מסכת בבא קמא דף מ״ג עמוד א׳

או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל שהוא קודם הואיל ואין לה יורשין כל הקודם בשלה זכה וזה שישנו בידו קודם לכל אדם אבל ישראלית מעוברת מישראל אפילו אין להם בנים יש לה יורשין לירש חלקה ויש לו יורשין לירש חלקו ודוקא נשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל אפילו בדמי ולדות ויתן לאדוניה דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מט.) דאמר ליה חמרתא מעברתא אזקת מינאי:

בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה שגירשה אחר החבלה:

וכי אמרי הכא בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי:

בעל האשה אבועל הקפיד:

ונוקמה לרבה כו' למה להו לרבה ולר"נ לאוקמה בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ביש נוחלין נוקמה לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער ואע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר:

דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון:

גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות הניח אביהן והוי ראוי:

ור"נ אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו:

גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות דקס"ד דלא אקרי בעל האשה אלא כשהאשה תחתיו וק"ק דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות אטו ולדות צררי נינהו דזכיה בהו דהכי פריך לקמן (בבא קמא דף מט.) דבעל גופיה לא הוה זכי בהו אי לאו דאשכחן דזכי ליה רחמנא ולאשה לא אשכחן דזכי:

אפילו בא עליה בזנות בירושלמי בעי ר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל:

ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות הוה מצי למימר לרבה אליבא דנפשיה לוקמיה בין בגבו מעות בין בגבו קרקע דבסוף גט פשוט (ב"ב דף קעה:) מוכח דס"ל אליבא דנפשיה אפילו גבו קרקע אין לו דשעבודא לאו דאורייתא אלא לא חש לדקדק כל כך ולהאריך שיהיה צריך להקשות ההיא דשעבודא לאו דאורייתא אההיא דגבו קרקע יש לו ולתרצם:

ולרב נחמן שגבו קרקע פי' כגון שגבו נמי קרקע ולא בא למעוטי מעות דהא דחשיב התם ר"נ מעות כמוחזקין היינו גבי מלוה כדפ"ה משום דזוזי יהיב וזוזי שקיל אבל הכא לא שייך האי טעמא ור"י מפרש לפי שדרך בני אדם לפרוע מעות חשיב ר"נ מעות מוחזקים:

אמר רבה שור שהמית בן חורין כר"ע ס"ל דלר"א ודאי חייב כדאמרינן לעיל ואביי דפריך סבר דאפילו ר"ע מודה דחייב כופר מועד שלא בכוונה מאם כופר לרבות שלא בכוונה והא דאצטריך ליה לר"ע לאוקמי בעל השור נקי לדמי עבד ולא בעי לאוקמי נקי לחצי כופר שלא בכוונה היינו משום דמאם כופר לא מרבינן אלא דבשלא בכוונה מחייב כבכוונה והיינו דוקא מועד דמחייב ע"פ עדים בכוונה אבל תם ע"פ עדים ליכא כופר בכוונה משום דהביאהו לב"ד וישלם לך שלא בכוונה נמי או ע"פ עצמו ליכא לרבויי מאם כופר ולהכי פריך שפיר ר"ע לר"א אפילו לאביי דמכח הביאהו לב"ד וישלם לך יש לפוטרו אפילו שלא בכוונה בלאו קרא דנקי וכן (אמר) רב דימי א"ר יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה אפילו לר"ע נמי קאמר הכי כדפריך אביי ורב ושמואל דפליגי נמי לקמן (בבא קמא דף מד.) אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל בכופר שלא בכוונה נראה לר"י אליבא דר"ע פליגי והא דאיתותב רב מברייתא דמייתי תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב או תיובתא דרבה לגירסת רשב"ם י"ל דחשיב ליה גמרא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ור"ש שהם תלמידי ר"ע כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.) וכולן אליבא דר"ע וביבמות (דף סב:) נמי אמר עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם ור"א ס"ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר ולהכי אצטריך קרא דנקי למעוטי תם שלא בכוונה מחצי כופר ואת"ל דמרבויא דאם כופר נפקא ליה כופר שלא בכוונה נמי לר"א צ"ל דבהך סברא דפריך לא מרבינן מאם כופר שלא בכוונה אלא היכא דאיכא כופר בכוונה פליג איהו אדר"ע:

מאי לאו כופר לא דמים וא"ת למ"ד (לעיל בבא קמא דף מ.) כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ונראה לר"י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה אבל דמים משלם ולפ"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה והכי נמי יש חומרא אחרת שלא בכוונה מבכוונה למ"ד כופר דמי מזיק דפעמים שהניזק שוה יותר מן המזיק ועוד י"ל דנפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר הוה נ"מ נמי להא:

רישא דמים וסיפא קנס תימה מה תירוץ הוא זה ואומר ר"י דמצי ליישב פירוש המשנה כן המית שורי את פלוני הרי זה משלם תשלומין שחייבו הכתוב כגון כופר על פי עצמו ומשלמו בתורת דמים אבל עבדו של פלוני תשלומין שחייבו הכתוב דהיינו שלשים של עבד לעולם לא ישלם על פי עצמו:

ותפלוג נמי בדמי ולדות כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתין דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו ואיכא למידק מאי קא פריך תפלוג איהי בולדות והא דמי ולדות חדוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו וכדאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה אטו ולדות צררי נינהו ולאשה לא אשכחן דזכי ואפילו לרבא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חבל בה לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתין דאיהי זכיא בהו בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן ועוד תמיהא לי מאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול ויש ספרים דכתיב בהו ותשקול האשה דמי ולדות ונ"ל שזו הגירסא יותר נכונה ולעיקר קושיין קמייתא נ"ל דה"ק כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל ליורשיו.

אמר רב פפא התורה זכתה לבעל דמי הולדות דאמר קרא כאשר יושת עליו בעל האשה. ירושלמי שאל לר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שהוא ראוי לקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין לקרות בעל ע"כ ולר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות ואין קדושין תופסין בהן אף כל חייבי לאוין אין ראויין לקרותן בעל.

דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו פירוש רש"י ז"ל דלרבה גבו קרקע יש לו משום דאסמכתיה אקרקע ולא אמעות ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו דמשום זוזי יזיף וזוזי שקיל והו"ל כאלו הני זוזי שביק אבוהון ולפי פירוש זה הא דאמרינן הכא נוקמה לרב נחמן כגון שגבו קרקע לאו דוקא קרקע אלא אפילו קרקע דהכא גבי מעות לאו הלואה היא ויש מי שפירש נמי טעמא דרב נחמן דאדרבה עיקר אסמכתיה אמעות שרוב העולם אינן מגבין קרקע אלא מעות ולפי פירוש זה הא דקאמר ולרב נחמן בשגבו קרקע בדוקא נקט.

כי קאמר הכא כרבי כלומר רבה דאוקמה דוקא בגרושה על כרחין כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקין הן כל שכן לדידיה אם גבו בין קרקע בין מעות בגוף המלוה והניזקין הלכך ליכא לאוקמה אלא בגרושה דוקא וכבר כתבתיה יותר מזה בסוגיות שמועה זו ובדיניה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבת' בס"ד.

וגרושה דנקטה הכא משום סיפא דקתני דמי ולדות לבעל אבל רישא בין בגרושה בין באלמנה.

הא דאותיב אביי לרבא מברייתא דקתני המית שורי לפלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר. ודחיק רבה ומוקי לה בדמי תמיהא לי אמאי לא פריק ליה אין בכופר והא מני ר' אליעזר היא דסבירא ליה דיש כופר אפילו שלא במקום מיתת השור וכדכתיבנא לעיל ואנא דאמרי כר"ע דפליג עליה ומסתברא לי משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כותיה.

מאי לאו כופר לא דמים וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש"י ז"ל דנפקא מינה דהיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כופרא כפרה היא צריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירש"י והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשו מינה הרי זה משלם ע"פ עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים וכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש ונ"ל דאינו קשה כלל דה"ק כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה עוד י"ל דנ"מ למחילה דאי דמים יכולים יורשי המת למחול ואי משום כופר אין במחילתם כלום דכופרא כפרה הוא ואי נמי נפקא מינה למ"ד כופר דמי מזיק ואי משום דמים לא יהיב אלא דמי ניזק ופעמים שיהיו יותר תשלומי דמים מן הכופר וכגון שהניזק שוה יותר מן המזיק והראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שוויו ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שב"ח יפה סלע נותן סלע ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה מל' של עבד לינקוט פחות שבערכין מיהא דאינון חמש סלעים של בן חדש ועד בן חמש שנים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דדלמא לאו כערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק ואי דמים אמאי לא לאו למימרא דחיוב הוא ליתן דמים אלא ה"ק לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסו מדין נזקין א"כ כשאמר המית עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לשלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם ע"פ עצמו הקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשין שאין דמים למתים ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשים שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו וא"נ הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן ע"כ דברי הרב ז"ל.

כל התשלומין שהם לאשה אם מתה נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בנזקיה בין שגבו מעות ולא סוף דבר בגרושה אלא אף במתה כשהיא יושבת תחת בעלה שהכל לענין זה ראוי הוא:

הבכור אינו נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ומלוה ראויה היא אפילו היה בה שטר ואפילו גבו קרקע שהיה לנו לומר שהוא כמוחזק למפרע וכל שכן אם גבו מעות שכל זה ראוי הוא וכן אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים שבח שיש בו שנוי לאחר מיתת אביהם שכל אלו ראוי הוא אצל הבכור כמו שיתבאר במקומו:

שור מועד שהמית את העבד שלא בכונה אע"פ שאינו נסקל חייב בקנס וכן בבן חורין משלם את הכופר ומה שאמרו בכאן כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אין הלכה כן ולמטה יתבאר שדבר זה חלוק לארבעה חלוקות והוא שיש חייב במיתה ובכופר והוא מועד בכונה ויש פטור ממיתה וכופר והוא תם שלא בכונה וכן יש פטור מן המיתה וחייב בכופר והוא מועד שלא בכונה ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר והוא תם בכונה ודין קנס של עבד כדין הכופר:

גדולי המחברים כתבו מדרך סברא שאע"פ שהתם שהמית שלא בכונה פטור מן המיתה ומן הכופר אם המית עבד או שפחה משלם דמי חצי העבד מגופו כמי שהמית שורו או חמורו של חברו:

המית שורי המועד את פלוני כבר בארנו למעלה שמשלם כופר על פי עצמו ובלבד שהועד בבית דין ובעדים ואין צריך לומר אם באו עדים ואמרו הרג אלא שאין אנו יודעים אם הוא תם או מועד ואמרו בעליו מועד הוא שמשלם את הכופר המית שורי את שורו של פלוני אם מועד הוא משלם על פי עצמו ואם תם הוא אינו משלם על פי עצמו המית שורי המועד את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו שהרי קנס הוא:

בד"ה אמר רבה שור כו' ולהכי פריך שפיר ר"ע לר"א אפי' לאביי כו' עכ"ל לרבה ודאי דפריך שפיר בפשיטות דמסתמא היה יודע תירוצו של ר"א אלא שאינו חושש לו דהא מועד נמי פטור מטעם דאין השור בסקילה כו' אבל לאביי ר"ע גופיה מחייב מועד שלא בכוונה וע"ז כתבו דמכל מקום מכח הביאהו לבית דין כו' פריך שפיר וק"ל:

ד"ה אמר רבה שור שהמית בן חורין וכו' וכן אמר רב דימי א"ר יוחנן וכו'. אפי' לר"ע נמי קאמר הכי כדפרישית לאביי כצ"ל:

בא"ד והא דאיתותב רב מברייתא וכו' ר"ל ולפי זה נימא דברייתא אתיא כר"א ורב לר"ע קאמר י"ל דחשבה הגמרא תיובתא וכו' וטעם גירסת רשב"ם דגריס לקמן רבה עיין בתוס' דף מ"ד ד"ה ה"נ במתחכך להנאתו וכו':

גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתך דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו. ותימה מאי קא פריך תפלוג והא דמי ולדות חידוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו. ואפילו לרבא דאמר בהפרה חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא ליה איהי בגווייהו לאו למימרא דלדידה נינהו לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתך דאיהי זכיא בהו כמחזיק בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי וכו'. ועוד תימה לי אמאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול. ויש ספרים דגורסין ותשקול האשה דמי ולדות והיא גירסא נכונה. ולעיקר קושיא של קמייתא נראה לי דהכי קאמר כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומי ולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל יתנו ליורשיו. הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב דלשון תפלוג לאו דוקא לשון חלוקה אלא כלומר לעתים חלוקות תזכה האשה בדמי ולדות כגון שאינה יושבת תחתיו. ע"כ. והרא"ה ז"ל כתב תפלוג כלומר כיון דמזכי רחמנא דמי ולדות לבעל והשתא הויא לה גרושא אימא דלא זכינהו רחמנא אלא בעודה נשואה אבל השתא דגרושה לא הוו דידיה כלהו ומסתייה דפלגי דכיון דולדות שייכי בה טפי דהוו בגופה ראוי שתטול חלק בדמיהן. ע"כ. והר"ש ז"ל כתב וז"ל בגרושה. פירש רש"י ז"ל שגרשה אחר חבלה. ומקשים מה דחקו לכך. ונראה אי קודם חבלה פשיטא דנותן ליורשיה נזק וצער אלא לאחר חבלה וגם פשיטא דנותן נזק וצער לאשה דלמי יתנו. ותו דמאי פריך תפלוג איהי נמי בדמי ולדות לפי מאי דסלקא דעתך דבעינן בעל האשה דקרא מיירי שהיא תחתיו אם כן אם אפילו בשעת החבלה לא היתה תחתיו הרי אין כאן בעל האשה כלל אלא ודאי לאחר חבלה גרשה והשתא משמיענו חידוש בתרווייהו. ופריך תלמודא ותפלוג איהי נמי בדמי ולדות דכיון שהחבלה היתה תחתיו אם כן רמו תשלומין על הנוגף. ומיהו הואיל וגרשה תזכה איהי נמי דבשלמא כשהיא תחתיו אין לה זכייה דהבנים משתעבדים לאב טפי מלאם כדאמרינן בקידושין שהיא ואמה חייבין בכבוד אביך אבל כשגרשה ידה כידו להשתעבד בהן דכיון דיש תשלומין גם היא תזכה הואיל וגרשה אחר חבלה. ולא דמי להא דאמרינן לקמן אטו ולדות צררי נינהו דודאי היכא דליכא לבעל כלל לא רמו תשלומין אנוגף כלל. וניחא נמי לפירוש ריב"א דהיתה שפחה ונשתחררה ולפי שבעל לא זכה כלל אלא של אדון היו ופקע כחו כששחררה לא שייך למפרך תשקול איהי דמי ולדות הואיל ולא רמו תשלומין אנוגף משום הכי פריך תפלוג בדמי ולדות אף על פי שהחבלה היתה תחתיו משום דמשמע ליה כאשר ישית עליו בעל האשה שבשעת תשלומין צריך שיהיה בעל האשה כדמשמע ליה קרא. וקשה לי אם כן נימא דהואיל ובשעת תשלומין אינו בעל האשה אם כן לא יהיה הנוגף בר תשלומין כלל וכדפירשתי. ע"כ.

וה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל הקשו בתוספות דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות וכו'. רוצה לומר כיון דלאו צררי נינהו ולא מקרי בעל האשה אם כן לא מידי בעי לשלומי. ותירץ מהר"א ז'"ל דהא פירכא לרבה דשני בגרושה ואית ליה דצררי נינהו לקמן בפרק הפרה. ע"כ.

אפילו בא עליה בזנות בירושלמי בעי רבי עקיבא בא על אמו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולרבי עקיבא אף כל חייבי לאוין דסבירא ליה דאין תופסין בהן. הרשב"א ז"ל.

דכתיב כאשר ישית וכו' מדלא כתיב בעלה וכתיב בעל האשה מכל מקום הני מילי לטעמייהו דבני מערבא וכו' פירוש הני מילי דמשוו האי הפרש דגבו מעות לגבו קרקע לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרבנן אבל אינהו אליבא דנפשייהו אית להו דליכא הפרש כלל בין מעות לקרקע דאי מלוה ראויה הרי היא ראויה בשניהם ואם היא מוחזקת היא מוחזקת בשניהם. והכא ליכא לאוקמה כמאן דאמר ראויה בשניהם דהא ריש לקיש דמפרש לדרבי עקיבא דסבר מוחזקת היא דאמר לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר לחוד ולא סגי לן בלאו הכי כיון דדריש מיעוטא לכופר דאי לא הוה צריך מיעוטא כלל אלא הרי הוא כשאר מלוה אלא ודאי דכופר בלחוד הוא ושאר מלוה מוחזקת. ושמעון התימני נמי דהוא תלמידיה לא סגיא דסבירא ליה אלא כוותיה וכיון דכן הכא ודאי כרבי סבירא ליה דסבירא ליה התם הכי דמוחזקת וכיון דכן מפרשי לה אליבא דרבי ולפום סברייהו לגבי הא דליכא הפרש כלל בין גבו מעות או קרקע ומשום הכי מוקמי לה בגרושה ואליבא דהלכתא הא קיימא לן דמלוה ראויה היא כמו שכתבנו בבבא בתרא וכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אפילו פרעו המזיק מחיים חשבינן ליה ראוי והוי ליורשיה. הרא"ה ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל ואפילו בא עליה בזנות ודוקא כשקידושין תופסין לו בה ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו. ומכל מקום אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה. ולא נראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה. היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומכל מקום היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל. היתה מעוברת מגר או ממשוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר אנו צריכין לומר שדמי ולדות שלה כשאר הנזקין נזק צער לאשה וריפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם ביטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל. והבושת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה. ודבר זה בחובל בחבירו ובזו הרי הוא כמי שאין בושת אלא בסתר והשליש שלה. כל התשלומין שהן לאשה אם מתה נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ולא סוף דבר בגרושה אלא אף במתה כשיושבת תחת בעלה שהכל לענין זה ראוי הוא. ע"כ.

אמר רבה שור שהמית וכו' כתוב בתוספות וכן אמר רב דימי אסר רבי יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה וכו' עד כדפרישנא לאביי. אבל אין לומר שיחייב אביי לרבי עקיבא כופר בתם שלא בכוונה כמו לרבי אליעזר והא דאמר ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר הביאהו לבית דין וישלם(לך)הוי ידע שפיר דאיכא לאוקמה שלא בכוונה כמו שמשיב לו רבי אליעזר כי גם רבי עקיבא עצמו יחייב שלא בכוונה כמו רבי אליעזר אלא סובר הוה דילמא טעמא אחרינא אית ליה יאמר ליה דאם כן אדמוקי ליה לנקי נקי מחצי כופר הראוי לפטור מדמי עבד כדמוכח בתניא כוותיה דרבא. ועוד דבבן חורין משתעי קרא דבעל השור נקי ורב ושמואל דפליגי נמי וכו' ככתוב בתוספות. עוד כתוב בתוספות יש לומר דהשיב ליה תלמודא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ורבי שמעון שהם תלמידי וכו'. ולמאי דפרישנא דמשום הכי איכא סייעתא לשמואל ותיובתא לרב מהאי ברייתא משום דאתיא כרבי עקיבא מדאיירי בה רבי יהודה ורבי שמעון יש להביא ממנה ראיה דהפירוש הוא כדמפרש דלרבי עקיבא ליכא כופר בתם כלל אף על גב דאיכא כופר במועד דהא קתני בה בהדיא תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה ובמועד שלא בכוונה מיחייב כופר והא סברא דפרישנא דלהכי ליכא לחיובי בתם כופר לרבי עקיבא משום דליכא לרבויי כופר שלא בכוונה מאם כופר אלא היכא דאיכא כופר בכוונה מסתברא דרבי אליעזר נמי הוה מודה בהאי סברא אי לא הוה ליה כופר שלא בכוונה במועד אלא מאם כופר אבל איהו סבירא ליה דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

לא דמים הא דלא פריק הא מני רבי אליעזר היא ואנא דאמרי כרבי עקיבא משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כוותיה. הרשב"א ז"ל. ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם ואם תאמר מאי הוה פריך אביי לרבה דילמא ההיא כרבי אליעזר. יש לומר משום דהך דהמית שורי סתם משנה היא בפרק אלו נערות וקיימא לן דסתם משנה רבי מאיר ואליבא דרבי עקיבא ורבה מיירי לרבי עקיבא. ע"כ.

מאי לאו כופר הקשה רבי נחמן נוקמה כגון דאתו סהדי דקטל ולא ידעינן אי תם הוה אי מועד הוה וכו' כדאמרינן לקמן. ויש לומר מדתני בסתם בברייתא משמע בדליכא סהדי כלל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל. וכן כתוב בשיטה דלשון על פי עצמו דקאמר לגמרי משמע דליכא עדים כלל. ע"כ.

לא דמים וא"ת מה חילוק יש בין כופר לדמים. ונראה לר"י כגון שמת המזיק וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן צריך לומר דרבא אית ליה דרבי עקיבא דכופר כפרה דאי הוי ממונא אם כן ליכא שום חילוק בין כופר לדמים. ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרבי עקיבא דלא מוקי ליה לנקי לחצי כופר היכא דהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים כמו שהשיב רבי אליעזר מתחילה דליכא למימר משום דלא איצטריך למעוטי משום דמודה בקנס הוא דהא אפילו לרבי עקיבא אית ליה דכופר כפרה. וי"ל דמאותו טעם שלא קבל תשובת רבי אליעזר דעל פי עצמו משום דרבי עקיבא לטעמיה דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. וא"ת אם כן מאי משמע תלמודא לעיל דקאמר זוטרתי שקל דמשמע דלא חשיב דעל פי עצמו כמו תשובה דשלא בכוונה והלא תרווייהו מחד טעמא לא קבלם רבי עקיבא כדפירשתי. יש לומר דמכל מקום ניתנה לדחות תשובה דעל פי עצמו מחמת קושיא דמודה בקנס למאן דאמר מיהא כופרא ממונא. כן נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. וכבר בררה לעיל הראב"ד ז"ל.

בגמרא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה יש לדקדק אמאי מייתי להאי בבא הכא שאינו מענין הקושיא דמרישא לחוד מקשה ונ"ל דממאי דקתני ברישא אין האשה נותן ליורשים לא מצי לאקשויי די"ל דקאי אמאי דסליק מיניה דהיינו שכבר מת הבעל קודם שנתן דמי נזק וצער לאשה ואח"כ מתה האשה לכך נותן ליורשיה ובאמת אף לפי האמת ריהטא דברייתא בהכי איירי דהא עליה קתני היתה שפחה ונשתחררה זכה והיינו ע"כ דאיירי שמתו שניהם הבעל ואח"כ האשה כפרש"י וא"כ אמאי לא נקט בהדיא ומתו שניהם א"ו דקאי אדסליק מיניה שכבר אמר אין הבעל וכו' אין האשה וא"כ מרישא לק"מ כיון דאיירי שכבר מת הבעל אלא עיקר הקושי' נראה שהוא מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ דאיירי שנשאת למשוחרר דסתמא דמלתא הכי הוא כמ"ש התוספות כאן והוא מל' רש"י בפ' הפרה וא"כ לפ"ז קשה דה"ל למנקט היה גר או משוחרר זכה ונאמר ג"כ דסתמא דמלתא דגר נשוי לגיורת ואי משום דמיניה סליק מה בכך דמשיאמר דכשמת הגר זכה הלה בדמי ולדות מכ"ש נדע כשמתה אשה גיורת ואין לה בעל או בנים שזכה הלה בדמי נזק וצער ויותר ה"ל למינקט רבותא במת הבעל דלא תימא כיון שמת הבעל ואשה קיימת תיפלג בדמי ולדות דלא איקרי בעל האשה אלא כשהיא תחתיו ולא שמעינן דלא אמרינן הכי משא"כ במתה האשה ליכא שום חידוש אע"כ דהא דנקט היתה שפחה ונשתחררה מלתא דפסיקא נקט דאף על גב שמתה אשה גיורת והבעל קיים אפ"ה זכה הלה בדמי נזק וצער ולא אמרינן דירית לה בעל והוי רבותא שפיר טפי וא"כ מקשה שפיר דמוכח דלא ירית להו בעל ודו"ק. לשון אחר ועיקר דמרישא לא מצי למידק דמשמע שכבר מת דלכך פסיק ותני נותן ליורשיה היינו נמי לבעל והא דלא נקט בהדיא לבעל היינו משום דנקט ברישא אין הבעל שמשמע שכבר מת לכך פסיק ותני נותן ליורשים והיינו למי שיורש כל הנכסים שלה דאי איתא לבעל יהיב לבעל ואי ליתא לבעל יהיב לשאר יורשים לכך מייתי מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ משום דלית לה יורשים להכי מקשה שפיר דאי איתא דבעל בכלל יורשים הוא אמאי זכה הלה במה שבידו כשמתה האשה ולא אמרינן שינתן לבעל א"ו דלא ירית לה לנזקיה ואף על גב דרש"י מפ' שמתו שניהם היינו לפי שרוצה לפרש שזכה הלה בין בדמי וולדות ובין בדמי נזק וצער אבל מ"מ כיון שלא נזכר בסיפא בהדיא מן הבעל משמע שר"ל ג"כ דאע"פ שהיא גיורת הנשאת לישראל ומתה היא לבדה שזכה הלה בחלקה שהם דמי נזק וצער וא"כ מקשה שפיר ודו"ק ולשון הראשון מגומגם:

שם אמר רבה בגרושה פי' וא"כ אתי נמי שפיר דנקט עליה היתה גיורת זכה דאפי' הבעל קיים זכה הלה בחלקה שהוא נזק וצער אלא דמ"מ עיקד הברייתא איירי שמתו שניהם דאז זכה בכל בין בדמי ולדות ובין בנזק כפרש"י. אלא דצ"ע אמאי משני בגרושה ולא מוקי לה באלמנה דהכי דייק טפי לשון הברייתא דעל מה דנקט מעיקרא אין הבעל עלה קתני אין האשה דאיירי שכבר מת הבעל ושייך ג"כ היתה גיורת זכה והיינו בכל הניזקין כיון דאיירי שכבר מתו שניהם אבל למאי דמוקי לה בגרושה משום דקשיא ליה האי בבא דמציעתא א"ל דבא לאשמעי' מתו שניהם וצ"ע. ועי' בדף מ"ט גבי פלוגתא דרבה ור"ח כשחבל בה לאחר מיתת הגר וכתבתי שם ישוב נכון דרבה מוקי לה הכא בגרושה דוקא לפי שיטתו דהתם ע"ש:

בתוספות בד"ה אפילו בא עליה בזנות בירושלמי בעי ר"ע עכ"ל ונראה דקשיא להתוספות למאי נ"מ מייתי הכא דאפילו בא עליה בזנות וכו' ומאי ענין זה לשינויא דר' פפא ועוד דלכאורה נראה דאדרבא מבעל האשה משמע דוקא כשאשתו תחתיו כסברת המקשה א"ו דכך פירושו דסברת המקשה דגרושה תפלוג בולדות היינו משום דסד"א דמסברא ודאי יש לאשה חלק בולדות כמו לבעל והא דזכתה התורה דמי וולדות לבעל היינו משום שהוא זוכה בחלקה כמו שזוכה בשאר נכסים ובמעשה ידיה וכיוצא בזה דמה שקנתה אשה קנה בעלה לכך מקשה דגרושה תפלוג בולדות ומשני ר"פ דליתא להאי סברא והראיה ע"ז שהרי אפי' בא עליה בזנות דלא שייך ה"ט דמינה קא זכי ואפ"ה זכתה התורה לו דמי וולדות מזה מוכח שאין לה שום זכות בולדות אלא הכל לבעל אלא דקשה היא גופא מנ"ל ע"ז מייתי התוס' מירושלמי דממעטינן מבעל האשה דהיכא שבא על ערוה שאין קידושין שלו תופסין בה אין לו דמי ולדות ומדאיצטריך למעט הני מכלל דהיכא שראוי לקרותו בעל שהקידושין תפסי בה אפי' בא עליה בזנות שקיל דמי ולדות מכלל דלאו מינה זכי דאי מינה דידה אמאי איצטריך למעט בא על אמו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין השור בסקילה וכו' ורבה אקרא סמיך ומוקמי למתניתין דלקמן כוותיה וכו' עכ"ל. משום דקשה לרש"י במ"ש לפני זה דר"א ע"כ לא ס"ל דרבה וא"כ כאן דלא אשכחן שום תנא דפליג עליה דר"א בזה דמדברי ר"ע אפשר דנראה לו לרש"י שאין שום הכרע דאפשר דקיבל תירוצו של ר"א והא דלא דריש נקי מח"כ היינו כדאיתא בירושלמי דסובר ר"ע פשטא דקרא דואם כופר בתם לא משכחת אלא שלא בכוונה וא"כ קשה רבה כמאן ס"ל והיאך יכול לחלוק מדעתו על דברי התנא ע"ז מפרש"י דרבה מפ' למתניתין דלקמן כוותיה והיינו מתניתין דשור שהיה מתחכך דמדקתני סתמא פטור ולא פי' בהדיא פטור ממיתה וחייב בכופר ע"כ משמע דפטור נמי מכופר כיון שהוא שלא בכוונה וא"כ סבר רבה כהאי תנא דמתני' ומ"מ אי לאו דרבה סמיך אקרא לא היה מפ' למתניתין הכי כיון שהוא דלא כתנאי אלא היה מפרש כשמואל כדי להעמידה כשום תנא אבל משום דקרא מסייעיה ליה לרבה מפ' כן דברי משנה וק"ל:

בתוספות בד"ה א' רבה וכו' והא דאיתותב רב מברייתא וכו' עכ"ל פי' דקשיא אמאי מסקינן בתיובתא ולא מוקמינן לברייתא כר"א ורב אליבא דרבי עקיבא קאמר ע"ז כתבו דמשמע דברייתא נמי אליבא דר"ע איירי וק"ל:

בא"ד והא דס"ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' עכ"ל. פי' דדוקא אי ילפינן שלא בכוונה מרבויא דאם כופר שייך לומר דלא מצינן לרבויי שלא בכוונה אלא היכא דשייך בכוונה והיינו במועד ולא בתם אבל כיון דס"ל לר"א דשלא בכוונה ידעינן מסברא שאין לחלק כלל בכופר בין בכוונה לשלא בכוונה א"כ אפילו בתם שייך לחייבו מיהת שלא בכוונה דפטור דכוונה אינו משום קולא דתם אלא משום דהביאהו לב"ד לכך איצטריך בעל השור נקי וק"ל:

בגמרא מאי לאו כופר לא דמים עיין בספר המאור ובמלחמות ה' באריכות:

בתוספות בד"ה רישא דמים וסיפא קנס תימא מה תירוץ הוא זה פי' דקשה ליתני אידי ואידי משלם או אידי ואידי אינו משלם ומ"ש דקתני ברישא משלם ובסיפא אינו משלם וע"ז תירצו התוס' דברישא שייך למתני משלם דדמים של בן חורין וכופר שלו הכל ענין א' דהיינו דמי הניזק ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד אבל בסיפא שייך למיתני אינו משלם כיון שאינו משלם הקנס ומה שמשלם דמים של עבד לא דמי לקנס שלו דבקנס יפה סלע נותן שלשים ובדמים יפה סלע אינו נותן אלא סלע וק"ל:

גמ' גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות ק"ל דהא בל"ז יקשה על הרישא דאין בעל נותן ליורשיו דתפלוג היא בדמי ולדות דמאי שנא אלמנה מגרושה לענין זה וצ"ע: