מסכת בבא בתרא דף פ״ה עמוד א׳

כאן ברה"ר כאן בסימטא וא"ת אם כן מאי אפילו ויש לומר דהכי קאמר לא מיבעיא בחצר של שניהם אלא אפילו בסימטא נמי קנה:

כל מקום שיש לו רשות להניח וא"ת והא דאמר לעיל מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואוקימנא לתוך קופתו משמע דוקא מדד אבל לא מדד לא קנה לו כליו ואומר ר"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כדאמר ליה זיל קני דמי והשתא ניחא דצריכי הני תרי מילי דר' יוחנן ומיהו ההיא דלעיל דקאמר אפילו ברשות הרבים ואוקימנא בסימטא תימה למאי איצטריכא וי"ל דשמא חדא מכלל חברתה אתמר:

ארבע מדות במוכרים פירש רבינו שמואל דאין לפרש ד' רשויות דהא רשות מוכר ונפקד חדא היא דהכא והכא שייך למימר קבלה ושכירות מקום הוצאה והגבהה וקשה לפירושו דאם כן ליערבינהו וליתנינהו ברשות מוכר ורשות נפקד לא קנה עד שקבל עליו או יגביהנה או יוציאנה או ישכור מקומו ועוד דאין נראה שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם) דמזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו ומ"מ אין לפרש דחשיב רשויות דלמאי דבעי למימר השתא דמדה של לוקח קני אפילו ברה"ר כל שכן ברשות מוכר דקני דהא לבסוף דמסקינן דברה"ר לא קנה אפ"ה מיבעיא לן אי קנה ברשות מוכר כליו של לוקח אי לא ואם כן מיבעי לן לפרושי דהא דקאמר ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה דבכליו של מוכר איירי ובלאו הכי צ"ל כן לקמן כי אמר דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר א"כ לא חשיב אלא רשות אחד כיון דכליו של לוקח קנה בכל מקום דהשתא אין חילוק בין רה"ר לרשות מוכר אלא דחשיב ד' מדות דכלים מדת סרסור ומדת מוכר ומדת לוקח ומדת נפקד:

הכי גרסינן בתוספתא (רפ"ה) ברשות הלה הנפקדים אצלו לא קנה עד שקיבל עליו או עד שיגביהנה ויוציאנה או ישכור את מקומו אבל לפי ספרים דגרסי עד שיגביהנה או עד שיוציאנה קשה ליערבינהו וליתנינהו רשות מוכר בהדי נפקד והשתא משמע דבקבלה כדי זוכה לו לקונה וא"ת בסוף פ"ק דגיטין (דף יג. ושם:) דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ומה צריך מעמד ג' הא מוכח התם דתן כזכי דמי דתנן (שם יא: ושם ד"ה כל) האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי חוזר בגט ואינו חוזר בשחרור משום דתן כזכי וא"כ בלא מעמד ג' יקנה לו כדאמר הכא ולמאי דפירש ר"ת דמעמד שלשתן קנה אפילו בעל כרחו של נפקד אתי שפיר דאיצטריך לכך מעמד ג' ולמאי דמפרש נמי ר"ת דלא אמרינן תן כזכי אלא היכא דבשעה שנותן לו אומר לו תן אבל אם כבר היה בידו לא אמרינן תן כזכי אתי שפיר ועוד י"ל דאהני נמי מעמד ג' דאפי' אין הפקדון ביד הנפקד דקני דאי לאו מעמד ג' אינו יכול לזכות לו אלא כשהוא ברשותו:

יש לו רשות להניחו אין, אין לו רשות להניחו לא והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה, ומסתברא לי, דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא, הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמות, וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה, כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה. ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דר' אסי וההיא דר' יעקב תרוויהו על גבי קרקע, וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם מוכר ללוקח. הא ליתא, דר' אסי מיסבר סבר דסימטא וחצר השותפין זוכין הן ללוקח כל שמדד מוכר והניח על גבי קרקע, ואם אתה בא להעמיד ההיא דר' אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי ר' אסי. כנ"ל. וקשיא לי אשמעתין, דהכא אסיקנא דבסמטא וחצר השותפין במודד על גבי קרקע לא קנה, ואלו בפרק [קמא] דקידושין (ה, ב) בעי רב ביבי בסלע של שניהם מהו, וסלקא בתיקו, ואמאי לא פשטא מהא דאינה מקודשת. ולא עוד אלא שהפוסקים פסקו שם דמקודשת מספק וכאן פסקו בהדיא דלא קנה. וצריך עיון.

ארבע מדות במוכרין פירש ר"ש ז"ל דלא רשויות קתני אלא דיני קניות קתני. דארבע רשויות מה הן רשות הרבים, רשות מוכר, רשות לוקח, רשות הלה המופקדין אצלו. ואי אפשר, דרשות מוכר ורשות הלה המופקדין אצלו אחת הן, דכל ששייך בזה שייך בזה, רשות הלה ישנו בהגבהה והוצאה בשכירות מקום ובקבלה, וארבעתן ישנן גם ברשות מוכר, הגבהה והוצאה היא תניא הכא ברשות מוכר, לא קנה עד שיגביהנה או יוציאנה מרשותו, ושכירות מקום הא תני' במתני' ואם היה פקח שוכר את מקומו, ופרישנא ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו, וכן נמי קבלה שיביא בחצירו של מוכר, וכיון שכן אין כאן אלא שלש רשויות. אלא ארבעה דינין קאמר שהן חלוקין זה מזה, ואלו הן, מדה שאינה של שניהם ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת ללוקח הרי אחד, והשני אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, והשלישית רשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה, הרביעית רשות מוכר ורשות נפקד דקא מפרש בהו הגבהה והוצאה ושכירת מקום וקבלה. ומה שכתב הרב ז"ל דרשות מוכר ורשות נפקד דין אחד יש להן, דאפילו ברשות מוכר שייכא נמי קבלה, אינו, דרשות נפקד שייך ביה קבלה, דכל שקבל עליו זכה בפירות ללוקח, דחצרו כידו וכשם שזוכה בידו ללוקח כשיזכה לו על ידו המוכר כך זכתה לו חצירו, אבל מוכר אי איפשר לו לזכות בשלו ללוקח, והוא הדין לחצירו, אלא אם כן הקנה לו חצרו בכסף בשטר ובחזקה, וכמו ששנינו (קדושין כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ותנן (בתרומות) [במעשר שני פ"ה מ"ט] מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, עמד ר"ג ואמר עישור שאני עתיד למוד וכו', ונתקבלו שכר זה מזה, ומה שאמרו גבי גט מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה, לאו שהקרקע קנוי לה לקנות לה קא אמר, אלא להעמיד שם קלתה, שאינו מקפיד עליו, ולפיכך אינו מעכב עליו הכלי מלקנות לה, וכדאמרינן מאי טעמא דרבי יוחנן לפי שאינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. והא דאמרינן לקמן דאמר ליה זיל קני, הכי קאמר, זיל קני בכליך, שאיני מקפיד על עמידתו שם. ותדע לך, דההיא אדרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום אמר רב אשי דהתם בדאמר ליה זיל קני. וכענין שאמר רבי יוחנן כי כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה, כלומר שאין הרשות מעכב (במיד) [עמידת] הכלי, וארבע רשויות ודאי קתני.

אם היתה מדה של אחד מהם פירוש, מיוחד לאחד מהם, כלומר, מן הלוקח.

הראשון ראשון קנה ואוקימנא לה לקמן דוקא בשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, ואפילו הכי במדה של סרסור, דהיינו הך קמייתא, לא קנה עד שתתמלא, לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא, כל שמכר לו המוכר ללוקח מלא המדה. אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנת.

גירסת הספרים במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. וכתב מורי הרב ז"ל שאין גרמא זו נכונה, דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא, ברשות הרבים דקתני היינו רשות הרבים ממש, אם כן מאי אתא למעוטי, דאי ברשות הרבים ממש קנה דכל שכן ברשות מוכר דאית ליה טפי רשות להניח כליו שם. ותדע לך, דהא לבתר דאמרינן דמאי רשות הרבים סימטא אבל ברשות הרבים ממש לא קנה, איבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר מאי, אם כן למאי דקא סלקא דעתא השתא בכולהו רשויות קני, ומאי במה דבאים אמורים דלמעוטי מאי. וגירסת ספרי ספרד ספרד יפה ממנה, דלא גרסא במה דברים אמורים, אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ואזיל ומני ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ולמאי דקא סלקא דעתא השתא לא למעוטי אלא לאשמועינן דבהני קני וכל שכן בסימטא ובחצר של שותפין ובחצר של מוכר.

גירסת הספרים ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו. ואם לפי גירסתו מאי איכא ברשות המוכר לרשות הנפקד. י"ל דהאי שיוציאנה מרשותו דקתני ברשות נפקד, לא שיוציאנה ממש מאותו רשות ממש לרשות אחרת קאמר, וכדקאמר ברשות מוכר, אלא שיוציאנה מרשותו של מוכר כלומר, שישכור את מקומו מן הנפקד או שיקבל עליו לזכות חצרו בשבילו ושיוציא מרשות המוכר שהנפקד תופש בה בשבילו. ור"ש גריס עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו. ואין צורך, דדא ודא אחת הן. ואני תמה לדברי הרב ז"ל שעושה רשות מוכר ורשות נפקד אחד לדיניהם, למה לא מנה ברשות מוכר עד שישכור או עד שיקבל עליו מוכר. אבל הפירוש השני שכתבתי ניחא, דקבלה לא שייכא במוכר, אלא שכירות מקום. אלא שעדיין קשיא לי, דבכולי עלמא הוה ליה לממני שכירות מקום ברשות מוכר, ואיפשר לומר דיוציאנה מרשות כולל אפילו שוכר את מקומו, כמו שכתבתי. וגירסת הרב ז"ל נכונה בעיני יותר, שמוסיף קנייה ברשות הלה המופקדין אצלו, דהיינו עד שיקבל עליו, דאינה ברשות מוכר. וגירסתו נכונה ולא כפירושו. כנ"ל.

מדקתני עד שיקבל עליו הלה דאלמא קנה הלוקח מיד, דקדק רבינו תם ז"ל אם כן למאן דאמר (גיטין יג, ב) דמעמד שלשתן דוקא בפקדון אבל לא במלוה, למה לי מעמד שלשתן, והא קיימא לן דתן כזכה, וכיון שקבל עליו הלה קנה, ואף על פי שאמר לו בינו לבינו, ולפיכך כתב הוא ז"ל, דמכאן למדנו דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו דנפקד קנה, דאי שלא במעמד שלשתן לא קנה עד שיקבל עליו הלה, ובמעמד שלשתן קנה בין ירצה ויקבל בין לא ירצה. וממנה אתה דן לדידן דקיימא לן דאמר רב אפילו במלוה. ועוד מביאין ראיה מדרבא דאמר (לקמן בבא בתרא קמט, א) אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, דאלמא אי אזיל קני ואפילו בעל כרחו. וי"ל דלאו ראיה היא דא, מההיא דמאן דאמר דלא אמרה רב אלא בפקדון, נפקא מינה בדקיימא באגם, ואי נמי בחצר שאינה משתמרת, דאי משום תן כזכה וכי הא דתניא הכא כיון שקבל עליו הלה קנה, התם לא קנה, דמאן קני ליה, לפיכך איצטריכינן למעמד שלשתן, ואי מההיא דרבא איכא למימר דהכי קאמר, לא אזילנא כדי שלא אתבייש להתרצות לו, ואי נמי בדיני קניות קא מני ואזיל, אי בהא לא קני ואי בהא לא קני ואי במעמד שלשתן לא קני דלא אזילנא. ואלא מיהו הא דקא מתרצי דההיא דלא אמרה אלא בפקדון דמיירי כגון דקאי פקדון באגם, לא ניחא לי, דאם איתא היכא קני למאן דסבירא ליה דבפקדון בלחוד קא אמרה רב, דהא מאן דאמר הכי לא אמר אלא משם דסבירא ליה דמעמד שלתן דינא הוא, ובפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיא, מה שאין כן במלוה, ואם איתא אפילו פקדון בדאיתיה באגם אי נמי בחצר שאינה משתמרת מדינא במאי קני. ובפרק קמא דגיטין כתבתי יתר מזה.

כליו של אדם קונה לו בסימטא כמו שביארנו אבל אינו קונה לו לא ברשות הרבים ולא ברשות מוכר שאין כליו קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו שם ומ"מ אין רשות הרבים ורשות מוכר שוים בו שרשות הרבים אפילו אמר לו המוכר וקנה לך בזו לא קנה אבל ברשות מוכר דוקא בסתם אבל במפרש שאמר לו בפירוש שיקנה לו כליו א"כ שהוא ברשותו קנה שהרי נעשה כמשאיל לו מקום:

כליו של מוכר אף ברשות לוקח גדולי הפוסקים כתבו שלא קנה בסתם אא"כ אמר לו קני וגדולי המפרשים חולקין לומר שקנה שהכל הולך אחר הרשות ומ"מ נראין דברי הראשונים ואף גדולי המפרשים חזרו וכתבוה כן בהגהותיהם הא בסימטא ובדומה לה דברי הכל שלא קנה:

היתה המדה של סרסור או של אחר שהשאילה לשניהם והיתה המדידה בסימטא או בחצר של שניהם עד שלא נתמלאת המדה עומדת ברשות המוכר ואם הוקר חוזר נתמלאת המדה קם לו ברשות לוקח כך היא כונת הסרסור או המשאיל להיות המדה קנויה למוכר עד שימדוד וללוקח משמדד עד שיצניע פירותיו למקום המוצנע ואם כן עד שלא נתמלא נמצא כליו של מוכר שאינו קונה וכן הדין בה אף ברשות לוקח לדעת גדולי הפוסקים משנתמלאה נעשה כליו של לוקח שקונה בסימטא:

היתה מדה של אחד מהם אם של מוכר לא קנה בסימטא לדברי הכל ואף ברשות לוקח לדעת גדולי הפוסקים אע"פ שנתמלאה אם של לוקח ובסימטא קנה אע"פ שלא נתמלאה ומ"מ דוקא שהיו בה שנתות לכל קב וקב וכיוצא בזה ואמר לו סאה בשש מעין קב קב במעה שכל קב וקב מכר בפני עצמו ומשהגיע לשנת ראשון קנה עד תחומו וכשהגיע לשני קנה עד תחומו שכל שנת מהם כמדה בפני עצמה וכמי שאמר לו כל שנת בכך וכך על דרך כור בשלשים סאה בסלע אבל כל שאין שם שנתות לא קנה עד שתתמלא שכל המדה מכר אחד הוא ויכול לחזור עד שיתמלא כל המכר כדין כור בשלשים האמור למטה ואפילו בהגבהה כן כל שהיא זכייה אחת לא קנה כלום עד שיקנה את כלה:

היו הפירות ברשות מוכר או ברשות מי שהפקידן אצלו לא קנה הלוקח אף בכליו עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה או במשיכה אם הוא דבר הראוי למשיכה היו הפירות ברשות לוקח כגון שהביאם המוכר בביתו כדי למכרן ונמלך הוא ללקחן כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לו ביתו אע"פ שלא מדד ודוקא בשאין הכלי של מוכר לדעת גדולי הפוסקים או אף בכליו של מוכר לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד אומרים אף בזו דוקא שהיו הפירות בקרקע אבל היו בכליו של מוכר ומודד ממנו לכליו של לוקח לא קנה עד שתתמלא או בדין שנתות וכן יראה משמועת כור בשלשים כמו שיתבאר:

ואין גורסין בכאן ברשות הנפקדים אצלו עד שיקבל עליו שרשות נפקד ורשות מוכר אחת היא ומ"מ יש גורסין אותו ומפרשים שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד להיותו נפקד בהם ללוקח כמו שהיה נפקד ממנו ולדעת רבים אף ברשות מוכר קבלה זו מועלת שהשאלה כשכירות כמו שביארנו אלא שהשמועה דברה בהוה שהמוכר והפירות בשלו רוצה לפנות את ביתו אבל נפקד כשם שהיה נפקד מזה נוח לו להיותו נפקד מזה גם כן:

נמצאו ארבע מדות נכללות בדין זה והם הראשונה מדידה בסימטא במדה שאינה של שניהם והשניה במדה של אחד משניהם השלישית רשות מוכר או מי שהופקדו אצלו באיזו מדה שתהיה הרביעית רשות לוקח באיזו מדה שתהיה על הדרכים שכתבנו:

בד"ה כל מקום כו' ואר"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כו' עכ"ל יש לדקדק דמשמע דבלא אמר לו זיל קני לא קנה אפילו בסימטא וא"כ מאי קמבעיא ליה לקמן בכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה אי לא והיינו אפילו בלא א"ל זיל קני דבא"ל זיל קני ודאי קנה כדמסיק לקמן מהך דרב ושמואל וי"ל דזיל קני דלקמן דקנה היינו דווקא במפרש בהדיא יקנו כליך כמ"ש הרשב"ם וק"ל:

בד"ה ה"ג בתוספתא כו' שיגביהנה או עד שיוציאנה או ישכור כו' אבל לפי ספרים כו' עד שיגביהנה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לאותה גירסא דלא גרסינן עד שקיבל עליו ועד שישכור כו' וק"ל:

יש לי רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה. ומסתברא לי דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמותיו וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה. ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דרבי אסי וההיא דרבי יעקב תרווייהו על גבי קרקע וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם המוכר ללוקח. הא ליתא דרבי אסי מסבר סבר דסימטא וחצר השותפים זוכין הן ללוקח שמדד מוכר והניח על גבי קרקע ואם אתה בא להעמיד ההיא דרבי אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי רבי אסי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אם היתה מדה של אחד מהן פירוש האחד מיוחד כלומר מן הלוקח. הרשב"א ז"ל. ואיידי דקאמר במדה שאינה של שניהם נקט נמי במדה של אחד מהן. עליות.

ראשון ראשון קנה אוקימנא לה לקמן דוקא כשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנתא ושנתא בכך וכך ואפילו הכי במדה של סרסור דהיינו הך קמייתא לא קנה עד שתתמלא לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא כל שמכר לו כו' המוכר ללוקח מלא המדה אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנתא. הרשב"א ז"ל.

במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. תמיהא לי למאי דאמרינן לקמן דכי קתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הוא וכי קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו בכליו דמוכר הוא אם כן מאי במה דברים אמורים והיכי פליג להו לשלש רשויות והרי דינן שוה דבי היכי דאמרינן דברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה וכי היכי דאמרינן דברשות מוכר ובכליו של מוכר לא קנה עד שיגביהנו הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן לעיל עד שלא נתמלאת המדה למוכר וטעמא דמשלא נתמלאת המדה הוי כליו דמוכר ואם כן מאי במה דברים אמורים ואמאי פליג להו לתלת הרי דינן שוה. וניחא לי דכי מוקמינן לקמן הך בבא דברשות לוקח בכליו דלוקח לאו דוקא בכליו דלוקח אלא למעוטי כליו דמוכר שכל שאין שם כלי כלל קונה דרשותו קונה לו ומשום הכי קתני במה דברים אמורים דבעי שיקנה לו כליו ומשנתמלאת המדה ללוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות לוקח אין שם צורך לכלי וכיון שקבל עליו מוכר קנה כל שאינו עומד בכליו של מוכר. ולפום מאי דמוקמינן לה לקמן ברשות מוכר בין דקיימי אארעא בין דקיימי במאניה דמוכר לא קנה לוקח אבל אי קיימי במאניה דלוקח קנה לפום האי אוקמתא וכי תימא אם כן הרי רשות מוכר שוה לרשות הרבים ולחצר שאינה של שניהם שבשניהם קונה כליו דלוקח אין הכי נמי שהן שוין בכליו דלוקח אבל בנתמלאת המדה אין דינו שוה דברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אפילו במדה שאינה של שניהם משנתמלאת המדה קנה לוקח מה שאין כן ברשות מוכר והיינו טעמא משום שכל שהרשות שוה לשניהם כשנתמלאת המדה היא מושאלת ללוקח שמכיון שאין הרשות מכרעת כלום דעתו של משאיל להשאילה למוכר עד שלא נתמלאת וללוקח משנתמלאת אבל ברשות מוכר לעולם דעתו של משאיל שתהא מושאלת למוכר עד שתצא מרשותו שהרשות מכרעת והיינו דקתני במה דברים אמורים אתרווייהו. כן נראה לי. הר"ן ז"ל. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: הכי גרסינן וכן הוא בספרי ספרד ובהלכות הריא"ף ז"ל ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ומפרש לה תלמודא ואזיל בסימטא ובחצר שאינה של אחד מהם אלא של שניהם. ויש ספרים שכתוב בהן במה דברים אמורים ברשות הרבים כו'. ונראה בעיני דגירסא לאו דוקא היא דלקמן מיבעיא לן כליו של לוקח אם הוא ברשות מוכר אי קני ואי סבירא ליה דקני אשתכח דמדה דלוקח קונה בין ברשות הרבים דהיינו סימטא בין ברשות מוכר וכל שכן ברשות לוקח ואם כן היכי ליתני במה דברים אמורים ומאי אתא למעוטי אי אתא למעוטי רשות הרבים גמורה ליכא דהיאך ימעט התנא רשות הרבים בלשון זה שהוא שונה להפך ומעמידה בסימטא. אלא ודאי לא גרסינן במה דברים אמורים ומה שהוא שונה ברשות הרבים וברשות שאינה של שניהם לא למעוטי בא אלא לומר דבמדה דלוקח קנה אפילו בסימטא דלא תימא דהוי כרשות הרבים מיהו הוא הדין ברשות מוכר קנה דטפי עדיפא ליה לאשמועינן דקני בסימטא דאלו ברשות מוכר איכא למימר דניחא ליה שיקנה שם כליו כיון שנתרצה לו במכר אבל בסימטא שהיא משותפת לרבים הוה אמינא דלא קניא ואיידי דתנא סימטא תנא חצר שאינה של שניהם דדמיא לה. ועוד כיון דמוקמינן לקמן ולמאן דבעי למימר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הא דקתני ברשות מוכר כגון בכליו דמוכר והא דקתני ברשות לוקח בכליו דלוקח דבי לוקח שכיחי מאני דלוקח ובי מוכר שכיחי מאני דמוכר הלכך לא בעי תנא למנקט מידי בלוקח ברשות מוכר לא למעט בא אלא לרבות דהא למאי דסלקא דעתין ברשות הרבים ממש קאמר על כרחך לא בא למעט כלום דכל שכן ברשות מוכר דקני כדמוכח סוגיין. עד כאן.

ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח לקמן מוקמינן לה בכליו דלוקח למאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. ויש לי לדקדק הא תנא ליה דמדה דלוקח קונה אפילו ברשות הרבים דהיינו סימטא ואין צריך לומר ברשות לוקח ומאי אתא לאשמועינן הך בבא. ויש לי לפרש דעיקר הך בבא אתא לאשמועינן דאף על פי שהיו הפירות בפקדון כבר ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר למוכרן קנה ללוקח ולא צריך למימר ליה שיקנה לו כליו ורשותה דאלו מרישא שמעינן אלא כשנותן המוכר בכלי~ של לוקח לאחר שקבל עליו למכור דמסתמא אדעתא דליקני ליה כליו אותבינהו בגויה כיון שקבל עליו למכור והוא מניחן אחר כך בכליו דלוקח או שהסרסור מניחן בכליו דלוקח בפני המוכר אבל כשהיו ברשות הלוקח קודם לכן הא אין כאן הוכחה שנתרצה המוכר דליקני ליה כליו וצריך למימר ליה שיקנה לו כליו. וצוד כיון דכליו וחצרו מושאלין למוכר עד עכשיו הוה אמינא ברשות מוכר קיימי וצריך למימר ליה קני קמשמע לן דכיון שקבל עליו מוכר לאלתר כלתה שאלת הכלי והחצר לקנות לו ללוקח והאי דינא צריך למיתנייה ברשות לוקח ולא בסימטא לפי שאין דרך להפקיד לחברו בסימטא. ועוד דנקט ברשות לוקח משום דסתמא בי לוקח שכיחי מאני דלוקח כדאמר לקמן ולומר שהפקדון בכלי הלוקח ולא בכלי המוכר ולמאן דמוקי לה ברשות הלוקח ואפילו בכליו של מוכר הא קיימא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח מה שאין כן בסימטא. עוד יש לי לפרש דעיקר הא בבא אתא לאשמועינן דברשות לוקח אף על פי שלא מדד קנה כגון שמכר לו סאה בתוך סאתים והם ברשות לוקח דדוקא בסימטא בעי מדידה כדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואוקימנא לה במודד לתוך קופתו ואפילו הכי דוקא מדד אבל לא מדד צריך שיאמר לו זיל קני אבל רשות לוקח אף על פי שלא מדד אין צריך לומר זיל קני דרשות לוקח כמסירה דמי ותנן משך ולא מדד קנה. ועוד תנן בהדיא פרקן והכניסן בתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם ומוכח סוגיין דרשותו של לוקח קונה לו ולא המשיכה שמשך ולישנא דברייתא הכי משמע כיון שקבל עליו מוכר קנה ואין צריך מדידה דעד הכא איירי בדין מדידה דקתני במדת סרסור משנתמלאת המדה ללוקח וקתני במדה דלוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דראשון ראשון קנה ומתוקמא במדה שיש בה שנתות כן נראה בעיני וכן נראה דברי הריא"ף ז"ל ולשון זה נהירא טפי מן הלשון הראשון שכתבתי מדלא קתני ברשות לוקח שמופקדים אצלו כדקתני ברשות הלה המופקדים אצלו. ואי קשיא לך לפי מה שכתוב הא דאמרינן לקמן תא שמע ברשות מוכר לא קנה מאי קפשיט מינה דלמא ברשות מוכר לא קנה כיון דלא מדד דודאי סיפא דקתני ברשות מוכר לא קנה דומיא דרישא קתני לה ואי מוקמית לה לרישא דקתני ברשות לוקח כו' כשמכר לו סאה בתוך סאתים להך סיפא נמי בהכי מיירי. לא קשיא דשפיר פשיט מינה דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה מדקתני לא קנה עד שיגביהנה כו' ולא קתני לא קנה אלא אם כן מדד וכדקתני ברישא ראשון ראשון קנה דאיירי בדאיכא שנתות ורישא דרישא נמי דקתני עד שלא נתמלאת המדה כו' משמע בהדיא דאפילו מדד לא קנה. ונראה לי דאפילו בסימטא אם מכר לו כל הפירות הנמצאים שם לשער כך וכך והניחן בכליו של לוקח כיון שאין מחוסרים מדידה אלא לידע כמה דמים יתן לה קנה מיד אף על פי שלא מדד ותדע דבעינן למימר דהא דקתני ראשון ראשון קנה מיירי בלא שנתות וקנה ואף על פי שאין ידוע כמה יש שם ולא אידחיא אלא משום דאינו קונה מקחו לחצאין אבל כשהמוכרן מודדן לידע כמה יתן מהם ללוקח אין כליו של לוקח קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.

ברשות הלה מופקדין אצלו אית דגרסי לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו וכך היא שנויה בתוספתא. ונראה לי טעמו של דבר דכיון דקיימא לן חצר משום יד איתרבאי כמו שאדם זוכה לחברו כך חצרו זוכה לחברו אם אמר בעל החצר תזכה חצרי לפלוני הלכך כיון שקבל עליו הנפקד לזכות ללוקח זכה הלה ברשותו והוא הדין אם קבל עליו ליתן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. והיינו טעמא נמי דהא דקתני רישא משנתמלאת המדה ללוקח ואף על פי שעדיין לא נתן הלוקח שכירות לסרסור ולא משך המדה קונה בה דכיון דמסתמא קא מושיל ללוקח משנתמלאת רוצה הוא שיקנה הכלי שלו ללוקח אבל מוכר שאינו יכול לזכות בשלו בשביל הלוקח חצרו נמי לא זכיא ליה ללוקח. ועוד מטעם אחר קונה כיון שקבל עליו הנפקד פירוש שכלתה שאלת רשותו שהיתה מושאלת עד עתה לראשון כיון שהוא מתרצה שיהיו שם פירות אלו מונחים בשביל הלוקח הרי זו חזקה לשאלת רשותו ללוקח. והא דאמרינן בגיטין פרק א' מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואמרינן התם מסתברא מלתיה דרב בפקדון אלמא אין הלה זוכה בו אלא במעמד שלשתן. התם דליתיה גביה אבל איתיה בחצר כיון שקבל עליו נפקד קנה עליו הלה. עליות. ויש מי שאומר משום דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציא עכשיו מרשותו ונתנו לו אבל לא בדבר שהיה כבר תחת ידו ככתוב בתוספות. וכי תימא אפילו הכי למה לי מעמד שלשתן לימא להו זכה. לאו קושיא הוא דדינא קאמר שאף על פי שלא אמר כן קנה. ועוד דלאו כולהו אינשי גמירי למימר הכי. הר"ן ז"ל. ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב ברשות הנפקד היינו טעמא דקבלה קניא דכיון שקבל עליו נפקד ליתן לזה הלוקח במצות המוכר הרי זכה לו כדין מעמד שלשתן. ונראה לי מכאן ראיה דבקנין מעמד שלשתן בעינן מדעתו של הנפקד דהא מסתמא לוקח נמי באותו מעמד קאי דמתרצה במקח ואז הוא רשות זכות לו ואף על פי כן קאמר דוקא קבל עליו אבל לא קבל עליו לא אלמא דבעל כרחו לא קנה שלא כדברי ריב"א. עד כאן לשונו.

רשב"ם ד"ה מין אחד וכו' דאם טענו יין וחומץ קשה לי הא קי"ל בשבועות דף מ ע"א דטענו חטים ושעורים והודה באחד דחייב והו"ל להרשב"ם למנקט טענו יין והודה חומץ:

שם ואמאי קרו לה רה"ר שבת דף ו ע"ב [ח ע"ב]: