דף ביאור
מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף נ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־492 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ארך אף משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה:
לצדיקים מלשלם שכר טוב לאלתר:
ולרשעים מלפרע מהן לאלתר:
לא יסקל לפנות אבנים:
לרשות שלך רשות הרבים כל ימיו הוא שלו:
מרשות שאינה שלך שמא אתה עתיד למוכרה:
לגלג עליו לא היה מכיר טעמו של דבר:
מתני' חריצין ונעיצין בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 50b · Sefaria
תוספות
ארך אפים לצדיקים ולרשעים בעושין פסין (עירובין דף כב. ושם) משמע לרשעים להאבידם מן העוה"ב ובחלק (סנהדרין דף קיא.) משמע לטובה וי"ל כשאין סופו לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופו לעשות תשובה הוא לטובה:
איכא בינייהו דעבד גובה ה"נ הוה מצי למימר דנפל דרך אחוריו דלרב לא מיחייב אלא דרך פניו דאיכא הבל אי נמי בבור שרחבה יותר על עומקה דליכא הבל כדאמרינן (לקמן בבא קמא נא:) וחדא נקט:
לשמואל אגובה נמי מיחייב ע"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר (לעיל בבא קמא דף ג.) אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וקשה דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן (בבא קמא דף נג.) אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א"נ דוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ואין להקשות דליחייב בעל הבור החצי שעשה חצי התקלה ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי י"ל דקסבר שמואל שאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' לרבי נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפי' נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע"ג שלא עשה התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם ולפי זה אתי שפיר הא דמשמע לקמן (שם) נתקל באבן ונפל לבור דמחייב בעל האבן אע"ג דהאי בור לאו איהו כרייה:
תני והדר מפרש פי' תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן:
אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה בפרק אלו טריפות (חולין נא: ושם) אומר עמדה אין צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעי הלכה אפילו בדיקה לא בעי אבל כששהתה מעת לעת אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא ומתוך ה"ג משמע דבעי בדיקה שפירש אנן לא בקיאינן בבדיקה ולדידן בעי י"ב חדש:
Tosafot on Bava Kamma 50b · Sefaria
רשב"א
מאי בינייהו דעבד עבדיה ברשות הרבים לרב פטור דליכא הבלא ואינו דומה לאבנו וסכינו שהניחן ברשות הרבים והפקירן דמחייב רב משום בורו וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד דשאני התם שנחבט באבן ובסכין והתם מודה רב וכדאמר לקמן מודה רב בבורו דמחייב ממה נפשך אי בחבטה מית חבטא דידך קטליה וה"ה הכא אי נפיל מגובהה ונישוף בגובהה גופיה ולשמואל חייב אפילו נישוף בקרקע ואע"ג דליכא הבלא משום דבורו דחפו וא"ת מ"ש מהא דתנן נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו פטור ופריש שמואל כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. יש לומר דשאני התם דנתקל לבור מקול הכריה ולפי' אין הבור גורם התקלה אלא הכריה. וריב"א ז"ל היה מוחק מכח קושיא זו משם שנתקל בבור אלא שנתקל ונפל לאחורי הבור ואין צורך והאי דקאמר דבעבד גובה איכא בינייהו ה"ה דהוה מצי למימר דנפל לאחוריו א"נ ברחבה יותר על עומקה איכא בינייהו דליכא הבלא אלא חדא מינייהו נקט.
מה בור כדי להמית עשרה כבר כתבתיה בשמעתא קמייתא דמכלתין.
תני והדר מפרש כלומר מפרש מנין.
צריכי דאי תנא בור וכו' וא"ת תינח לרב אלא לשמואל דמחייב משום חבטה למה לי למיתני כל הני י"ל דאצטריך למלא ספוגין של צמר.
מאי טעמא לאו משום דלית ליה חבטה וקא סלקא דעתא דמקשה דבחבטה אמרינן אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לניזקין דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דבפחות מעשרה אין הבל כלל ואהדר ליה ואף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה ויש הבל לניזקין כנ"ל וכן מצאתי לר"ח ז"ל פירוש זה ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר בור לא חייבה תורה אלא להבלו והלכך בפחות מעשרה לנזיקין נמי משום הבלא הוא וליכא אבל לשמואל א"ל דבעשרה איכא חבט והבל ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לניזקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לניזקין איכא חבט ולאו משום הבל כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש דה"ק לאו משום דלית ביה חבט ואע"ג דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרוייהו.
בהא דאקשינן ב היו פחותים מעשרה דלתרוייהו קא מקשה קשיא לי דע"כ מה דאקשינן בסוף א"ה אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא לרב בלחוד קשיא דאי לשמואל אית ליה מיהא חבטה לניזקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרוייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש ולפיכך נ"ל מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמא ברחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבט למיתה פטור ממיתה וחייב בניזקין ואהדר ליה בשעומקה יותר על רחבה ויש הבל לניזקין ואין הבל למיתה ואני תמיה לפי פירושם שהמקשה היה סבור דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר כדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו וכן פירש ר"ח ז"ל. ועוד לדבריו ל"ל דתני במתניתין כל הני אבל לפי מה שפירשתי בהא דכ"ע מודו דהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה ניחא ויש לי לתרץ לפי פירושו דכיון דלא קאי דייקינן בה כולי האי ואפשר היה להם להקשות וליטעמיך כל הני ל"ל אלא דטובא איכא בגמרא דאפשר להקשות וליטעמיך ולא מקשה.
אם שהתה מעת לעת כשרה כבר כתבתי ענין הנפולה ודיניה בארוכה בפרק אלו טרפות בס"ד.
אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה נ"ל דאפילו למיתה קאמר דאי לניזקין בלבד ולא למיתה למה חש ליה משום טרפה דהא טריפה אינה חיה וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי משא"כ לענין תשלומין דא"כ מה הקשה לו רבא ממתניתין דניזקין ואיהו נמי אמאי נדי מטעמא דחבטה ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין ניזקין פטור אע"ג דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקע המיתתו והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימא מן הרי"ף ז"ל שהביא בהלכות הלשות הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות ולפי דברי הרב ז"ל שפסק כרב אם כן יחייב בבורו אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי ותימא הוא דא"כ כשפטרו במשנתינו בפחות מי' היה להם לחלק בין ברשותו לבור בר"ה לרב ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבורו אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי בחבטה קטליה חבטה דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטה קטליה ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל מיתה ואי יש חבט למיתה הא ליכא מה נפשך ואפ"ה חייב אלא ודאי משמע דליתי' כלל ודברי הרב צ"ע.
Rashba on Bava Kamma 50b · Sefaria
מאירי
לעולם לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים שרשותו אינו יודע אם הוא שלו אם לאו ושמא יצטרך למכרו ורשות הרבים לעולם הוא שלו ומעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצטרך אותו אדם ומכר את שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונתקל בה אמר יפה אמר לי אותו צדיק שאני מסקל מרשות שאינה שלי לרשות שלי:
לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אפילו היה נראה בעיניו כצדיק ביותר ואפילו קרהו עונש בדבר שהיה ראוי לגמלו באותו ענין מצד מדותיו שהכל ביושר ובמשפט ואם אופני הדין נעלמים ממנו ולעולם אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לעונש אם לגמול כלל גדול בדין מאריך רוחיה וגבי דידיה ומ"מ הצדיקים נענשים על שבידם מן העברות יותר מן האחרים שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה וכבר בארנו עקר דברים אלו בחבור התשובה:
המשנה החמישית והיא גם כן מענין משנה שלפניה בביאור החלק השלישי לבאר על איזה בור הוא חייב ואמר על זה החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור חייב אחד החופר בור ושיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור מה בור יש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היה פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב אמר הר"ם כל זה מבואר אין צריך פירוש:
אמר המאירי החופר בור ברשות הרבים חייב אע"פ שאינו רשותו ולא בורו שהכתוב עשאו כרשותו לחייבו הואיל ולא חפר ברשות אחד החופר בור והוא עגול או שיח והוא ארוך וצר או מערה והיא מרובעת ויש בה קרוי גבוה סמוך על עמודים ואחד חריצין והם מרובעים אלא שאין שם קרוי או נעיצין והם מרובעים אלא שצרים מלמטה ורחבים מלמעלה לפי שכל אלו יש בהם כדי להמית אם בהבלא ואם בחבטא אם כן למה נאמר בור מה בור דוקא שיש בו כדי להמית והוא בעומק עשרה טפחים אף כל שהוא בדרך זה אבל בפחותים מעשרה אין בהם כדי להמית ומ"מ יש בהם כדי להזיק והילכך נפל בו שור או חמור או כל בעל חיים ומת פטור ואם הוזק בו חייב ויש מי שאומר שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשוער בבית דין ולא יראה לי כן:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בור שחייבה עליו תורה אין הפרש בין שמת מהבלו ובין שמת מחבטו כיצד הרי שהיו ספוגין של צמר בבור הרבה עד שאין הנופל מתחבט ואין כאן כדי להמית מצד החבוט מ"מ הואיל ומת מצד הבלא חייב לא היו ספוגין של צמר ונמצא שיש כאן חבטא אלא שאין כאן הבלא כגון שהיה רחבו יתר על עמקו או שנפל על גבו ופיו למעלה שלא נכנסה הבלא בגופו הואיל ומת מתוך חבטא חייב הא אין שם לא חבטא ולא הבלא פטור ואע"פ שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב:
עשה תל גבוה עשרה טפחים ברשות הרבים ועלה השור עליו ונפל ומת חייב הרי יש כאן חבטא אע"פ שאין הבלא:
התבאר במסכת חולין שבהמה שנפלה מן הגג ולא עמדה מאליה ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו אבריה ואין בה בדיקה השהה אותה מעת לעת אע"פ שלא עמדה כשרה בבדיקה וכן אם עמדה ולא השהה אותה מעת לעת ואם הלכה מהלך הרגיל אפילו מלא קומתה אינו צריך כלום נפילה זו אין חוששין לה אלא אם כן היה ממקום גבוה עשרה טפחים ומ"מ מכריסה עד כפות רגליה אנו חושבין ארבעה טפחים וכל שנפלה במקום העמוק ששה טרפה על דרכים אלו ויש מחמירין לענין טרפות אף בפחות מיכן ואין דבריהם נראין ואף לענין תשלומין חייב בה בעל הבור ולא אמרו במשנתנו עשרה בעומק הבור אלא בשנפל דרך גופו ולא דרך רגליו ואם הפילו אחר בכח אין צריך לשיעור עשרה לא לענין טרפות ולא לענין חיוב המפיל ומ"מ לענין הבלא אם היו שם ספוגין של צמר אין מה שמכרסה עד כף רגליה נכנס בחשבון וכל שאין שם עומק עשרה פטור:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 50b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה לא משום דלית ביה הבלא וכ"ש דחבטה לית ליה עכ"ל דודאי לענין חיובא קאמר לעיל שמואל להבלו וכ"ש לחבטו אבל אי איכא כלל הבל או חבט הוי סברת המקשה דאית בפחות מי' הבל וליכא חבט וא"כ לדברי המתרץ דקאמר דלית ביה הבלא כ"ש הוא דליכא חבטה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 50b · Sefaria
שיטה מקובצת
מתניתין החופר בור ברשות הרבים וכו' לא תימא דוקא חופר בור ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים כדכתיב בעל הבור וגו' אבל חפר ברשות הרבים פטור דהא לית ליה בעלים להכי הדר ותני החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור דהאי בעל הבור רוצה לומר בעל התקלה כלומר שהוא התחיל בנזק ולאו דוקא שור וחמור דהוא הדין לכל בעלי חיים שבעולם ואפילו עופות כדלקמן דילפינן שור שור משבת אלא לשון הפסוק נקט דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ה"ר יהונתן ז"ל.
חריצין ונעיצין חריץ רחב מלמטה וצר מלמעלה נעיץ צר מלמטה ומרווח מלמעלה. רבינו חננאל ז"ל. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית וכו' קשיא לי האי לישנא. ונראה לי דלא גרסינן אם כן למה נאמר בור אלא הכי גרסינן ולא נאמר בור מה בור וכו' כלומר ולא נאמר בור לדוקא אלא שכל חפירות נלמוד ממנו מה בור שנאמר בו והמת יהיה לו בבור דקעביד מיתה קאמר רחמנא אף כל דעביד מיתה איתיה להאי לישנא. איכא למימר דסתם בורות לא עבדי אינשי פחותים מעשרה מפני שמחזיקים מעט מים אבל הנך כולהו מחזיקין יותר מפני ארכן ורחבן זויותיהם עושין אותם פחותים מעשרה ולפיכן נלמוד מבור מה בור סתמו עשרה טפחים ויש בעשרה כדי להמית דהא כתיב והמת וגו' אף אלו בעשרה שיש בהם כדי להמית. ורישא הכי מפרשא אם כן למה נאמר בור נימא חפירה סתם אלא מה בור סתמו עשרה וקא עביד מיתה אף כל וכו'. הראב"ד ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אם כן למה נאמר בור וכו' לאו למימרא דבור משמע שיש בו כדי להמית דהא ליתא כדאמרינן לעיל בריש מכילתין אי לאו משום דכתיב עליו והמת יהיה לו וקים להו לרבנן דעשרה טפחים הוא דעבדי מיתה אלא הכי קאמר אם כן למה נאמר בור בתורה לאו דוקא אלא כשם שחייבה התורה בור כשיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים כדכתיב והמת יהיה לו אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. ע"כ.
היו פחותין מעשרה וכו' ומת פטור וכו'. ויש אומרים שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשועבד בבית דין ולא נראה לי כן. הרב המאירי ז"ל. והר"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו היו פחותין מעשרה טפחים אם מת בו פטור כלומר שנשבר רגלו ומת ממנו פטור מלשלם את כולו אבל משלם לו כדי היזקו שהוזק בו שנשברה רגלו אם לא היה מת דלגמרי לא מצינן למפטריה שהרי חפר בו כדי להזיק הנופל אבל דמי כולו לא שהרי לא היה בו הבל למיתה ומזלו גדם ואם הוזק בו חייב שהרי יש בו כדי להשבר ידו או רגלו ואפילו לא נשבר בו לא יד ולא רגל אלא שהוא מתנונה והולך אפילו הכי חייב שהרי יש בו כדי להמית הבל לנזקין אף על פי דאין בו הבל למיתה. ע"כ.
גמרא להבלו ולא לחבטו כלומר היכא דמית משום הבל מחייבינן ליה כגון שנפל על פניו שנכנס בו הבל הבור והמיתו אבל נפל פניו למעלה שלא מת מחמת הבל אלא מת מחמת חבטו פטור דקרקע שאין לו בעלים הזיקתהו דרב סבר דבבור שיש לו בעלים דבר הכתוב ושמואל סבירא ליה דהאי בעל הבור בעל התקלה רוצה לומר באיזה ענין שיזיק וכל שכן לחבטו שהרי רוב ההיזקות שבבור הוא על חבט בין שיפול לפניו או לאחריו בין שרחבו יותר מעמקו. וא"ת לחבטו ולא להבלו לחבטו דוקא שהרי על ידו נעשה החיבוט ולא להבלו שהרי ההבלא ממילא אתיא ואיהו לא עבדה אלא מאויר העולם שמתקבץ שם התורה העידה על הבור וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.
אין בבור לא הבלא ולא חבטה פטור ואף על פי שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב. טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב. הרב המאירי ז"ל.
אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה קצת קשה לישנא דאלמא וכו' דלא שייך אלא כשרוצה להקשות עליה כי הך דסוגיין דלקמן בסמוך אלמא קסבר רב נחמן יש חבט פחות מעשרה איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. וכן בריש כתובות ובכוליה תלמודא אבל הכא לא הוה ליה למימר אלא קסבר רב חבטו קרקע עולם וכו' ולא הוה ליה למימר אלמא וכו'. שיטה.
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 50b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור חייב תמיה לי מלתא טובא אמאי לא נקט לה בחד בבא במשנה דלעיל ותרי זימני חייב ל"ל ויותר קשה למאי דקי"ל כרבה שבור בר"ה עיקר בור האמור בתורה וא"כ האי בבא לית בה שום חידוש בשלמא לרב דאמר לעיל פרק המניח דעיקר בור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' התוספות דהיינו בור בר"ה א"ש דיוכל לומר דכל הני בבי דלעיל חייב בהו משום ממונו וכמ"ש במשנה דלעיל שיש לפ' כן ולהכי נמי לא נקט במשנה דלעיל ונפל שמה שור או חמור משום דבחיוב ממונו חייב אף על כלים וכאן שהוא בור בר"ה דלית בה שום צד חיוב ממונו אלא בדין בור גרידא נקט כל דיני בור ואף על גב שהתוספות כתבו שם דבור ברשותו ליכא לחייבו משום ממונו דא"ל מאי בעי ברשותי נראה דהיינו דוקא היכא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו משא"כ בהני בבי דמשנה דלעיל אבל למאי דלא קי"ל כרב קשה שפיר וא"ל משום דלמאי דק"ל כרבה דרישא אתיא כר"ע דוקא וסיפא דברי הכל לכך לא ערבינהו בחד בבא דא"כ האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה דהוי נמי ד"ה אמאי נקטי' ברישא ויש ליישב דבשלמא האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה כיון דאית ביה תרתי לחיובא שהבור הוא ממונו ומקום התקלה נעשה באיסור כמ"ש לעיל שייך שפיר למתני ברישא בדרך לא זו אף זו אבל האי בבא דחופר בר"ה גמור דלית בה אלא חדא לגריעותא שנעשה באיסור אבל מצי למימר קרקע עולם הזיקך לא שייך למיתני בדרך לא זו אף זו מ"מ כיון דכ"ע מודו בה נקטיה בבבא בפני עצמה וק"ל:
בתוספות בד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב וכו' דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו אבנו סכינו ומשאו וכו' עכ"ל. ואין לחלק דשאני אבנו וסכינו ומשאו שהם ממונו קודם שהפקירן משא"כ בגובה שלא היה ממונו בשום פעם דבכולהו מכילתין משמע שאין לחלק בכך כיון דילפינן מבורו וכן כתבו התוספות להדיא בפ' המניח והא דפשיטא לן דלרב מחייב בכה"ג אף ע"ג דמקרא יליף שיפול דוקא דרך נפילה צריך לומר דבכה"ג דאבנו וסכינו ומשאו וכן בנחבט בגובה מיקרי שפיר דרך נפילה כיון שניזק ממש באותו דבר שנתקל בו ולא בא למעט אלא תבטה דקרקע הבור שאין במקום התקלה שהיא למעלה וק"ל:
בא"ד וקשה דבנתקל כו' מודה שמואל וכו' כדמוכח לקמן כו' ונפל אחורי בור עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם ודאי אין בחבטה שיעור מיתה הלכך פטור אבל כאן איירי כשעשה גובה עשרה דאיכא שיעור מיתה ומצאתי שהת"ח כתב בזה באריכות והנאני ע"ש:
בא"ד וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וכו' פי' דבהכי מחייב שמואל כיון שמקום התקלה ומקום החבטה הכל ע"י מעשיו ורב פטר אפילו בכהאי גוונא כיון שאינו דרך נפילה דבעינן דוקא שיוזק באותו דבר עצמו שנתקל בו ודו"ק:
בפרש"י בד"ה דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו עכ"ל פי' משום דמצינו דרב פטר לקמן בנפל דרך אחוריו לבור וע"כ דייק מהאי קרא דבעינן דרך נפילה:
בגמרא לאתויי חריצין ונעיצין הא דנקט להו טפי מאינך היינו משום דשיח ומערה דמי טפי לבור כדמצינו בכמה דוכתי דנקט להו בהדדי משא"כ בחריצין ונעיצין:
בפרש"י בד"ה תני והדר מפרש תני חריצין ונעיצין ברישא והדר מפרש מהיכא נפקי עכ"ל. משמע דמפרש דנפקי מבור וקשה דמלשון המשנה משמע להיפוך דאילו לא נאמר בור טפי הוי אתיא דהא מקשה א"כ למה נאמר בור דמשמע ליה אדרבא דבור אתי למעוטי הני ונראה ליישב דודאי לענין גוף חיוב לא יליף להו מדכתיב בור אלא מקרא דוהמת יהיה לו דמשמע כל דעבד שיעור מיתה לחייב כדאיתא בריש מכילתין דף ג' אלא דכוונת רש"י במה שכתב מהיכא נפקי קאי אשיעור דעשרה והיינו דרש"י אזיל לשיטתו דסתם בור אית ביה עשרה וא"כ ילפינן שפיר מה בור היינו עשרה ה"ה כל דאיכא עשרה גובה מחייב אבל התוספות כתבו תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן הוסיפו לכתוב תיבת לן דמשמעו דגוף חיוב דחריצין ונעיצין נפקא לן מדכתיב בור משום דאינהו אזלי לשיטתייהו שכתבו שם בריש מכילתין דסתם בור עמוק הרבה והא דילפי' שיעור עשרה היינו מדכתיב והמת יהיה לו והדבר מסור לחכמים דבהכי הוי שיעור מיתה וא"כ לא שייך לומר דשיעור דעשרה בחריצין ילפינן מבור דמאי אולמא בור טפי מהנך כיון שהכל תלוי בסברא מסור לחכמים לכן הוצרכו לפ' דאעיקר חיוב דחריצין קאי ושייך שפיר הלשון מהיכא נפקא לן דייקא אלא דקשה הרי התוספ' בעצמם כתבו שם דאי כתיב בור לחודא הוי ממעטינן חריצין וכו' וכן נראה מל' המשנה דמקשה א"כ למה נאמר בור ונראה דבלא"ה קשה מאי קאמר למה נאמר בור דאלא היכי נכתוב אלא ע"כ כפי' התוס' שם שהביאו בשם הירושלמי דמדכתיב בור תרי זימני קא דייק וא"כ א"ש דהכי קאמר א"כ למה נאמר בור יתירא משמע דאתי למעט הנך וקאמר דאדרבא בור יתירא אתי לרבויי דאילו לא כתיב אלא חד בור וקרא דוהמת יהיה לו ה"א דבור דוקא אלא משום דסתם בור עמוק הרבה ולא ידעינן בכמה יתחייב כתב והמת יהיה לו לומר כל שיש בבור שיעור מיתה לחייב ואכתי חריצין לא אתי להכי כתב עוד בור יתירה לומר מה בור אם יש בו כדי להמית חייב ה"ה כל שיש בו כדי להמית ומסברא אמרו חכמים דבכולהו בעשרה יש כדי להמית ודו"ק:
בגמרא כל הני דקתני ל"ל עיין בת"ח שדבריו נכונים ועפ"י מ"ש בסמוך יתיישב יותר וק"ל לכן לא אאריך:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Penei Yehoshua on Bava Kamma 50b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה לשמואל וכו' ונחבט בקרקע מודה שמואל עיין לעיל דף כח ע"ב תוספות ד"ה ונשוף:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 50b · Sefaria
בן יהוידע
לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וכו' נראה לי בס"ד על דרך המוסר והיא יש אדם חוטא בינו לבין עצמו ולא יהיה גרמא לאחרים ויש חוטא ומחטיא אחרים דגורם שאחרים ילמדו ממנו לחטוא גם הם וזה עניינו קשה ומה שהוא נענש בחטא אחרים ויזדמן הוא עשה תשובה ופירש מעבירות ועדיין נכנס בחלקו עבירות של אחרים אשר עודם חוטאים מסיבתו. וזהו שנאמר לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש עושה עונות ברשותו ויהיו עונותיו מכשול ברשות הרבים שגם הרבים לומדים לעשות עבירות אלו ממנו שזה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו) כי יתחייב במעשה אחרים גם כן. והביא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש שהיה עושה דברים רעים שגורם שגם אחרים יעשו כן להכשל בעבירות אלו ואמר לו חסיד אחד רֵיקָה! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ פירוש מאחר שאתה מחטיא את הרבים וגורם להם שיעשו עבירות אז אחר כך בההוא עלמא תהיה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, דהיינו שתקח עונות מחלק גהינם של אותם אחרים שהוא רשות שאינו שלך ותביא אותם העונות לרשות שלך דהיינו בחלק גיהנם שלך כדי שתקבל עליהם עונש בחלק גיהנם שלך שאתה דר בו? ואמ ר לְיָמִים נִצְרָךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ פירוש אחרי זה אותו אדם שדבר עמו אותו חסיד מוסר זה על שהיה מחטיא אחרים הוצרך למכור שדהו, פירוש מת בלא תשובה שאז שדהו שהוא חלקו בגן עדן ניתן לאחרים כמו שאמרו (חגיגה טז:) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ונמצא שמת בלא תשובה מכר חלק אשר בגן עדן שהיא חָקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין [שדה התפוחים הקדושים] לאחרים שזכו וכיון שירד אותו רשע לחלקו אשר בגיהנם הָיָה מְהַלֵּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פירוש היה מהלך בגיהנם של אותם הרבים שגרם להם לחטוא וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים פירוש היה נידון ונכוה בגיהנם בעבור אותם העונות שעשו האחרים מסיבתו שהוא גרם להם לחטוא בהם ואז בההוא עלמא בהיותו בגיהנם הצדיק עליו הדין ואמר יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד בההוא עלמא דאתינא מיניה מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ.
רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ הא דקראו 'רֵיקָה' נראה דרמז לו הטעם איך אומר לו שמסקל מרשות שאינה שלך ובאמת היא שלו עתה לכך אמר לו רֵיקָה כלומר יבא יום שתהיה ריקן מן ממון שלך ותצטרך למכור זאת השדה ונמצאת זו אינה שלך.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 50b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף נ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־492 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 111 מילים
נפתחת ב״״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ – וְלָא כְּתִיב ״אֶרֶךְ אַף״?…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת…״
- קטע 328 מילים
נפתחת ב״לְיָמִים נִצְרַךְ לִמְכּוֹר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ…״
- קטע 461 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ…״
- קטע 520 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְהֶבְלוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. וְאִם…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דַּעֲבַד גּוֹבַהּ בִּרְשׁוּת…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָפַל״ –…״
- קטע 938 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בּוֹר״? מָה…״
- קטע 1011 מילים
נפתחת ב״לְאֵתוֹיֵי חֲרִיצִין וּנְעִיצִין. חֲרִיצִין וּנְעִיצִין בְּהֶדְיָא קָתָנֵי…״
- קטע 1131 מילים
נפתחת ב״וְהָנֵי כּוּלְּהוּ דְּקָתָנֵי – לְמָה לִי? צְרִיכָא;…״
- קטע 1222 מילים
נפתחת ב״וְאִי תְּנָא שִׁיחַ, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁיחַ עֲשָׂרָה…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״וְאִי תָּנֵי מְעָרָה, הֲוָה אָמֵינָא: מְעָרָה בַּעֲשָׂרָה…״
- קטע 1433 מילים
נפתחת ב״וְאִי תְּנָא חֲרִיצִין, הֲוָה אָמֵינָא: חֲרִיצִין עֲשָׂרָה…״
- קטע 1534 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ…״
- קטע 1622 מילים
נפתחת ב״לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי,…״
- קטע 1710 מילים
נפתחת ב״הָהוּא תּוֹרָא דִּנְפַל לַאֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, שַׁחְטֵיהּ מָרֵיהּ.…״
- קטע 1834 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: אִי שְׁקֵיל מָרֵיהּ דְּהַאי…״
- קטע 1923 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה…״
לשון המקור
״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ – וְלָא כְּתִיב ״אֶרֶךְ אַף״? אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים.
תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ? לִגְלֵג עָלָיו.
לְיָמִים נִצְרַךְ לִמְכּוֹר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים; אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד – מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ.
מַתְנִי׳ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – חַיָּיב. אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין – חַיָּיב. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בּוֹר״? מָה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים; אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב.
גְּמָ׳ אָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה – לְהֶבְלוֹ, וְלֹא לַחֲבָטוֹ. אַלְמָא קָסָבַר: חֲבָטָה – קַרְקַע עוֹלָם הוּא דְּמַזְּקָא לֵיהּ.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְהֶבְלוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. וְאִם תֹּאמַר: לַחֲבָטוֹ אָמְרָה תּוֹרָה, וְלֹא לְהֶבְלוֹ – הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל הַבּוֹר, וַאֲפִילּוּ מָלֵא סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דַּעֲבַד גּוֹבַהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; לְרַב – אַגּוֹבַהּ לָא מִיחַיַּיב, לִשְׁמוּאֵל – אַגּוֹבַהּ נָמֵי מִיחַיַּיב.
מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָפַל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה. וְלִשְׁמוּאֵל, ״וְנָפַל״ – כֹּל דְּהוּ מַשְׁמַע.
תְּנַן: אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בּוֹר״? מָה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל – ״אַף כֹּל״ לְאֵתוֹיֵי גּוֹבַהּ. אֶלָּא לְרַב – ״אַף כֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי?
לְאֵתוֹיֵי חֲרִיצִין וּנְעִיצִין. חֲרִיצִין וּנְעִיצִין בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! תָּנֵי, וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.
וְהָנֵי כּוּלְּהוּ דְּקָתָנֵי – לְמָה לִי? צְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא בּוֹר, הֲוָה אָמֵינָא: בּוֹר עֲשָׂרָה – הוּא דְּאִית בֵּיהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּקַטִּין וּכְרִיכָא; אֲבָל שִׁיחַ – דַּאֲרִיךְ, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בֵּיהּ הַבְלָא.
וְאִי תְּנָא שִׁיחַ, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁיחַ עֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בֵּיהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּקַטִּין; אֲבָל מְעָרָה – דִּמְרַבְּעָא, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בַּהּ הַבְלָא.
וְאִי תָּנֵי מְעָרָה, הֲוָה אָמֵינָא: מְעָרָה בַּעֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בַּהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דִּמְטַלְּלָא; אֲבָל חֲרִיצִין – דְּלָא מְטַלְּלִי, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בְּהוּ הַבְלָא.
וְאִי תְּנָא חֲרִיצִין, הֲוָה אָמֵינָא: חֲרִיצִין עֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בְּהוּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בְּהוּ רְוִיחָא מִלְּעֵיל טְפֵי מִתַּתַּאי; אֲבָל נְעִיצִין – דִּרְוִיחִי מִלְּעֵיל טְפֵי מִתַּתַּאי, אֵימָא בַּעֲשָׂרָה לֵית בְּהוּ הַבְלָא; קָא מַשְׁמַע לַן.
תְּנַן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר; מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ חַבְטָה?
לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי, אִם הוּזַּק בּוֹ חַיָּיב? הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא! אָמְרִי: אֵין הַבְלָא לְמִיתָה, וְיֵשׁ הַבְלָא לִנְזָקִין.
הָהוּא תּוֹרָא דִּנְפַל לַאֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, שַׁחְטֵיהּ מָרֵיהּ. טַרְפֵיהּ רַב נַחְמָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: אִי שְׁקֵיל מָרֵיהּ דְּהַאי תּוֹרָא קַבָּא דְקִמְחָא, וַאֲזַל תְּנָא בֵּי מִדְרְשָׁא: אִם שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת – כְּשֵׁירָה; לָא אַפְסְדֵיהּ לְתוֹרָא דְּשָׁוֵה כַּמָּה קַבֵּי. אַלְמָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ חַבְטָה?