מסכת בבא קמא דף ב׳ עמוד א׳

מתני' ארבעה אבות נזיקין אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות:

השור והבור כו' כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור:

מבעה מפרש בגמ':

הבער כי תצא אש:

לא הרי שור כהרי המבעה כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה ואמטו להכי איצטריכו למיכתב ולהכי נקט ברישא כהרי המבעה ולא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי הבור משום דתו לא הוי מצי למיתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמעינן שאע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה ובגמ' מפרש מאי לא הרי דקאמר:

כהרי האש שאין בו רוח חיים ואי לא כתביה רחמנא הוה אמינא ליפטר:

לא זה וזה כו' אלו שלשתן דרכן לילך ולהזיק:

הצד השוה כו' מפרש בגמ' לאתויי מאי:

מתני' ארבעה אבות נזיקין אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא ובגמרא גבי שלש עשרה אבות נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ח:) ואית דוכתא דקתני הן כדקתני ארבעה שומרין הן (שבועות ד' מט.) וארבעה ראשי שנים הן (ר"ה ד' ב. ושם): ( גליון. וא״ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן כדקתני ד׳ ראשי שנים הן וי״ל שלא בא אלא להגיד ארבע אבות הללו לא ראי זה כראי זה וקצת קשה דבגמרא מוכח דנחית תנא למניינא מדפריך ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני לכך י״ל דיש מקומות דלא תני הן כדאשכחן בארבעה מחוסרי כפרה. ע״כ ):

השור והבור פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן ולמ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה דהיינו אדם דאזיק שור לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. ושנאו כסדר לא הרי דסיפא שמבעה קודם להבער ור"ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא אחד מאבות נזיקין דקתני לה בברייתא בגמרא:

לא הרי השור כהרי המבעה פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמ' למ"ד תנא שור לקרנו ומבעה לשינו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים:

ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש גבי שור ומבעה לא הוצרך לפרש החומרא כי הכא משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו והא דלא תני הכא לא הרי האש כהרי השור ומבעה כדקתני לעיל לא הרי המבעה כהרי השור משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לה גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן (בבא קמא דף ג: ודף ו.) גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו ה"ק מאי שנא אש שאע"פ שכח אחר מעורב בו ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך ושמירתו כו' ובסיפא גבי בור הוה מצי למימר לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש ובור לא רצה לשנות קודם אש דא"כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' (ד' ה:) והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו בפרק הפרה (לקמן בבא קמא מט: ושם) דריש ליה לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון (לקמן בבא קמא נא.): [וע' תוס' לקמן (בבא קמא ד:) ד"ה ועדים]:

ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב וא"ת ונימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות אתולדה משום אב דידה כדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קלח.) משמר משום מאי מתרין ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וי"ל דהכי פריך משום מאי מתרינן ביה שהוא חייב רבה אמר משום בורר אבל התרו בו משום מרקד פטור דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב ועי"ל דזהו שמתרץ הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התרה משום התולדה חייב ואפ"ה לא חשיב ליה בפרק כלל גדול:

ה"ג הך דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה - ולפי הך גירסא בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין והיו במשכן דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת דף מט:) הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה דהינו הכנסה ומושיט בדיוטא אחת ואית גרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי ליה אב אך דלא הוי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי אבל חשיבא ולא הוי במשכן או איפכא הוי תולדה:

ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא השור כהרי המבעה כו' ובעינן מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן אי לא.

גבי שבת תנן אבות מלאכות תולדותיהן כיוצא בהן בשגגה בין אבות בין תולדות חטאת במזיד סקילה פי' אבות זורע תולדות נוטע וכיוצא בו וכן הארבעים חסר אחת כולן בענין הזה פירושם. ומאי טעמא קרי להאי אב ולהאי תולדה. ופשטי' דאי עביד ב' אבות או ב' תולדות חייב תרתי [ואילו] אב ותולדה דידיה אינו חייב אלא אחד ואקשי' ולר' אליעזר דמחייב על אב ותולדה דידיה תרתי מאי דתנן [כריתות טז.] א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת מהו כו' עד חייב על כל אחת ואחת. ופשטי לה בגמרא [דשאלתו היה] תולדות מלאכות כמלאכות דמיין אי לא. ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכו' דמיין. ופרק' הך דהואי במשכן קרי ליה אב מלאכה.

דלא הואי במשכן קרי ליה תולדה (ודברי רבי אליעזר מפורשים הן בכריתות פרק אמרו לו).

גבי טומאות תנן אבות טומאות כו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן הכא מאי.

[מתני':] ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן כדקתני (שבועות מט, א) ארבעה שומרין הן ד' ראשי שנים הן (ר"ה ב, א). וליכא למימר דנמשך (אלא) [או לא] הרי השור כהרי המבעה כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בשלשה עשר דרב הושעיא ועשרים וארבעה דר' חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה, ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. ונ"ל דתנא לא קפיד (בהא) [אהא] דהא תני נמי ד' מחוסרי כפרה (כריתות ח, ב) ולא תני ד' מחוסרי כפרה הן ול"נ דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני(א) הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל בהני איכא אחריני דר' הושעיא ודרב חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא (ה, ב) דתנא דידן תנא מנינא למעוטי דרב הושעי' ודרב הושעי' נמי מכלל דאיכא דר' חייא אלא דר' חייא מכלל דאיכא מאי ופריק מכלל דאיכא מסור ומפגל ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרין וד' ראשי שנים מי איכא אחריני (אבל מדלא קתני הן משמע ליה) [אלא מדלא תני הן דייק מכלל] דאיכא אחריני ואע"ג דלעתים נקט להו נמי דוקא אע"ג דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה.

השור והבור והמבעה וההבער פרש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב כי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וכי יכה איש את עין עבדו (ואחריהן) [ואח"כ] וכי יגח שור איש את שור רעהו ומת ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשיא לי במנינא דרב הושעיא תני נזק וצער ורפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם (ואמרו) [ואמרינן] עלה בגמרא תנא דידן מ"ט לא תני (הכי) [הני] לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתני' אף נזקי אדם באדם איירי והדרא קושיא לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצי לומר דתנא ודאי נזקי שור באדם ואדם בשור קתני מ"מ כל דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק ועוד דהא בנזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וי"א שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן סדורין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד בסדורו וגם זה דוחק דמ"מ אף (המבעה) [ההבער] שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזיק והיינו אדם בשור ולא שור באדם. ואדם בשור אינו בפרשת ואלה המשפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור אל הכהנים. וא"כ היה לאחרו להבער ור"ת ז"ל פירש דאף (אדם) [מבעה] וההבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב א"כ חסר ליה מנייניה דר' חייא חדא דהא ר' הושעיא מנה תשעה והני ד' דמתני' הא תליסר ור' חייא תני אחד עשר ובכללן הגנב והגזלן ומנה נמי הנך תליסר דר' הושעיא והוה להו עשרים וארבעה ואם מבעה מתניתין היינו גנב היכי מני ליה ר' חייא תרי זמני הא ודאי חסר ליה מניניה אלא נראה דלא קפיד תנא בסדורן אלא (ד' תני) [דתני] להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתינו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכח ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן (באחת) [באחד] הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא נעור וכ"ש שידליק גדישו של חברו ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא (ד, ב) שור נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמי' משום דלשמואל לא תנא בהא קרן לאוקמתי' דרבא משום דבמועדין מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא (ד, א) אבל מ"מ תמיהה לי אמאי לא אקדים בור לשור ומבעה לדיד' דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ולרגל ועוד (דמאי) [אמאי] תנא לבור באמצע [ד]רגל ושן והן סמוכין זה לזה במקרא א' דהיינו ושלח את בעירו וביער שדה אחר ודרשינן ושלח זה רגל וביער זה השן ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקין לפי שאין הנאה להיזקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקן ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא (לא ראוי השור כראוי המבעה) [לה הרי השור כהרי המבעה] אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא (ד, א) ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא אחרו אלא שנאו באמצע (שאם הקדימ') [דאי אקדמיה] לא היינו למדים ממנו כלל שהייתי אומר (שלא נשנה) [שלא לדמותן בא התנא] אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכין נדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להיזקו.

לא זה וזה שדרכן להזיק לא חש לומר לא ראי האש כראי השור והמבעה לפי שקצר בלשון וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור שבכולן יש לומר כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה.

שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך ובור זה נמי אע"ג דאינו ממונו קרי ליה ממונך מפני שעשאו הכתוב כממונו כדאמרינן (פסחים ו, ב ע"ש) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כן פרש"י ז"ל ואינו מחוור דמ"מ אין לקרותן ממונו ועוד ודאי נראה דלא גרסינן ליה מדאקשי' בגמרא עלה דרב (ד, א) דאמר מבעה זה אדם ואדם שמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו ואם איתא אמאי לא אקשי ליה ממונך וממונו הוא ולא עוד אלא דלא שייך למימר ביה לא ממונך ולא ממונו ובגמרא דקתני (ו, א) מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך מסתבר לי דהתם לרבותא קאמר הכי לומר אפילו ת"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך.

והמשנה הראשונה תחל בענין החלק הראשון לבאר אלו הן נכסים שהוא חייב בנזקיהן והוא שאמר ארבעה אבות נזיקין הן השור והבור והמבעה וההבער לא הרי שור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור לא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אלו הארבעה עיקרין מן הנזיקין ההוים מממונו והשור ר"ל רגל השור כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושברו מה שישבר ויקלקל בדרך הלוכו ברגליו והמבעה ר"ל השן והוא הנזק המגיע מאכילתו במה שיאכל ממנו ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו לא הרי השור כהרי המבעה ר"ל כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר לפי שבכל אחד מהם יש ענין שאין כן באחר על זה ההקש לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיק כראי הרגל שאין הנאה להזיק ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק ולפי שבכל אחד ואחד מהם יש ענין שאינו באחר הוצרך הכתוב לבאר בכל אחד מהם שהוא חייב בהזק וזה הצריכות אינו לפי שאלו כתב השם ית' הדין בבור ובאחד מאותם השלשה הנשארים היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השוה כמו שזכר ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליחד כל מין מהם בדין זולתי האחר שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים אש לפטור בו את הטמון ועוד יתבאר כל זה ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן לפי שיש בו חלוק מועד ותם כמו שיתבאר בכתוב ואמרו הצד השוה שבהם וכו' ר"ל אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין ולאלו אבות תולדות תולדות דרגל הם הזיקה בגופה או בשערה דרך הלוכה תולדה דשן נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה תולדה דהבער אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו תולדה דבור רוקו וניעו וכיוצא בהן ועוד יתבארו דיני אלה העיקרים ותולדותיהם:

אמר המאירי ארבעה אבות נזיקין הם פי' שהם אבות לכל הנזיקין וכל שאר הנזיקין נכללים בהם וזה שתפס לשון נזיקין ולא מזיקין מפני שמלת מזיקין משמע שכונתו להזיק ואלו אין בהם שכונתן להזיק אלא קרן ואדם לדעת האומר מבעה זה אדם וכן לא לשון נזקין ושתהא הא' של אבות קרויה בחטף פתח שמלת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק ואלו כלם הם הם המזיקים ומפני זה תפש לשון נזיקין שיש בו רמז על המזיק שהוא כעין תאר על משקל נזירים נביאים ומכל מקום אנו מפרשים נזיקין כמו נזקין על משקל פסילים וקוראין הא' של אבות חטופה:

וארבעה אבות אלו הן הראשון השור הן שור שהזיק אדם והוא שנאמר עליו וכי יגח שור את איש או את אשה הן שור שהזיק שור והוא שנאמר עליו וכי יגוף שור איש את שור רעהו ב' הבור והוא שנאמר עליו וכי יפתח איש בור או יכרה איש בור ג' המבעה ולדעת רב הוא אדם שהזיק את השור והוא שנאמר עליו ומכה בהמה ישלמנה ולדעת שמואל הוא נזקי השן והוא שנאמר עליו ושלח את בעירה ובער בשדה אחר ד' ההבער והוא שנאמר עליו כי תצא אש וכו':

וזה שהזכרנו בענין מבעה מחלקת רב ושמואל הוא שבגמ' נחלקו בענינו שלשמואל לפי מה שפירש רבא בגמרא את דבריו הוא היזק הבא על ידי השן ופירש במלת השור נזקי רגל והוא שנאמר עליו ושלח את בעירה ולא הוזכרו לדעתו נזקי קרן במשנה זו בפרט אחר שאינו מועד מתחלתו אלא שנכללו במה שאמר אחר כן וכשהזיק חב המזיק וכן לא הוזכרו לדעתו במשנה זו נזקין הבאים על ידי אדם כלל שלא דברו אלא בנזקי ממונו ולדעת רב השור כולל הקרן והשן והרגל והמבעה הוא אדם ר"ל אדם שהזיק ממון חברו שאין עקר הכונה בכאן אלא בנזקי ממון ומכל מקום נכללו בו ממילא כל נזקים הבאים על ידי אדם אפילו אדם באדם במה שהדברים חוזרין לתביעת ממון כגון החובל בחברו וגנב וגזלן וכן נזק הבא על ידי אדם מאליו כגון ארבעה שומרין וכן נזק הבא על ידי דבורו כגון עדות מוזם ומסור וכן נזק שאינו נכר שחייב מדברי סופרים כגון מטמא ומנסך ומדמע כמו שיתבאר במקומו ובכלל כל נזק הבא על ידי אדם ומכל מקום פרטים אלו שבנזקי אדם לא נתפרשו בכאן שאין עיקר הכונה בכאן לבאר בשלמות אלא הנזקין הבאים על ידי ממונו אלא שרצה לכלול כל עניני המסכתא במשנה זו ולברר אחר כן פרטיהם על הדרך שהזכרנו בהקדמתנו:

וצריך שתדע שהשור יש בו שלשה אבות נזיקין הקרן והשן והרגל וכלן נכללו במשנה זו שהרי לדעת רב כלן נכללים במלת שור ולדעת שמואל לפי מה שפירש רבא את דבריו נכללו נזקי רגל במלת השור והשן במלת המבעה והקרן במה שאמר כשהזיק חב המזיק ולא הזכירו בפרט הואיל ואינו מועד מתחלתו ונמצא לדעת רב שמשנה זו כוללת ארבעה אבות שהם ששה השור שהם שלש והבור והאדם והאש ולשמואל נכללו בו חמשה הקרן והבור והשן והאש והרגל:

ואע"פ שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו דין ודברים ודברי שניהם אמתיים הם מצד עצמן מכל מקום לענין ביאור הסוגיא מוכחת כרב כדי שיהא השור כולל כל אבות שבו וכל שכן למי שאינו גורס במשנה זו ממונך כמו שיתבאר ואין לפקפק מדין הלכתא כשמואל בדיני שהרי לענין הלכה אין לנו בה דין ודברים כמו שכתבנו אלא שאתה צריך לפרש המשנה לדעת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב:

ודע שחכמי התוספות מחקו ממשנה זו מלת הן מפני שמלה זו מורה דיוק מנין כלומר ארבעה הם ולא עוד כמו ארבעה ראשי שנים הם ארבעה שומרין הם וכבר נזכרו הרבה מהן עוד בגמרא ואיני נזקק לדבריהם כלל שאם כשמואל ארבעה הם בנזקי ממונו שהם מועדין מתחלתן ואין עוד אחת בהן שהקרן שהוא נכלל לדעתו במה שאמר כשהזיק חב המזיק תם ולבסוף מועד הוא ולא בא דיוק המנין אלא למועדין מתחלתן ואם לשטתו של רב הרי כל השאר שהוזכרו בגמרא נכללו בכלל המבעה שהרי כלם בנזקי אדם ואעפ"י שעקר הכונה במבעה הוא באדם שהזיק שור בידים או שאר ממון מכל מקום כל אותם שהוזכרו נכללו בו ממילא ועוד שכל אותם שהוזכרו בגמרא לא מצינו בהם תולדות ומעתה אינם נקראות אבות לגמרי אלא שהם כאבות לשלם ממיטב כמו שהוזכר בגמרא ומעתה דיוק מנין בזו כראוי הוא בא ויש אומרים שאין בדיוק זה הכרח שהרי מצינו דיוק מנין בלא הן כמו שאמרו בכריתות ח' ב' ארבעה מחוסרי כפרה ואין נראה שבזו אינו מכוון למנין אלא לומר שאותם הארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכמו שאמר אחר כן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע אלא שעקר הדברים נראה לי כדעת ראשון:

אלא שמכל מקום הרבה מפרשים טורחין על סדור המנין שהרי לא נזכר על סדר המקראות כמו שפרשו גדולי הרבנים שאם המבעה הוא אדם הרי הקדימו בכתוב וכי יריבון אנשים וגו' כי ינצו וגו' וא"ת שעקר הכונה במבעה באדם שהזיק שור היה לו להזכירו אחרון שהרי ומכה נפש בהמה הוזכר אחרון לנזקין וכן שאר דינין שבו כגון ארבעה שומרין ועוד שמ"מ הואיל והוזכר בתורה אדם תחלה לאיזו תביעת ממון שבו היה לו להזכירו תחלה אף בזו שהרי השור פירושו בשור שהזיק שור והבור קודם לו בתורה ואעפ"כ הואיל והוזכר בתורה שור תחלה לענין שור שהזיק אדם הזכירו בכאן תחלה ומ"מ לדעת האומר שהמבעה זה השן יפה הם נזכרים כסדרה של תורה ואע"פ שפירשנו במלת השור שעל נזקי רגל היא אמורה מ"מ הואיל והוזכר השור תחלה לאיזה ענין שבו הקדים משנתנו רגל שבו תחלה מפני שהיזקו מצוי ואחריו הבור שכתוב אחריו בתורה ואחריהם מבעה והבער כסדר הכתוב בתורה אבל לדעת רב היה לו להזכיר אדם תחלה אלא שנראה לפרש לשטה זו ר"ל לדעת רב שהקדימו את השור מפני שבמינו גבוה מכלן ר"ל שהוא כולל שלשה אבות שכלן מופרשות ומובדלות זו מזו וסמך לו הבור להיותו נזכר בתורה אחר שור שהזיק אדם והזכיר אחריו מבעה הואיל ומצא אחריו כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו' ואחריו ההבער כמו שכתוב אחר כל אלו כי תצא אש:

תוס' בד"ה לא זה וזה שיש כו' ובור לא רצה לשנות קודם אש כו' עכ"ל אבל מה שלא נקט בור קודם המבעיר ניחא להו בהנך תירוצים וטעמים שכתב רש"י אלא דהכא אינן מספיקין דאדרבה דטפי איכא לשנות בור קודם אש כדי לשנות נמי לא הרי הבור כהרי אלו דומיא דקתני ברישא ותירצו דהתנא נקט הכי דניחא ליה טפי להגדיל תורה ולשנות נמי לא הרי בכל הד' אבות ואי הוה נקט בור קודם אש הוה אתי אש מבור ומחד מהנך ולא ה"מ תו למתני לא הרי גבי אש וק"ל:

בד"ה ה"ג הך דהואי במשכן כו' ואית דגרסי הך דהוי במשכן וחשיבא קרי כו' או איפכא הוי תולדה עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר הך דלא הוי במשכן ולא חשיבא כו' או או קאמר או לא הוי במשכן או לא חשיבא קרי ליה תולדה אבל האב תרתי בעי הוי במשכן וגם חשיבא דל"ל בהיפך הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב או או קאמר או דהוי במשכן או חשיבא קרי אב אבל תולדה תרתי בעי דלא הוי במשכן וגם לא חשיבא דהא העלו הקרשים דהיינו הכנסה דהוי במשכן וקרי ליה תולדה וק"ל:

בתוס' בגליון וא"ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן וכו' וי"ל שלא בא אלא להגיד וכו'. ויש להקשות דלפי תירוץ זה עדיין תקשה הברייתא דבגמרא דשלשה עשר נזיקין וכו' דלא קתני בה לא ראי זה כראי זה ואפילו הכי לא קתני הן. וי"ל דבגליון לא אתי אלא לתרץ המשניות שלא יקשו אהדדי אבל מתנא דברייתא לא קשה ליה מידי משום דאיכא למימר דהכי דרך לישנא תנא דברייתא דבשום מקום אינו שונה לישנא דהן אבל אתנא דמתני' קשה שפיר דהא אשכחן דקתני מתני' ארבעה ראשי שנים הן וק"ל:

ד"ה השור והבור וכו' מכל מקום שם שור כתיב קודם בפרשה מקשין העולם א"כ היה לו להתנא להקדים ג"כ במתני' מבעה שהוא שן קודם בור דהוא נמי בכלל שם שור כמו רגל. וי"ל דלא הקדים אלא רגל הואיל ושנאו תנא דמתני' בלשון שם שור ושם שור קודם בפרשה. אבל שן לא שנאו בלשון שור אלא בלשון מבעה ולכך לא הקדימו קודם בור אבל אינו מתורץ כל כך דהא בתר הכי כתבו התוס' בשם ר"ת דלמ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב הקדימו התנא משום דשם אדם כתיב בפרשה קודם וכו'. אע"ג דתנא דמתני' לא שנאו לא בלשון שם אדם ולא בלשון שם איש א"כ שמע מינה דלא תלי מידי בלישנא דתנא ונראה לי דלפירוש זה ס"ל דאע"ג דתנא דמתני' למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי במתני' בקרן משום דלא איירי אלא במועדים מתחילתן כדקאמר בגמרא מ"מ כדי להורות לנו שיש עדיין אב שלישי בשור שהוא הקרן והוא כתוב קודם בפרשה הקדים אחד מן האבות המועדים מתחלתן שהוא רגל קודם בור להורות שיש עוד אב אחד בשור שהוא הקרן הכתוב בפרשה קודם בור אע"ג דלא איירי בו התנא דמתני' ולכך די בזה רמז במה שהקדים רגל לחוד ולא איצטריך בשביל זה ג"כ מבעה שהוא שן. וכן למ"ד מבעה זה אדם לפירוש ר"ת אע"ג דלא איירי תנא בגנבה מכל מקום הקדים התנא מבעה שהוא אדם דאזיק שור קודם להבערה להורות שיש עדיין אב באדם הכתוב בפרשה קודם הבערה והוא גנבה אע"ג דלא איירי בו התנא וק"ל:

בא"ד לא חש לשנותו כסדר הפרשה וכו' ושנאו כסדר לא הרי דסיפא וכו'. מקשין העולם א"כ היה לו להקדימו ג"כ קודם בור דהוה ממש כסדר לא הרי דסיפא דהוי מבעה גמי קודם בור וי"ל משום דבין בור והבערה יש בלאו הכי הפסקה בפרשה שהפסיק ביניהם בפרשת כי יגנוב איש שור או שה וגו' לכך הפסיק ג"כ התנא ביניהם במבעה שהוא אדם למ"ד זה כדי לשנותו כסדר לא הרי דסיפא משום שאין לחוש כל כך הואיל ובלאו הכי בור ואש רחוקים ומופסקין זה מזה בפרשה אבל שור ובור כתובים בפרשה זה בצד זה בלי שום הפסק שנאן כסדר שהן כתובים ולא רצה להפסיק ביניהם וק"ל:

ד"ה לא הרי וכו' פירוש אין קולתו של שור ר"ל שהשור הוא חמור משום דכוונתו להזיק כדמפרש בגמרא לקמן ר"ל שהגמרא מפרש שהשור הוא החמור ואי הוה כתיב שור לא אתי מבעה מיניה ולכך ע"כ צריך אתה לפרש לפירוש הגמרא לא הרי השור דר"ל אין קולתו וכו' ולכך לא הוה אתי מבעה מיניה אבל אין לפרש לפירוש הגמרא לא הרי וכו' ר"ל אין חומרתו של שור כמבעה דא"כ הוי משמע שמבעה חמור משור ושור הוא הקל וא"כ אתי מבעה מיניה שפיר בקל וחומר ולמה אמר התנא לפירוש הגמרא אי כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה:

בא"ד ושונה כאן הגמרא וכו' ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי דמנא לה להגמרא לשנות לישנא דהרי דקתני התנא מפירושו בכל הגמרא דלעולם אימא לך דהכא נמי ר"ל התנא אין חומרתו של שור אלא דהוי פירושו איפכא ממה שמפרש הגמרא שהתנא ר"ל לא הרי וכו' אי הוה כתיב מבעה לא הוה אתי שור מיניה משום דמבעה חמור מיניה ולא הרי המבעה כהרי השור וכו' ולכך אי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה פירוש זה אי אפשר לפרש בדברי התנא משום דהא חזינן דהתנא הזכיר בסיפא החמור תחילה כדקתני ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולכך לא הוי אתי אש מיניה וא"כ ה"ה בלא הרי דרישא נמי ר"ל לא הרי השור כהרי המבעה וכו' שהשור חמור מיניה ואי הוה כתיב שור לא הוה אתי מבעה מיניה וכן לא הרי המבעה וכו' ואי הוה כתיב מבעה לא אתי שור מיניה וא"כ ע"כ צריכין אנו לפרש לא הרי וכו' דר"ל אין קולתו של שור וכו' וכן לא הרי המבעה אין קילתו של מבעה ואם תקשה לך על התנא דהכל טעמא מאי דלמה נקט החמור תחלה ושינה פירושו של לא הרי מבכל מקום שבגמרא זה אינו קושיא כלל דהכי דרך התנא דההוא דבעי למגמר חבריה מיניה נקט ברישא ואומר דלא מצית למגמר מיניה משום שהוא חמור מחבריה דבעי למילף מיניה אבל כל מקום דקאמר בגמרא לא ראי זה כראי זה הצד השוה שביניהם הויא הכוונה איפכא דקאמר דילפינן חד מבין שניהם במה הצד וכי תימא שהן חמורין והיכי מצית למגמר מינייהו זה אינו דהא לא מצית אמרת שאותן החומרות הן גורמין אותו הדין שהרי אין החומרות שבשניהן שוין ולכך ע"כ אין החומרות גורמין אלא המה הצד השוה שבשניהם ולכך ילפינן שפיר השלישי במה הצד מביניהם שיש בו ג"כ אותו צד שבשניהם ולכך הוי פירושו בעלמא לא הרי ר"ל החומרות משא"כ הכא וק"ל:

ד"ה לא זה וזה וכו' משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם וכו'. ר"ל אבל מה שאין באחד מהן היה יכול למצוא שפיר דהא איכא למיפרך מה לאש שמועדת לאכול בין ראוי בין שאין ראוי כדלקמן (בבא קמא דף ד') בתוס' וברש"י ואם תקשה א"כ לכתוב רחמנא אש וחדא מינייהו ולייתו כולהו מינייהו הלא בלאו הכי קאמר בגמרא דכולהו אתי מבור וחד מינייהו ולא כתבן התורה אלא להלכותיהן והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר:

בא"ד דאי משום דכח אחר מעורב בו אין זה חמור וכו' שאע"פ שכח אחר מעורב בו וכו'. ואין להקשות למה נקט התנא במתני' ולא זה וזה שיש בו רוח חיים ולא נקט ולא זה וזה שאין כח אחר מעורב בהן כהרי האש שכח אחר מעורב בו וי"ל דכח אחר מעורב יש בו צד חומרא דע"י זה הוא הולך ומזיק ובזה הוא חמור מבור שאין דרכו לילך אלא שהשור הוא הולך ומזיק מצד הרוח חיים והאש הולך ומזיק ע"י כח אחר והיינו היא עצמה החומרא דקתני מתני ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' וק"ל ועיין לקמן (בבא קמא דף ה' ע"ב) ובתוס' ד"ה כי שרית בור בינייהו וכו':

ד"ה ולרבי אליעזר וכו' וי"ל דהכי פריך משום מאי מתרין ביה שהוא חייב. ר"ל דבאמת אין צריכין להתרות משום האב אלא משום התולדה בעצמו כגון לומר אל תשמר אלא שאם עשה כן והתרה משמר משום אב ואם התרה בשבילו הוא חייב:

ארבעה אבות נזיקין לא תני מזיקין משום דתנא ירושלמאה הוא ולעושה הנזק קורא נזיק כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד ואינו כמו דכתיב ומלכא לא להוי נזיק דההוא לשון נזוק הוא כמו נזיר על שם שהוא נזור מן הדבר. הרא"ש. ואין להקשות מדכתיב בדניאל דלא להוי מלכא נזיק שהוא לשון ניזק דקרא לשון ארמי הוא דכתיב אבל המשנה נשנית בלשון עברי ומטעם זה נמי אמר שביתין בטלין שהם לשון ארמי. ואי קשיא דבסיפא דמתניתין קתני שור המזיק. יש לומר שכן דרך התלמוד בתחילה לדקדק בלשון תורה ולבסוף תני לישנא דרבנן ודוגמתו מצינן בההיא דקידושין. אי נמי גבי שור לחודיה קתני מזיק לפי שהוא מזיק בכוונה מה שאין כן בהני דקתני הכא. תוספות ה"ר ישעיה. וזה לשון המאירי ז"ל ארבעה אבות נזיקין הן פירוש הן אבות לכל הנזיקין וכל שאר הנזיקין נכללים בהם. וזה שתפס לשון נזיקין ולא מזיקין מפני שמילת מזיקין משמע שכוונתם להזיק ואלו אין בהם שכוונתם להזיק אלא קרן ואדם לדעת האומר מבעה זה אדם וכן לא לשון נזקין ושתהא האל"ף של אבות קרויה בחט"ף פתח שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק ואלו כולם הם המזיקין ומפני זה תפס לשון נזיקין שיש בו רמז על המזיק שהוא כעין תואר על משקל נזירים נביאים ומכל מקום אנו מפרשים נזיקים כמו נזקין על משקל פסילים וקורין האל"ף של אבות חטופה. ע"כ.

איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן וליכא למימר דנמשך אל לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בי"ג דרבי אושעיא וכ"ד דרבי חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה. ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. וי"ל דתנא לא קפיד אהא. הרשב"א ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ דאגב דלא קתני במתניתין הן לא תני ליה התם. אי נמי מילתיה דרבי אושעיא קיימא אמתניתין והוי כאילו אמר ורבי אושעיא תני י"ג ולא שייך למיתני הן. ע"כ. עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל נראה דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל הני איכא אחריני דרבי אושעיא ודרבי חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא לתנא דידן מנינא מכלל דאיכא דרבי אושעיא דרבי אושעיא נמי מכלל דאיכא דרבי חייא אלא דרבי חייא מכלל דאיכא מאי ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרים וארבעה ראשי שנים מי איכא אחריני אלא מדלא תני הן דייק מכלל דאיכא אחריני ואף על גב דלעתים נקט להו נמי דוקא אף על גב דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה. הרשב"א ז"ל. וכתוב בגליון תוספות דארבעה מחוסרי כפרה אכתי איכא גר שנתגייר כדתנן התם אלא דלא איירי ביה תנא קמא. ע"כ. וזה לשון המאירי התוספות מחקו ממשנה זו מילת הן מפני שמילת הן מורה דקדוק מנין כלומר ארבעה הן ולא עוד כמו ארבעה ראשי שנים הן וכבר נזכרו בגמרא עוד מהן. ואיני נזקק לדבריהם כלל שאם כשמואל ארבעה הן בנזקי ממונו שהם מועדים מתחילתן ואין עוד אחת בהן שהקרן נכלל לדעתו במה שאמר כשהזיק חב המזיק וכו' ולא בא דיוק המנין אלא למועדין מתחילתן. ואם לשיטתו של רב הרי כל השאר שהוזכרו בשלשה נכללו במבעה שאיירי בנזקי אדם. ואף על פי שעיקר הכוונה במבעה הוא באדם שהזיק שור בידים או שאר ממון מכל מקום כל אותם שהוזכרו בגמרא נכללו בו ממילא ועוד שכל אותם שהוזכרו לא מצינו בהם תולדות ומעתה אינם נקראים אבות לגמרי אלא שהן כאבות לשלם ממיטב כמו שהוזכרו בגמרא ומעתה דיוק מנין בזו כראוי בא. ויש אומרים שאין בדיוק זה הכרח שהרי מצינו דיוק מנין בלא הן כמו שאמרו בכריתות ארבעה מחוסרי כפרה. ואינו נראה שבזו אינו מכוון למנין אלא לומר שאותם הארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכמו שאמר אחרי כן ואלו הן זב זבה וכו'. אלא דעת ראשון עיקר. ע"כ בחידושיו.

ומהר"י כהן צדק תירץ דלא תני הן אלא היכא דמפרש בההיא משנה אחד בניסן ראש השנה למלכים אחד באלול ראש השנה וכו'. וכן בההיא דשבועות קתני שומר חנם נשבע על הכל והשואל חייב בכל וכו' אבל הכא לא מפרש בהו מידי. וכן לקמן בגמרא תני רבי אושעיא י"ג אבות נזיקין ולא תני הן וכן ארבעה מחוסרי כפרה לא תני הן משום דהתם לא מפרש מידי. ע"כ. ולדעתי נראה דהתם בראש השנה בא להוסיף על דעת העולם הסבורים שאין בשנה אלא ראש השנה אחד קאמר ארבעה ראשי שנים הן אבל הכא בא למעט מדרבי אושעיא ולא שייך ביה למיתני הן. תוספות רבינו ישעיה. ועוד יש לומר דאם אמר הן הוי משמע דעתה נזיקין וזה אינו דעדיין לא הזיקו אבל שומרים מיד נעשו שומרים מיהו ארבעה שומרים אינם עד כי נעשית האבידה. גליון.

השור והבור האי דלא תנינהו כסדר לא הרי דסיפא פירש רש"י ז"ל דכסדר שהם כתובים בפסוק שנאן במשנה ולמאן דתנא שור לרגלו אף על גב דושלח את בעירה כתיב בתר פרשת בור מכל מקום שם שור וכו' והאי דלא אקדים נמי מבעה דהיינו שן לבור משום דשם שור כתיב תחילה. היינו טעמא דדי לאקדומי חדא מינייהו לבור משום טעמא דשם שור כתיב תחילה. אי נמי משום דנפק רגל בלשון שור אקדמיה מקמי בור. ורש"י פירש דנקט שור ברישא כסדר לא הרי דסיפא ובתריה נקט בור דדומה לתיבת שור ותיבת הבער כעין תיבת מבעה ואפילו במקרא מצינו שמשנה לשונו לכתוב לשון נופל על הלשון כמו מוצאיו ומובאיו דיחזקאל שהיה ראוי לכתוב מבואיו דמבא יאמר מבוא מקם יאמר מקום מלן מלון ובלשון רבים יאמר מבואיו מקומיו מלוניו אבל מיצא יאמר מוצא ואגב מוצאיו אמר מובאיו. תוספות הרא"ש ז"ל.

והמאירי ז"ל כתב לדעת רבינו תם שתירץ דלכך הקדים המבעה להבער לדעת רב משום דשם אדם כתיב בפרשה וכו'. היה לו להזכיר אדם תחילה קודם שור שהרי הקדימו הכתוב וכי יריבון אנשים וגו' וכי ינצו אנשים וגו' אף על גב דבמתניתין לא איירי אלא באדם דהזיק שור. וי"ל שלכך הקדים השור מפני שבמינו גבוה מכולם. רצה לומר שהוא כולל שלשה אבות שכולם מופרשות ומובדלות זו מזו. ע"כ.

כתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי דסיפא וכו' הקשה מורי הרב אם כן יאמר מבעה קודם בור כמו שהוא בסיפא. וי"ל שבתחילת המשנה חשש על סדר הפסוק על כן אמר שור ובור אבל מבור ואילך לא חשש לומר כסדר אף על פי שההבער קודם מבעה כמו שאומרים התוספות לא חשש על הסדר. אי נמי לא חשש להקדים ההבער קודם המבעה כיון דבלאו הכי יש הפסק כי יגנוב איש אבל בין שור ובור אין הפסק ובא רבינו תם לומר שמן הדין הקדים המבעה להבער משום דשם אדם נזכר תחילה קודם ההבער. וקשה אי משום דשם אדם כתוב תחילה אם כן יקדים אדם קודם שור דהא שם אדם נזכר קודם שור דכתיב כי יריבון אנשים וכי היכי דגמרינן שור שהזיק שור דבהכי איירי מתניתין משור דאזיק אדם דכתיב כי יגח שור את איש וגו' וחשבינן ליה מוקדם הכי נמי נגמור אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם ונאמר דאדם דהזיק שור קדים. וי"ל דבשלמא שור דהזיק שור גמרינן משור שהזיק אדם לומר דחשיב מוקדם אבל היכי גמרינן אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם דחייב בארבעה דברים. ע"כ גליון.

עוד כתבו בתוספות ולמאן דאמר מבעה זה אדם וכו' עד לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. פירוש דאין להקפיד אלא משום שהיה ראוי לשנותן כסדר לא הרי דסיפא השור המבעה ההבער והבור לפיכך צריך ליתן טעם למה שינה הסדר הילכך שור ובור הסמוכים בפרשה שנאן כסדר המקרא אבל מבעה והבער לא חש לשנותן כסדר המקרא לפי שרחוקים כל כך ושנאן כסדר המשנה. תוספות שאנץ.

על מה שכתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי וכו' קשה יאמר עדיין לא הרי השור כהרי האש ויקדים הבער ובסיפא לא הרי שניהם שפטורים מארבעה דברים כהרי המבעה והיה הפירוש לא חומרתו של זה. וי"ל דאינו יכול להפך לא הרי הבער כהרי השור כי שור יליף שפיר מהבער. וא"ת יקדים אותו קודם בור. נראה דלא רצה לעקור שניהם דסדר דקרא בור והבער והרי אמר כיון דשור ובור סמוכים לגמרי לא רצה להפסיק ביניהן וכפי זה לא היו צריכים התוספות לומר כיון שרחוק כל כך אלא יאמר כי אם הפסק מעט ביניהן ודו"ק. ע"כ מגליון. וזה לשון הרשב"א ז"ל פירש רש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה. ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים וגו' וכי יכה איש את עין עבדו ואחרי כן וכי יגח שור. ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשה לי דהא במנינא דרבי הושעיא תני נזק וצער וריפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם ואמרינן עלה בגמרא תנא דידן מאי טעמא לא תני הני לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתניתין אף בנזקי אדם באדם מיירי והדרא קושיין לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצא לומר דתנא ודאי בנזקי שור באדם ואדם בשור קתני לא מכל מקום (כל) דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק. ועוד דהא נזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה. ויש אומרים שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן מסודרין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד על סידורו. וגם זה דחוק דמכל מקום אף ההבער שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזוק והיינו אדם בשור ולא שור באדם ואדם בשור אינו בפרשת משפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור ואם כן היה לו לאחר המבעה להבער. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרב ר' ישעיה פירש רש"י ז"ל דשנאן כסדר הכתוב בפרשה. והקשו לו תלמידיו דהכא לאו בשור הממית מיירי אלא בשור המזיק מדקאמר נזיקין אלמא בשור המזיק מיירי וכו'. ועוד קשה למאן דאמר מבעה זה אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. וליכא לפרושי מבעה זה אדם הגונב דכתיב אחר שור המזיק דהא רבי אושעיא מוסיף להו גנב וגזלן על הנהו דמתניתין. ותירץ להם רש"י ז"ל דהאי דפירש דשנאן כסדר הכתוב בפרשה לאו דוקא קאמר דאין דרך התלמוד לחוש לסדר המקרא כדאשכחנא גבי ארבעה צריכים להודות דלא חשיב להו תלמודא כסדר המקרא אלא משום דהוי קשיא ליה למה שינה בתחילת המשנה מסדר השנוי בסופה דבסופה קתני גבי לא הרי שור כהרי מבעה ואש ובור דודאי בסיפא לא מצי למיתני סידרא דרישא לא הרי השור כהרי הבור דלא הוי מצי למיתני לא הרי שניהם דהא אמרינן בגמרא דמבור ומשור אתו כולהו אלא הא הוה קשיא ליה ליתני ברישא סידרא דסיפא והיינו דפירש דהואיל דאקדמיה קרא אקדמיה מתניתין ומכל מקום לא אקדמיה לכולהו הואיל ותנא ליה בסיפא בתר כולהו. ורבינו יצחק אומר דודאי כסדרא דקרא נשנו. דאף על גב דפרשה ראשונה נאמרה בשור הממית מכל מקום הוזכר בה שור המזיק דדרשינן לקמן או בן יגח או בת יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין. ודקשיא לך למאן דאמר מבעה זה אדם יש לומר אף על גב דבאדם המזיק מיירי והוא מאוחר בפרשת אמור וכו' ככתוב בתוספות. ורבינו נתנאל פירש דממבעה לא קשה מידי דלמאן דאמר אשו משום חציו משום הכי תנא מבעה דהוא אדם קודם הבער דהוא חציו ולמאן דאמר אשו משום ממונו קסבר מבעה זה השן ושן כתוב תחילה בפרשה. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מפרש הלכות הריא"ף ז"ל כסדר שהם כתובים בתורה סדרם במשנה זו דפרשה ראשונה נאמרה בשור שהמית אדם ושניה בבור ושלישית בשור דאזיק שור ורביעית בשן וחמישית באש ואף על גב דבתורה הוצרך לחלק שור לשתי פרשיות ולהפסיקן בבור לפי שבא ללמדנו שאף על פי ששור שהמית את האדם משלמין בעלים כופר אבל בבור שנפל בו אדם ומת לא משלמין בעלים של בור כופר דכתיב ונפל שמה שור וגו' ואמרינן שור ולא אדם אבל במשנה זו נכללו שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור בכלל שור דלא איירי מתניתין אלא לענין נזיקין ולא לענין כופר והיינו שהמית את האדם ובבור נמי אי איתזק אדם בו מיחייב בעל הבור בנזקיו שלא פטר הכתוב בור אלא לענין מיתה דהיינו כופר והכי אמרינן לקמן בפרק המניח. ע"כ לשונו. ורבינו תם פירש דאף מבעה והבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם. וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב אם כן חסר ליה מניינא דרבי חייא חדא דהא רבי אושעיא מני תשעה והני ארבעה דמתניתין הא תליסר ורבי חייא מני י"א ובכללן הגזלן והגנב ומני נמי הנך תליסר דרבי אושעיא והוה להו כ"ד ואי מבעה דמתניתין היינו גנב היכי מני להו רבי חייא תרי זימני הא ודאי חסר ליה מניינא. אלא נראה דלא קפיד תנא בסידורן אלא דתנא להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתנו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכחת ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן באחד הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא ניעור וכל שכן שידליק גדישו של חבירו. ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא ותנא שור דהיינו קרן נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמיה משום דלשמואל לא תנא בהא מתניתין קרן לאוקמתיה דרבא משום דבמועדים מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא. אבל מכל מקום תמיהה לי אמאי לא תני בור קודם לשור ומבעה לדידיה דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ורגל. ועוד דאמאי תנייה לבור באמצע דרגל ושן והם סמוכין זה לזה במקרא אחד והיינו ושלח את בעירה ובער בשדה אחר. ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן. והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקן לפי שאין הנאה להזיקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקה. ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא לא ראי השור כהרי המבעה אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא איחרו אלא שנאו באמצע דאי אקדמיה לא היינו למדין ממנו כלל שהייתי אומר שלא לדמותן בא התנא אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכים ונדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להזיקו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון תוספות שאנץ עוד מפרש רבינו תם דהמצוי יתר נקט כשם שמפרש רבינו האיי גאון ז"ל בברכות פרק הרואה גבי ארבעה צריכין להודות שאינם כסדר המקרא ומפרש שהפסוק נקט תחילה אותם הרגילים יותר והתלמוד שונה המסוכן יותר תחילה. וא"ת אם כן שור ובור שנשנו תחילה מצויין יותר ממבעה והבער ובגמרא אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולן לבר מקרן על כרחך משור ובור לא אתי מבעה והבער. לאו פירכא היא דמה שהוא מצויין לא כמו הזיקן מצוי בגמרא אלא לפי שאין בני אדם רגילין לשמור שוורייהו הזיקא שלהן מצוי הוה בעולם אבל אם היו משומרין לא היה הזיקן מצוי טפי מאחריני. ע"כ.

בסייעתא דשליט בשמי מרומא אתחיל לפרש מסכת בבא קמא:

במשנה ארבעה אבות נזיקין כו' לא הרי השור כו' עד סוף המשנה ומפרשי בגמרא דכל הני לא הרי דקתני היינו כי היכי דלא תקשי נכתוב חד ונילף אידך מיניה ולפ"ז למאי דאמר רבא לקמן דף ה' ע"ב דכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד אלא דאפ"ה כתבינהו רחמנא להלכותיהן וא"כ הוי כל המשנה דהכא משנה שאינה צריכה וכמ"ש התוספות שם לקמן דלא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר וזה דוחק אמנם לענ"ד נראה דעיקר משנתינו משנה הצריכה היא דודאי אם היו כל הד' אבות שוין מכל צד במעלותיהן אם כן ממילא דהוי ילפינן חד מאידך בכל פרטי דיניהם ככל הכתוב בכל א' וא' מהם שיהיו נוהגים בכולם וא"כ אכתי הוי קשה וניכתוב חד מינייהו בכל פרטיו ונילף כל אינך מיניה ועוד דלפ"ז אדרבא כיון דכתב רחמנא לכולהו ה"א דמשום הכי כתבינהו רחמנא לכולהו כי היכי דניהוי ד' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים וא"כ תו לא הוי שייך למיתני אבות מכלל דאיכא תולדות דאפי' באותן תולדות שדומים לאבות לגמרי מכל צד אפ"ה הוי ממעטינן להו מה"ט דד' כתובים הבאים כא' מש"ה איצטריך למתני כל הנך לא הרי דד' אבות הללו אין דומה א' לחבירו ומש"ה נשתנו כ"א וא' בפרטי דיניהם ממילא דמה"ט תו לא הוי ד' כתובים הבאים כא' ומש"ה שפיר אית לן למימר דכולהו אבות מכלל דאיכא תולדות והיינו בהנך שהתולדות שוה לאב מכל צד כדמסקינן בגמ' במימרא דר"פ ובכל השקלא וטריא דשמעתין כן נ"ל נכון ועיין עוד בדף ה' ע"ב ודו"ק:

שם לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור יש לדקדק למ"ד בגמרא דמבעה זה השן ושור דנקט לרגלו וכן הוא האמת דהלכתא כשמואל וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ אמאי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כדי שלא יקשה ניכתוב רגל ונילף שן מיניה ותיפוק ליה דבאמת תרווייהו מחד קרא נפקא דהיינו מושלח כדאיתא בגמרא דף ג' דושלח משמע רגל ומשמע שן אלא דאיצטריך ובער ללמד על רגל דאזלא ממילא וא"כ איך שייך להקשות דלא לכתוב שן ונילף מרגל במה מצינו יותר עדיף דנילף תרווייהו כחדא בהדיא אלא דא"א כדפרישית וכן בסיפא יש להקשות כן דאמאי איצטריך לומר לא הרי המבעה כהרי השור כדי שלא יקשה נכתוב שן ונילף רגל מיניה דהיינו שיכתוב וביער לחודא ה"א דוקא היכא דמכליא קרנא לכך איצטריך ושלח שהוא הרגל ללמד על השן אף היכא דלא מכליא קרנא. ואיברא דלפי המסקנא דמפרש בגמ' דף ה' דכולהו איצטריכי להילכותיהן וקאמר שן ורגל לפוטרן בר"ה צ"ל דסמיך ג"כ על החלוקות הנ"ל דשני אלו כחדא חשיב עיין שם באריכות. אלא דלק"מ דבלא"ה גם כן שונה התנא משנה שאינה צריכה לפי המסקנא דכולהו איצטריכי להלכותיהן אלא דנקט להגדיל תורה ויאדיר. אבל לפמ"ש בסמוך דאף לפי המסקנא שונה התנא משנה הצריכה בכל הבבות צ"ל דאיצטריך למיתני לא הרי השור לפי שאם היה בשן ורגל באחד מהם מעלה יותר מחבירו מכל צד הוו מוקמינן לקרא דושלח לחד מינייהו והיינו בהאי דמסתבר יותר לחיובא וקרא דוביער הוי דרשינן לכליא קרנא דוקא משא"כ השתא דקתני לא הרי בכל אחד נמצא דלפ"ז שקולים הם שן ורגל ויבואו שניהם כדמסקינן בגמ' אברייתא דושלח זה הרגל וביער זה השן וע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק ודאי דלפ"ז קשה נכתוב בור ונילף כולהו מיניה אלא דגם בבור יש פירכא שכן תחילת עשייתו לנזק אלא שלא חש התנא להאריך כיון דבלא"ה נצטרך לומר דאיצטריכי כולהו להילכותיהן ולא נקט אלא משום יגדיל תורה כמ"ש התוספות לקמן לכך לא האריך בזה אבל לפי מ"ש בסמוך בתחלת המשנה ולקמן דף ה' בע"ה יתיישב יותר נכון ועי"ל שחומרת הבור שתחלת עשייתו לנזק פשיטא טובא שחמורה מהנך ג' אבות שהן נזקי ממונו והבור דמי קצת לנזקי גופו כיון שנעשה לנזק כנ"ל:

בפרש"י בד"ה השור והבור כסדר שנכתבו בתורה סדרן כאן וכו' לכאורה נראה שלא בא לפרש טעם סידורן שהרי מצינו כמה דברים במשניות ובש"ס שלא נאמרו ע"פ המקראות ואין טעם לסידורן אלא דכאן קשה לרש"י על שינוי הסדר שהיה לו לסדר אותן כמו שנסדרו בלא הרי דקתני תיכף אח"ז וא"כ קשה על בור לחודא לכך מפרש כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן כאן פירוש לפירושו ששור ובור נסמכו יחד בלי הפסק לכך נסמכו ג"כ כאן יחד ולא רצה להרחיקן ולשנות בזה בור לבסוף כמו בסיפא אלא דלפ"ז יקשה שהיה לו להקדים בור לשור כדי שיסמכו אלו השלשה יחד כמו בסיפא ומה ראה להפסיק בבור ועוד שלכאורה שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור וזהו נכתב אחר בור לכך פירש דפרשה ראשונה נאמרה בשור וכוונתו על שור דאזיק אדם שגם זה נכלל בשור דמתני' כדאיתא דף ד' ע"ב וזה נכתב קודם לבור וק"ל:

בד"ה מבעה מפרש בגמ' לא רצה לפרש מאי מבעה כיון דתליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן וסמך בזה על המעיין:

בד"ה הבער כי תצא אש הא דלא פירש סתם הבער היינו אש נראה דק"ל לישנא דמתני' דקתני וההבער ולא נקט והמבעיר לכך פירש דלשון הבער היינו כי תצא אש שפירושה תצא מעצמה וזהו אש דקרא דכתיב בזה הלשון ממש משא"כ המבעיר משמע בידים לכן נקט הבער וק"ל. אבל האמת יורה דרכו כשנדקדק בלשון רש"י שכתב מבעה מפרש בגמ' ולא קאמר והמבעה כלישנא דמתני' וכן גבי הבער לא נקט וההבער כלשון המשנה. לכן נראה דלא בא לציין כאן במשנה אלא כל זה הוא דיבור א' עם הקודם שבא לפרש סדורן כאן על סדר המקראות וגם על מה שכתוב לפני פניו דקרי אבות להנך דכתיבי בקרא בהדיא וכבר פי' שנים מהם שהם שור ובור שנכתבו בשני פרשיות הסמוכים וע"ז מפרש והולך מבעה היכן נאמרה מפ' בגמ' וכוונת רש"י כשמואל שהלכתא כוותיה ואש נאמרה תיכף אחר בור ומפ' עוד הבער היכא כתיבא כי תצא אש שכתוב כן בתורה אחר מבעה וזה נכון. אלא לפי דמבעה תליא בפלוגתא לא רצה להאריך. ובודאי דלרב א"צ לפרש טעם הסמוכים אלא בשור ובור שהם סמוכים ממש משא"כ אינך נסדרו בסדר לא הרי כמ"ש התוספות:

בד"ה במיטב הארץ מעידית שבנכסיו אם רוצה לפרוע לו קרקע בא למעט שאם אינו רוצה ליתן לו קרקע אלא מטלטלין רשות בידו ואז א"צ ליתן לו עידית אלא אפילו סובין מיטב איקרי כמ"ש לקמן בגמרא ומ"ש במשנה סתם במיטב הארץ לפי שעיקר שיעבוד הוא על קרקע ואז צריך ליתן לו מיטב דהיינו עידית ולישנא דקרא נקט מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

תוס' ד"ה ולא מדלא חשיב לה. לקמן י ע"א:

תוס' ד"ה ולא מדלא חשיב לה. לקמן י ע"א:

בא"ד דעונשין ממון מן הדין עיין לקמן ד ע"ב תוס' ד"ה ועדים ועיין ברש"י חגיגה יא ע"ב ד"ה לבתו:

בא"ד ובמכלתין תניא וכן עוד במכילתא פרשת משפטים בפסוק וטבחו או מכרו אם על הטביחה חייב על המכירה לכ"ש אלא שאין עונשין מן הדין: