מסכת בבא בתרא דף פ״ד עמוד א׳

אי לאו דאוניתן לא הדרת בך וא"ת ביתר משתות דקיימא לן דבטל מקח ואפילו המאנה יכול לחזור אמאי לא אמר נמי התם אי לאו דאוניתן כו' כמו בשתות וי"ל לפי שהוא רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל שאין ראוי מקח כזה להתקיים וריב"ם פי' דאפילו ביתר משתות אין המאנה חוזר בו אלא כשהמתאנה תובע אונאתו כיון שתובע יותר משתות דהוי ביטול מקח הוי מקח טעות ויכול גם המאנה לחזור בו אבל אם המתאנה אינו תובע אונאתו ורוצה להחזיק המקח כמו שקנה אין סברא שיוכל המאנה לחזור בו דמצי א"ל אי לאו דאוניתן כו' כמו בשתות:

ותנא תונא יפות ונמצאו רעות שוה בשוה איירי ומאי קא משמע לן שיוכל לוקח לחזור בו ולא מוכר פשיטא אלא הא קא משמע לן דאפילו הוקרו אחרי כן אין המוכר יכול לחזור:

והוזלו ועמדו על שלש ה"מ למימר על ד' דהוי נמי ביטול מקח אלא איידי דנקט לעיל שהוקרו שנים נקט נמי שהוזלו שנים:

מאי קא משמע לן רב חסדא היינו מתניתין דע"כ מתניתין להכי הוא דאתא דאי לאו הכי מאי קא משמע לן וכי תימא אע"ג דלא קא משמע לן מידי יש לו לשנות כי היכי דקתני יפות ונמצאו יפות ואע"ג דהוקרו והוזלו אלף פעמים ברשות לוקח הוקרו והוזלו שלגמרי נתקיים המקח לאלתר וי"ל דאי רישא חידוש הוה ניחא הא דנקט סיפא אע"ג דפשיטא כדי למנות ארבע מדות אבל אי ברישא נמי ליכא חידוש א"כ בחנם הזכיר במתניתין כל דין יפות ורעות:

אי ממתניתין ה"א דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו בהוקרו והוזלו ומתניתין היינו טעמא ביפות ונמצאו רעות דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר אע"פ שהוקרו משום דאם בא מוכר לחזור א"ל לוקח לא נתאניתי אע"פ שאמר יפות יודע היה שהן רעות דטוב טוב יאמר המוכר אבל במוכר לו שוה חמש בשש והוקרו דרב חסדא לא שייך למימר הכי ולכך יכול לחזור בו אפי' מוכר וסיפא מתניתין דרעות ונמצאו יפות דמוכר מצי הדר ביה ולא לוקח אע"פ שהוזלו משום דא"ל מוכר לא נתאניתי יודע הייתי שהן יפות אע"פ שהיית אומר דרעות הן דרע רע יאמר הקונה אבל מכר לו שוה שש בחמש והוזלו יכול לחזור בו אפילו לוקח דלא שייך למימר הכי כן פ"ה בשם רש"י ועוד פר"י בע"א דלרב חסדא מצו הדרי תרוייהו דממתניתין ליכא למשמע מידי דאפשר דמתניתין איירי דלא הוקרו ולא הוזלו וכי תימא מאי קא משמע לן איצטריך סד"א דיפות ונמצאו רעות לא יוכל לחזור בו אפילו לוקח שיודע שהן רעות אע"פ שהמוכר אמר שהן יפות דטוב טוב יאמר המוכר וכענין זה יש לפרש סיפא:

האי שימשא סומקתי היא פי' ה"ר מנחם דנפקא מיניה לנודר מן האדום:

בצפרא חלפא אבי וורדי דג"ע ומשמע דג"ע במזרח הוא ואפילו למאי דאמר איפכא הוי במזרח כדפ"ה וכן משמע במדרש דארץ כוש במזרחו של עולם כדכתיב (בראשית ב׳:י״ג-י״ד) הוא הסובב את כל ארץ כוש וזה הנהר יוצא מעדן א"כ עומד במזרח מסתמא והא דאמר בבראשית רבה בפ"כ שרוח מזרחית קולטת היא קלטה אדם הראשון כדכתיב (שם ג) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו' קלטה קין כדכתיב וישב בארץ נוד קדמת עדן משמע דאדם הראשון וקין במזרחו של עולם היו ושם אנו עומדים א"כ ג"ע היה במערב העולם צריך לומר דמזרח דקרא היינו קדם של עולם שאצל ג"ע והיינו קדמת עדן קדם העולם שאצל גן עדן והא דאמר בב"ר שרוח מזרחי קולטת היינו רוח מזרחי של עולם ולא של גן עדן:

ואמאי דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו ר"ח ז"ל כתב דליתא לדרב חסדא, מדדחינן לה הכין, ועוד דבירושלמי אמר רבי יוחנן כשם שבטל אצל זה כך בטל אצל זה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב חסדא, דהכא לאו בדוקא דחו לה לדרב חסדא, אלא בדילמא, ומימרא בדילמא לא דחי. ואף על גב דרב חסדא נסיב לה בשתות עצמה, וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר בפרק הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה, מכל מקום נפקא לן מינה לדידן ביתר משתות, שאם הוקר קודם שיעור שיראה לתגר או לקרובו לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, ועל הדרך שכתבנו למעלה, דכל שנתיקר סתמו כאלו פירש רוצה אני במקחי, ואי נמי בדרך הראשונים ז"ל שאמרו שאין המאנה יכול לחזור בו כל שאין המתאונה תובע האונאה.

הא דאמרינן שמע מינה האי שימשא סומקתי היא. נפקא מינה לנודר מן האדום, שאסור בשימשא.

ממה שכתבנו למדת שמה שאמרו בגמ' מכר לו שדה חמש בשש והוקר ועמד על שמנה לוקח חוזר וכן מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מוכר חוזר אינה שנויה כהלכה שהרי שתי אלו בדין שתות הם הראשונה שתות מעות והשניה שתות מקח ושניהם בדין חזרת אונאה כמו שביארנו במקומו ואין כאן בטול מקח להיות מוכר או לוקח חוזרים אלא שאתה למד ממנה ליתר משתות והוא שאם מכר שוה ארבע בחמש שנתאונה לוקח והוקר ועמד על שבע לוקח יכול לחזור אם נזדמן לו מקח שירויח בו יותר הא אם הלוקח רוצה באונאתו אין המוכר יכול לחזור שהרי הלוקח אומר אי לאו אוניתן לא מצית למהדר השתא דאוניתן מצית למהדר ואם כן מצינו חוטא נשכר הא אם היה לוקח תובע אונאתו הרי המוכר אומר לו או מחול או בטל המקח וכן מכר שוה חמש בארבע שנתאונה מוכר והוזלו ועמדו על שלש מוכר יכול לחזור ולא לוקח ומטעם שהזכרנו הא אם היה מוכר תובע אונאתו הלה אומר לו או מחול או בטל מקח מה שאין כן בדין חזרת אונאה והוא השתות שאפילו הוקר או הוזל המתאונה תובע אונאתו אע"פ שחזרה עכשו אונאה לכשנגדה כמו שביארנו במשנה ובפרק הזהב זו היא שטת גדולי הפוסקים בסוגיא זו והיא עיקר מה שנאמר בה אלא שמקצת גאונים כיונו להעמיד סוגיא שוה חמש בשש ושוה שש בחמש לדעת פסק ומפרשים אותה בנתינת מעות לבד ולענין מי שפרע ואמר שמי שנתאונה תחלה חוזר בו בלא מי שפרע אע"פ שאין שם אלא שתות אבל האחר אם יחזור יש עליו מי שפרע ולא אמרו שתות קנה ומחזיר אונאה אלא כשמשך אבל בנתינת מעות לבד חוזר המתאונה אף בלא מי שפרע ויש מי שדן בדין זה אף בפחות משתות ופירוש הסוגיא לפירוש זה הוא שאם הלוקח שנתאונה תחלה רוצה לחזור מצד שנזדמן לו מקח אחר מצוי להרוחה גדולה מזו חוזר בלא מי שפרע אע"פ שאין עליו עכשו אונאה ואין צריך לומר אם לא הוקר או שהוזל אבל המוכר אין יכול לחזור אלא במי שפרע והדברים נראין לענין פסק אלא שאין הסוגיא מתבארת לשיטה זו כהוגן:

אף משנתנו יש מפרשים את כלה בשתות ומפרשים ויפות ונמצאו רעות או רעות ונמצאו יפות אע"פ שאינו מקח טעות לגמרי כשחמתית בלבנה מ"מ דומה הוא במקצת לעשות בטול מקח בשתות והוא שאמר יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור וכיתר משתות הוא הא המוכר אין יכול לחזור אם הוקרו ומטעם שהזכרנו הואיל והלוקח מקבל אונאתו ועל דרך חלוקה שלישית והיא יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות מתפרשת יפה לדעת זה כלומר הואיל ואין כאן שנוי השם אע"פ שיש בו אונאת שתות אין בה בטול מקח ולא עוד אלא שהדברים נראין לענין פסק ואף בזו יש פוסקין אף בפחות משתות ואין נראה כן:

יש מי שכתב בסוגיא זו כשטה ראשונה והעמידו ענין הסוגיא לדעת פסק ביתר משתות ופירשו אף בזו שלא הוצרכה סוגיא זו ללמדנו כן אלא להודיע שאם נתאנה הלוקח והיה הולך וצווח על המוכר ואומר שמתחרט הוא מן המקח ושיתן לו מוכר מעותיו והוא יחזיר לו מקחו והוקר אף כשהוא עסוק באותו ענין ואמר לו המוכר כבר אמרת לחזור והילך מעותיך אינו כלום והלוקח חוזר ואומר הדרי בי וכן במוכר ומקצת חכמי הצרפתים מעמידים סוגיא זו כפשוטה ופוסקים אותה ומחדשים ממנה שאע"פ שהשתות בדין חזרת אונאה כשהוקר או הוזל יכול המתאונה לחזור ואין הדברים נראין כלל:

מה שדחו בסוף סוגיא זו דילמא דרב חסדא שניהם יכולים לחזור בו פירושו שמאחר שהאונאה בדמים וכל אחד היה סבור שזהו ערכו הרי כל אחד יכול לחזור ומשנתנו אין האונאה בדמים אלא בין יפות לרעות ומאחר שיש לומר שאף המאונה יודע כן אלא שדרך המוכר לשבח את ממכרו ודרך לוקח לזלזלו לא יהא חוזר אלא המתאונה ומ"מ דחיה בעלמא הוא והכל חוזר לאונאת דמים הואיל ואתה מוציאו מכלל מקח טעות ואין חזרה אלא למתאונה על הדרך שביארנו:

בד"ה ותנא תונא יפות כו' שוה בשוה איירי כו' ולא מוכר פשיטא כו' עכ"ל אבל אי לא איירי שוה בשוה לא הוה קשיא פשיטא דשפיר אשמועינן ולא מוכר דסד"א דיכול אף להחזיר כיון דנתאנה הלוקח כמו בביטול מקח דחוזר אף המאנה וק"ל:

בד"ה והוזלו כו' אלא איידי דנקט לעיל שהוקרו שנים נקט כו' עכ"ל דלעיל אם לא הוקר רק א' ועמד על ז' לא הוי ביטול מקח אלא דקנה ומחזיר אונאה ומש"ה נקט רבותא טפי בעמד על ז' דהוי ביטול מקח כמ"ש רשב"ם וק"ל:

ותנא תונא יפות ונמצאו רעות כו' אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח דאי לאו הכי מאי קא משמע לן כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ועוד אצטריך לאשמועינן שאף על פי שאין שם אונאת שתות ואפילו אין שם אונאה כלל כיון שהטעהו יכול לחזור בו וכההיא דאמר רבא כל שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דמתניתין ארבע מדות קא מני ואזיל ומשום דבעי למתני סיפא חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן ואפילו לרבנן. והכי פירושו ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו והא מקח טעות הוא והוה לן למימר שניהם חוזרין שהרי הטעהו ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר וכיון דבטל מקח לגבי לוקח בטל נמי לגבי מוכר והיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתן כו' וממילא שמע מינה להא דרב חסדא דמי שנתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח אצלו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. עליות.

ממאי דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ולא גרסינן קא משמע לן והכי פירושו מתניתין גבי יפות ונמצאו רעות לפיכך אין המוכר יכול לחזור ואפילו אם הוקרו בכדי ביטול המקח משום דמצי אמר ליה לוקח כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו והתם לכך המאנה חוזר בלבד משום דלא נתכוון להונות דטוב טוב יאמר המוכר ומתחלה היה יודע שהן רעות אבל באונאה דעלמא אמרינן דסתמא לא היה יודע המאנה שיש שם אונאה הילכך גם המאנה חוזר ולא אמרינן אי לאו דאוניתן. ורבינו חננאל ז"ל גריס קמשמע לן ואפילו הכי ומתניתין היינו טעמא כלומר לאו שהוקרו והוזלו אחר כך מיירי שאם הוקרו או הוזלו אחר כך מצו הדרי בהו. וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן מהו דתימא רע רע יאמר הקונה הלכך אין כאן אונאה כלל ולא מצי הדר ביה לא לוקח ולא מוכר קמשמע לן.

עלה בידינו מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ואפילו אם הוקרו עד כדי ביטול מקח דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. יתר משתות שניהם חוזרין ובלבד בזמן שהמתאנה יכול לחזור בו אף אם נתרצה המתאנה במקח. אבל נתאנה לוקח ושתק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כיון שאין המתאנה יכול לחזור בו אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור לפיכך אומר לו אי לאו דאוניתן כו' ואם הוזלו וכן אם הוקרו כיון דמעתה אין שם אונאה יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור בו ומכל מקום יכול המתאנה לחזור בו אף על גב דעכשיו אין בו אונאה דתיהוי מה שהוקרו כחזרת אונאה הרי אין המאנה יכול לומר באונאת יתר משתות אחזיר לך וכטעם שאמרו בירושלמי לית הוא יקרי דליהוי אמרין כלן אינהך. יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו ואינו יכול לומר הייתי חושב שהן יפות שביפות אלא כיון שקרואין הן יפות אף על פי שנמצאין בעיר חטין יותר יפות מהן אין אחד מהם יכול לחזור בו. ויש מי שפירש יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור אם רצה יכול לומר תן לי מה שהוניתני ולפי דבריהם אין הלכה כמשנתנו דהא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה. ומסתברא דמתניתין דברי הכל היא. עליות הר"י ז"ל.

אמר רב פפא שמע מינה האי שמשא סומקתי היא ונפקא מינה לנודר מן האדום כמו שכתוב בתוספות ואין צריך לומר אורו של האור דודאי אדום הוא. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה. על מה שכתבו בתוספות ואותו נהר יוצא מעדן אם כן מסתמא עומד במזרח כתוב בגליון תוספות ופרת היה הולך מבבל לארץ ישראל דהיינו ממזרח למערב ודאמרינן בבכורות הני מורדיא דבבל מהדרי מיא לעין עיטם שהוא בירושלים שמעין עיטם היו באין מים לים שעשה שלמה והא דאמר מטרא במערבא סהדא רבה פרת אלא שהפרת הולך מארץ ישראל לבבל אלא כן הוא דרך כשהנהר מתרבה על ידי גשמים חוזר לאחריו. עד כאן.

ע"ב רשב"ם ד"ה מימרא בעי בתמי' הא אפי' ברשות מוכר קני לו כליו של לוקח. ונ"ל ליישב מה שמקשים העולם. דהא הגמרא (דף פו ע"א) משני שם דרב ושמואל איירי באמר לי' זיל קני. והא זה האיבעי' כליו דלוקח ברשות מוכר. ועוד צריכים לדקדק מה בעי הגמרא אם קבל' מיניה או לא, הא בודאי קבל' מיני' משום קושית רב אסי מדד לתוך קופתו מימרא בעי. ועוד בל"ז הו"ל להקשות מכח מתני' מדד ולא משך לא קנה, מאי לאו בסמטא. ועוד מאי בעי בזה דמקשה עוד פעם ממתני'. ורוצה להוכיח דר' יוחנן איירי בסמטא הא בלא"ה מוכח, מבר ה"נ מסתברא. ועוד צריכי' לבאר פי' רשב"ם דפי' על ת"ש ממתני'. קושי' לרב אסי ומשום הכי לא קבלה. דאמאי משני בלישנא. הו"ל לפרש. וש"מ נמי דלא קבלה. ועוד באיזה סברא קמיפלגי ר"ז ור"א, וי"ל חדא בירך חברתה, דהנה מוכרח דע"כ דר"א ל"ל דרב פפא. אלא סברי דר"י איירי אפילו ברשות הרבים ממש. דאלת"ה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי. אפילו מדד קנה בסמטא. אלא ודאי איירי אליבא דר"א ברשות הרבים ממש וזהו רבותא טפי ע"ש. אך קשה לי על פי' רשב"ם דא"כ דאפי' ברשות הרבים קנה כליו של לוקח מכש"כ ברשות מוכר כמ"ש תוס' ד"ה כליו של לוקח וכו', וא"כ צריכים לומר דלדידי' באמת ליכא איבעי' כלל, והאיבעי' הוא אליבא דר"ז, וא"כ קושי' מהוכחת תוס' דע"כ צ"ל דר"י גופא הי' מסופק בכליו דלוקח ברשות מוכר, מדמשני ר"י אהא דתנן זרקו לתוך חיקה. מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה, ובזה מוכח דהוא עצמו מסופק הי'. וי"ל דתוס' גיטין (דף ע"ח) משני תירוץ אחר על האי קושי' משום דלרחקנה קאתי ל"ק. אבל בעלמא יכול לומר דפשיטא ליה דקני כליו של לוקח ברשות מוכר. ועפ"ז נוכל לומר בהאי סברא דקמיפלגי ר"ז ור"א, והשתא שפיר קאמר מדד לתוך קופתו. מימרא בעי דאפילו ברשות מוכר קנה כליו של לוקח משום דמשמע לי' דר"י איירי אפילו ברה"ר ממש כדמשמע בפשוטא. ומכש"כ בכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה. והא דמשני ר"י מקום קלתה קנוי לה. היינו משום דלרחוקה קאתי, וזהו כוונת הרשב"ם דאפילו ברשות מוכר קנה משום דלדידי' לא איירי באמר לי' זיל קני. אבל לר"ז הי' לפניו נמי אידך דר"י דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות. יש לו רשות קנה, אבל ברה"ר לא קנה. וא"כ מוכח נמי מהך דר"י דגיטין דמשני מקום קלתה קנוי לה. דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. משום דלדידי' לא מוכח הך סברא כיון דלרחוקה קאתי. וכיון דרה"ר לא קנה. יכול לומר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ לדידי' ל"ק כלל מימרא בעי. דיכול לומר דקושית העולם לפני תירוץ דרב ושמואל איירי באומר זיל קני, וא"כ שפיר בעי קבלה מיני' או לא. משום דלדידי' לא מתחיל קושית ר"א מימרא בעי, והא נמי שפיר דפריך עוד ממתני' לר"א משום מכח הנ"מ לא קשה כלל לר"א משום די"ל הא דאמר ר"י מדד והניח על גבי סמטא לא קנה. איירי בכליו של מוכר ולא הניח על גבי סימטא. והא דאר"י קנוי מיירי בהניח על גבי סימטא. אבל ממתני' פריך שפיר. ועפ"ז יהי' מתורץ קושית תוס', וא"ת דילמא בכליו של מוכר איירי. דהנה ע' בת"ח שכ' על קושית תוס' אך סיפא דקתני ואם הי' פיקח שוכר את מקומו איירי נמי בכליו של מוכר. וא"כ הי' יכול לפשוט האיבעי' דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וא"כ ממילא איפשוט נמי דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר דזה בזה תלי' כמו שכ' הר"י ז"ל דכיון דחזינן דרשות הוא עיקר, וע"ש בתירוצו שכ' דסיפא היא מלתא באנפי נפשי' ולא איירי בכליו של מוכר. וזה אין לו הבנה דהא מקשה מסיפא ואי ברשות הרבים ממאן אגר. משום דס"ל דסיפא הוי ודאי דומי' דרישא רק י"ל דאין זה קושיא. די"ל דלמא לר"א באמת הא ליכא איבעי' כלל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. והאיבעי' הוא אליבא דר"ז. אבל לפי דברינו הנ"ל הוי שפיר משום כיון דפריך דאי מדד לתוך קופתו מימרא בעי הא אפילו גם ברשות מוכר קנה. וא"כ ממילא מוכרח נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. וא"כ לא יוכל לשנוי' בכליו של מוכר איירי. א"כ דסיפא דקתני ואם היה פיקח איירי נמי בכליו של מוכר וש"מ. וזהו כיון המקשן שהמתין עד השתא ליפרוך ממתני' משום בל"ז היה יכול לומר דאיירי בכליו של מוכר. ובאמת ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. אבל השתא מכח תשובתו מימרא בעי. מקשה שפיר. ובזה צדקו דברי הרשב"ם ומש"ה לא קבלה, פי' דקשה לר"א ממתני'. וצ"ל כנ"ל דאיירי בכליו של מוכר. דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וא"כ שמעי' מיני' דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. או דלדידי' נמי הוא ספק. ומש"ה לא קבלה. ממילא כיון דסלקה מיני' קושית ר"א מימרא בעי. משום הא דאמר רב ושמואל אפילו רשות מוכר קנה איירי באומר זיל קני'. וע': הרי"ף בסוף מסכתא כתב אהא דר"ה דש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני. דמיירי במע"פ והקשה עלי' המאור הא מע"פ אינו טורף מלקוחות. ולכאורה לק"מ למ"ש הר"י מיגש בפ' י"נ (דף קלג) דא"ר שם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונית מהם. מתנת שכ"מ דרבנן מכ"ש. וכ' הר"י מיגש דמיניה יש ללמוד דמע"פ גובה ממתנת שכ"מ דמתנת שכ"מ הוי רק כמו ירושה. וכן מבואר דעת תוס' בפ' נערה. וא"כ ה"נ בשכ"מ שהקדיש הוי כמו מתנת שכ"מ. דהקדש הוא כמו מתנה. וכמו שמבואר בתוס' בסוגיין. ומש"ה מע"פ גובה. וצ"ל דקושית הרז"ה ע"כ ר"ה מיירי בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו. היינו שבשעת הקדש הוי בריא רק שהוא שכ"מ כשאמר מנה לפלוני בידי, וכץ הוכיח התוס' מדמסקנא בפ' י"נ באיבעי' דלא איפשטא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא ע"ש. ולא פשטי' מדר"ה דאינו חוזר מדלא קאמר דנאמן במגו, אע"כ דר"ה מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא. וא"כ שפיר הקשה המאור על הרי"ף. אמנם י"ל דהרי"ף מיירי כפי המסקנא. דאיבעי' לא איפשטא אם עמד חוזר או לא. והדין מספיקא לא הדר וכדעת הרא"ש שם דא"י לבטל הדיבור מספיקא. וא"כ לדינא לא הוי מגו ושפיר מיירי ר"ה שהקדיש כשהוא ש"מ. דהש"ס לא רצה לפשוט האיבעי' דהיה אפשר לומר שהקדיש כשהוא בריא ובאמת במלוה בשטר. אבל לפי האמת מיירי הרי"ף שהקדיש כשהוא שכ"מ ומש"ה מע"פ גובה ממנו: אולם לכאורה ג"ז ליתא דהראוי להיות מן הדין דמע"פ אינו גובה כיון דהספק בהש"ס דלגבי הקדש גמר ומקני נפשי' מחיים. וא"כ ממילא באותו צד לא הוי כמתנת שכ"מ ומע"פ אינו גובה ממנו. ולזה י"ל דדוקא הוא אינו חוזר מספיקא וכסברת הרא"ש כיון דרוצה לבטלה. מחנה א"י לבטל מספק. אבל הבע"ח כשרוצה לטרוף אינו בא בטענה ביטול מתנה. רק שהספק באיזה אופן היא המתנה. וכיון שזה היה לי' שעבוד בודאי. רק אם הוא מתנת בריא נפקע שעבודו. וא"י מספק לבטל שעבוד' ומע"פ גובה ממנו. ודו"ק:

דְּחַלְפָא אַוַרְדֵּי דְּגַן־עֵדֶן פירש רשב"ם ז"ל דגן עדן הוא במזרח כדכתיב גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם (בראשית ב, ח) עיין שם ועיין רש"י ז"ל בפירוש החומש שפירש כונת הכתוב לומר במזרחו של עדן נטע את הגן, ואונקלוס תרגם מלקדמין, וכתב הרמב"ן ז"ל בביאור התורה כך אמרו בבראשית רבה והוא הנכון עיין שם. ודע כי האמת שגן עדן הוא באמצע העולם והיא נקודת הטבור שהוא ממש אמצע העולם כולו בין בבחינת הישוב ובין בבחינת שאין בו ישוב אך ארץ ישראל היא נקודה האמצעית של הישוב דוקא וגן עדן הוא לצד דרום הישוב באמצע העולם ממש ולכן יש דרך למטה בארץ מן מערת המכפלה לגן עדן כי חברון הוא בדרום ירושלים וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י זיע"א בעץ חיים שער ציור העולמות פרק א' עיין שם. והשתא לפי דבריו צריך להיות הציור כך [הציור חסר] מפני שגן עדן היא בדרום הישוב וארץ ישראל היא באמצע הישוב ועל כן צריך להבין היטב בסדר מהלך החמה בכל יום כדי שנבין דברי הש"ס כאן דקאמר דְּחַלְפָא אַוַרְדֵּי דְּגַן־עֵדֶן איך הוא הציור בזה. וראיתי דרך העברה בספר יבקש רצון ביאור על מדרש שוחר טוב במזמור י"ט על פסוק (תהלים יט, ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וכו' ופסוק לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, וערבו לי הדברים אשר בהם ובדברים הנמצאים בספרים אחרים נוכל להבין המאמר הזה על פי התכונה באופן ישר וברור ובציור נכון ויפה אך אין העת פנוי להאריך בדבר זה פה. ודע כי חכמי הטבע כולם יְעִידון יַגִּידוּן שהארץ היא כדורי ותלוי על מרכזו באמצע אויר השמים על בלי מה בגזרת א־ל חי ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב באופן שגם חלק הארץ אשר על עבר השני נוכח השטח והחלק אשר אנחנו יושבים עליה ממול רגלינו גם שמה יש מדרגות מיושבות מבני אדם ועומדים בקומה זקופה כמונו רקיע על ראשם ושמים ממעל להם ורגליהם עַל הָאָרֶץ מִתָּחַת נוכח רגלינו ממש מלבד ערך עשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ מפה ומפה אין בו מדינה ולא ישב אדם שם מרוב הקור על כי רחוקים המה בתכלית מקו השוה של מהלך השמש ותקופתו וחום השמש אינו מגיע לשם וְלִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד אבל שאר הכדור מיושב מסביב מבני אדם וְכָל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה אפילו באזור החם תחת קו המשוה יען כי שם הכין להם הקדוש ברוך הוא ברחמיו מגן משרב שהשמים מכוסה בעבים ברוב הימים גם אידים קרים ולחים שם גם רוחות קרות יפיחו שמה גם הרי שלג הגבוהים שם כל אלה יחד ימעיטו החום וימזגו האויר עד כי טוב לשבת שם וכנזכר כל זה בספר הברית יעוין שם. ובשער הגמול לרבינו הרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: גן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ וארבעה נהרות יוצאים משם וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית (בראשית ב, י) הכל אמת אין מקרא מהם יוצא מידי פשוטו ואנשי המדות עצמן אמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר. ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספרו כי אספלקנות חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו כולם בשביבי הברק ולא נמלט מהם איש וכו' וכל אלה דברי אמת גלוים ומפורסמים היום וכו' יעוין שם. ובמקום אחר כתבתי בס"ד שמוכרח לומר דגן עדן אשר בארץ הלזו בנס הוא עומד בארץ הלזו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) על ארון וכרובים בנס היו עומדין שמקום הארון והכרובים אינו מן המדה שאינם תופסים מקום בארץ אלא בנס עומדים. וכן הוא בגן עדן המקודש מאד מאד אין תופס מקום בארץ הלזו אלא כולו עומד בנס על הארץ הלזו ולכן הנס הוא גדול ורחב מאד מאד דאמרו רבותינו ז"ל (תענית י.) כל הארץ הלזו היא אחד מששים בגן, אל תתמה איך יצוייר שיהיה כל מקום גן עדן על שטח הארץ מאחר ששטח העליון של הארץ הוא אחד מששים בגן ואין מקום בשטח אשר יכיל אפילו אחד ממאתים חלקים שבו? דכפי האמור מובן הדבר היטב כי באמת אף על פי שהוא עומד בארץ הלזו אינו לוקח מקום מן הארץ אלא בנס הוא עומד באיזה מקום מן הארץ וברוך היודע מקומו אשרי עין ראתה. והנה לפי דברי רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] נראה דגן עדן עומד בשטח שלנו והשתא לפי דברי חכמי הטבע הנזכר לעיל שהארץ היא כדור ומסובב מבני אדם וחלק אמריכא"ן הוא בעבר השני נכח כפות רגלינו ורק בערך עשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי מפה ומפה אין בו ישוב מחמת הקור כי רחוקים הם מן קו השוה של מהלך השמש וכנזכר לעיל, קשה ליישב דברי הש"ס כאן לפי דבריהם. ולפי מה שנסתכלתי לעשות ישוב לזה מה שכתב בספר יבקש רצון הנזכר לעיל וספרים אחרים הנה כעת אין לי פנאי להתבונן ולדבר בזה אך אני אומר מילתא פסיקתא בכל דבר אשר ישפטו חכמי התכונה והטבע האחרונים אף על פי שהם השכילו בכמה דברים אשר לא השיגו חכמיהם הראשונים עם כל זה עודם הם נבוכים בחכמתם ושוגים הם בכמה דברים, יען כי כל דבריהם בנויים על פי השערת השכל ועושים מדה ומשקל לכל מקומות ולכל דברים אשר לא ראו בעיניהם על פי ההשערה והגם דהשערה זו מביאים לה הוכחות וראיות ממידות ושיעורים אשר ימודו וישערו בְּכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים בדברים אשר רואין אותם בעיניהם, עם כל זה יש פתחון פה לדבר ולומר 'לא ראי זה כראי זה' ושמא זה כך וכך נמצא בו וכך וכך ישתנה טבעו ולא שייכה ביה השערה שאתה משער בו ממה שאתה רואה לפניך כי באמת כיוצא בזה קרה לפלוסופים הראשונים וחכמי הטבע והתכונה הראשונים ואפשר כי יבואו ימים אשר חכמי הטבע והתכונה עצמם יוסיפו חכמה יותר או יפלא להם בחוש דברים אשר עדיין לא נגלו ואז מחמת זה הם עצמן יבואו לסתור כל ראיות אלו שיש ביד חכמי הטבע והתכונה אשר על פיהם גוזרין ושופטין בדברים אשר סוברין עתה ואז החדשים יבואו לסתור וישפטו באופנים אחרים. וכבר נודע בענין כובד האויר ומשקל הרוח אשר היו הפלוסופים כולם מכחישים דבר זה ומשחקים על האומר שיש לאויר כובד ומשקל לרוח ופערו פיהם לבלי חק על הכתוב באיוב בזה ועל מה שאמרו בדברי חכמים, וראשית הוכחתם היתה ממה שחלל העולם מלא אויר ואין האדם מרגיש בכובדו ואחר כך הם והם עמד השטן בהם והלעיגו על המכחישים והכריחו שיש לאויר כובד ומשקל אחר שעשו כלי שבהם מגרשים ומריקים האויר מן הכלי ושקלו אותו קודם הרקתו ואחר הרקתו ומצאו שיש לאויר כובד ומשקל וזה אחר שראו בעיניהם, בעל כרחו הוצרכו להודות! ועל מה שאין האדם מרגיש בכובד האויר מצאו טעם נכון. על כן אין ראוי לסמוך על כל אשר גוזרין חכמי הטבע והתכונה בדבר ומקום אשר לא ראו בעיניהם אלא רק גוזרין בו בהשערת שכלם מכח דברים שרואין בחוש ומה שהגידו חכמים ז"ל בתלמוד ומדרשים על קצת מענייני הטבע והתכונה ודאי הם אמת וצדק אך הם קצרו הרבה בדבריהם והגידו הדברים ברמז דק אשר לא נוכל להבין כונתם ממחסור הקדמות השייכים לדברים ולא נשאר לנו אלא רק לצפות לביאת מורה צדק ויורה לנו האמת בכל דבר ודבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת (דברים ה, ז).