בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף מ״ז עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף מ״ז עמוד ב׳

    מסכת בבא קמא דף מ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־438 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מתני' היה אביו או בנו - של בעל הבית בתוכו:

    משלם את הכופר בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי:

    גמ' טעמא דשלא ברשות משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב:

    מני רבי היא דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס"ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר:

    תברא קשה אהדדי רישא וסיפא דת"ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי:

    אפי' נשברין ברוח דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי:

    לא שנו הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב:

    אבל אכלה יותר מדאי ומתה:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 47b · Sefaria

    תוספות

    אימא סיפא אם הכניס ברשות כו' תימה לר"י אמאי לא דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וי"ל דמרישא אין יכול לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למתני ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתן בהמה של בעל הבית פטור דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב וי"ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו:

    ואפילו נשברו ברוח ולא דמי להא ביתא קמך דפרק הזהב (ב"מ מט: ושם.) דאין אלא מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו שכר אמר התם דלא מקבל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית:

    הוה לה שלא תאכל אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא ומה בכך והלא ש"ח פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש המניח (לעיל בבא קמא דף כז:) אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך:

    באפרזתא והא דלא אשמעינן בשאר פירות לרבותא נקט סם המות אע"פ שהיתה אבודה לגמרי מן העולם אפ"ה פטור מדיני אדם:

    שנכנסה לטחון רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות:

    או דלמא אפילו מעלמא נמי וא"ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי"ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי"ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר:

    מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר וא"ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו א"נ זה יתבע מבעל החצר ובעל החצר יתבע מבעל השור:

    Tosafot on Bava Kamma 47b · Sefaria

    רשב"א

    אפרזתא דהיינו פירי וא"ת אמאי נקט סם המות ליתני פירי וי"ל לאשמועינן דאבוד לגמרי פטור מדיני אדם.

    האשה שנכנסה לטחון חטים הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת.

    הא ד איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא דנפשיה קביל עליה מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דבדקביל בפירוש קאמר ואליבא דר' ומדאיבעיא להו אליבא דר' ש"מ ס"ל כותיה וכשמואל דאמר לקמן הלכתא כר' ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה וקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דס"ל דסתמא כפירוש או בדקביל עליה בפי' נטירותא ואליבא דרבי.

    Rashba on Bava Kamma 47b · Sefaria

    מאירי

    לפי מה שבארנו במשנה הנותן פירות לפני בהמת חברו ואכלה מהם עד שהוזקה באכילתה פטור מדיני אדם ומ"מ כל שמתכוין לכך בדיני שמים חייב וכן הנותן סם המות של בהמה לפני בהמה אע"פ שאין דרכה שתאכל ואכלתן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים:

    וכן לפי מה שבארנו במשנה האשה שנכנסה לטחון חטים בביתו של אחר שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בהחלקה האשה חייבת ואם באכילה פטורה:

    אע"פ שלענין שורו של בעל הבית שאכל פירות של מכניס שלא ברשות שהוזק באכילתו אמרנו שפטור מפני שהיה לו שלא תאכל מ"מ שורו של מכניס ברשות ר"ל שקבל עליו בעל הבית שמירתו ואכל פירות של בעל הבית ומת באכילתו חייב בעל הבית ואין אומרים היה לו שלא יאכל שכבר קבל עליו שמירה חייב אפילו חנק את עצמו כל שהוא בקצת פשיעה ושלא באונס כמו שבארנו ואם הכניס שלא ברשות ר"ל שלא קבל עליו שמירה חייב בעל השור בפירות ובעל הבית פטור מן השור אם מת כמו שבארנו:

    זה שבארנו שכל שקבל עליו שמירה חייב בשמירתו לא סוף דבר שהוא חייב בשמירת שלו ר"ל אם הזיקו שלו אלא אף שמירה של עולם קבל עליו לפיכך הכניס פירותיו לחצר חברו ברשות ר"ל שקבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן חייב בעל הבית והוא עושה דין עם המזיק ואם שלא ברשות פטור:

    הכניסן ברשות ולא קבל עליו שמירה ובא שור ממקום אחר ואכלן בעל הבית פטור אבל יראה שבעל הפירות עושה דין עם בעל השור שהרי הואיל וברשות נכנס חצר הניזק הוא נקרא:

    Meiri on Bava Kamma 47b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אימא סיפא אם כו' וי"ל דעכשיו סובר דלר' כו' ולפי האמת לרבי אם הכניס כו' עכ"ל לפי האמת היינו לאוקמתא דרבא דכולה מתני' כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי דכולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו ומה שיש לדקדק בזה עיין לקמן ודו"ק:

    בד"ה באפרזתא כו' אפ"ה פטור מדיני אדם עכ"ל וה"ה דהמ"ל דדוקא נקט אפרזתא דחייב בידי שמים משום דעבידא דאכלה ואבודה לגמרי אבל שאר פירות פטור אפילו מדיני שמים וק"ל:

    שם בגמרא אמר רבא ברשות אשלא ברשות כו' לאו דוקא נקט ליפטור בעל הפירות בשלא ברשות דברשות נמי פטור בעל פירות דהוא אינו מקבל נטירותא לאוקמתא דרבא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 47b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אימא סיפא וכו' וא"ת בבא דהכניס שורו וכו' לא יהא אלא חצר השותפין כו'. הוה מצי לשנויי דבבא זו נמי א"ש ואתיא כר"ט וכהכניס שלא ברשות הוי קרן בחצר הניזק ומשלם נ"ש הא ברשות אינו משלם נזק שלם משום דהוי כחצר השותפין אלא דלא רצה לאוקמי מתני' כר"ט ודו"ק:

    Maharam on Bava Kamma 47b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    גמרא טעמא דשלא ברשות דהוה ליה כבור ברשות הרבים דלית ליה רשותא הא ברשות פטור בעל קדרות אנזקי בהמתו דבעל חצר דכיון דברשות עבד איבעי ליה לנטורי נפשיה. ולא דמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דהתם ברשות עצמו הוא דעבד ליה וכי הפקיר רשותו איבעי ליה לנטורי בורו אבל הכא ברשות חבירו עבד ועליה דידיה רמי לנטורי נפשיה ולא אמרינן מסתמא קבולי קביל בעל קדרות נזקי בהמתו של בעל חצר ובעל החצר לא קביל עליה נזקי קדרות אלא הרי הם כשותפות בחצר לקדרות ולבעל החצר מיוחד לשוורים דלגבי רגל הויא לה רשות הרבים וחצר המזיק דלאו שדה אחר קרינא ביה לא לקדרות ולא לשוורים ומני רבי היא דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא חד לחבריה אלא כשותפין דעלמא דמי. אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא קביל עליה בעל חצר נטירותא דקדרות והוא הדין דבעל קדרות קביל עליה נטירותא דבעל חצר ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב. הראב"ד ז"ל.

    מני רבי היא דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא פירוש בעל החצר והוא הדין בעל קדרות. והקשה בשיטה בשם ה"ר שמואל נ"ע דהיכי מתוקמא ברייתא והלא כיון דברשות לא קביל עליה בעל החצר אלמא ברשות כשלא ברשות דמי ואם כן גבי בעל הקדרות ליחייב ברשות כמו שלא ברשות. ונראה דלא קשה דודאי רבי לאו מילתא פסיקא קאמר להשוות ברשות אשלא ברשות אלא רבי קאמר גם בעל החצר דגם ברשות לא קביל עליה נטירותא דברשות לא הוי קבלת שמירה הילכך בעל קדרות נמי ניחא דלא קביל עליה נטירותא ברשות למאי דסלקא דעתך השתא להשוות בעל קדרות לבעל חצר. תלמיד הר"פ ז"ל.

    אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו' תימה תיקשי ליה רישא דקאמר שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור הא ברשות חייב אלמא בסתמא קביל עליה נטירותא ובסיפא דייקינן טעמא דשלא ברשות הא ברשות בעל הקדרות פטור אלמא בסתמא לא קביל עליה נטירותא דעתה היה סובר דלרבנן כשזה מקבל לשמור אף חבירו מקבל לשמור שלא יזיקנו. וי"ל דניחא ליה למפרך מסיפא דמתניא בהדיא. ועוד דהיא היא דסיפא דיוקא דרישא. ה"ר ישעיה ז"ל. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל אימא סיפא דהא בהדיא קתני פירוש ואם כן לימא בסתם. ומכל מקום תימה דבכמה דוכתין אשמועינן בסיפא מה דידעינן מדיוקא דרישא. ע"כ.

    אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו' כתבו בתוספות ואם תאמר בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח וכו'. ומסתברא לי דלאו למימר שאם הכניסו ברשות ונגח לשורו של בעל הבית יהא פטור והיינו דלא קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא. הרשב"א ז"ל. והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל קושיית התוספות מבבא דהכניס שורו איכא למימר דרבי כרבי טרפון וטעמא דשלא ברשות הוי כחצר הניזק אבל ברשות הוי חצר השותפין. ע"כ. רבא אמר כולה רבנן היא וברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח מצויה הילכך בעל חצר קבל עליו שמירת קדרות אפילו שמירת שורו של בעל החצר דלא אמרי רבנן שזה מקבל עליו שמירת שורו וזה מקבל עליו שמירת קדרות אלא בעל החצר מקבל עליו שמירת קדרות כי הוא זה דרך הנפקדין שהנפקד מקבל עליו שמירת הפקדון ולא המפקיד מקבל שמירת הנפקד. הראב"ד ז"ל. וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא ברשות שמירת קדרות קביל עליה ואפילו נשברים ברוח פירוש אבל מכניס אינו מקבל עליו נטירותא. ותימה אמאי לא קאמר רבא בהדיא הכי דבעל הקדרות לא קביל עליה מידי שזה עיקר התירוץ והא דקאמר אפילו נשברים ברוח לא היה צריך כלל. ועוד קשה דמעיקרא מאי סלקא דעתיה לדמויי שמירה דמכניס לשמירה דבעל החצר. ומורי שיחיה תירץ דמעיקרא היה רוצה לומר דלכך חייב בעל החצר בנכסי המכניס משום דכיון שנכנס לשם ברשות אם כן קבל עליו שמירת הקדרות שלא תשברם בהמתו ולא אם נשברים ברוח דלא נעשה עליהם שומר אלא שקבל עליו שאם יבוא למכניס היזק על ידי ממון בעל החצר שישלם לו ואם כן כמו כן בעל הקדרות נמי מקבל עליו נטירותא דבהמתו של בעל החצר שלא תהא ניזוקת בקדרותיו לרבנן. אבל השתא בא לחלק בין בעל החצר למכניס משום דכיון דברשות נכנס לשם אם כן נעשה בעל החצר שומר עליהם ואפילו אם נשברים ברוח דזהו היזק הבא שלא על ידי בעל החצר וכיון שקבל עליו שמירת קדרות אפילו בהיזק שלא על ידי בעל החצר אם כן כמו כן קבל עליו בעל החצר שמירת הקדרות שלא יזיקו אחרים דהיינו שלא יזיקו בהמתו דידיה ולכך פטור בעל הקדרות כשהוזקה בהמתו דבעל החצר בקדרות דהך נטירותא נמי רמיא אבעל החצר ולא אבעל הקדרות כדפירשתי והשתא ניחא הכל. ע"כ.

    וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו' פירוש דכי אמרינן דבסתמא מקבל עליה נטירותא היינו בעל החצר דמסתמא כי יהיב רשותא בעל חצר נטירותא נמי מקבל עליו אבל בעל קדרות כי יהבי ליה רשותא ואיהו נמי כי נקיט רשותא היינו לעיולי קדרות דידיה בחצר אבל נטירותא לא קביל עליה דנטירותא מסתמא על בעל חצר רמיא. וכי אמרינן ואפילו נשברים ברוח כלומר דבין בנזקי דידיה בין בנזקים דממילא קביל עליה נטירותא והוא דהוי בכהאי גוונא דשומר חנם חייב. עד כאן.

    באפרזתא והא דלא נקט פירות רבותא אשמועינן דהוה אמינא דוקא פירות שאינה ניזוקת באכילה מועטת ולא הוה אסיק אדעתיה דתיכול כולי האי אבל אפרזתא דבטעימא בעלמא היא מתה אימא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דטעמא ליה ואף בדיני אדם ניחייב. ה"ר ישעיה ז"ל.

    הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו' מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דקביל בפירוש קאמר ואליבא דרבי ומדאיבעיא להו אליבא דרבי שמע מינה סבירא להו כוותיה וכדשמואל דאמר לקמן והלכתא כרבי. ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה דקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דסבירא ליה דסתמא בפירוש או בדקביל עליה בפירוש נטירותא ואליבא דרבי. הרשב"א ז"ל.

    איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו' ומסתברא דדוקא נזיקין דעלמא בלחוד אבל גנבה ואבדה בפשיעה כנזקין דממילא דמיין וחייב.

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 47b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא טעמא דשלא ברשות כו' לולי דברי התוספ' היה נראה דהא דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דברשות לא מחייב בעל הקדרות בנזקי בהמות דבעל החצר לאו מדנקט במתניתין שלא ברשות משמע ליה דההיא לגופיה איצטריך דלא מחייב בעל החצר בנזקי קדירות משא"כ ברשות אלא מגופה דמתני' קא דייק דמאי קמ"ל בזה דאם הוזקה בהמה בעל הקדירות חייב בנזק דמלתא דפשיטא היא למאי דמסקינן דאיירי שהוחלקה בהם וא"כ אפי' בר"ה בכה"ג מחייב בתקלה דלא אפקריה מכ"ש ברשות הניזק א"ו דלדיוקא איצטריך דברשות פטור בעל הקדירות וכה"ג צ"ל לקמן בשמעתין במאי דדייק כה"ג ברייתא דהאשה שנכנסה לטחון שלא ברשות כו' ואם הוזקה חייבת ודייקינן דברשות פטור והיינו ע"כ משום דחיובא דשלא ברשות משנה שאינה צריכה היא אי לאו לדיוקא דידה דברשות פטור וכמו שיבואר שם אבל התו' לא פי' כן וצ"ע ועיין בת"ח אבל אף לפירושו קשה האי דלקמן ודו"ק:

    שם בגמרא הא מני רבי היא ובפרש"י דקס"ד דלרבנן כי היכי דבעל החצר וכו' דבסתמא קביל נטירותא עכ"ל. כל לשון נטירותא האמור כאן אין הכוונה על החיוב דיני נזקין אלא אף בדברים שהוא פטור מדיני נזקין יש לחייבו מטעמא דאמרינן דקביל נטירותא וע"כ דהכי הוא מדאמרינן דלרבנן יש לחייב בעל הקדירות בנזקי בעל החצר כשהכניס ברשות ואי משום נזקין דהיינו מדין בור ודאי אין כאן מקום חיוב כלל שהרי חפרו ברשות בעל החצר א"ו דעיקר החיוב הוא מטעמא דקביל נטירותא ואפ"ה מדייק שפיר דרבנן מחייבי בכה"ג מדחזינן דמחייבי לבעל החצר בנזקי קדירות והפירות כשהכניס ברשות וע"כ מטעם נטירותא הוא דמחייבי דאי מדין נזקין דהיינו שן ורגל ודאי אין לחייבו דהא חצר השותפים הוא ואף למ"ד לעיל דחצר השותפין חייב על השן ורגל היינו ע"כ במיוחד לשניהם לפירות או לשוורים או באינך גווני כמבואר שם באריכות אבל במיוחד לשניהם לפירות ולאחד מהן לשוורים והזיקו שור של זה המיוחד לפירות ולשוורים לפירותיו של אידך ודאי ליכא מאן דמחייב דבכה"ג לא קרינן ביה שדה אחר וק"ל וע"ש דלחד פירושא שכתבתי שם משמע דמאן דמחייב היינו אפילו בכה"ג:

    שם רבא אמר כולה רבנן היא וברשות וכו' ואפילו נשברו ברוח ולפ"ז בבבא דנגחו שורו של בעל החצר דאמרינן בעל החצר חייב כשהכניס ברשות היינו בנ"ש אפי' בתם דהא לאו מדין נזקין אתינן עלה אלא מדין שומר שחייב בנ"ש כדאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל כדאיתא לעיל דף י"ג והכא משמע פשטא דמלתא דלא גרע מנשברו ברוח ואף דמלשון הפוסקים משמע דלא מחייב בעל החצר אלא בנזקין הבאים מחמתו ולא בנזקין דעלמא עד שיקבל שמירה בפירוש וכן הוא בהגהת רמ"א ס"ס שצ"ח והוא מלשון הרא"ש משמע מזה דלאו מדין שמירה חייב אלא מדין נזקין כבר כתב מהרש"ל דלא בא למעט אלא אי אתא תורא מעלמא ואזיק דמלתא דלא שכיחא הוא ונטירותא כי האי לא אסיק אדעתיה אבל בשאר מילי ודאי חייב מדין שמירה כפשטא דלישנא דאפי' נשברו ברוח ועמ"ש בסמוך:

    בפרש"י בד"ה ואפי' נשברו ברוח כו' אבל בעל הקדרות לא קביל עליה מידי עכ"ל. לכאורה עיקר התירוץ חסר מן הספר דעיקר קו' המקשה דליקבל נמי בעל הקדרות בסתמא אבל באמת א"ש דזה שהוסיף רבא בלשונו לומר ואפי' נשברו ברוח כוונתו בזה שבעל החצר נעשה שומר גמור דעול ואינטר לך קאמר וא"כ אין הסברא לחייב בעל הקדרות בשום דבר כיון שנכנס השומר תחתיו אפילו להתחייב בשמירת הקדירות ומכ"ש שקיבל נזקין דנפשיה עליה ובעל הקדרות נסתלק משמירתם:

    תוספות בד"ה אימא סיפא וכו' תימא לר"י אמאי לא דייק מתחילת הבבא וכו' עכ"ל. לכאורה לשון התוספ' תמיה דמה לו להקשות מדיוקא דרישא דכיון דהאי דיוקא מפורש בסיפא אלא כוונת התוספות בזה להקשות על לשון הש"ס דקאמר מני רבי היא משמע מזה דרישא דמתניתין אתיא שפיר כר' אלא דסיפא לא אתיא כר' ולכן משני נמי ר"ז דקושטא דמלתא הכי הוא דמי ששנה זו וכו' וע"ז מקשה שפיר דתיפוק ליה דרישא גופא לא אתיא כר' דקשה דיוקי אהדדי וע"ז לא משני ר' זירא מידי ותירצו התוס' דודאי א"ש כרבי וק"ל:

    בא"ד אבל לא מצי למימר דכולה רבנן וכו' פי' למאי דמקשה השתא מרישא אסיפא לא שייך לומר דכולה רבנן וק"ל:

    בא"ד דמשום הא לא איצטריך דהא בהדיא קתני לה בסיפא וכו' מה שהקשה הת"ח דמשום הא לא איריא דבכמה דוכתי שונה התנא דבר והיפוכו נראה דלק"מ דהיינו דוקא היכא שהתנא שונה עיקר חידוש הדין ברישא אז שייך למיתני סיפא אגב רישא אבל הכא דפטור דבעל חצר בנזקי הקדירות שלא ברשות מלתא דפשיטא היא וכבר תנינא לה דכל הנזקין ברשות המזיק פטורים וא"כ לא איצטריך אלא לדיוקא דידה וע"ז כתבו שפיר דכיון דדוקי' דידה אתיא בפירוש בסיפא אכתי קשה אמאי נקט כלל דינא דשלא ברשות א"ו משום דיוקא דחייב בעל הקדירות בנזקי קדרות שלא ברשות לאשמעינן דברשות פטור וע"ש מ"ש בגמרא בזה ויתבאר עוד בסמוך דלמ"ש בגמרא דעיקר דיוק הש"ס דהאי בבא דאם הוזקה מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך אלא לדיוקא דברשות א"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי וק"ל:

    בא"ד וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מ"ל וכו' הא ברשות פטור וכו' לא יהא אלא חצר השותפין עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות אגופא דמילתא דר' במאי דפליג בהדיא בבבא דהכניס שורו ברשות וס"ל דבעל חצר פטור אף על גב דהוי חצר השותפין וא"ל דלענין חיוב דבעל חצר לא מיקרי חצר השותפין לרבי משום דעול ונטר לך קאמר הא ליתא דאף על גב דקושטא דמלתא הכי הוא למסקנא מ"מ ע"כ המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר לך קאמר דא"כ איך שייך לומר שיפטר בעל הקדרות בנזקי בעה"ח מטעמא דלא קיבל נטירותא דהרי להדיא שקיבל נטירותא על עצמו שלא יוזק ומכ"ש שקיבל שמירה שלא יזיק כמ"ש התוספות סברא זו שיותר יש לשמור שלא יזיק משלא יוזק וא"כ הדק"ל שהיה להתוספות להקשות בפשיטות דל"ש האי דיוקא אליבא דר' בכל השלשה בבות דחזינן דר' פוטר בהדיא בעה"ח מנגיחת השור כשהכניס ברשות אף על גב דהוי חצר השותפין וע"כ היינו משום דעול ונטר לך קאמר וא"כ אמאי ליפטר בעל הקדרות מנזקי בעה"ח ברשות אלא דלק"מ די"ל דנהי דס"ל לרבי דעול ונטר לך קאמר היינו שלא יוזקו וכן דמכ"ש מחוייב לשמור שלא יזיק איזה היזק בידים לבעה"ח אבל שלא יוזק בעה"ח מאיליו בפירותיו בהא אמרינן שפיר דמסתמא לא קיבל נטירותא דמלתא דלא אסיק אדעתיה הוא שהרי לענין זה קיבל רשות מבעה"ח להניח פירותיו לכך הוצרכו תוספ' להקשות מהאי בבא דנגח הוא שורו של בע"ה דלענין זה ודאי הוי חצר השותפין ועי"ל דמגופא דמלתא דר' לא ק"מ דנוכל לומר דהא דפטר ר' לבעה"ח מנגיחת השור לאו לגמרי פטר ליה אלא מדין שמירה לחוד אבל מדיני נזקין לא איירי הכא וממילא מחויב ונ"מ דתם משלם ח"נ ואי מודה מיפטר משא"כ לת"ק מחויב מדין שמירה בנ"ש כמ"ש בראיה ברורה דהכי הוא והוי שפיר דומיא דאינך בבי דכל חיובי דברשות דמשנתינו איירי מדין שמירה ולא מדין נזקין כמ"ש וע"ז פליג רבי ואמר דלא חייב מדין שמירה אבל מההיא בבא דנגח הוא שורו של בע"ה מקשה שפיר דהא מדיוקא דשלא ברשות מייתינן לה וחיוב דשלא ברשות ע"כ היינו ח"נ כדין נזקין דדין שומר לא שייך כלל שלא ברשות וא"כ ע"כ דר"ל דברשות פטור אפילו מח"נ וע"ז מקשו שפיר דמהיכא תיתי דלא גרע מחצר השותפין ודו"ק. ואין להקשות דא"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין כרבנן והא דס"ל דבסתמא קיבל נטירותא היינו שכל אחד קיבל שלא יזיק חבירו בידים אבל שמירת שלא יוזק חבירו ממילא לא קיבל עליה בסתמא דמ"מ תיקשי לרבנן מבבא שהכניס שורו ונגח לשורו של בע"ה דהיזק בידים הוא ואפ"ה פטור. אבל אי קשיא הא קשיא דמאי קשיא לתוספות מהאי בבא דהכניס שורו דהא שפיר י"ל דהאי בבא אתי נמי כר' ומודה רבי דברשות נמי חייב בעל השור בנזקי דבעה"ח והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח בנזקי השור דברשות ודאי חייב בעה"ח מיהא בח"נ כדין חצר השותפין ושלא ברשות פטור לגמרי ואף לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהמקשה אסיק אדעתיה דר' עול ונטר לך קאמר אלא שמחלק בין היזקא דבידים ובין הוזק מאליו וא"כ ע"כ דר' פוטר לבעה"ח אפילו מנגיחה כיון דעול ונטר קאמר לאו חצר השותפין הוא לגבי דידיה מ"מ קשה דזה אינו אלא לייפות הטעם לפי שיטת התוס' אם נניח בהכרח דרבי פוטר בעה"ח מנגיחה וא"כ צ"ל דהמקשה סבר דלר' עול ונטר קאמר והא דפטור בעל הקדרות והפירות היינו משום שמחלק בין הוזק בידים לנזוק מאליו אבל הוא גופא קשה מנ"ל האי סברא דלר' פטור בעל החצר מנגיחה דלמא מחייב והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח אבל בעל השור ברשות נמי חייב וכדכתיבנא והא דנקט רבי בכולן אינו חייב היינו מדין שמירה אבל מנזקין לא איירי דודאי בהכי רווחא שמעתא טפי דלסברת המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר קאמר אלא שניהם שווין לענין שמירה דלא מקבלי עליה מסתמא אמנם יש ליישב ע"פ מ"ש לעיל בסמוך ליישב קושית התוס' דלפי' התוס' האי בבא דרישא דשלא ברשות לא איצטריכא כלל אלא לדיוקא דברשות א"כ א"א לומר דהאי בבא דהכניס שורו אתיא כר' ולאשמעינן דברשות חייב בעה"ח בח"נ דהא האי מלתא לא אתיא כלל מפשט המשנה אלא אדרבא לשון המשנה משמע לפטור לגמרי דומיא דאינך בבי דפטרי לגמרי אלא דמסברא חיצונה אמרינן לחייב בעה"ח בנגיחה מטעם חצר השותפין וא"כ לא ליתני האי בבא כלל וממילא שמעינן איהי ודיוקא דידה אע"כ דאתיא לדיוקא דסיפא לפטור בעל השור מנגיחת שורו של בעה"ח כשהכניס ברשות דהיינו שפיר דומיא דאינך בבי וא"כ מקשו שפיר דאין טעם לסברא זו ולמה יפטור באמת דלא יהא אלא חצר השותפין ובזה מקושרים היטב דברי תוס' וקושיא השניה נמשך לפי תירוץ התימא שכתבו בסמוך ודוק היטב ויותר נראה דמה שכתבו התוס' לא יהא אלא כחצר השותפין היינו לתועלת בעל החצר משא"כ לענין חיובא דבעה"ח בנזקי המכניס ודאי איכא למימר דגרע מחצר השותפין ולפ"ז א"ש טובא לשון התוס' דלפי האמת נמי לא מיחייב לר' המכניס אלא לענין אם נגח שורו לשור בעה"ח משא"כ לענין חיוב שמירה לפי האמת נמי פטור לרבי ודלא כשיטת מהרש"א ז"ל לקמן ודוק היטב:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 47b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־438 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 144 מילים

      נפתחת ב״בִּרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ…״

    2. קטע 29 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיְּקַבֵּל…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הָא בִּרְשׁוּת –…״

    4. קטע 412 מילים

      נפתחת ב״מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כֹּל בִּסְתָמָא…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״אֵימָא סֵיפָא: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל…״

    6. קטע 617 מילים

      נפתחת ב״וְתוּ, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב, עַד…״

    7. קטע 727 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא: תִּבְרַהּ; מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״הִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת וְכוּ׳. אָמַר…״

    9. קטע 945 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ פֵּירוֹת – נָמֵי…״

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סַם הַמָּוֶת נָמֵי – בְּאַפְרַזְתָּא,…״

    12. קטע 1227 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לִטְחוֹן חִטִּים אֵצֶל בַּעַל…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁהוּחְלְקָה…״

    14. קטע 1429 מילים

      נפתחת ב״וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ? אָמַר לָךְ:…״

    15. קטע 155 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ אָמַר לָךְ: לָא שְׁנָא.…״

    16. קטע 1627 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת…״

    17. קטע 1716 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בִּרְשׁוּת אַשֶּׁלֹּא בִּרְשׁוּת קָרָמֵית? בִּרְשׁוּת…״

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא, מַהוּ?…״

    19. קטע 1942 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יְהוּדָה בַּר סִימוֹן…״

    20. קטע 208 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: לָא; פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, וְחַיָּיב בַּעַל…״

    21. קטע 213 מילים

      נפתחת ב״וְאִי בַּעַל הַשּׁוֹר,…״

    לשון המקור

    בִּרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – פָּטוּר. נָגַח הוּא שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב. נָפַל לְבוֹרוֹ, וְהִבְאִישׁ מֵימָיו – חַיָּיב. הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב.

    רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמוֹר.

    גְּמָ׳ טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הָא בִּרְשׁוּת – לָא מִיחַיַּיב בַּעַל קְדֵירוֹת בְּנִזְקֵי בְהֶמְתּוֹ דְּבַעַל חָצֵר, וְלָא אָמְרִינַן קַבּוֹלֵי קַבֵּיל בַּעַל קְדֵירוֹת נְטִירוּתָא דִּבְהֶמְתּוֹ דְּבַעַל חָצֵר;

    מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כֹּל בִּסְתָמָא – לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.

    אֵימָא סֵיפָא: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל חָצֵר חַיָּיב. אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: בִּסְתָמָא נָמֵי קַבּוֹלֵי קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.

    וְתוּ, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר. רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן?!

    אָמַר רַבִּי זֵירָא: תִּבְרַהּ; מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ – לֹא שָׁנָה זוֹ. רָבָא אָמַר: כּוּלַּהּ רַבָּנַן הִיא, וּבִרְשׁוּת – שְׁמִירַת קְדֵירוֹת קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר, וַאֲפִילּוּ נִשְׁבְּרוּ בָּרוּחַ.

    הִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת וְכוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן, אֲבָל אָכְלָה – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הֲוָה לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אֲמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. דְּתַנְיָא: הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. סַם הַמָּוֶת הוּא דְּלָא עֲבִידָא דְּאָכְלָה; אֲבָל פֵּירוֹת, דַּעֲבִידָא דְּאָכְלָה – בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי מִיחַיַּיב! וְאַמַּאי? הֲוָיא לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל!

    אָמְרִי: הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ פֵּירוֹת – נָמֵי פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ סַם הַמָּוֶת נָמֵי, דְּלָא עֲבִידָא דְּאָכְלָה – חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סַם הַמָּוֶת נָמֵי – בְּאַפְרַזְתָּא, דְּהַיְינוּ פֵּירֵי.

    מֵיתִיבִי: הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לִטְחוֹן חִטִּים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – פָּטוּר. אִם הוּזְּקָה – חַיֶּיבֶת. וְאַמַּאי? נֵימָא: הֲוָה לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל!

    אָמְרִי: וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן?

    וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ? אָמַר לָךְ: בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין, קָתָנֵי ״אִם הוּזְּקָה בָּהֶן״ – שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן הוּא; אֲבָל הָכָא, קָתָנֵי ״אִם הוּזְּקָה״ וְלָא קָתָנֵי ״בָּהֶן״ – אֲכִילָה הוּא דְּקָתָנֵי.

    וְאִידַּךְ אָמַר לָךְ: לָא שְׁנָא.

    תָּא שְׁמַע: הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְאָכַל חִטִּין וְהִתְרִיז וָמֵת – פָּטוּר. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב. וְאַמַּאי? הֲוָה לֵיהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל!

    אָמַר רָבָא: בִּרְשׁוּת אַשֶּׁלֹּא בִּרְשׁוּת קָרָמֵית? בִּרְשׁוּת – שְׁמִירַת שׁוֹרוֹ קִבֵּל עָלָיו, וַאֲפִילּוּ חָנַק אֶת עַצְמוֹ.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא, מַהוּ? דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ נְטִירוּתָא דְּעָלְמָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ?

    תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בִּנְזָקִין דְּבֵי קַרְנָא: הִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּבָא שׁוֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וַאֲכָלָן – פָּטוּר. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – חַיָּיב. מַאן פָּטוּר וּמַאן חַיָּיב? לָאו פָּטוּר – בַּעַל חָצֵר, [וְחַיָּיב – בַּעַל חָצֵר]?

    אָמְרִי: לָא; פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, וְחַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר.

    וְאִי בַּעַל הַשּׁוֹר,