עשרה בשיתא סגי. ושמא משום דאין רגילות לעמוד על הגג כל כך אלא לישב עליו תמיד שהרי כל תשמישן היה על הגג. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
אלא מתניתין דקתני מה בור תימה אמאי לא פריך לעיל מהך רישא לרב נחמן. ושמא משום דמצי למימר דהא פשיטא ליה דאיכא למימר דלענין הבלא קאמר דבעינן עשרה טפחים אבל מההיא דפחות מעשרה טפחים פטור הוה פריך ליה משום דמשמע ליה דליכא הבל ולא חבט מכח סיפא דפריך מינה לבתר הכי אבל הכא פריך מינה שפיר מהך דמה בור וכו' דליכא למידחי דלענין הבל קאמר כיון דמודה רב נחמן דאין חבט בפחות מעשרה אם כן מתניתין מיירי בין לענין הבל בין לענין חבט אף על גב דאכתי מצי למדחי לענין הבל דוקא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו מכל מקום ניחא ליישב מילתיה דרב נחמן כשמואל רביה. ועוד דקיימא לן כשמואל בדיני אבל מעיקרא דקס"ד קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה לכך הוצרך לדחות ולתרץ דההיא דפחות מעשרה וכו' משום דלית ביה הבלא וכדרב. ועל כרחך צריך לומר כן דמעיקרא מוקי לה כרב דליכא לאוקמה במלא ספוגין של צמר ראם כן הוזק אמאי חייב אף על גב דתלמודא גופיה פריך הכי מכל מקום לאו משום ספוגין פריך. ועוד דלא מסתבר כלל לאוקמי מתניתין במלא ספוגין דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי דומיא דפרכא קמייתא דהוה פריך מינה לרב דמסייעא לשמואל ואז ודאי מיירי במלא ספוגין כדפירשתי. וא"ת לפי מסקנא זו שבא ליישב מתניתין לרב לענין חבט כדפרישנא ואם כן מההיא דהיו פחותין נמי מצי למיפרך. ויש לומר דפריך מרישא כיון דיכול להקשות ממנה. ועוד דאי לאו רישא דמה בור וכו' הוי מצי למדחי ההיא דהוי פחותין דמכרסה דתורא קאמר אבל רישא דמה בור כדי להמית עשרה טפחים משמע בהדיא דאבור לחודיה קאמר. אי נמי ההיא דהיו פחותין פשיטא ליה דאיכא לאוקמי דאיגנדורי איגנדר. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. בשיתא נמי סגיא אליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דאלו לרב לא חייבה משנתנו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה. והא נמי דפריק מתניתין דאיגנדר וכו' אליבא דשמואל בלחוד היא. הרשב"א ז"ל. מתניתין דאגנדר מסתברא דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגי אליבא דשמואל דאם כן לפלוג וליתני בדירה במה דברים אמורים במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב. ועוד דאם כן אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהוה ליה תחילתו בפשיעה למהלך כדרכו וסופו באונס באגנדר וליחייב. ועוד שהרי בור כתיב אחד למיתה ואחד לנזקין ואמרינן מה בור יש בו כדי להמית עשרה אלמא בור של נזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלים הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור. אלא נראה לי דהכי פירושא דמתניתין דלתשלומים ואיכא מגנדר דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי ששנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגנדר. הרשב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל דאיגנדר פירוש לא חייבה תורה כורה בור אלא אם כן ראוי השור הנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף באיגנדר. ע"כ.
מתניתין עבר עליו הראשון וכו' השני חייב הכי גרס רש"י. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ורצה לומר אף הראשון חייב ואין הפרש ביניהם בדין. וצריך לומר מה שאומר עלה בגמרא וראשון מאימת מפטר וכו' לרש"י קאי אמתניתין גופה ולהריא"ף ז"ל בעיא בעלמא קא בעי תלמודא באנפי נפשה ולאו דמתניתין איירי בהכי. וזהו שכתב רש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש וכו' כלומר אוקמתא דמתניתין היא ואמתניתין קאי לאפוקי מדעת הריא"ף ז"ל. שיטה.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל עבר עליו וכו' השני חייב כן גרס רש"י והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ופירשו בו אף הראשון ופירושו אף בשלא הניחו משתמש. ומה ששאלו בגמרא מאימתי מפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופירשו עד שיניחנו משתמש וכו'. ושתי הגירסאות עולות לענין אחד. ע"כ. עיין בפסקי הרא"ש ז"ל.
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 51a · Sefaria
פני יהושע
בתוספות בד"ה אמרי אין הבל למיתה וכו' והמקשה היה סובר וכו' עכ"ל עיין במהרש"א אבל באמת נראה מלשון התוספות שזה הדיבור שייך לעיל ונתחלף בדפוס וכהנה מצינו הרבה בש"ס ונראה כן מדקאמרי והמקשה היה סובר ולא נקטי ורבא היה סובר אלא די"ל דקושיא דא"ה סתמא דתלמודא מקשה זה ועוד מדנקטי תרי בבי אי יש הבל למיתה ואי אין הבל למיתה וכו' עכ"ל. וזה שייך בלשון המקשה דלעיל דהכי פירושו דלסברת המקשה דקסבר דאיכא הבל למיתה זה עיקר הקושיא ממילא יש הבל נמי לנזקין אבל מדהשיב התרצן דליכא הבל למיתה מקשה דא"כ ליכא הבל נמי לנזקין אבל המקשה דהכא ע"כ היה סובר דליכא הבל למיתה בפחות מי' דהא ודאי לא פליג רבא ארב ושמואל דמודו תרווייהו דחייב על ההבל וא"כ מדפטר פחות מי' היינו משום דליבא הבלא וא"כ אמאי נקטי התוס' כלל האי בבא דיש הבל למיתה אע"כ דשייך לעיל. ומ"מ הואיל ונפתח ברבוותא אף אני אענה את חלקי דלעיל היה אפשר לומר דהמקשה סבר דהבל לא שייכא כלל בנזקין אלא במיתה לחוד והיה סובר נמי דאף לענין חבטה אין חילוק בין מיתה לנזקין אלא בשניהם ליכא חבטא בפחות מי' אלא דהא דאמרי' דליכא חבטא פירושו שאין בו היזק ברור למיתה אבל מ"מ קרינן ביה שפיר יש בו כדי להמית אי חזינן דמית ואפ"ה פטור בפחות מי' ממיתה כיון שהחבטה אינו דבר ברור א"כ תלינן ליה שמן ההבל מת לפי סברת המקשה דלעיל דאיכא הבלא בפחות מי' אלא שאין לחייב על ההבל וא"כ א"ש סיפא דנקט אם הוזק חייב דכיון דהבלא לא שייך כלל בנזקין גרידא א"כ ע"כ כיון דחזינן דהוזק אמרינן שמן החבטה הוזק ואע"ג דבפחות מי' אין ההיזק ברור מ"מ קרינן ביה יש בו כדי להזיק אי חזינן דהוזק אבל למאי שהשיב התרצן לעיל דלעולם חייב על ההבל אלא דליכא הבל פחות מי' מקשה שפיר לרב דאמר שעל החבטה אין לחייבו משום דקרקע עולם הזיקו א"כ אם הוזק אמאי חייב דכיון דהבל בנזקין ליכא ניתלי ההיזק בחבטה ונפטר כ"ז היה אפשר לומר בסברת המקשה דלעיל שהיה סובר דאיכא הבל פחות מי' אבל המקשה דהכא שהיה סובר ע"כ דליכא הבלא אלא שהיה סובר דחבטה נמי ליכא דלגמרי סבר לה כשמואל א"כ אמאי אתי ליה שפיר סיפא דאם הוזק חייב טפי מלמאי דמשני עכשיו כרב וא"ל נמי כדלעיל שסובר שאין ההיזק ברור כל כך אבל יש בו כדי להזיק ולהמית קרינן בו אם מת או הוזק לבסוף וא"כ מקשה דלרב נפטור דניתלי בחבטה דא"כ מאי מקשה מעיקרא מיניה מדטריף להאי תורא דהא דטריף ליה משום חשש ספק טריפות הוא כיון שאפשר שיש בו כדי להמית אבל במתני' פטור מנזקין כיון שאין כאן נזק ברור וכן ראיתי שכתב הט"ז בי"ד בשם רש"ל לחלק בין נזקין לטריפות אע"כ דהמקשה לא נחית כלל להאי סברא אלא סובר דאי אמרינן ליכא חבטה בפחות מי' אפי' ספק טריפות אין כאן וכן לענין נזקין אפי' אי חזינן דמית אין בו כדי להמית קרינן ביה וא"כ הא דאם הוזק חייב לסברת המקשה על כרחך היינו משום דסובר דאין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין משא"כ בהבלא לא שייך לומר כן ולכך כתבו תוספות כל דבריהם על מקשה דהכא ודו"ק:
שם בגמרא ואי ס"ד יש חבטה בפחות מעשרה למה לי כולי האי וצ"ע לדעת הפוס' דבהפילוהו אחרים מדעתו אין בו משום ריסוק אברים כמ"ש הב"י בטור יו"ד סימן נ"ח בשם הרשב"א והר"י א"כ מאי תקשה הכא מבית הסקילה שלדעתו מפילין אותו ונועץ צפרניו ואפי' בי' ליכא חבטה מיהו למאי דכתב הש"ך שם דדוקא בבית המטבחים אמרינן כן א"ש וק"ל:
בתוספות בד"ה בור של ב' שותפין וכו' דפטור לכ"ע עכ"ל עיין לעיל במה שכתבתי בדף נ' ובפ' המניח דף כ"ח ליישב אליבא דרש"י דמחייב בכה"ג:
שם בגמרא ואי דשוו שליח וכו' אין שליח לדבר עבירה וקצת קשה מדברי הפוסקים דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא או שסובר שאין איסור בדבר יש שליח לד"ע והמשלח חייב והובא בש"ע ח"מ סימן קפ"ב וא"כ אמאי לא מוקי הכא בכה"ג ועיין בש"ך שהאריך להשיג על דין זה אם השליח אינו בר חיובא אבל מ"מ אף לדבריו כל הפוסקים מודים שאם השליח סובר דמשלח שפיר עבד פטור השליח והמשלח חייב ובאמת מוכרח כן וא"כ הוי מצי לאוקמי הכא בכה"ג כגון בהפקירו רשותן ואח"כ שלחו לחפור בור דבכה"ג כ"ע מודו דחייב או במקצה מקום רשותו לר"ה והשליח לא ידע מזה אלא סבר דהמשלח בדידיה קא חפר ויש ליישב:
בד"ה בור יו"ד וה"ה לי"א למאי דפריך וכו' ומשני הא רבי והא רבנן עכ"ל. פי' דדוקא להאי אוקימתא הוה הכי כיון דלפי זה האי דסייד וכייד איירי דבלאו הכי נמי הוי שיעור מיתה ואפילו הכי כולם חייבים לרבי אם כן ה"ה בכה"ג ביו"ד וי"א אבל למסקנא דמוקמינן להאי דסייד וכייד כרבנן בדלא עבד קמא שיעור מיתה דווקא ליכא לחייב בכה"ג:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 51a · Sefaria
גליון הש"ס
גמרא אין שליח לדבר עבירה עיין במ"ל פ"ב מהלכות רוצה הלכה ב ובטורי אבן חגיגה דף י ד"ה וכי זה חוטא:
שם כי יכרה איש בור ולא שור בור לעיל דף יט ע"ב:
תוס' ד"ה בור י' וכו' וה"ה לי"א עיין לעיל דף י ע"ב תוס' ד"ה מאי קעביד:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 51a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף נ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־544 מילים ב־30 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 30 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 122 מילים
נפתחת ב״לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי,…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת.…״
- קטע 325 מילים
נפתחת ב״וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן…״
- קטע 46 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, נַגְבַּהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּול.…״
- קטע 59 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״; ״מִמֶּנּוּ״ –…״
- קטע 622 מילים
נפתחת ב״כֵּיצַד? הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה…״
- קטע 721 מילים
נפתחת ב״וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה,…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּהָוֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה,…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, כִּי לָא הָוֵי נָמֵי מֵאַבָּרַאי…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן, סָבַר: מִכְּרֵיסָא…״
- קטע 1123 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי…״
- קטע 125 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: מַתְנִיתִין – דְּאִיגַּנְדַּר לְבוֹר.…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין; עָבַר עָלָיו…״
- קטע 1433 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמְרִי: בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי…״
- קטע 1524 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אִי סְבִירָא לַן בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר;…״
- קטע 1628 מילים
נפתחת ב״אִי דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: ״זִיל…״
- קטע 1719 מילים
נפתחת ב״הָנִיחָא לְרַבִּי – וְלִנְזָקִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא…״
- קטע 1811 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁעָקְרוּ שְׁנֵיהֶן חוּלְיָא…״
- קטע 1924 מילים
נפתחת ב״מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אֶחָד הַחוֹפֵר…״
- קטע 2027 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״…״
- קטע 2111 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי, כִּדְאָמְרִינַן.…״
- קטע 2215 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא:…״
- קטע 2313 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״כִּי יִכְרֶה…״
- קטע 246 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּנַן – תְּרֵי ״אִישׁ בּוֹר״ כְּתִיבִי.…״
- קטע 257 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי – אַיְּידֵי דִּכְתַב הַאי, כְּתַב הַאי.…״
- קטע 266 מילים
נפתחת ב״וּמִמַּאי דִּלְחַיּוֹבֵי בָּתְרָא? דִּלְמָא לְחַיּוֹבֵי קַמָּא!…״
- קטע 2713 מילים
נפתחת ב״לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה…״
- קטע 2825 מילים
נפתחת ב״וְהַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא…״
- קטע 299 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דִּבְהָהוּא דַּעֲבַד…״
- קטע 3029 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא…״
לשון המקור
לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי, הוּזַּק בּוֹ חַיָּיב? הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא! אֲמַר לֵיהּ: אֵין הֶבֶל לְמִיתָה, וְיֵשׁ הֶבֶל לִנְזָקִין.
אֵיתִיבֵיהּ: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ – הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי?
וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.
אִי הָכִי, נַגְבַּהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּול.
אֵיתִיבֵיהּ: ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״; ״מִמֶּנּוּ״ – וְלֹא בְּתוֹכוֹ.
כֵּיצַד? הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכָהּ לְתוֹכוֹ – פָּטוּר. עֲמוּקָּה מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכוֹ לְתוֹכָהּ – חַיָּיב.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי עֲשָׂרָה? אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי בַּיִת, דְּכׇל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה – לָאו בַּיִת הוּא.
אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּהָוֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה, דַּל מִינֵּיהּ תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה – מִגַּוַּאי לָא הָוֵי עֲשָׂרָה! אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן דְּחַק מִגַּוַּאי.
אִי הָכִי, כִּי לָא הָוֵי נָמֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָוֵי מִגַּוַּאי עֲשָׂרָה כְּגוֹן דְּחַק בַּהּ טְפֵי!
אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן, סָבַר: מִכְּרֵיסָא דְתוֹרָא לְאַרְעָא כַּמָּה הָוֵי – אַרְבְּעָה; אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי כַּמָּה הָוֵי – שִׁיתָּא; הָא עַשְׂרָה. אִישְׁתְּכַח דְּכִי קָא מִחֲבַט – מֵעֲשָׂרָה הוּא דְּקָא מִחֲבַט.
אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים; בְּשִׁיתָּא נָמֵי סַגְיָא!
אָמְרִי: מַתְנִיתִין – דְּאִיגַּנְדַּר לְבוֹר.
מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין; עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ, וְהַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ – הַשֵּׁנִי חַיָּיב.
גְּמָ׳ אָמְרִי: בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? הָנִיחָא אִי סְבִירָא לַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – חַיָּיב; מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וּבוֹר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהִפְקִירוּ רְשׁוּתָן וְלֹא הִפְקִירוּ בּוֹרָן.
אֶלָּא אִי סְבִירָא לַן בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּחַיָּיב עֲלֵיהּ – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
אִי דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: ״זִיל כְּרִי לַן״, וַאֲזַל כְּרָה לְהוּ – אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה! וְאִי דִּכְרָה הַאי חַמְשָׁה וְהַאי חַמְשָׁה – נִסְתַּלְּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן!
הָנִיחָא לְרַבִּי – וְלִנְזָקִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא לְרַבִּי – וּלְמִיתָה, וּלְרַבָּנַן – בֵּין לְמִיתָה בֵּין לִנְזָקִין; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁעָקְרוּ שְׁנֵיהֶן חוּלְיָא בְּבַת אַחַת, וְהִשְׁלִימוּ לַעֲשָׂרָה.
מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה, וְאַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין.
מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כּוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה, שֶׁסִּילֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן.
וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי, כִּדְאָמְרִינַן. וְרַבָּנַן נָמֵי מִיצְרָךְ צְרִיכִי!
אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם.
וְרַבִּי – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר.
וְרַבָּנַן – תְּרֵי ״אִישׁ בּוֹר״ כְּתִיבִי.
וְרַבִּי – אַיְּידֵי דִּכְתַב הַאי, כְּתַב הַאי.
וּמִמַּאי דִּלְחַיּוֹבֵי בָּתְרָא? דִּלְמָא לְחַיּוֹבֵי קַמָּא!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – הַהוּא דְּקָא עָבֵיד מִיתָה.
וְהַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְבוֹר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ!
אָמְרִי: וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דִּבְהָהוּא דַּעֲבַד מִיתָה עָסְקִינַן?
תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לְעֶשְׂרִים, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לִשְׁלשִׁים – כּוּלָּן חַיָּיבִין. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְסִיֵּיד וְכִיֵּיד – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב.