בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף ק״ו עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף ק״ו עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף ק״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־501 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בפקדון פסול לעדות ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה ומפסיל אף ע"ג דלא אשתבע דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון:

    שבועה קונה קס"ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר:

    ואיבעית אימא שבועה קונה דקאמר אילפא לגמרי קאמר דתו לא משלם כדרב הונא:

    שבועה קונה קס"ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר:

    דלהוצאה ניתנה ובעיא תשלומין ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם:

    אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי ואין כאן ולא ישלם דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא:

    בפקדון כתיב גבי שומר שכר:

    להא שמעתא דרב הונא:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 106a · Sefaria

    תוספות

    איתיביה רב אחא בר מניומי פי' בקונט' דלא פריך אלא מרישא והעדים מעידין כו' ולא מסיפא ואין נראה דהא רבא מקשה לקמן בהדיא מהודה דאכתי לא מחלק בין הודה לעדות עד דמתרץ לקמן הכי וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי פשיטא דלא אמר בטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שיהא פטור דא"כ לא משכחת כפל. דכתיב באורייתא אבל בהודה ס"ד דרב פוטר ואע"ג דבשבועה והודאה כתיב חומש רב הוה מוקי לקרא בקפץ ונשבע דחומש ואשם מחייב אף אשבועת עצמו אבל בנשבע ע"פ ב"ד והודה בעי למימר רב דפטור דאשבועת ב"ד כתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

    כאן שקפץ תימה אם כן אמאי נקט ברישא טוען טענת אבד אפי' בטוען טענת גנב ה"מ למנקט דלא מחייב כפל כיון שקפץ:

    קפץ לא מצית אמרת דהשביע עליו קתני ותימה דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ ויש לומר דהשביע עליו משמע ע"י ב"ד אבל משביעך אני משמע שקפץ והשביעו:

    Tosafot on Bava Kamma 106a · Sefaria

    רשב"א

    הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו בשבועה אלימתא כי הך שבועה שנשבע בפני בית דין, דשבועה המחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היכי שנעשה בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואמרינן (לעיל בבא קמא סג, ב) ונקרב לשבועה.

    יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין קשיא לי, ואי משום סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון שקבלו בעליו בבית דין שוב לא ישלם. וליתא, דעל כרחין כולהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייב את הכפל, דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בריש פרק מרובה (בבא קמא סג, ב) ואיתא נמי בסמוך, וכן אית ליה לרב נחמן כדרבא דאמר דמודה רב היכי דהודה מעצמו שמשלם את הקרן ותדע לך מדאותביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן מרישא דהיכן פקדונו ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש משום דבהודה פשיטא להו דלא אמרה רב.

    ולית הלכתא כרב אלא כרב נחמן דלית ליה כוותיה כדאמר רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך. וכתב הרי"ף ז"ל אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי סהדא קמא ומחייב לשלומי'.

    לא קשיא כאן בקפץ כאן בלא קפץ פירוש, קטן שהשביעו הבעלים או שנשבע הוא שלא מדעת בעלים ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין (לה, ב) מודה רב בקופצת, לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו בית דין בפניהם, וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח.

    Rashba on Bava Kamma 106a · Sefaria

    מאירי

    הכופר בפקדון אפילו לא נשבע על כפירתו ובאו עדים שהיא בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה וחייב באונסין מפני שקנאו בכפירתו ואע"פ שלא הגביהו על דעת גזלה ודוקא שכפר בבית דין וכן דוקא בשהיה הפקדון ברשותו בשעה שכפר אבל אם היתה באגם או במקום אחר אינה כפירה אין זה אלא שהוא נשמט עד שיביאהו לו נשבע עליה אפילו היתה באגם או במקום אחר נעשה עליו גזלן אם הוכחש בעדים ואם הודה חייב בקרן וחומש ואשם:

    כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ויש מהם בתקנת חכמי המשנה שנשבעין ונוטלין כמו שיתבאר במקומו ואחד מהם שכנגדו חשוד על השבועה ולא סוף דבר שנחשד על שבועה שבממון כגון שבועת הפקדון אלא אף בשבועת העדות ובשבועת שוא שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעין וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו ופרשוה בשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה ואיני מודה בזו אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כן הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו:

    הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים שהוא חייב כשר הוא לעדות ר"ל שלא נפסל בכפירה זו שמלוה להוצאה נתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שיהא מזומן בידו לפרעו ואפילו היו המעות שלוה בעין מ"מ לא להעמידם בעין הוא לוה אלא לפרוע הקפותיו או להוציא והרי זה כמי שנעשה שאף זה נשמט ממנו כדי לפרעם למי שהוא קשה לו יותר ממנו:

    כפר בפקדון פסול לעדות ויתבאר בבבא מציעא פרק ראשון כגון שבאו עדים שהפקדון בביתו בשעת כפירתו הא מ"מ אם נשבע אף במלוה פסול לעדות:

    מי שתבע לחברו מנה ונתחייב בו או במקצתו שבועה כגון שהודה במקצת או שהוציא הלה עד אחד ונשבע ויצא זכאי ואחר כך באו עדים על המקצת האחר או בא עד שני ונצטרף עם הראשון הרי זה סותר את הדין וחוזר ותובעו ובית דין מחייבין אותו ואין צריך לומר במי שלא נתחייב שבועת התורה כגון כופר בכל ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא חייב:

    מעתה אמר לחברו היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם את הקרן ואפי' השביעו בבית דין ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם תשלומי כפל אם השביעו בבית דין ולא חומש ואשם כמו שהתבאר ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ומ"מ קפץ הוא והשביעו שלא על ידי דיינין ובאו עדים אין כאן כפל אבל לענין קרבן בהודה אפילו השביעו שלא בבית דין וכפר ואחר כך הודה משלם קרן וחומש ואשם ואפי' השביעו ארבעה או חמשה פעמים וכפר ונשבע על כל אחת מהן חייב קרבן על כל אחת ואחת שאלו הודה אחר שכפר היה חייב לשלם ואע"פ שכפר בבית דין ונמצא שהוא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין וכל שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם וכבר בארנו מקצת דברים אלו בפרק מרובה:

    כשם שטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים חייב בכפל כך אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואם שחט ונמצאת טרפה כבר בארנו ששחיטה היא ומשלם עליה ארבעה וחמשה:

    בן פקועה כבר בארנו במסכת חולין שיש צדדין שהוא טעון שחיטה וכל שהוא טעון שחיטה שחיטתו נקראת שחיטה לענין תשלומי ארבעה וחמשה:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Kamma 106a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה איתיביה רב אחא כו' וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי כו' אבל בהודה ס"ד כו' עכ"ל ר"ל כיון דהשתא לא אסיק אכתי הא דמחלק רבא דמודה רב בהודה א"כ לא מחלק נמי האי דאסיק רבא דרב מודה בטוען טענת גנב וא"כ אמאי לא פריך הכא מסיפא דא"ל נגנב כו' ותירצו דודאי הך מלתא דמסיק רבא לחלק דמודה רב בטוען טענת גנב אסיק נמי המקשה הכא אדעתיה דאל"כ לא אשכחת כפל כו' אבל בהודה ס"ד כו' ופירוש בהודה דגבי טענת אבד אבל בהודה דגבי טענת גנב הא נמי פשיטא ליה למקשה דרב מודה ביה ומשום דלא מחייב חומש בהודה אלא בדוכתא דמחייבין ביה כפל דאל"כ תקשי אכתי אמאי לא פריך ליה מהודה דגבי נגנב דהא כיון דקתני לה גבי נגנב ודאי מיירי בלא קפץ ובב"ד דומיא דתשלומי כפל כדמוכח בהך דאותיב רבא דבחד מלתא ליכא לפלוגי כדקאמר הכא רישא בב"ד וסיפא חוץ לב"ד מיהו לפי זה ק"ק אמאי לא אמרי דרב מוקי נמי לקרא בהודה בלא קפץ ובב"ד ובטענת גנב ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 106a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו שבועה אלימתא דהיינו שבועה שנשבע בפני בית דין דשבועה שמחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היינו שנעשית בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל חבית ואמרינן ונקרב היינו לשבועה. הרשב"א ז"ל.

    יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וכו' וליכא לאקשויי מרישא כלל וליכא למימר היכי מוקים רב נחמן לסיפא בבית דין אם כן תיקשי ליה מסיפא דקתני והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל כי היכי דקא מותיב ליה רבא לקמן מטוען טענת גנב. הא לא קשיא משום דאיכא לתרוצי דרב נחמן לא דייק לה מסיפא אלא מרישא דקא מותיב ליה רב אחא הוא דקא מדחי ליה רב נחמן לרב אחא. ועוד דאיכא למימר דסבירא ליה לרב אחא ולרב נחמן דבטוען טענת גנב לא אמר רב דפטור. גאון ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. וקשה לי וכי משני סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון דקבל עליו שבועה בבית דין שוב לא ישלם. וליתא דעל כרחך כלהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייבתו כפל דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בפרק מרובה ואיתא נמי בסמוך וכן אית ליה לרב נחמן כרבא דאמר דמודה רב היכא דהודה מעצמו שמשלם את הקרן. ותדע לך מדאותביה רב אחא לרב נחמן מרישא דהיכן פקדוני ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם משום דבהודה פשיטא להו דלא אמר רב. ע"כ. לא קשיא כאן בשקפץ כאן בשלא קפץ כי קאמר רב דפטור כגון בלא קפץ אלא בית דין השביעוהו הילכך אלימי לאפקועי ממונא והאי דקתני משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן בשקפץ ונשבע הילכך הוא חייב וסיפא לא מתוקמא אלא בלא קפץ משום דכפל קתני וכפל לא משכחת לה אלא בלא קפץ בבית דין והאי דלא אותביה מסיפא משום דאיכא למימר דבטוען טענת גנב לא אמר רב כדמפרש לעיל. גאון ז"ל.

    וזה לשון הרשב"א ז"ל כאן בקפץ וכו' פירוש קפץ שהשביעו הבעלים או נשבע הוא שלא מדעת בית דין ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לאו כי נחשבת להשביעה אלא רב דלא הוה מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה. ע"כ. ויש לומר דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין וכדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועת ארמלתא שהשביעוה בית דין ובפניהם וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח. ע"כ. והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל קפץ ונשבע מעצמו לא משלם כפל ואפילו נשבע בבית דין דלא חייב רחמנא כפל לטוען טענת גנב ונשבע אלא היכא דפטר נפשיה בההוא שבועה אבל היכא דלא קא פטר נפשיה בההוא שבועה לא מחייב כפל ושמע מינה דמאן דמשתבע ליה לחבריה חוץ לבית דין אי נמי בבית דין ואשתבע ליה מקמי דליחייבוה בי דינא שבועה לא מיפטר בההיא שבועה אלא מחייב לאשתבועי ליה זימנא אחריתי אפומא דבי דינא. וכן הלכה. ע"כ. והכא בקפץ לא מצית אמרת שהשביע עליו קתני והשביע משמע דהשביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע דמשביעך אני ואמר אמן אפשר לאוקמה בין בקפץ בין בלא קפץ דאיכא למימר קפץ וענה אמן ואיכא למימר דלא קפץ אבל השביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע ונשבע לא מתוקמא אלא בלא קפץ דהא איכא המתנה ביני ביני. אלא אמר רבא וכו' רבא מעיקרא סבר דרב קפסיק למילתיה דשבועה קונה בין בטוען טענת אבדה בין בטוען טענת גנב ובין בהודה הדר אמר רבא כל הודה לא שנא וכו' דהאי קרא בטוען טענת גנב ונשבע כתיב דבעי שלומי כפל דאמרינן לעיל בפרק מרובה אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר והכי משמע אם לא ימצא כמו שטען וכו' ובשבועה דכתיב ונקרב בעל הבית וגו'. גאון ז"ל.

    אלא אמר רבא כל הודה וכו' מכלל דמרישא נמי פריך ולא הוה מצי למימר לצדדין קתני אם שלא באו עדים וכו' ונשבע חוץ לבית דין דאם כן מאי עד שלא באו עדים אפילו הודה משבאו עדים משלם קרן דכיון דנשבע חוץ לבית דין לא משלם כפל ומשלם חומש דממון המשתלם בראש הוא. ואם תאמר למאי דקס"ד דרבא דאפילו בהודה דבר רב אדמותיב ליה מברייתא לותביה ממתניתא מסיפא דסיפא דמתניתא דאייתי לעיל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ויש לומר דאיכא לאוקמי רישא וסיפא חוץ לבית דין מציעתא בבית דין. אי נמי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ. ורב אחא נמי דלא הקשה לעיל מסיפא משום דכיון דאוקי רישא בקפץ סיפא בלא קפץ ידע דמצי לשנויי נמי סיפא בקפץ וכי תימא אמאי איירי מתניתא בהכי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ דיש לומר דחיובא אתא לאשמועינן ובטענת אבד לא משכח חיובא אלא בקפץ ודוקא קרן וחומש ולא כפל אבל בלא קפץ פטור וכן בהודה בלא קפץ בטענת גנב פטור ובטוען טענת גנב חיוב שבו דהיינו כפל היינו דוקא בלא קפץ. הרא"ש ז"ל.

    כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים וקשיא לי והא האי קרא ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת שומר שכר הוה ושומר שכר הא לא פטר נפשיה בטענת אבד. וי"ל כגון שטען שומר חנם אני עליו ואבד ונשבע על טענתו ובאו עדים והכחישוהו ואמרו שומר שכר הוא וחייב באבדה כיון שנשבע פטור. הראב"ד ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 106a · Sefaria

    פני יהושע

    גמרא והאלקים אמר רב אפי' בפקדון דכי כתיב קרא בפקדון כתיב נ"ל דלא הוצרך להביא ראיה ע"ז דע"כ דרב בפקדון נמי איירי דהא רב המנונא תלמידיה דרב הוי וידע מאי אמר רב כדאמרינן בסמוך ומדמותיב רב המנונא בסמוך מהשביע עליו דאיירי בשבועת הפקדון מוכח דרב איירי אפי' בפקדון דאל"כ לא הוי מקשה מידי וא"ל משום דבשבועת הפקדון נכלל נמי כשתבעו הלואה וגזילה דהא כתיב גזל ותשומת יד וכן במתני' דהתם נקט בהדיא כל מילי מ"מ הא ע"כ בלא"ה צ"ל דאיירי כגון שיחד לו כלי להלוואתו או לגזילו דדומיא דפקדון בעינן דהוי בעינא כדאמרינן להדיא בפרק הזהב (דף מ"ח ע"א) וא"כ אי ס"ד דרב מודה הכא במידי דאיתא בעינא בכה"ג נמי הוי מודה אע"כ מדמותיב רב המנונא מוכח דבפקדון נמי איירי רב והא דקאמר רבא דכי כתיב קרא בפקדון כתיב טעמא הוא דקיהיב אליבא דרב דלא תקשה לרב גופא מנ"ל האי סברא כיון דמקרא קא יליף נוקי קרא בדדמי דהיינו בהלוואה מש"ה קאמר דקרא גופא בפקדון כתיב ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה הודה מעצמו וכו' ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב עכ"ל. נ"ל כוונתו בזה דאי ס"ד דמסיפא נמי שייך להקשות א"כ אמאי פריך עליה דרב ממתני' ותיפוק ליה דקשה לרב מקרא גופא דכתיב והשיב את הגזילה ובנשבע והודה איירי וא"ל דאיירי בחוץ לב"ד או בקפץ דא"כ מאי מקשה ממתני' דהא איכא לאוקמי נמי בכה"ג ע"ז כתב רש"י דידע שפיר דבהודה לא קאמר רב ומרישא לחוד פריך וזה ברור:

    בתוספות בד"ה איתיביה רב אחא פי' בקונטרס וכו' ואין נראה דלקמן מקשה רבא בהדיא מהודה עכ"ל. ואף על גב דלקמן איירי נמי בסיפא כשבאו עדים ואח"כ הודה וא"כ איכא למימר דמהאי בבא מקשה רבא לקמן דס"ד דבכה"ג פוטר רב ודוקא בהודה מעצמו מודה דחייב מגזירת הכתוב אלא שלא נ"ל להתוספות סברא זו כלל דכיון שהודה לבסוף אין לנו לגרע כח הנתבע ע"י עדים שהביא בתחילה ועוד דקרא נמי מחייב אפי' בכה"ג קרן וחומש דהא לקמן בברייתא נמי הוי מחייבינן ליה חומש אפילו בבאו עדים ואח"כ הודה אי לאו משום דמשלם כפל וחומשו עולה בכפילו כדפרישית והכי איתא להדיא במרובה וק"ל:

    בא"ד וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא וכו' עכ"ל אין כוונתם בזה על סיפא דרישא שהרי כתבו דבאמת פריך מתרווייהו אלא כוונתם אסיפא דמייתי בסמוך בטוען נגנב ומשני בגמרא בסמוך רישא בקפץ וסיפא בשלא קפץ וא"כ אכתי תקשה מסיפא גופא כיון שלא קפץ אמאי חייב בקרן לרב וע"ז מתרצים התוספ' דודאי בטוען נגנב ונשבע ובאו עדים סליק אדעתיה דמודה רב דחייב מגזירת הכתוב דאל"כ לא משכחת כפל וכוונתם דהא לענין כפל לא שייך לומר דבקפץ איירי קרא או חוץ לב"ד דבהדיא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ומוקמינן האי קריבה לשבועה וא"כ משמע שהב"ד משביעין אותו אבל בהודה ס"ד דפוטר רב וקרא איכא לאוקמי בחוץ לב"ד או בקפץ ומה שהקשה מהרש"א דא"כ אכתי תקשה מסיפא דסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן ואיירי בלא קפץ דומיא דרישא דהאי בבא ותירץ שם דבטוען נגנב ודאי ידע דאפי' הודה מעצמו מודה רב דחייב עכ"ל ע"ש באריכות. ולא נהירא דבשלמא בבאו עדים שייך שפיר לחלק בין טוען נגנב ובין טוען אבד לענין הקרן כיון דע"כ יש חילוק ביניהם לענין כפל אבל בהודה מעצמו לא שייך לחלק בין טענת נגנב לשאר טענות דבכולם פטור מכפל וחייב בחומש מיהו למאי דמשני מהרש"א לאו שפיר קמותיב לנפשיה שכתב עוד וז"ל מיהו לפ"ז קשה אמאי לא כתבו התוספות דרב מוקי לקרא דהודה בשבועה בב"ד ובלא קפץ ובטוען נגנב עכ"ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר כן דהא מקרא מלא הוא או גזל או עשק או בתשומת יד דהיינו הלואה ועלייהו קאמר קרא והשיב את הגזילה וכו' ובנשבע על שקר והודה כתיב וא"כ בכל הנך ע"כ הנתבע לא מצי למיפטר נפשיה בטענת נגנב דהא ברשותיה קאי וחייב באונסין ואף על גב דמוקמינן להו בשייחד כלי להלוואתו ולגזילו מ"מ לא מצי למיפטר נפשיה בטענה שנגנב הכלי שייחד לו אע"כ דבהנך איירי שטוען להד"ם או החזרתי ואפ"ה חייביה רחמנא בקרן וחומש בנשבע והודה ותקשה לרב לכך הוצרכו התוספות לפ' דרב מוקי לה בקפץ וכן נראה מלשון הכתוב דהיינו דומיא דגזל ותשומת יד דלא שייך בהו שבועת הדיינין כלל כיון שטוען להד"ם או החזרתי ושבועת הדיינים מדאורייתא לא מחייב בהנך טענות וממודה במקצת לא איירי קרא אע"כ דבקפץ איירי וא"כ בפקדון נמי דשייך שבועת הדיינים בטוען נגנב או אבד אפ"ה מפרשינן ליה בקפץ וכל זה לשיטת מהרש"א אבל לענ"ד לא נראה לחלק כלל במודה מעצמו בין טענת נגנב לשאר טענות כמ"ש אלא דהא דלא מקשה התלמודא מסיפא דסיפא היינו משום דמוקמינן לה נמי בקפץ אע"ג דרישא דסיפא לא איירי בקפץ אין זה דוחק דכל חדא כדאיתא דבלא"ה ידעינן דשבועה המביאה לידי כפל היינו שבועת הדיינים דוקא בלא קפץ ושבועה המביאה לידי חומש עיקרה בקפץ כדכתיבנא. ועוד דאדרבה מאי דמוקי הש"ס רישא דרישא בקפץ ורישא דסיפא בלא קפץ נראה יותר דוחק דקשה כמו שתמהו התוספות דא"כ אמאי נקט ברישא אבד ולתני נגנב ואפ"ה מוקי לה הש"ס בהכי כי היכי דלא תקשה עליה דרב ומכ"ש שיש לתרץ כן בבבא דסיפא גופא וכמו שכתבתי ומה שהקשה מהרש"א בפשיטות דלא שייך לומר כן מדמקשה רבא בסמוך מברייתא ולא מוקי רישא דברייתא בקפץ וסיפא דמחייב בכפל היינו בלא קפץ זה אינו נ"ל קושיא כלל דהתם מרישא גופא איכא למידק דלא איירי בקפץ דאי בקפץ מאי איריא דקתני אם עד שלא באו עדים הודה דמשלם קרן וחומש ותיפוק ליה דאפילו כשבאו עדים ואח"כ הודה נמי מחייב קרן וחומש כיון דלא שייך כפל בהאי גוונא דהא קפץ אע"כ דבלא קפץ איירי אבל הכא במתניתין שפיר איכא לאוקמי טפי בסיפא גופא דרישא דידה בדלא קפץ וסיפא דידה בקפץ ודוק היטב שכל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י:

    בד"ה כאן שקפץ תימא א"כ אמאי נקט ברישא עכ"ל ולולי תמיהתם יש ליישב דבלא"ה התנא לא נחית הכא להשמיענו דין הקרן דלא איירי בחילוקי מימרא דרב אלא עיקר הכוונה לחלק בכפל בין טענת נגנב לטענת אבד וא"כ שפיר קתני ברישא דבאבד לעולם לא משכחת דין כפל אפי' היכא דאיכא תשלומי הקרן כגון בקפץ אפ"ה פטור מכפל כיון שטוען אבד ובסיפא קתני דבטענת נגנב שפיר מצינו כפל והיינו בדלא קפץ וזה לא הוצרך להשמיענו דבקפץ פטור אפילו בטוען נגנב דמקרא מלא הוא ונקרב בעל הבית וכו' ומוקמינן לה בשבועת הדיינים דוקא ועיקר החידוש דבטענת אבד לא שייך כפל ועי"ל דאורחא דמלתא נקט דהא האי קפץ לאו אנתבע קאי שהרי התובעו השביעו דמשביעך אני קתני אלא אתובע קאי שמיהר להשביעו בלא ידיעת ב"ד וא"כ בטוען נגנב לאו אורחא להשביעו אלא ע"י ב"ד כדי שיתחייב בכפל אם ימצא עדים וק"ל:

    בגמרא והא רב קרא קאמר האי לכל הנשבעין שבתורה כו' ולכאורה יש לתמוה ורב נמי הא מיבעיא ליה להכי ונראה ליישב דרב סובר דלא איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דבלא"ה לא שייך נשבע ונוטל דנימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כיון דבנוטל לא שייך אשתמוטי והיינו לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דלרבה מדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד לפי שיטת רש"י בריש ב"מ במימרא דרבה ע"ש בחדושינו שכתבתי דלרבה לית ליה חששא דמלוה ישנה משא"כ סתמא דתלמודא בפרק כל הנשבעין וכאן נמי בשמעתין דמצרכינן קרא למעט נשבע ונוטל היינו משום דקיימ"ל כאביי דאמר בריש פ"ק דב"מ דחיישינן למלוה ישנה א"כ שפיר איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דהו"א דחייב לישבע כיון דלא שייך מיגו דחשיד כמו שאבאר באריכות בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל בפרק המקבל ובפ' כל הנשבעין:

    בפירש"י בד"ה אלא אמר רבא לא תשנייה לתיובתא דרב המנונא כו' עכ"ל עיין מ"ש הת"ח בזה ודבריו נכונים ומתיישבים יותר עפמ"ש לעיל בפרש"י בהכרח דהמקשה דלעיל נמי הוי ידע דבהודה לא קאמר רב אע"כ דרבא אתיובתא דרב המנונא קאי ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 106a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אמר רבא מסתברא מילתיה דרב גיטין דף יג ע"ב וש"נ:

    שם הודה מעצמו עיין לקמן דף קח ע"א תוס' ד"ה ובאו עדים:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 106a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ק״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־501 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.…״

    2. קטע 216 מילים

      נפתחת ב״וְהָאָמַר אִילְפָא: שְׁבוּעָה קוֹנָה: שְׁבוּעָה הִיא דְּקָנְיָא,…״

    3. קטע 342 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁבוּעָה קוֹנָה״ – כִּדְרַב…״

    4. קטע 434 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה,…״

    6. קטע 637 מילים

      נפתחת ב״יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ…״

    7. קטע 752 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא חוּץ…״

    9. קטע 926 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן:…״

    10. קטע 1025 מילים

      נפתחת ב״וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר! אָמְרִי: קְרָא לְ״כׇל…״

    11. קטע 1133 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים,…״

    12. קטע 1220 מילים

      נפתחת ב״וְהָכָא, קָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״הִשְׁבִּיעַ…״

    13. קטע 1318 מילים

      נפתחת ב״הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ; לִצְדָדִין…״

    14. קטע 1431 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רָבָא: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב…״

    15. קטע 1511 מילים

      נפתחת ב״וְהָכָא חוּץ לְבֵית דִּין וְקָפַץ לָא מָצֵית…״

    16. קטע 1628 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל הוֹדָה, לָא שְׁנָא…״

    17. קטע 1725 מילים

      נפתחת ב״טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים נָמֵי לָא…״

    18. קטע 1829 מילים

      נפתחת ב״אֲזַל רַב גַּמָּדָא, וְאַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״

    19. קטע 1913 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.

    וְהָאָמַר אִילְפָא: שְׁבוּעָה קוֹנָה: שְׁבוּעָה הִיא דְּקָנְיָא, אֲבָל כְּפִירָה לָא קָנְיָא! הָכָא נָמֵי – דְּקָיְימָא בַּאֲגַם.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁבוּעָה קוֹנָה״ – כִּדְרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״; וְנִשְׁבַּע, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ הַבְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן.

    גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״; וְנִשְׁבַּע, וּבָאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ בְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן.

    אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה, דִּלְהוֹצָאָה נִיתְּנָה; אֲבָל פִּקָּדוֹן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָאֵי. וְהָאֱלֹהִים – אָמַר רַב אֲפִילּוּ בְּפִקָּדוֹן; דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּפִקָּדוֹן כְּתִיב.

    יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְרַב נַחְמָן: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם!

    אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּנִשְׁבַּע חוּץ לְבֵית דִּין. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי״? אָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוּץ לְבֵית דִּין, מִי אִיכָּא כֶּפֶל?

    אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא חוּץ לְבֵית דִּין, וְסֵיפָא בְּבֵית דִּין; מִיהוּ שִׁינּוּיָא דְּחִיקָא לָא מְשַׁנֵּינָא לָךְ. אִידֵּי וְאִידֵּי בְּבֵית דִּין – וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּקָפַץ, כָּאן בְּשֶׁלֹּא קָפַץ.

    אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי דְּרַב לָא סְבִירָא לָךְ, מַשְׁכּוֹנֵי נַפְשָׁךְ אַדְּרַב לְמָה לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: לְפָרוֹשַׁהּ לִדְרַב, דְּרַב הָכִי מְתָרֵץ לַהּ לְמַתְנִיתִין.

    וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר! אָמְרִי: קְרָא לְ״כׇל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין״ הוּא דַּאֲתָא, ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, הוּא נִשְׁבָּע.

    מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפַר עָלָיו – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת!

    וְהָכָא, קָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״הִשְׁבִּיעַ עָלָיו״ קָתָנֵי; חוּץ לְבֵית דִּין לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״בִּפְנֵי בֵּית דִּין״ קָתָנֵי!

    הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ; לִצְדָדִין קָתָנֵי: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו – חוּץ לְבֵית דִּין, וּבְבֵית דִּין – קָפַץ.

    מֵתִיב רָבָא: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים – אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם; וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם.

    וְהָכָא חוּץ לְבֵית דִּין וְקָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״כֶּפֶל״ קָתָנֵי!

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל הוֹדָה, לָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְלָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – נָמֵי לָא אָמַר רַב, דְּהָא כְּתִיב ״וְהִתְוַדָּה״ – דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ.

    טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים נָמֵי לָא אָמַר רַב – דְּהָא כְּתִיב תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. כִּי קָאָמַר, כְּגוֹן שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְנִשְׁבַּע וְלֹא הוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים.

    אֲזַל רַב גַּמָּדָא, וְאַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא וּמָה רַב הַמְנוּנָא, תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב – וְיָדַע דְּאָמַר רַב הוֹדָה, וְקָמוֹתֵיב הוֹדָה; וְאַתְּ אָמְרַתְּ: הוֹדָה לָא אָמַר רַב?!

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי, רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: