מסכת בבא בתרא דף צ״א עמוד ב׳

דמודה להון נפיל בידיהון דמתרחיץ וליהון דיליה דילהון. פירוש דמודה לעכו"ם משבח מעשיהם מענישו הקב"ה במעשיהם מדה כנגד מדה. והנשען עליהם כלומר שיהנה בממון על ידיהם או שיצילו ממונו מיד האונסים סופו שיהא הממון שלהם שכיון שהיה הוא נשען עליהם שיתרבה ממונו על ידיהם מענישו הקב"ה בהם ולוקחים ממונו מדה כנגד מדה. הדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומין אמרם פירוש הקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון לחוץ לארץ וישאו שם נשים כדי שיתגלגל הדבר ותבא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנו דוד. רב נחמן אמר בלא רצינתא. פירוש שלא עלה בה רקב ואכלת גוף החטה מחמת הרקב. ורב ששת אמר בלא שדיפא שלא יפסיד טעמו מחמת שנתיישן. תניא כוותיה דרב נחמן ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהיו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה כלומר שכלה גופו מחמת רקבון שעלה בו תלמוד לומר עד בא תבואתה תאכלו ישן כלומר עד שתבא תבואה מאליה. תנו רבנן ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן מחברו כו' ואין לי אלא דברים שדרכן להתיישן. פירוש כגון היין שהיין ישן מעולה מן החדש. דברים שאיך דרכן להתיישן כגון תבואה ודגן וכיוצא בהן שהחדש מעולה מן הישן מנין כלומר מנין שמתברכים בו ומתיישן גם הוא אצלם תלמוד לומר ואכלתם ישן נושן מכל מקום. הרא"ם ז"ל. סליק פרק חמישי

"וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ", אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב אֲפִלּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא, מִן שְׁמַיָּא מוּקְמִי לֵיהּ. נראה לי בס"ד מפיק לה מן תיבת לְכָל (דברי הימים א' כט, יא) דנראה לשון יתר דסגי לומר וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְרֹאשׁ, ולכן דריש לְכָל לשון כלכול כי זה הממונה על הבורות מכלכל המים על הבור לפי צורך הנצרכים וקאמר אפילו בעל שררה זו של כלכול משמיא מוקמי ליה.

וַהֲוָה נָגִיד חוּטָא דְּדוּבְשָׁא עַל תְּרֵין דַּרְעוֹהִי נראה לי בס"ד זה היה לסימן טוב לרמוז להם מן השמים דהשפע הרב הזה בא להם מכח מעשיהם הטובים אשר מתיחסין לידים. ומה שאמר בָּצַע יְנוּקָא חֲרוּבָא אורחא דמלתא נקיט כי הגדול לא ישבר החרוב בידו כיון שיודע שהוא מלא דבש ויתלכלכו ידיו. ומה שהיה נָגִיד חוּטָא דְּמִשְׁחָא מֵרֵישׁ שׁוּרָא וְעַד לְאַרְעָא נראה לי שזה סימן שהיו צדיקים גמורים אשר מקימים התורה מן אל"ף ועד תי"ו ועוד נעשה רמז בזה הטוב הנמשך על החומה לרמוז שהם נזהרים גם במצות שהם גדר וסייג. ומה שאמר דְּמוֹדִי לְהוֹן נָפַל בִּידֵיהוֹן היינו כמו שהיה לאחאב עם בן הדד מלך ארם במלכים (מלכים א' כ, א) והוא הדבר הזה ממש. ומה שאמר דְּמִתְרָחִיץ עֲלֵיהוֹן דִּילֵיהּ דִּילְהוֹן הוא כאשר היה לחזקיהו המלך ע"ה עם שרי מלך בבל במלכים (מלכים ב' יט, ט) והוא הדבר הזה ממש כי היתה כונתו שהראה להם הכל כדי לחזק השלום ואהבה בינם לבינו.

מַאי 'בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן'? רַב נַחְמָן אָמַר בְּלֹא רְצִינָתָא. נראה לי בס"ד לרמוז דבר זה בפסוק עצמו כי הַתְּבוּאָה עם כולל האותיות עולה תכ"ה ותיבת יָשָׁן גימטריא ש"ס הרי סך הכל עולה תשפ"ה כמספר בְּלֹא רְצִינָתָא עם הכולל שעולה תשפ"ה [360+425=785] נמצא זה רמוז בפסוק עצמו שאמר מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן (ויקרא כה, כב). ובזה יובן דקדוק אחר בתלמודא ששאל מַאי בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן וקשא הוה ליה למימר מַאי סַלְמַנְטוֹן? ובזה ניחא דהשואל ידע מהו סלמנטון אך הוא שמע שיש למספר 'בְּלֹא סַלְמַנְטוֹן' רמז במקרא לכך שאל מלשון הזה דנקיט בברייתא מהו הרמז שלו במקרא והשיב הרמז ששמעת שרמוז במקרא על בְּלֹא רְצִינָתָא כי רצינתא וסלמנטון חדא הן.

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן", מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְיֻשָּׁן מֵחֲבֵרוֹ הוּא מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרוֹ (ויקרא כו, י). הנה הדברים שדרכם לישנן הם חיטים ויין וכמו שפירש רשב"ם ז"ל. ובזה יובן בס"ד הטעם שנמשלה התורה לחיטה וליין כי כן הוא דרכה של תורה כל דברי תורה המיושנין עדיפי טפי מה שאין כן הפלסופייא כל המיושן זרוק לאשפות כי כל דור מתחכם לבטל דברי דור שלפניו והוא כבנין פִּתֹם וְרַעַמְסֵס (שמות א, יא) ולכן דימו התורה ללחם ויין.

"וַיָשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ", וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת (מלכים א' ב, יט). יש להבין רות לא היה בנה ולא בן בנה מלך ולמה קוראה אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת? ועוד הוה ליה למימר אֵם הַמַּלְכוּת. ונראה לי בס"ד הטעם שנתקיימה המלכות בדוד המלך ע"ה ולא נתקיימה בשאול המלך ע"ה אמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:) מפני ששאול לא היה תלוי בו דופי מצד היחוס הן מצד האב הן מצד האם מה שאין כן דוד המלך ע"ה דאתי מרות המואביה ואין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו כדי שלא תזוח דעתו עליו נמצא מלכות בית דוד נתקיימה ונתחזקה מכח רות לכך קרי לה 'אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת' כי ממנה נולד קיום המלכות.

'שָׂרָף', שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם (דברי הימים א' ד, כב) נראה לי בס"ד הטעם שנתחייבו שריפה דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דארץ ישראל בחול היא תחת שליטת היצירה ששם הוא מלאך מט"ט שרו של עולם אבל חוצה לארץ בחול היא תחת שליטת העשיה ששם שבעים שרים. ולפי זה הם שיצאו מן ארץ ישראל לחוץ לארץ יצאו משליטת מט"ט. גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דחלק הנשמה דאצילות שלקח אדם הראשון נסתלקה ממנו קודם החטא ואחר כך לקחה חנוך בן ירד (בראשית ה, כד) ולכך היה מלאך בשמים והוא מלאך מט"ט ולכך לא מת ובחינת נשמה זו נקראת 'שר העולם' להיותה נמשכת מעולם האצילות ושולטת בכל העולמות ומן הארת נשמה זו היה לאדם הראשון יופי גדול ולכן יוסף הצדיק ע"ה שזכה לנשמה זו דחנוך היה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו) שזכה ליופיו של אדם הראשון שנמשך לו מפאת אותה הנשמה דזיהרא עילאה דאצילות וגם נתגלגלה נשמה זו שלקח יוסף הצדיק ע"ה ברבי ישמעאל בן אלישע כי הוא היה גלגולו של יוסף הצדיק ע"ה ולכן גם הוא היה יפה תואר ולכן כשהיה עולה רבי ישמעאל למרום היה קורא אותו מלאך מט"ט הדר זיוי עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה מלאך מט"ט שהוא חנוך נקרא 'שר יפה' שיש לו יופי עצום מאותה הנשמה שהיא זיהרא עלאה דאצילות וגם מחמת אותה נשמה נקרא 'שר העולם' כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כנזכר לעיל ולכן אלו שהיו בארץ ישראל ויצאו מתחת שליטתו דהלכו לחוץ לארץ שהיא תחת שליטת העשיה נתחייבו שריפה למקום אם תחבר אותיות 'שר יפה' ביחד יהיה צירוף 'שריפה' שנתחייבו שריפה בעבור שיצאו מתחת שליטת שר יפה.

'יֹשְׁבֵי נְטָעִים', זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁדּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְּמַלְכוּתוֹ (דברי הימים א' ד, כג). נראה לי בס"ד הטעם מפני שמלך קטן בן שתים־עשרה שנה ולכך אמר דומה לנטיעה שהוא אילן קטן בכמות. גם אמר דּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְּמַלְכוּתוֹ כי דרך נטיעה לעקור אותה ממקומה ולנטעה במקום אחר כדי שתוציא פירות וכן היה לשלמה שהיה מלך והדיוט ומלך כי באמצע כשטרדו אשמדאי הרי נעקר ממלכותו ואחר כך חזר למלכותו והוה ליה שתילה חדשה.

"עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ", עַד שֶׁתָּבֹא [תְּבוּאָה] מֵאֵלֶיהָ (ויקרא כה, כב) נראה לי בס"ד נקיט לשון זה לרמוז לפי דרכו להשפעת שמות א־ל י־ה שמשפיעים לישראל דוקא ובזה פירש עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] מאמר הגמרא דפסחים (פסחים ג:) בההוא כותי דהוה סליק ואכיל פסחים ואמר לו ספו לי 'מאליה' רצונו לומר 'מא־ל י־ה' והשיבו לו אליה לגבוה סלקא, רצונו לומר השפעת א־ל י־ה לגבוה אלו ישראל בלבד סלקא עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב עַל כִּי אֵין אֱלֹהַ־י בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (דברים לא, יז) תיבת אֱלֹהַ־י 'א־ל י־ה'. ובזה יובן שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּהֳ' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַ־י (ישעיה סא, י) כלומר בהשפעת א־ל י־ה.