מסכת בבא קמא דף ק״א עמוד א׳

כפרא דודי קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.):

נותן לו דמי עציו דקנינהו בשינוי אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה:

יש שבח כו' כלומר חזותא מילתא היא או לאו מילתא:

ותרנהו שראן במים כדרכן:

וצבע בהן צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו' כדבעיא למימר קמן:

אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי - בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו:

אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי - בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו:

צפון שוו"ן:

הא מנחי קמך שקלינהו ומ"מ אגרא בעי למיתב למישקל להו דכיון דאתי לידיה בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל (בבא קמא דף צח.) גבי זורק מטבע לים:

דזל ציבעא ומכל מקום איירי דגזל סממנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי:

דצבע בהו קופא פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף ותימה דאם כן אפסדיה בידים וכה"ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער:

או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה. מצידי רחבה דפ"ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל בבא קמא דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מכל מקום נהנה גופו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר:

מנין שלא יהנה ממנו בפרק כל שעה (פסחים דף כב: ושם ד"ה מנין) פריך אמאי לא נפקא לן איסור הנאה מלא יאכל:

ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר אע"ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה ואם תאמר והא בפרק כל שעה (פסחים דף כז:) שרינן עצים להדלקה למאן דאמר אין שבח עצים בפת ולא משכחי עצים דאיסורא אלא כעין כסא ושרשיפא ויש לומר דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת ואם תאמר ומ"ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וי"ל משום דס"ד דנילף תרומה ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כה.) ור"ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההוא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל וקשה לפי' דהא בעי למפשט מהכא דחזותא מילתא היא ודחי דשאני הכא דגלי קרא משמע דלא. אתא קרא למיסר שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע"ג דליכא אלא חזותא בעלמא וא"ת אם כן תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר שמע מינה דחזותא לאו מילתא היא ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין ותימה לרבי יהושע דגמר בערלה פרי מפרי מבכורים בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים אבל היוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכל שכן במים שנישורו בהם הקליפין ויש לומר דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן ומיהו קרא לא אתיא אלא כדפרישית אי נמי יש לומר דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן (זבחים דף מח:) אבל אין לומר דאף על גב דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי ועוד אם היה במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה אם כן מנא ליה שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין ואין להקשות כיון דאיתרבי שומר לפרי דלא חזי לאכילה אם כן על כרחך מיתסרא ערלה בהנאה ולמאי איצטריך קרא שלא יהנה דהא איכא שומרין טובא דחזו לאכילה:

הנותן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשאו כעור ולא עוד אלא שנתן לחרש לעשות מהם כסא ועשאן ספסל או ספסל ועשאן כסא אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח:

כל שנכלל בדין זה ר"ל שאם השבח יתר על ההוצאה יטול הוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח אם אמר בעל הכלי או הצמר איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי צמר ועצים או שאמר האומן כן ר"ל טול דמי עציך וצמרך אין שומעין להם אלא דנין אותם בדין זה עד שיתרצו שניהם בדין זה:

ראובן שהיה לו צמר לבן יהיה לו מצד אחר סמנין שרויין ביורה מוכנין לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסמנין והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בה בכדי שיעור הצמר והסמנין אלא בכדי הצמר הלבן או יתר מעט והרי זה תובע סמניו או מה שפחתו דמי סמניו עכשו ממה שהיו דמיהן כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סמנין על גבי צמר והרי צמרך וסמניך שם הם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית בצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפש הלה כהשלמת דמי סמניו אין מוציאין מידו ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמ"מ הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית עשה כן על דרך גזלה ר"ל שגזל צמרו וסמניו וצבע ועכשו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק:

היה הצמר של ראובן וסמנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חיים והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סמני בצמרך בא ושלם ואע"פ שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מ"מ חזותא מילתא היא והרי מושבח מצד המראה והרי הם כאלו הם אצלך בעין וזה אומר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק:

גזל סימנין ודקן ושראן וצבע בהם משלם כשעת גזלה שכבר קנאן בשנוי וכן אם גזל סמנין מדוקקים ושרויין וצבע בהם אע"פ שאין כאן סמנין בעין אלא מים הצבועים מכחם שהרי מ"מ הרי הם כגוף הסמנים לצבוע:

כל שפסקנו בהם שהדבר בספק כך היא לדעת גדולי הפוסקים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסמנין אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסמנין ועכשו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלם חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחרות חייב אע"פ שלא הגביה הסמנין:

בגד שצבעו בקלפי ערלה ישרף הנאה הנראית לעינים אסרה תורה אע"פ שאין בה ממש ואם נתערב באחרים יתבאר במקום אחר שעולה באחד ומאתים ופרשו חכמי הצרפתים דוקא בקלפי פירות אבל בקלפי העץ לא שאין ערלה אלא בפרי והוא שאמרו בה לשון קליפין בשמועת תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה:

מתוך שנאמר ערלים לא יאכל שמא אתה דן לומר אין לי אלא אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלן:

תוס' בד"ה דזל ציבעא כו' ומ"מ איירי דגזל סממנים שרוין כו' עכ"ל נראה משום דלכאורה למאי דאוקמא לה בגזל צמר וסמנין דחד כו' שפיר איכא לאוקמי בפשיטות אף בגזל סמנין ודקנהו ושרנהו הוצרכו למימר למאי דאסיק לה דאיירי בזל ציבעא משום קושיא דאייקר ליה בדמים ע"כ איירי נמי דוקא כדאוקמא מעיקרא דגזל סמנין שרוין דאי דקנהו ושרנהו א"כ קננהו בשינוי וא"נ דיש שבח סמנין ע"ג צמר ע"כ בהגוזל צריך לשלם כדמעיקרא שהיה בשעת הגזילה בדליתנהו בעין כדאמרי' בשוין ד' ולבסוף שוי זוזא דמשלם ד' כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה ולא יצבע בו כו' שלא יצבע בזיתים ובענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל ביוצא מהם דוקא מזיתים וענבים דהיינו משקה או בממשות עפרוריות גם דשאר פירות וק"ל:

ותרנהו כלומר שראן במים כדרכן לצבוע בהן צמר שלו ומיבעיא לן יש שבח סממנים על גבי הצמר דחזותא מילתא היא וחייב לשלם כל אותו עילוי שנתעלה צמרו מפני סממניו. תיפוק ליה דלא משלם אלא דמי הסממנים לבדם דהא קננהו בשינוי כשהדק אותם לעפר ושחקם. ה"ר יהונתן ז"ל. וגאון ז"ל פירש וז"ל אילימא דגזל סממנים ודקינהו ותרנהו וצבע בהו וקא מיבעיא להו הכי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי הצמר וחייב לשלם לו דמיו או דילמא אמרינן אין שבח סממנים על גבי הצמר וחזותא בעלמא הוא דאיכא ופטור. ואי אין שבח סממנים על גבי הצמר אמאי פטור הא קננהו בשינוי דדקינהו ותרנהו ולשלם כשעת הגזלה. ע"כ. ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו גזל סממנין ותרנהו קננהו בשינוי ולא משלם אלא כשעת הגזלה. גזל סממנים שרוים וצבע בהו אי צמר דחד וסממנים דחד מחייב לשלומי דמי סממנים למרייהו דמגזל גזליה והשבה מעלייתא בעי כי תיבעי לך אי דצמר וסממנים דחד ואי דקא שבח עמרא לענין דמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים לא תיבעי לך דודאי מצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך כי תיבעי לך דזל צבעא אי נמי דצבע בהו קופא דלא קשבחא מחמת צבעא מאי יש שבח סממנים על גבי הצמר ולא משלם דאמר ליה הא עמרך והא סממנך. ואפילו מאן דדאין דינא דגרמי הני מילי היכא דלא מהדר ליה דידיה אבל הכא אי סבירא ליה דיש שבח סממנים על גבי הצמר השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר ועמריה יהיב ליה סממנים לא יהיב ליה ומחייב לשלם ליה דמי סממנים ולא איפשטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. מיהו שמעינן מינה שינוי מעשה דקיימא לן דקני בגזלן אף על גב דאי בעי גזלן למיתב ליה לנגזל דמים כשעת הגזלה הדין עמו ולא מצי נגזל למימר ליה גזלה דידי קא בעינא כדקיימא השתא אפילו הכי איבעי גזלן לאהדוריה ניהליה כדקיימא השתא היכא דשויא השתא כדמי שעת הגזלה הדין עמו ולא מצי למימר ליה דלא שקילנא מינך אלא דמים דהא הכא דכיון דגזל מיניה סממנים שחייב וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפילו הכי כי אייקר צמר בדמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים פשיטא לן דמצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראובן שהיה לו צמר לבן והיה לו מצד אחר סממנים שרוים ביורה מוכנים לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסממנים והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בו כפי שיעור הצמר והסממנים אלא בכדי הצמר הלבן לבר או יתר מעט והרי זה תובע סממניו או מה שפחתו דמי סממניו עכשיו ממה שהיו דמיהם כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סממנים על גבי צמר והרי סממנך וצמרך שם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית הצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפס הלה כהשלמת דמי סממניו אין מוציאין מידו. ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמכל מקום הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו. וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית. עשה כן על דרך גזלה רצה לומר שגזל צמרו וסממניו וצבע ועכשיו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק. ע"כ. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל גזל צמר וסממנים שרוים דחד וצבעיה לצמר בהנהו סממנים ואייקר צבעא מהדר ליה צמר במה שהוא צבוע אם שבח יקר הסממנים דשבחא דממילא הוא. מיהו אגר צבעא שקיל כדין כל עושה מלאכת חברו שלא מדעתו כיון שהיה דעת בעלים מתחלה לציבעא. ע"כ. רבינא אמר היכא דצמר דחד וסממנים דחד נמי תיבעי לך ולא לענין דינא דגזלן ונגזל אלא כגון דהוי סממנים שרוים דחד וצמר לבן דאיניש אחרינא ואתא קוף מהפקר וצבעיה להאי צמר בתוך סממנים ולענין דינא דבעל הצמר בהדי בעל הסממנים קא מיבעיא לן ואי דלא שבח מחמת צבעא לא קא מיבעיא לן דודאי ליכא גבי בעל צמר ולא מידי כי תיבעי לך היכא דקא שבח עמרא מחמת צבעא מאי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי צמר ומצי אמר ליה בעל סממנים לבעל הצמר הב לי סמנאי דגבך נינהו ואת קא מתהנית בגווייהו או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר וכמאן דליתנהו לסממנים ברשותא דבעל הצמר דמי ולא משלם ולא איפשיטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וזה לשון הרב המאירי ז"ל היה הצמר של ראובן וסממנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חי והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סממני בצמרך בא ושלם ואף על פי שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מכל מקום חזותא מילתא היא והרי מושבח ועומד מצד המראה והרי הן כאלו הם אצלך בעין וזה אמר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק. גזל סממניס ודקן ושראן וצבע בהן משלם כשעת הגזלה שכבר קנאן בשינוי וכן גזל סממנים מדוקקים ושרויין וצבע בהן אף על פי שאין סממנים בעין אלא מים הצבועים מכוחן שהרי מכל מקום הרי הן כגוף הסממנים לצבוע. כל שפסקנו בהם שהדבר ספק כך הוא לדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסממנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסממנים ועכשיו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלן חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחריות חייב אף על פי שלא הגביה הסממנים. ע"כ. וזה לשון הרמ"ה ז"ל מסרקסטה גזל צמר לבן דחד וסממנים שרוים דחד ואתא קוף וצבע לההוא צמר וחזר הגזלן בתשובה והחזיר צמר לבעליו לא מצי בעל סממנים למיגבי סממנים דיליה לא מגזלן ולא מבעל הצמר אי לא מייתי ראיה דיש שבח סממנים על ההוא צמרא דהא משלם ליה דמי סממנים מריה דצמרא ואי מייתי ראיה דאין שבח סממנים על גבי הצמר שקיל דמי סממנים מגזלן ואי ליכא שבחא דהכי הוה שוה אי לא צבעיה לא יהיב ליה מידי מאריה צמרא דהא לא מתהני מידי. מיהו אי אשבח צמרא משום צבעא נראה דמצי האיך לאפוקי מיניה דמי שבחא כדין הצובע צמרו של חברו שלא מדעתו דשמין לו וידו על התחתונה. וכן נמי דיינינן האי דינא היכא דלאו גזלן ונגזל נינהו אלא דהוה צמר דחד וסממנים דחד בחד דוכתא ואתא קוף וצבעיה ושקל מאריה צמריה לאו מצי מאריה סממנים מפיק מיניה מידי ואי תפס זכה. ובעיא היא ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ואי תפס בדמי סממנים מדמי צמרא לא מפקינן מיניה וכן נמי בהא קמייתא אי תפס מגזלן וצריך עיון כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן ליה כיון דלא עבד מעשה בידים. ע"כ.

תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית וכו' פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורם אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק הא אותם שאין להם ביעור מותר לצבוע בהן כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז"ל.

גמרא ותיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי לכאורה זו הקושיא אינו מובן למאי דס"ד עכשיו דעיקר האיבעיא אם צריך לשלם דמי הסממנים ומ"ש בס' ת"ח דכיון דקניא בשינוי חייב לשלם ואפילו זרקו לים ואם כן אפילו אי אין שבח סימנים ע"ג צמר חייב לשלם לא נהירא לי דא"נ לא קני בשינוי נמי חייב אפילו זרקו לים דהא כל גזלן קונה בהגבהה ובמשיכה להתחייב באונסין והא דאמרינן שינוי קונה או לא היינו לענין אם צריך לשלם דמי הגזילה או אם יחזירה בעין אבל בלא השבה כלל א"א ובאמת היינו הא דמקשינן בסמוך נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו ולפ"ז צ"ל דהאי ותיפוק ליה קאי לפי המסקנא דהאיבעיא הוא אי מצי א"ל הרי שלך לפניך בסמנים שע"ג הצמר וא"כ מקשה שפיר דכיון דקני בשינוי א"כ אפי' אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר נמי לא מצי מהדר ליה הסמנים שע"ג הצמר אלא דמי מעליא בעי שלומי ולפ"ז מ"ש התוס' בד"ה דזל ציבעא ומ"מ איירי דגזל סמנים שרויים וכו' עכ"ל ולפמ"ש עיקר שינויא דמשני לעיל לא צריכא דגזל סמנים שרויין היינו דוקא להאי אוקימתא דמסקנא וא"כ לשון מ"מ שכתבו התוספ' אינו מדוקדק ויש ליישב משום דאיכא למימר דמצי קאי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא האיבעיא לאידך גיסא אי מצי א"ל הא מנחי קמך ודו"ק:

שם לא צריכא דגזל סמנים שרויין וקשיא לי דמ"מ הא קניא בשינוי משעת הצביעה ואף על גב דאיכא לאוקמי בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון דה"ל שינוי החוזר היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוי שינוי גמור שינוי הגוף ושינוי השם והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל וכדאמרינן להדיא צפון עבורי מעבר השבה לא עביד ובשלמא למאי דאוקמינן דצבע בהו קופא איכא למימר בדוחק דהתם לא נתכוין לקנותו מסתמא באותו שינוי כיון דאין השינוי אלא בשעת הצביעה ובהאי שעתא מקלקל הוא ואין כוונתו אלא להזיק אבל לאוקימתא דזל ציבעא יש לתמוה דאף אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר מהיכא תיתי נאמר דסגי ליה באותו השבה כיון דקני' בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי וצ"ל דבכה"ג לא מיקרי שינוי ולא ידעתי למצוא טעם לזה וצ"ע:

תוספות בד"ה מנין שלא יהנה ממנו כו' בפ' כל שעה פריך עכ"ל נ"ל כוונתם בזה כאן משום דמהאי קושיא דתיפוק ליה מלא יאכל היה אפשר לומר דהא דדרשינן מוערלתם ערלתו וכו' לאו מתלתא ריבויי ילפינן דאפשר דלא מייתר אלא חדא וכולהו מחדא נפקי ועיקר כוונת התנא דאין לך צד היתר הנאה בערלה אפילו שלא כדרך הנאתן ותו לק"מ מקרא דלא יאכל אלא לפ"ז קשיא סוגיא דשמעתין דאכתי תפשוט דחזותא מלתא היא דאלת"ה מנלן לאסור צביעה כיון דלא מייתר אלא חדא קרא נוקי לה בדדמי בהנאה שיש בה ממש אבל חזותא דלאו מלתא היא בשום דוכתא לא נילף מיניה לכך פי' התוס' דבפ' כל שעה פריך לה ומשני התם שפיר וא"כ מוכח אדרבה מהתם דג' ריבויי נינהו וכל א' להיתר בפני עצמו חד להנאה גרידא וחד לצביעה וחד להדלקה וא"כ לק"מ בשמעתין וק"ל:

בד"ה ולא יצבע וכו' וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר עכ"ל פי' למ"ש בסמוך לדחות פי' ר"ת מקשו דלפר"ת לק"מ דנהי דחזות' מלתא היא איצטריך קרא לשלא כדרך הנאתו אבל יש לדקדק דמאי מקשו התוס' דנפשוט איפכא מדאיצטריך קרא למיסר דהא שפיר איצטריך קרא דבלא"ה הייתי מרבה צביעה להיתר מקרא דלכם דמשמע דיש צד היתר וא"ל דלא נכתוב לא ה' ולא וא"ו דהא איצטריך לכם לנטוע לרבים דכה"ג משני הש"ס פרק כל שעה אאיסור הנאה גופא אלא דבלא"ה משני התוס' שפיר ועוד י"ל דאי ס"ד דחזותא מלתא היא הוי לגמרי בכלל שאר הנאות דמרבינן לאיסורא ולא הוי שייך לרבויי להיתירא מקרא דלכם ודו"ק:

רש"י ד"ה דזול וכו' אני הייתי מוכר סמנים לפ"ז דזול ציבעא היינו דצמר צבוע הוזל אבל הסמנים עצמן לא הוזלו ותמוה לי דלמאי צריכי לזה ואמאי ל"א בפשיטות דהוזלו סמנים ואף דגם אלו מכרן לא היה מוכרן ביוקר מ"מ כיון דאין שבח סמני' ולא מקרי השבה הוי כנאבד הגזילה דמשלם כשעת הגזילה וצ"ע. ובאמת ק"ל גם על הגמרא דלמאי צריך לאוקמא דגזל צבע וסמנים דחד לוקי כדמעיקרא דגזל סמנים שרויים וצבע צמר שלו והוזל הרבה עד שהצמר עם הצבע שעליו אין עולים לדמי הצבע כשהיה בעידן הגזילה ואי יש סמנים מהדר ליה הסמנים ואומר הרי שלך לפניך ואי דבמאי נשקליה יאמר באמת החזק לך גם בצמרי ואי אין שבח סמנים לא הוי השבה על הסמנים וצריך לשלם כדמעיקרא וצע"ג:

תוס' ד"ה או וכו' אלא נוי בעלמא יותר עיין ש"ך סי' שצא סק"ב: